ארכיון תגיות: פיטר גילבי

מה הופך יצירה לאמנות גדולה?

ככל שנפרק את הציור למרכיביו, נוכל לראות שכל מרכיב יכול להיות סיבה להצלחה גדולה, ובו בזמן עשוי שלא להביא למופע ציורי מפעים במיוחד. 

אם אנסה, אחרי כל זה, לקבוע מה גורם לציור להיות 'גדול', אסתכן בכישלון ידוע מראש ובכל זאת אגיד זאת כך: ציור או יצירת אמנות, המקיים יחס משמעותי ובעל ייחוד בין ה"מה" ל"איך", שיש בו משום הפתעה וחדשנות עקרונית, שמשהו בנוכחותו מדגיש התעמקות רבה, עניין ואפילו קשב היוצאים מן הכלל, שמתקיימת בו אחדות רבה, לעתים מסתורית, והוא עולה על סך חלקיו, שהוא בן תקופתו, אך בו בזמן אל-זמני, שיש בו משהו ששומר על פשטות ומאידך הוא אינו מתמסר ונשאר פתוח, חידתי. הוא מספר לנו משהו שאין דרך אחרת לספר אותו, ופותח תובנה על העולם או החיים. עבודת אמנות שיש בה תכונות אלה, נדמית לי כבעלת פוטנציאל להיות עבודת אמנות גדולה. אוסיף עוד משהו שנראה לי חשוב: חובה שיזהו שהאמנות הזאת גדולה, וייתנו לה מקום. אמנות אינה מתקיימת ללא צופים. ואן גוך לא היה אמן משמעותי לולא התגלה, אמנם אחרי מותו, וזכה לפרסום.

פיטר גילבי | אסף רומאנו: "פעימה וקו, רופא וצייר משוחחים על רפואה, אמנות, חיים": חוויה מאלפת ומופלאה

לעתים נדירות מזדמנת חוויה מפעימה בעוצמות שמעניק ספרם של שניים: הרופא, פיטר גילבי, והאמן, אסף רומאנו. 

פיטר ואסף כתבו ביחד, בשיתוף פעולה מפרה והדדי, שיחות שבהן הם חושפים את עולמם הפנימי, האישי והמקצועי, ומפליגים מתוך עצמם אל עולם של מחשבות ורעיונות מרתקים ומעוררי השראה. 

כל פרק נפתח בתמונה הנוגעת במכנה משותף של השניים: רפרודוקציה של יצירת אמנות שעיסוקה בענייני רפואה. כך למשל הציור הראשון נקרא "גזר דין מוות", רואים בו רופא ופציינט שזה עתה התבשר כי מחלתו חשוכת מרפא.

מדהים ומופלא לקרוא את מחשבותיו של הצייר. לשים לב אתו לכל הדקויות שהוא רואה בציור, וללמוד ממנו משהו על היכולת לשאוב משמעות ותוכן מהפרטים שלא כל אחד יודע לשים אליהם לב.

משם ממשיכים אל דבריו של הרופא, שמשתף את חברו, ואותנו הקוראים, בכל מיני סוגיות הקשורות בעולמו המקצועי. מה מרגיש רופא שצריך לבשר לחולה שלו שהוא נוטה למות? איך הוא מתמודד עם הכורח לעשות זאת? מה קורה כשהבשורה נמסרת בהיסח הדעת, באדישות? "אם לא נעשה זאת באופן ראוי, החולים ובני משפחותיהם לא יסלחו לנו. לעומת זאת, אם נדע לעשות זאת נכון, הם לא ישכחו אותנו". אכן, פיטר משתף אותנו באירוע מחייו (לכל אורך הספר שניהם מרבים לספר על עצמם בכנות נוגעת ללב ובאומץ ראוי להערכה): כיצד נודע לאשתו שבתם חירשת. קלינאית תקשורת חסרת אחריות עברה ליד אשתו ואמרה לה, כלאחר יד, שהילדה אינה שומעת מאומה. "בשורת החירשות נמסרה לאשתי באופן בוטה, בעמידה, במסדרון מכון השמיעה בבית החולים, ללא כל הכנה וללא תמיכה רגשית". פיטר הפיק מכך, כמובן, את הלקח כרופא. התובנות שהוא מגיע אליהן בעקבות ההתבוננות בתמונה רבות, והוא מעשיר בהן גם אותנו. למשל, הוא מספר על ההתקדמות ברפואה שחלה מאז 1908, כשציירו את התמונה. "אני תוהה מה הייתה הבשורה המרה", הוא כותב, ומדגיש: "זהו העידן שלפני האנטיביוטיקה," ומסביר עד כמה קטלניות היו מחלות רבות שהאנושות למדה להתגבר עליהן מאז. הוא מספר שמתעורר בו רצון "לספר מעט על הרפואה של אותם הימים", שלא דמתה בכלל לרפואה של היום. הנתונים שהוא מציין מסמרי שיער. למשל, "תמותת התינוקות המדווחת באנגליה הייתה ב-1909 163 תינוקות לכל אלף לידות", לעומת 3.5 לכל אלף לידות כיום. 

הדיאלוג בין הצייר לרופא מתנהל כדו שיח. שאלות ששואל האחד מעוררות שאלות נוספות אצל האחר, וכולן מעניינות ביותר. השניים ממריאים אל אינספור תובנות, שכל אחת מהן מרתקת ומחכימה יותר מקודמתה. התמונה "מתנתו של גויה" מעוררת למשל מחשבות על אמפתיה: איך רופא יכול להביע אותה? האם אפשר להקביל בין צופה ביצירת אמנות לבין רופא המשוחח עם מטופל? מה חווה אסף רומאנו עצמו, כשנפצע בתאונת דרכים? האם החוויה העוצמתית שחש הייתה חוץ גופית? איך אפשר לקשר אותה לטיפול בסמי הזיה? האם יש סתירה בלתי נמנעת בין מדע לדת, ואיך "אמונה בניסים מתיישבת עם ספקנות מדעית," שהרי ספקנות היא "חלק ממהותו" של המדע? ואולי אמונה דווקא מועילה לריפוי? פיטר מספר על השפעתן המפתיעה של תרופות דֶּמֶה – פלסבו – ומספר אפילו (במבוכה) כיצד הזריק פעם מים לחולה שהתלונן על כאבים עזים, וכיצד אותו חולה נרגע ונרדם, כי האמין שקיבל משכך כאבים…

אחד הפרקים הנוגעים ללב במיוחד נוגע במותה של כרמיאל, אשתו של אסף, שחלתה בסרטן השד, וזכתה לטיפולו המסור של פיטר, חברם של אסף וכרמיאל, ושל רופא נוסף, שכנם ביישוב הקהילתי שבו הם גרים. מכאיב, ומעורר השראה, התיאור המדוקדק, המדויק, שכולל פרטי פרטים על גסיסתה של כרמיאל, על החסד שזכתה לו בשל האהבה הרבה שבה עטפו אותה בני משפחתה, ילדיה, בעלה, אחותה, שכנותיה, וכמובן גם שני הרופאים. 

אחת השאלות המפרות ששואל הרופא את הצייר היא "מה יש ב'איך' של הציור […] שמושך את העין ואת הלב?" ואסף פותח בכך ש"זאת אולי השאלה, בה' הידיעה, של כל מי שיוצר אמנות", ואז מנסח תשובה מרתקת ומעוררת מחשבות, בין היתר:  "אנחנו רוצים וצריכים יותר […] ואמנות מאפשרת חוויה שבה ה'יותר' נגיש ואפשרי." בהמשך הוא מסביר ש"נושא אינו קובע את איכות הציור", ותוהה: "אולי אישיותו של הצייר היא הקובעת?"

דומה כי בשאלה הרטורית הזאת ביטא אסף את גדולתו של הספר שלפנינו: אישיותם הכובשת של שני הכותבים. המפגש אתם ביחד, ועם כל אחד מהם בנפרד, מזמן לנו חוויה מופלאה.