“בישראל, יותר ממדינות אחרות, המוזיקה משקפת את המציאות. הבעיה היא שהשירים אולי משקפים את ההיסטוריה, את הלך הרוח הלאומי, את הרגש הלאומי, אבל לא בהכרח את דעתם של נותני הטון וקובעי המדיניות”, מצטטת רוני פטקין בדברי הסיכום שלה בספרה שירים אסורים – שמונה עשורים של צנזורה במוזיקה הישראלית דברים שאמר הפזמונאי אהוד מנור.
מחקרה של פטקין עוסק בשירים ישראליים שנחשבו “בעייתיים” מאז 1936, ובצנזורה שהושתה עליהם, מיעוטם עוד לפני 1948, ורובם – אחרי קום המדינה.
כך למשל, היא מספרת, אסרו הבריטים על השמעת “התקווה”, וכדי לעקוף את האיסור ו”להעביר את רוחו הלאומית בצורה יצירתית”, נהגו להשמיע ברדיו “קול־ירושלים” את הלחן של “מולדובה” מאת סמטנה, שכידוע דומה, אם לא זהה, ללחן של השיר שנהפך להמנון הישראלי. הבריטים אסרו גם על השמעת השיר “כלניות”, כי היו בטוחים שמילותיו מתייחסות לכומתות האדומות שלהם: “החשש של הבריטים מהתפוררות רקמת החיים העדינה בארץ וממרידות נגד שלטונם, עודד אותם לפסול כל שיר שתפשו כעולב בהם, כעוסק בפעולות האסורות על פי חוקי המנדט או כתומך במתנגדיו, גם אם לא אחת דובר בשיר ‘תמים’.” עד כדי כך שחיילים בריטים פשטו ערב אחד על תיאטרון “לי־לה־לו”, עצרו את ההצגה שהשיר בוצע בה, אסרו את מי ששר אותו והובילו אותו “על גבי טנק אל בית המעצר”…
בימי ראשית המדינה היו שלל סיבות שבעטיין צנזרו שירים. למשל – החשש מפני פגיעה ביחסים עם מדינות זרו, שבגללו אסרו על השמעה של שירים שהופיעה בהם המילה “כושי”, שמא יתעורר זעמן של מדינות אפריקה. סיבה אחרת הייתה – החשש מפני “פגיעה בציבור הישראלי וביסודות שעליהם הוא מושתת”. לכן אסרו על השמעת השיר “הסלע האדום” – שמא יתפתו צעירים לעבור את הגבול לירדן, ולהסתכן. שיר אחר שצונזר מאותה סיבה, וזאת כעבור כמה עשרות שנים, היה “על גגות תל אביב” של אלונה דניאל, שיצא ב־1989, שנתיים לפני שפרצה מלחמת המפרץ. בימי המלחמה חששו שהשיר יעודד את תושבי תל אביב לעלות לגג כדי לצפות בטילים, במקום למצוא מחסה במרחב המוגן. הרשויות חששו גם שהשיר יפגע במורל הלאומי, כי הפלסטינים נהגו להביע שמחה על הפגיעה בערי ישראל באמצעות ריקודים על גגות בתיהם…
שירים אחרים צונזרו מחשש שיגרמו לקיטוב פוליטי, לכן אסרו להשמיע את השירים מתוך “מלכת אמבטיה” של חנוך לוין וההצגה ירדה מהבמה אחרי תשע עשרה פעמים בלבד.
עוד עילה לצנזורה על שירים הייתה – ביקורת על מדיניות הממסד. לפיכך נאסרה ההשמעה של השיר “המשכורת”, כי נטען שהוא “מעודד השתמטות ממס”.
מסתבר שבתקליטייה של קול ישראל היו רשימות מסודרות של שירים, וגם של תקליטים שלמים, שאסור היה להשמיעם. ליתר ביטחון גם שרטו חלק מהתקליטים, כדי לוודא שלא יהיה אפשר לטעות ולהשמיע אותם, אפילו במקרה…
“פגיעה במורל” לכאורה יכלה להיות גם לשירים שעסקו בשאיפה לשלום. כך למשל יצא ב־1998 מפקד המכללה לביטחון לאומי דאז, האלוף יעקב עמידרור, בקריאה נגד שני שירים שביצעו להקות צבאיות: “המלחמה האחרונה”, ו”חורף 73″. “ללהקות הצבאיות אסור לשיר שירים המבטיחים שלום”, אמר האלוף, והוסיף כי “השיר הזה [חורף 73] הוא שקר. לא הבטחנו יונה עם עלה של זית, לא הבטחנו שלום… לא הבטחנו שזאת המלחמה האחרונה.” את הדברים אמר, לפי פטקין, “במהלך יום עיון לקצינים בכירים בנושא מלחמת יום הכיפורים”, והם “הכו בתדהמה את הנוכחים שנותרו בשתיקתם, וחוללו סערה ציבורית”, מיד אחרי שהודלפו לתקשורת.
קטגוריה נוספת שבעטיה צונזרו שירים הייתה “פגיעה אישית בפוליטיקאים”. על מי נכתב השיר “הפשפש עלה למעלה” ומה עלה בגורלו? ומי כתב שיר שהופיעה בו השורה “מי זה שם הולך שיכור, זה ראש הממשלה”, כיצד התייחסו אליו, ולמי התכוון היוצר?
שירים אחרים נפסלו בשל טעויות בעברית. כך למשל נאלצה מירי מסיקה להקליט שיר שלם מחדש, בשל ארבע טעויות הגייה שהיו בו. מסיקה זעמה, אבל לא הייתה לה ברירה, אלא לציית לתכתיב.
ההקפדה היתרה על עברית נכונה ומדויקת התפוגגה אחרי שהחלו להעלות לשידור חי מאזינים שהגיבו או שוחחו עם מגישים מהרדיו. הפער בין העברית התקנית לבין זאת המדוברת החל לשוות לדברי המגישים צביון נמלץ ומגוחך, כך נטען, ובשנים האחרונות גם המגישים – ברדיו ובטלוויזיה! – כבר לא מקפידים על עברית שמצייתת לכללי הדקדוק וההגייה.
מעניינות במיוחד האבחנות של פטקין בנוגע לצנזורה העצמית שהפעילו (ומפעילים גם היום!) יוצרי שירים, שמא תיפגע פרנסתם. רבים מהם מעדיפים להימנע מעיסוק בסוגיות פוליטיות נפיצות, או מפזמונים שתמליליהם בוטים, מיניים, מעודדים את תרבות האונס או מבטאים אותה.
לדעתה של פטקין גם כיום יש לרדיו כוח עצום, ופסילה של שיר היא “מכת מוות” מבחינתו. גם המעבר לעולם הדיגיטלי לא מחליש את כוחו של הרדיו, שכן “רובנו מעדיפים להקשיב לשירים שנדמה לנו שכולם מאזינים להם”, לדבריה.
לפני שקראתי את ספרה של פטקין לא נתתי את הדעת לעוצמתו הרבה של הרדיו, ולכוחו לחרוץ גורלות של אמנים. הסיפורים השונים הנוגעים בפזמונים שנעלמו מהתודעה מרתקים.
הנה למשל סיפורו של שיר ששמו “זמורות ישנות”. את מילותיו כתב דן אלמגור, והלחין אותו יזהר כהן, ב־1990. בשיר מסופר על מקרה מזוויע שקרה בשנת 1913, ומתאר את מציאות החיים של נשים תימניות בארץ. שתיים מהן ש”עבדו במטעים של היהודים האשכנזים המקומיים” קוששו בסוף יום העבודה זמורות יבשות כדי לחמם לעצמן מים, “אך אף על פי שזמורות אלו היו לפסולת, נהגו בעלי המטעים להענישן בקנסות כספיים ובאלימות פיזית. באחד המקרים הידועים, שעליו מדובר בשיר, קשר האיכר יונתן, בנהּ של בתיה מקוב, ממקימי רחובות, שתי נשים תימניות בידיהן ובקרסוליהן זו לזו ואל זנב חמור וגרר אותן על הארץ כל הדרך אל מרכז המושבה, תוך שהוא קורא אל כל התושבים לצאת מבתיהם ולצפות בפועלות שנתפסו בקלקלתן”.
הזוועה נמשכה כעבור עשרות רבות של שנים, כי ב־1982, כשהשיר נכתב ונועד להיות חלק מההצגה “ילדי הכרך”, שסיפרה על תולדות יהודי תימן בארץ ישראל, הורה מזכ”ל ההסתדרות דאז, ישראל קיסר, להוציא את השיר מההצגה ולהשתיק את הפרשה, כי “יותר טוב שלא ידעו, אם הם לא יודעים, האשכנזים, אז שלא ידעו, לא צריך לדבר על זה ולא צריך לעשות גלים”. דן אלמגור סיפר שכך נאמר לו, ושכעס מאוד על הדברים. “העיקר היה לשמר את התדמית הנוחה של התימנים, הגוצים, החרוצים, והמרוצים, עם האופי הנוח.”
כעבור שמונה שנים צונזר שוב השיר במסגרת שידורי יום העצמאות, שהוקדשו לסיפורי־עדות. בשעה שהייתה אמורה לעסוק בעדה התימנית, בוטלה התוכנית והעלו במקומה, במפתיע, ברגע האחרון, את סיפר העלייה מדרום אפריקה. “צלצלתי לקול ישראל”, סיפר דן אלמגור כשנוכח בשינוי ממש כשזה התרחש, “ואמרו לי שהייתה הוראה ‘מלמעלה’ להזיז את השידור לאחת בלילה. לא הודיעו שהתוכנית על התימנים תזוז, פשוט לא שידרו את זה.”
אמנם התוכנית צולמה, אבל לקלטת הצמידו תווית “לא לשידור”…
ביוטיוב השיר מופיע, בביצועו של יזהר כהן:
