אמיל חביבי (1922־1996) היה  סופר, עיתונאי, חבר הכנסת ופעיל ציבור ערבי־ישראלי. חביבי זכה בפרס ישראל לספרות ערבית ב־1992.

ספרו המוכר ביותר, האופסימיסט, ראה אור לראשונה ב־1984. במשך כמעט ארבעים שנה שכן הספר על אחד המדפים, ודווקא עכשיו, בימים של אחרי ה־7 באוקטובר 2023, שהם סוג של “אחרי הספירה”, חשתי דחף לקרוא אותו.

לא מכיוון שאני רואה קשר כלשהו בין אמיל חביבי  לחמאס־דאעש, התנועה הפונדמנטליסטית הרצחנית והאכזרית עד אימה. דווקא מאחר שחביבי השתייך לממסד הישראלי והיה שותף לו – כחבר כנסת, כמי שזכה בפרס הרם ביותר שהמדינה יכולה להעניק – עניין אותי לקבל הצצה אל עולמו, אל תודעתו, אל הסוגיות שהעסיקו אותו לפני שנים כה רבות.

הספר מוזר, מרתק, מקורי ומעורר מחשבות.

הוא מביא בגוף ראשון, כמכתב־לכאורה, את דמותו של אדם בשם סעיד, יליד חיפה, ואת סיפורי ההרפתקאות, העצבונות והקשיים שעברו עליו במשך כשני עשורים.

רק בסופו של הספר מתחוור לנו שכמו במסורת ספרותית מוכרת, מדובר במעין מונולוג פרוע של אדם שאושפז בבית חולים לחולי נפש: כמו, למשל, בלוליטה של נבוקוב, שם מגולל הומברט הומברט את זיכרונותיו האפלים, הפדופיליים – מתוך בית הסוהר, בעוד הוא מחכה לפסק דינו.

כמו הומברט, גם סעיד פונה ישירות אל הקורא – לא אלינו, אלא אל הנמען־לכאורה שאליו שלח מכתבים ובהם סיפר על עצמו ועל חייו. כמו הומברט, בית החולים לחולי נפש שבו אושפז סעיד הוא בעצם בית כלא גדול לשעבר, כלא עכו, השוכן בתוך החומה, למעשה – בחדר שבו הוציאו להורג בימי המנדט הבריטי כמה לוחמים של האצ”ל.

סופו של הספר הזכיר לי את תחילת המאמר גרדיווה, שם עסק פרויד בסיפור על ארכיאולוג שנסע לפומפיי כדי לחפש את טביעות כף רגלה של צעירה שחלם עליה, מישהי שנספתה לכאורה יותר מאלף שנים לפני כן באפר הוולקני שפרץ מהר הגעש… 

בסופו של האופסימיסט, במעין אגדה שהיא בעצם משל, מסופר על עורך דין “אשר האמין לאחד המשוגעים והחל מחפש אחר אוצרו של זה, הטמון, כפי שטען המשוגע, באדמה בקירבת עץ החרוב.” בגרדיווה מגיע פרויד (למרבה הצער, יש להודות…) להסבר רציונלי. בסיפורו של סעיד־המשוגע עורך הדין “חפר ימה וקדמה וצפונה ונגבה עד אשר עקר את העץ משורשיו, אך שום אוצר לא נפל לידיו.” (יש לשבח את עבודת התרגום המופלאה של אנטון שמס!)

החפירות חסרות התכלית הללו, המטורפות לכאורה, מתכתבות עם שני אירועים שהתרחשו בשלב מוקדם יותר בספר: הראשון הוא סיפורה של פליטה פלסטינית שלפני שנסה מביתה ברמלה ב־1948 טמנה בתוך קירותיו אוצר, ושבה כעבור עשרות שנים ומצאה אותו. אבל דיירי המקום הנוכחיים גזלו אותו שוב מידיה. השני הוא סיפורה של אשתו של סעיד. הוא מכנה אותה “הטנטורית”, כי היא ילידת הכפר טנטורה המוחרב. היא מגלה לו בערב כלולותיהם סוד כמוס על אוצר משפחתי שנטמן גם הוא רגע לפני המנוסה של 1948 במערה ימית, מול הכפר. 

השניים מנסים שוב ושוב, בחשאי, למצוא את תיבת האוצר, עד שדווקא בנם הוא זה ששם עליה את ידו, ולמעשה נהפך בגללה ל”שהיד”. (אמיל חביבי אינו משתמש במילה, אבל הכוונה ברורה!)

אמיל חביבי, באמצעות הדמות שיצר, מספר לנו על השבר העמוק שהוא ובני משפחתו עברו עם קום המדינה, ועושה זאת בדרך מופלאה, רווית הומור ושנינות מרה.

כך למשל סעיד מספר על המורשת המשפחתית שלו: להיות אופטימיים גם ברגעים קשים מאוד. לחפש תמיד את הצד החיובי, גם באירועים קשים ומכאיבים במיוחד. למשל – כשאחיו המנופאי של סעיד נהרג בתאונה וכל גופו התנפץ על הסלעים, אמרה אמו שבעצם קרה להם דבר חיובי. לאלמנה של האח, המופתעת, הכועסת, הסבירה האם שמותו מנע ממנה, אשתו, לבגוד בו ולעזוב אותו… מכאן שמו של הספר: שילוב בין אופטימי לפסימי, שיכול להפוך למטבע לשון. 

ברקע של הסיפור, בעצם – כעיקרו! – מזדמזמים כל הזמן סיפורי הנכבה. כך למשל כשסעיד נקלע למעצר, על לא עוול בכפו, כמובן, הוא יושב שם עם קבוצה גדולה של פליטי כפרים ערביים שנמחו מהמפה. כל אחד מהם מספר מניין בא: מאל כאברי, מאיקרית, מכפר ברעם, מדיר אל־קאסי, מסעסע, מאל־ע’אבסייה, מסוחמאתא, וכן הלאה. אבל, מסביר סעיד, “אנו, ילידי־חיפה, ידענו יותר על כפרי סקוטלנד משידענו על כפרי הגליל”…  

רגשותיו של סעיד (של חביבי?) כלפי היהודים, מצטיירים כדיכוטומיים לכאורה, ובעצם הם חד משמעיים. כך למשל כשהוא מצטט דברים ששמע סעיד מפיו של איש חכם: “אליבא דאמת, בני, אין הם גרועים יותר מהאחרים בהיסטוריה” ומוסיף ואומר החכם: “הם החריבו את הכפרים שהזכירו כאן האנשים, אמת נכון הדבר. אולם חמלה שוכנת בלבם, בני, שלא זכו אבותינו להכיר כמותה בלבות הכובשים שקדמו להם.” 

האומנם מאמינים באמת שני בני השיח הפלסטינים הללו בחמלה השוכנת בלבם של היהודים? או שזהו רק ציפוי מתקתק שמסווה שנאה, תיעוב, כעס אינסופי?

כשקוראים על כל העוולות המתוארות לאורך הספר, על שרירות הלב של היהודים באשר הם – אלה שגירשו, בלי שום סיבה! – את אהובתו של סעיד, רק מכיוון שהפרה את תנאי הממשל הצבאי שאסר עליה לנוע מכפר ערבי אחד לאחר, אלה שמתעללים בסעיד בכלא ומפליאים בו את מכותיהם רק מכיוון שהעז להפגין סימנים שהוא בן תרבות: הוא מצטט באוזניהם שורות מתוך מחזות של שייקספיר, אלה שעוצרים אותו בדרכו הביתה כשהוא נושא עליו מיטלטלים ששייכים לו, כי מדובר לדבריהם ב”רכוש נטוש של ערבים”, אכן, הוא ערבי. אכן, נאלץ “לנטוש” את רכושו, אבל שב וגאל אותו… כשקוראים את כל אלה, ועוד כהנה וכהנה, ברור לגמרי שמדובר פה בכתב אישום חמור מאוד נגד הישראלים, מסווה בהומור, מסווה ב”הבנה” שלו אותם.

והנה גם הטיעון המוכר של הפלסטינים. הפרט שבו הם נוהגים מאז ומתמיד להיאחז כשהם מצפים לקיצה של מדינת ישראל: גם הצלבנים היו כאן. וגם הממלוכים. גם הם שלטו ביד רמה, ואז נסוגו ונעלמו. 

אמנם האיש החכם מסביר לסעיד כי היהודים אינם “ממלוכים, ואין הם צלבנים, כי אם אנשים השבים למולדתם לאחר היעדרות של אלפיים שנה”, אמנם סעיד משיב לו בהשתאות: “מה חזק הוא זיכרונם”, אבל על פי התרשמותי מדובר כאן באירוניה מסווית. חביבי, בפיו של סעיד, מתאר בעוצמה רבה ושוב ושוב את הקשר העמוק שיש לו למקום. את אהבתו לנופים ולריחות. לחוף הים בעכו. לסלעים בחיפה: “שמתי פעמי לכיוון האור הממצמץ, מתוך ביטחון גמור שאין הדבר בלתי אם הזמנה שמיימית. ועד שהגעתי לקירבת הים ראיתי והנה המגדלור של
עכו הניצב לשמאלי הוא הוא אשר מיצמץ בעינו וקראני אליו. אור זה שלא כבה שבה את לבי, לאחר ששאר אורותיה של עכו המצטנעת מטעמי הבלגה כבו. החלתי מתקרב למגדלור, בדרך שוממה, והנה הים רגע ונסו הגלים, בלתי אם ליטוף חרישי לרגלי
הסלעים הרובצים למרגלותיה של חומת אחמד, נכונים לשלות מתוך המים כובע נפוליאוני נוסף.

“אמת ויציב, כבודו. שאם בני אנוש רובצים כך, מדוע סלעי עכו לא יעשו כן? והרי העכואים משננים מאז ומתמיד, מתוך זלזול: ‘מה לעכו כי תפחד מהמיית הים!’ עד אשר הוכיחו שכניהם החיפאים,
שחשו אליהם דרך הים הגועש, כי אין הם נופלים מן העכואים בזלזולם בים.”

הוא אוהב את הארץ, ולמעשה – שונא את היהודים. 

כי הם מגרשים את בני עמו: “הנותרים מצאו את בלואיהם ואת ילדיהם, ויצאו מבעד לדלת הצפונית הגדולה, ושם הועמסו על משאיות ענקיות שנשאום, כפי שגילה מורי את אוזני לאחר מכן, אל הגבול, שם השליכום, והם שמו את מיבטחם באללה והמשיכו.”

העוול, מבחינתו, לא הסתיים ב־1948: “משהסתיימה מלחמת ששת הימים, שבאה בעקבות מבצע קדש, יהי זכרו צרור בצרור החיים, שבא בעקבות מלחמת העצמאות, וראיתי את ילדי ירושלים וחברון וראמללה ושכם מוכרים את צלחות החתונה בלירה אחת אמרתי: בלירה, או חינם אין כסף! ועמדתי אל נכון על צדקת היקשכם, כבודו, כי ההיסטוריה, כאשר היא חוזרת על עצמה, היא עושה כן בכיוון קדימה, מן החינם אין כסף אל הלירה. ואכן הדברים מתקדמים”. 

חביבי משתמש בדימוי מהמקרא, כדי להסביר את הכאב שהוא, כפלסטיני, חש: “הילד במשפט של אדוננו שלמה נשאר שלם ואמו האמיתית סירבה שייגזר לשתיים”.

והמסקנה הבלתי נמנעת היא שהיהודים הם אלה שהתאכזרו לארץ, כשהסכימו לחלוקתה.