בקיץ של שנת 1967 רווחה בישראל התחושה שבעיותיה הקשות של המדינה נפתרו אחת ולתמיד. הניצחון המוחץ של מלחמת ששת הימים סילק, כך חשו רבים, את האיום הביטחוני. אחרי ימי ההמתנה שקדמו למלחמה, כשרבים חוו חרדה קיומית, ואחרי תקופה של שפל כלכלי חמור שכונה “המיתון”, שהתאפיין באבטלה נרחבת ובירידה משמעותית ברמת החיים, הביס צה”ל את אויביו. שטחה של המדינה הורחב פי שלושה או ארבעה וכלל לא רק את חצי האי סיני, אלא גם את הגדה המערבית ואת רמת הגולן, והחלה באחת גאות כלכלית.
השירים ששרו באותם ימים שיקפו את הרוח הלאומית: רן אלירן שר למשל את הפזמון “שארם אה שייך” שכתב עמוס אטינגר והלחין רפי גבאי ובו המילים “חזרנו אלייך שנית / את בליבנו, ליבנו תמיד”, אריק לביא שר את מילותיו של שמוליק רוזן ללחן של אפי נצר “ראי רחל, ראי / הם שבו אל גבולם” בשיר “שוב לא נלך”, ובשיר אחר, שגם אותו הלחין אפי נצר, שרה להקת פיקוד צפון על “מלכות החרמון”, פזמון שאת מילותיו כתב יובב כץ.
התחושה הכללית הייתה ששבו בנים לגבולם. צה”ל הוכיח את עליונותו, והשטחים שנכבשו היו לא רק ערובה לביטחון, אלא סימלו גם את השיבה לארץ האבות. אל שארם אה שייך שבו המזמרים “שנית”, אחרי שישראל כבר כבשה אותה במלחמת סיני, ב-1956, אך אולצה לסגת ממנה זמן לא רב אחר כך.
בקיץ של שנת 1967 לא העלה איש על דעתו כי מלחמת קשה וממושכת, מלחמת ההתשה, עומדת בפתח, והציבור לא שיער גם כי השטחים הכבושים בגדה המערבית, שיכונו לימים “יהודה ושומרון”, יהפכו לאחד מסלעי המחלוקת המשמעותיים ביותר, שיפצלו את החברה הישראלית בין מי שדוגלים ביישובם, למי שסבורים שהשטחים הללו היו אמורים לשמש רק כמעין קלף מיקוח, או פיקדון, שמוטב וראוי להיפטר ממנו.
בין כל שירי הניצחון של קיץ 1967 בולט ושונה הפזמון “מי שחלם” שכתב דידי מנוסי והלחין יוחנן זראי:
מִי שֶׁחָלַם לוֹ, וְנִשְׁאַר לוֹ הַחֲלוֹם
מִי שֶׁלָּחַם לוֹ, לֹא יִשְׁכַּח עַל מַה לָּחַם
מִי שֶׁנִּשְׁאַר עֵר כָּל הַלַּיְלָה עוֹד יִרְאֶה אוֹר יוֹם
מִי שֶׁהָלַךְ הוּא לֹא יִרְאֶה זֹאת לְעוֹלָם.
מִי שֶׁהִבְטִיחַ לֹא הֵנִיחַ אֶת חַרְבּוֹ
מִי שֶׁקָּרְאוּ לוֹ הוּא צָעַד בְּרֹאשׁ כֻּלָּם
מִי שֶׁאָהַב לוֹ – עוֹד צְפוּיוֹת לוֹ אֲהָבוֹת רַבּוֹת
מִי שֶׁהָלַךְ הוּא לֹא יֹאהַב עוֹד לְעוֹלָם.
וְהֶהָרִים עוֹד בּוֹעֲרִים בְּאֵשׁ זְרִיחוֹת
וּבֵין עַרְבַּיִם עוֹד נוֹשֶׁבֶת רוּחַ יָם
אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד מְשַׂמְּחִים כָּל לֵב בִּשְׁלַל פְּרִיחוֹת
מִי שֶׁהָלַךְ הוּא לֹא יִרְאֶה זֹאת לְעוֹלָם.
מִי שֶׁחָלַם וְהִתְגַּשֵּׁם לוֹ הַחֲלוֹם
מִי שֶׁלָּחַם עַד שֶׁשָּׁמַע קוֹל מְנַצְּחִים
מִי שֶׁעָבַר אֶת כָּל הַלַּיְלָה, וְרָאָה אוֹר יוֹם
הוּא לֹא יָנִיחַ שֶׁנִּשְׁכַּח אֶת הַהוֹלְכִים.
מִי שֶׁהִבְטִיחַ וְזָכָה גַּם לְקַיֵּם
מִי שֶׁהִצְלִיחַ לַחְזֹר מִן הַדְּרָכִים
מִי שֶׁכָּאַב, אֲבָל הֵבִין שֶׁהַכְּאֵב אִלֵּם
הוּא לֹא יָנִיחַ שֶׁנִּשְׁכַּח אֶת הַהוֹלְכִים.
וְהֶהָרִים עוֹד יִבְעֲרוּ בְּאֵשׁ זְרִיחוֹת
וּבֵין עַרְבַּיִם תְּנַשֵּׁב עוֹד רוּחַ יָם
אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד מְשַׂמְּחִים כָּל לֵב בִּשְׁלַל פְּרִיחוֹת
הֵם שֶׁיָּעִידוּ, כִּי זָכַרְנוּ אֶת כֻּלָּם.
וְהֶהָרִים עוֹד יִבְעֲרוּ בְּאֵשׁ זְרִיחוֹת
וּבֵין עַרְבַּיִם תְּנַשֵּׁב עוֹד רוּחַ יָם
אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד יִפְרְחוּ בֵּין וּבְתוֹךְ שׁוּחוֹת
הֵם שֶׁיָּעִידוּ, כִּי זָכַרְנוּ אֶת כֻּלָּם…
נימתו של “מי שחלם” מזכירה במעט את שיר לשלום, שיופיע שנתיים מאוחר יותר, בימי מלחת ההתשה, אלא ששם מתבקשים המאזינים לקרוא לשלום “בִּצְעָקָה גְּדוֹלָה”, ואילו השיר שלפנינו אינו מתריס אלא מבכה את “הַהוֹלְכִים”, את אלה שלא יזכו עוד לאהוב. החיים יימשכו, יהיו עוד זריחות ופריחות, אבל רק מי שנותרו בחיים יוכלו להתפעל מהן, וגם לכאוב את האובדן של מי שלא יזכו עוד לראות את היופי ולחוש בו.
הדובר בשיר בטוח שמי שהשתתף בקרבות “לֹא יָנִיחַ שֶׁנִּשְׁכַּח אֶת הַהוֹלְכִים”, ומבטיח לזכור “אֶת כֻּלָּם”.
האם אפשר למצוא נחמה בהבטחה הזאת?
דידי מנוסי, כותב השיר, שנולד ב-1928 בקיבוץ גבע, השתתף במלחמת העצמאות, היה בין כובשי צפת ואשקלון, והשתתף בהגנה על נגבה.
בריאיון שהעניק ב-2013, כמה חודשים לפני מותו ממחלת הפרקינסון, אמר על בני דורו: “חשבנו שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים. האמת היא שלא ידענו. נלחמנו על המדינה, היינו מוכנים לעשות הכול בשביל המדינה, ולא ידענו בכלל מה זאת ‘מדינה’. אני לא יודע מה רצינו, אבל את זה בטח לא רצינו.”
כשנשאל מה קרה למי שחלם השיב: “האיש הזה שחלם? הוא גילה שזה לא זה. האיש שחלם, לא התגשם לו כלום. החלום שלו נמוג באוויר. אני מרגיש שהחלום שלי נמוג באוויר. הוא איננו.”
