תגית: פיליפ קלודל

איך נראה פוליטיקאי ואיך הוא מדבר

הפוליטיקאי נראה כמו כל אחיו חלקלקי הלשון, בעלי העור המטופח והאיפור הכבד, ששערם צבוע או מושתל, ושצווארם הרך להפליא כשל תרנגול הודו מפוטם חומק מצווארוני חולצות בצבע תכלת נצחי.

הרופא אבד לרגע בין תווי הפנים שלו, שבעצם לא היו פניו של איש, אבל איפשרו לו לשכוח את פניהם של הכושים המתים, כפי שקרא להם הכומר ללא כוונת זדון או עלבון. הוא הופתע מכך שפוליטיקאים יכולים לדבר כך באמצע הלילה – אל מי ובשביל מה בעצם? הוא לא אזר אומץ להגביר את הקול כדי ללמוד דבר־מה נוסף, כי ידע שאין לו וגם לא לאף אחד אחר מילים חיוניות ועמוקות לומר על מנהגו של עולם, כמו אלה שאפשר למצוא בספרים למשל. הרי המקצוע של האנשים האלה הוא לדבר כל הזמן, לדבר ולעולם לא להקשיב למי שמדבר אליהם, לעולם לא להפסיק לדבר, לחיות בתוך המילים, גם החלולות ביותר, גם אם הן הופכות לרעש מטופש ומפתה – שירת הסירנות המודרנית.

L'archipel du chien Phillippe Claudel

לעברית: שי סנדיק

פיליפ קלודל, "ארכיפלג הכלב": מי רוצה לראות השתקפות מכוערת של עצמו

"הסיפור שאתם עומדים לקרוא ממשי כפי שאתם ממשיים. הוא מתרחש כאן כפי שיכול היה להתרחש שם. יהיה נוח מדי לחשוב שהסיפור התרחש במקום אחר. אין חשיבות לשמות הנפשות הפועלות. אפשר לשנות אותם. להחליף אותם בשמותיכם. אתם דומים להם עד מאוד, קורצתם מאותו חומר שאינו בר-שינוי".

כך נכתב בתחילת הספר ארכיפלג הכלב, בעמודו השני. ועוד מוסיף הדובר: "אני בטוח שבמוקדם או במאוחר תשאלו את עצמכם שאלה לגיטימית: האם הוא היה עד למה שהוא מספר לנו? כן, הייתי עד. כשם שאתם הייתם עדים אך סירבתם לראות."

סירבנו לראות!

עד תום הספר המופלא הזה כולנו נהיה עדים בעל כורחנו. שותפים לפשע שמתחולל בתוכנו, ואנו מסרבים לראות אותו. את העוול. את העושק. את תאוות הבצע ואת האי צדק המנהלים את העולם.

מי שראה את הסרט "הארייט", העוסק בדמותה של הארייט טאבמן (לוחמת זכויות אדם אפרו-אמריקנית ששחררה את עצמה מעבדות ופעלה לשחרור עבדים אחרים) סבור מן הסתם שהעבדות פסה מהעולם. מי שקורא את ארכיפלג הכלב מבין שלא באמת מיגרו אותה. אכן, יש לה כיום פנים אחרות, שונות, אבל היא עדיין קיימת; בני אדם עדיין נחטפים באפריקה ואין לחייהם שום ערך בעיני מי שרואה בהם חפץ, סחורה עוברת לסוחר, והם צפויים לההתאכזרות רצחנית ודה-הומניזציה.

פיליפ קלודל כתב את הספר שקשוק המפתחות, שבו תיעד את התנסויותיו בבית סוהר שם נהג לבקר בקביעות. אוזנו קשובה לחסד, אבל עינו רואה גם את הרוע.

בספר שלפנינו הוא מתעד את התנהגותם של מי שמוכנים להסתכן בכך שבחירותיהם עתידות לגזור עליהם חיים שבהם המצפון יְיַסֵּר אותם עד יומם האחרון; אנשים שבוחרים בחירה לא מוסרית ומזעזעת.

הכול מתחיל בכך ששלוש גופות של אפריקנים נסחפות אל חופו של האי שבו מתרחשת העלילה. מה ייעשה בהן? האם ראש האי, הרופא, הכומר והמורה, יחליטו לנהוג לא רק באופן מוסרי, אלא גם על פי החוק, או שאנוכיותם תגבר עליהם?

"לשלוש גופות אין הצדקה?" שואל המורה שמנסה להבין מדוע הם שוקלים לא "להטריד חוקר שופט מן היבשת". והוא ממשיך: "החל מאיזו כמות אתה מרים את הטלפון? חמש, עשר, עשרים, מאה?"

זאת שאלה ראויה מאוד, שלא פעם עולה משום מה: האם הרוג אחד, או נרצח אחד, "שווה" פחות מחמישה? האם משקלם של עשרים משמעותי יותר מזה של חמישה? האם רק הכמות קובעת?

ומה בכלל צריך לקרות כדי שיראו במתים הללו בני אדם בעלי זכויות, גם אחרי מותם?

"אם הם היו נושאים תעודות מזהות הבעיה הייתה קשה יותר. תעודות מזהות היו מקשרות אותם לעולם, לארץ, למשטר אנושי, להיסטוריה למשפחה. אבל כאן אין כלום. שום דבר שמסגיר את שמותיהם, את גילם, את הארץ שממנה ברחו. שום דבר שעשוי להעיד אם היו להם בנים, אחים, נשים ואבות."

מה אומרים לעצמם אנשים שמבקשים להצדיק עוול שהחליטו כבר לבצע?

"לא אני בראתי את העוני בעולם ולא מתפקידי לסלק אותו".

איך הם מצדיקים אופן דיבור מזלזל בבני אדם אחרים?

"שנאה ובוז לא נמצאים במילים אלא בשימוש שעושים בהן. אבל אם אתה מעדיף שאקרא לאנשים האלה 'שחורים', אגיד 'שחורים'."

מה הם אומרים לעצמם כשעולות בדעתם מחשבות נבזיות?

"לגרום לחיים להפסיד דברים שימושיים שלא יביאו שום תועלת למתים זה להוסיף חטא על פשע".

איך פסיכופת מסביר לעצמו את העולם?

"אופי האדם תמיד גורם לו לפעול בפזיזות. תמיד. זה התחיל להפחיד אותו, כל החלל הריק הזה. הוא ניסה לחמם את המאכלים הישנים אבל הכול היה בטעם שרוף. ואז הוא ממש פחד. הוא מצא מפלט בדבר היחיד שנשאר לו: הקִדמה. תראה, הקדמה הייתה כאן מבראשית. תן לאדם אש, ברזל ופטיש, ותוך שנייה הוא ייצור שרשרת כדי לכבול בה אדם אחר שדומה לו כאילו הוא אחיו ויחזיק אותו קשור או ייצור חנית כדי לחסל אותו במקום להכין גלגל או כלי נגינה. הגלגל והחצוצרה מגיעים הרבה יותר מאוחר, באיחור רב אחרי השרשרת והחנית, ובינתיים כבר שחטו רבים. ואם כבר הומצא הגלגל, זה רק כדי לשאת את מעשי הטבח הלאה, באמצעות צי אניות, משל, כדי שכל העולם ירוויח מזה, והחצוצרה שימשה רק כדי לחפות על זעקות הנרצחים ולחגוג את מעשי הטבח. סוף בסוף. ובסופו של דבר, עכשיו יש לנו לוויינים!"

ועם זאת, עם כל הכיעור שהספר מביע, הוא בעצם יפה להפליא, שכן הכתיבה יפה (והתרגום מצוין). הנה כמה דוגמאות: "מבחינת כל אחד מהגיבורים, היום היה ארוך כמו מאה שנה והם הוצפו הקלה למראה הדמדומים. בשעה תשע בערב, כשבחוץ מיזג הלילה את הים והשמיים לעיסה כהה, סגר ראש האי את דלת חדר הישיבות והסיט את וילונות הקטיפה שמעולם לא נעשה בהם שימוש"; "שמש גדולה ואדומה כדם היססה אם לצאת מבין הגלים"; "השמיים היו בהירים ומזג האוויר נוח מאוד. שררה אשליה שהקיץ מנסה שוב את מזלו".

ויש בו גם הומור:

"הוא נשאר בתפקידו למראית עין, כדי לא לזנוח את אחרוני צאן מרעיתו, שנדהמו כשאמר להם פעם באחת הדרשות שאלוהים יצא לפרישה מוקדמת.

"'לא רק פקידי הממשלה בבירה מבקשים לעבוד בשבעים אחוזי משרה כשהם מרגישים את אותות הגיל. אני חושב שאלוהים עשה את אותו הדבר. הוא בחידלון פעילות מתמשך. והכול באשמתנו.'"

לצד כל השבחים, עלי לציין מרכיב אחד בספר שעורר בי אי נוחות, אבל לא מהסוג שקלודל ביקש לייצר. את העלילה מניעה בשלב מסוים ילדה בת אחת עשרה שמתלוננת על פגיעה מינית. הקורא יודע שהיא משקרת. הקורא מבין גם שהילדה אכן נפגעה מינית, אבל שמי שפגע בה באמת אינו האדם שנגדו היא מתלוננת. כלומר – מישהו בסיפור מנצל אותה כדי להרוס אדם חף מפשע. הילדה, כפי שקלודל מתאר אותה, משקרת בכישרון רב. מעמידה פנים. בוכה ברגע הנכון. עדות השקר שלה מתוחכמת מאוד. לטעמי לא רק הדמויות בסיפור מנצלות אותה באופן לא מוסרי, אלא גם הסופר מעולל זאת לדמות שיצר. לכאורה – זכותו להניע את העלילה כאוות נפשו. הוא רשאי להמציא ילדה בת אחת-עשרה שנפגעה מינית, והיא בכל זאת חזקה כל כך, עד שהיא מסוגלת לייצר עדות מפורטת, בדויה ומשוכללת. עדותה אכן מצליחה להרוס את חייו של האיש שעליו טפלה אשמת שווא. האם מוסרי מצדו של הסופר להשתמש בדמות של ילדה-קורבן שהיא גם שקרנית? האם אינו מחזק כך את קולם של פוגעים שנוהגים לטעון כי נשים רבות (במקרה הזה ילדה קטנה!) משקרות כשהן מספרות על הפגיעה? אמנם קלודל מבהיר בהמשך: הילדה נפגעה, בוודאות, וכאמור – האשם אינו האדם שהאשימה. ובכל זאת, עצם החירות שלקח לעצמו להשתמש בתפיסה הזאת שלפיה מוטב שלא להאמין תמיד לקורבנות, מסוכנת בעיני. לא את הפן הזה, של האשמות שווא, שקיומן זניח מאוד, צריך להאיר ולהדגיש. הרי אין איזון כוחות בין פוגעים לנפגעות. סטטיסטית יש הרבה הרבה יותר מקרים של נשים, נערות, ילדות, שלא מתלוננות בכלל, או שמתלוננות ולא מאמינים להן, מאשר מקרים של האשמות שווא!

ברבע האחרון של הספר נשאל מישהו "נראה לך שבן אדם אוהב שמציגים בפניו מראה שמוכיחה לו כמה הוא מכוער?"

את השאלה הזאת בעצם שואל פיליפ קלודל אותנו, את הקוראים. את אלה שהוא פונה אליהם בתחילתו של הרומן ובסופו, ישירות, ומסביר לנו שאנחנו יודעים. שאנחנו עדים ושותפים. אז מה מרגישים קוראיו?

L'archipel du chien Phillippe Claudel

לעברית: שי סנדיק

מדוע כתב פיליפ קלודל את הספר "שקשוק המפתחות", חוויות מבית הסוהר

תחילה הופתעתי: הספר שהגיע בדואר היה צנום, ספר בזעיר אנפין: 79 עמודים קטנים מודפסים באותיות גדולות. "זה הכול?" תהיתי.

אחר כך קראתי אותו. והבנתי איך מעט מחזיק את המרובה.

שקשוק המפתחות של פיליפ קלודל, סופר ובמאי צרפתי, לא נזקק לנפח רב יותר. הספר הזעיר הזה מורכב מרסיסים, שכל אחד מהם סיפור שלם, עולם מלא, וכולם מצטרפים ומרכיבים ביחד תמונת עולם של המקום עליו כתב קלודל: בית סוהר אחד, והחיים בו. חייהם של האסירים, בעיקר, אבל גם של שוכניו האחרים, אלה שבאים אליו ויוצאים מתוכו יום אחרי יום: סוהרים. בני המשפחות שבאים לבקר. עובדים סוציאליים, שאין לדעת מה בדיוק תפקידם. מורים. עורכי דין. המידען שנהג להגיע לשם לכמה שעות כל שבוע כדי לעזור לאסירים לחפש מידע ולייעץ להם בהכוונה, והוסיף על עיסוקיו גם הכנת כרזות ויצירה של ציורים הומוריסטים.

בכלא שקלודל מתאר יש חסד: הנה למשל שמונה השורות, הסיפור הקצר על אסיר ששב מבית המשפט עם גזר דין ששלח אותו לשמונה עשרה שנות מאסר, וכיצד קיבלו אותו הסוהרים: "שני הסוהרים מלמלו מילים פשוטות, מילות נחמה. הם דיברו אל האסיר בלבביות והלבביות שלהם העידה יותר מכל על טוב לבם."

שקשוק המפתחות
הוצאת סנדיק ספרים. לעברית: שי סנדיק

או העדות שלו על כך שלא ראה שם גזענות. "היו סוהרים גזענים, אבל הם היו מתי מעט," הוא כותב. דיבורים כמו "לא צריך תאים בשביל הצפון אפריקנים, את כולם לים!" נאמרו "מפי אנשים מעטים מאוד." והוא זוכר היטב את "אותו קצין שצרח על סוהר שדיבר ככה." (וגם את מבטיהם של האסירים).

בכלא ראה שיתוף פעולה בין הכלואים. כך למשל כאשר זכו לקבל בירה, נהגו יושבי התא להעניק  את כל הבקבוקים לאחד מהם, כדי שלפחות מישהו יזכה בכל פעםלשתות לשוכרה.

בתוך הצפיפות הבלתי אפשרית, בקרבה המתמדת, ההדוקה, בתאים הקטנים, קבעו לעצמם סדרים: מי יחליט באיזו תוכניות לצפות בטלוויזיה, שדולקת בדרך כלל יותר מעשרים שעות ביממה (מי שמשלם תמורת המנוי או מי שהכי חזק ומפחיד?).

קלודל אינו מספר על בית הסוהר. הוא מספר אותו. מקרוב. מבפנים. בלי סדר. בלי תוכנית. עובר מעניין לעניין: הנה הסבר קצר על היררכיית הפשעים, "כפי שהגדירו אותה האסירים, שגילו מוסריות רבה יותר מזו של אלה שגזרו את דינם", מיד אחר כך – תיאור תהליך הכניסה לכלא: דגל אדום-כחול-לבן… דלת שמעליה מצלמת וידאו… להראות את התעודות… לפתוח את התיק – ומשם: שרטוט דיוקנה של בתו התמה של אחד המנהלים, ואז – כמה מילים על הספרים שבספריית הכלא, על הקור ששרר במקום, על האלימות שבו תקפו צעירים אסיר חדש, על האדיבות האנושית העמוקה של כמה מהסוהרים שהקפידו לפנות לאסירים במילה "אדוני". הסיפורים נמשכים ברצף, בזרם, כל אחד מהם מכניס את הקורא אל המציאות ההיא, אל המקום שבו שוררת הגינות לצד שרירות לב, חסד ואכזריות, קרבה ואטימות.

ומדוע בכלל הייתי שם, שואל את עצמו קלודל, ששימש לאורך שנים רבות מורה בכלא. ומנסה להשיב: "להצדיק את שנת הישרים שלי?"

את סיפוריו אינו מפרש. רק מביא אותם כמו שהם: פיסות חיים – או מוות – כאב וייסורים, כפי שראה אותם, כפי שהיו – וברור שהוא רוצה לומר, ואף אומר בשורה אחת: "התכוננו לכלא. כולם," זאת אחרי שהוא מונה את מגוון המקצועות שנושאים אנשים שנכלאו: אלה הצפויים – "מובטל, עובד בשכר מינימום בעבודות יזומות, מסגר, מוכר מדלת לדלת…" ואלה שמפתיעים – "כומר, רופא, קצין משטרה, שוטר… סוהר." והוא מצטט הערה שכתב עורך דין על אחד מאלה: "הלקוח שלי סובל בכלא הרבה יותר, כי הוא כלל לא התכונן לזה." ומוסיף, בלי להעיר, בלי להסביר או להתווכח, בלעג  סמוי, באירוניה כמעט אילמת: "שמעתי אותו."

כמה כוח בשתי מילים.

כי כן, זהו בדיוק כוחו של הספר. בצמצום הרועם. בדייקנות שאינה נזקקת ליותר מילים מהנדרש.

ועוד יש לומר משהו על התרגום: אמנם לא קראתי את המקור, אבל העברית טבעית לחלוטין. אף פעם אחת לא נעצרתי, כפי שקורה לא אחת בספרים מתורגמים. לא נאלצתי לפענח את כתוב. לא חיפשתי מאלי, כפי שקורה לי לעתים קרובות, ניסוח שהייתי מעדיפה. לא תהיתי מה בעצם כתוב במקור. הכול נשמע ונקרא נכון.

שקשוק המפתחות – ספר ראוי ושווה.