בין מאי ויולי 1944 גירשו הנאצים ומשתפי הפעולה המקומיים שלהם בהונגריה מאות אלפי יהודים אל מותם הנורא באושוויץ. זמן לא רב לפני כן הגיע ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, רז’ו קסטנר (הנודע גם בשמות רודולף קסטנר וישראל קסטנר), להסכמה על עסקה שערך עם יחידת האס-אס של אדולף אייכמן.

על פי אותה עסקה הוסכם שכמה מאות אנשים יורשו לצאת מהונגריה. מאז ועד היום מפלגות את דעת הקהל היהודית כמה שאלות: האם ציפו הנאצים שקסטנר יציית להם, כחלק מהעסקה? או שמא הרשו לו לפעול נגדם, בזמן שהם עצמם הלכו לקראתו?

מספרי Kasztner’s Crime  –  פשעו של קסטנר  – אפשר ללמוד איך ראש ועדת העזרה וההצלה הסכים לשתף פעולה עם הנאצים. לא רק שקסטנר סירב להזהיר את הקורבנות היהודים באשר לגורל הצפוי להם; הוא עזר להונות רבים, שבעקבות דבריו עלו על רכבות המוות. יתר על כן: הוא גם העביר ליהודים מידע מטעה, ממש בימים שבהם התנהל מרחץ הדמים.

תומס קומוי, אחיינו של קסטנר, מנהל מאבק אינטרנטי ארסי נגד הספר פשעו של קסטנר ונגדי אישית. אשיב כאן רק להתקפתו הארוכה ביותר על הספר, ולא לעלבונות האישיים.

קומוי יכול היה להגיב לראיות הרבות שהבאתי בספר. אילו נהג כך, היה נאלץ להתמודד עם דברים שאמרו ניצולי אושוויץ כשהעידו נגד קסטנר. כמו כן, היה נאלץ להגיב על דברים שקסטנר עצמו אמר, המוכיחים את אשמתו. למרבה הצער, קומוי בחר בדרך הקלה יותר: להתעלם מניצולי אושוויץ ומהדברים שקסטנר אמר, ורק לחזור על הדברים הנושנים והלא מבוססים שטוענים מי שממבקשים להגן על קסטנר.

קומוי, כמו כל המגויסים למען קסטנר, מייחס לאיש הנערץ עליו הצלחות רבות, שאין להן, למעשה, אחיזה במציאת. קומוי אפילו מחייה את סיפורי הבדים של קסטנר, שהופרכו בעבר, על אודות “הצלה” כביכול של 20,000 יהודים הונגרים. כוונתו  ל-15,000 מגורשים שנשלחו לאוסטריה במקום לפולין. הוא אינו מייחס חשיבות לכך שאותם יהודים היו לעובדי כפייה, עד שנרצחו; שרבע מהם מתו בתוך שנה; שטענתו של קסטנר כאילו “הציל” אותם הוכחה כלא נכונה במשפטי נירנברג, במשפט קסטנר ובמשפט אייכמן.

קומוי מעוות שוב את העובדות כשהוא מעלה באוב את הטענה על  “30,000 מבוגרים שוועדת העזרה וההצלה הציבה בבתים מוגנים.” למעשה, את היהודים בבתים המוגנים הציל הפעיל הציוני משה קראוס, שלא נמנה עם ועדת העזרה וההצלה, ושגינה את קסטנר וכינה אותו משתף פעולה.

דודו של קומוי, אוטו, הוא זה שזכה, ובצדק, בכבוד, כי הוא זה שהצליח למצוא בבודפשט מקלט לחמשת אלפים או ששת אלפים ילדים שאנשי צלב החץ איימו על חייהם. הוא פעל בסוף 1944, חודשים אחרי שגירוש היהודים מערי השדה לאושוויץ הסתיים. אפילו קסטנר עצמו לא טען שהשתתף באותו מבצע הצלה אמיתי.

חלק גדול מהטענות שקומוי טוען כלפי כוזבות באופן כה מובהק, עד שאף קורא של הספר פשעו של קסטנר לא יוכל להתייחס אליהן ברצינות. הוא מאשים אותי שהתעלמתי כביכול מכל המחקרים המדעיים ההונגריים, אבל מי שיציץ בהערות הסיום בספרי, ובביבליוגרפיה המופיעה בו, ייווכח שאני מצטט היסטוריונים הונגרים לאורך הספר. אלה כוללים את רנדולף ל’ ברהאם, המוכר כבר סמכא עולמי בעניין שואת יהודי הונגריה; את סבהולץ סיטה, מנהל מרכז הזיכרון לשואה בבודפשט; את גבור קדר, לשעבר היסטוריון בכיר בארכיון היהודי בבודפשט, ואת זולטן ואגי, לשעבר עמית במוזיאון הזיכרון לשואה בארצות הברית.

ההיסטוריונים הללו סותרים את טענותיו של קומוי, כאילו שטות לומר שוועדת העזרה וההצלה קיבלה את חסות האס-אס. בספר שראה אור ב-2004 בהוצאת יד ושם[1] מפרט ברהאם את האופן שבו “לכד” האס-אס את קבוצתו של קסטנר , ובספר שראה אור ב-[2]2005  קובע סיטה כי אייכמן “החזיק את חברי ועדת העזרה וההצלה תחת אגודלו” עד ש”שיתוף הפעולה שלהם הלך וגבר.”

מה היה ידוע לקורבנות?

יהודי הונגריה, כך גורס קומוי, “היו מודעים לגמרי לכך שפירוש המילה ‘גירוש’ היה למעשה – גזר דין מוות.” ראיותיו רופפות.

1. הוא מתייחס לשידורים של הבי-בי-סי שבהם דובר על משמעות הפתרון הסופי של היטלר. אבל הוכח כבר שבשידוריו להונגריה הסתיר הבי-בי-סי את הידיעות על השואה. מכל מקום, ברגע שהנאצים כבשו את הונגריה, הם החרימו מהיהודים את כל מקלטי הרדיו, כדי למנוע מהם להקשיב לבי-בי-סי, וזאת עובדה חשובה ביותר שקומולוי אינו מוצא לנכון לציין.
2. קומוי מתייחס אל הביקורים של אוסקר שינדלר ושל אחרים שהגיעו לבודפשט לפני 1944. בביקורים הללו (המתוארים בספר פשעו של קסטנר) לא היה כדי להזהיר את יהודי הונגריה לגבי מה שצפוי להם, כי קסטנר והמנהיגים האחרים שמרו את המידע לעצמם. קסטנר הודה בכך במפורש במשפטו של ויסנמאייר בנירנברג.
3. התראות ואזהרות אחרות שקומוי מזכיר, למשל עלונים שהטילו בנות הברית על בודפשט ב-2 ביולי 1944 (שגם הם מתוארים בספר פשעו של קסטנר) הגיעו אחרי שהגירוש של 437,000 היהודים מערי השדה כמעט הסתיים, ולא יכלו להציל את מי שהנאצים כבר רצחו.
4. קומוי מציג בצורה לא נכונה את דבריו של אלי ויזל המנוח. ויזל כלל לא קבע שיהודי הונגריה ידעו מה צפוי להם, כפי שקומוי טוען, אדרבא, ויזל אמר תמיד שמנעו מהם את המידע על התוכניות הרצחניות של הנאצים. בספריו הרבים, במאמרים שכתב ובראיונות שהעניק חזר ויזל והסביר ש”לא ידענו אפילו מה משמעות המילה אושוויץ”.

אבל נניח לאי הדיוקים של האיש שמותח עלי ביקורת, ולסטייתו מהאמת; נשווה את העיוותים שלו עם עדות אופיינית מתוך משפט קסטנר בישראל. באותו משפט תיארה אירנה הירש מגטו קולוז’וואר, אחת הניצולות ממחנה המוות, את מה שהתרחש לפני הגירוש לאושוויץ. כשנשאלה אם היה ליהודים מידע כלשהו על אושוויץ לפני שעלו לרכבות המוות, השיבה: “לא… אמרו לנו רק שלוקחים משפחות [לקנירמזו] ביחד, כדי לעבוד בחקלאות.”

אחרים שהעידו אמרו דברים דומים מאוד. העדים הללו כללו את לוי בלום, יעקב פרייפלד, פול גרוס, דוד רוזנר ויחיאל שמואלי מגטו קולוז’וואר, את יוסף כץ ואליעזר רוזנטל מגטו נאג’ווארד, ועדים נוספים. הם אחדים מניצולי אושוויץ שמצוטטים בספר פשעו של קסטנר.

אפילו עדים שלא גורשו לאושוויץ אמרו דברים דומים: “לא ידענו לאן המגורשים נוסעים,” הכריז רבי מאיר וייס מגטו דברצן, “אפילו לא עלה בדעתנו שהקהילה שלנו נשלחת להשמדה.”

אבל נניח לכך שקומוי מתעקש להתעלם מדיווחיהם של ניצולי אושוויץ, ומעדיף לבנות את בית הקלפים הפסבדו-עובדתי שלו. אפילו אז הטיעונים שלו קורסים, כי קסטנר עצמו אמר שלקורבנות בגטאות של הונגריה לא היה מידע על תוכנית ההשמדה.

במכתב מ-12 ביולי 1944, כמה ימים אחרי שהגירושים הושהו, הודה קסטנר: “מאות האלפים הגיעו לאושוויץ  לא ידעו עד הרגע האחרון מה המשמעות הדבר, ומה קורה להם.” בדיווחו שכתב אחרי המלחמה, ב-1946, הודה קסטנר: “בכל אחד מהגטאות… היו משוכנעים ממש עד הרגע האחרון שהמשלוחים לא יחצו את גבולות המדינה.”

כל הראיות הללו – הן עדויותיהם של הקורבנות והן דבריו של קסטנר – מאששים את הודאתו של קסטנר בפני קורט בכר, שליחו של הימלר, ב-15 ביולי 1944: “בני עמנו עלו על הקרונות כצאן לטבח, כי סמכנו על הצלחת המשא ומתן [עם האס-אס] ולא סיפרנו להם על הגורל המר הצפוי להם.”

איך בגד קסטנר בעם היהודי?

בכמה מהגטאות “הודיעו” ליהודים ששולחים אותם לעבוד באתרים מחוץ להונגריה, כמו העיר הבדויה “קנירמזו”. אחרים קיבלו גלויות דואר ממגורשים יהודים הונגרים שעבדו כביכול ב”וואלדזה” שבגרמניה. הקורבנות אולצו לכתוב את הגלויות לפני שהוכנסו לתאי הגזים.

משה קראוס, איש נשכח שהציל כמה אלפי אנשים, היה נציג הסוכנות היהודית בבודפשט. במהלך משפט קסטנר העיד קראוס בשבועה ואמר: “הגעתי למשרדי היודנראט, ושם הראו לי את הגלויות. אמרו שקסטנר הביא אותן מהגרמנים. קראתי כמה מהן, ואז קסטנר נכנס… קסטנר עמד על כך שיחלקו אותן.”

בה בעת סיפר קסטנר לאנשים פנים אל פנים שמאות אלפי יהודים שנשלחו לאושוויץ נשארו בחיים ושהם מחכים לפעולות ההצלה שלו – זאת כאשר אייכמן בעצמו התרברב באוזניו ואמר לו שהמגורשים נרצחו.

יואל פלגי היה צנחן ציוני, אחד מעמיתיה של חנה סנש. הם נשלחו מארץ ישראל להונגריה. פלגי נזכר בדברים ששמע במו אוזניו את קסטנר אומר בבוקר של ה-21 או ה-22 ביוני, 1944: “עשרות או מאות אלפי מגורשים חיים במחנות, לדבריו של קסטנר, כי הפקודה להרוג אותם טרם ניתנה; אייכמן הבטיח שבינתיים לא יהרגו יהודים…”

אבל נניח שקומוי מבטל את הדיווחים הללו, של עדים מיד ראשונה, ממש כפי שהוא “מתעלם” מהעדויות של ניצולים הונגריים ממחנות מוות. עמדתו בכל זאת אינה מחזיקה מים, כי קסטנר אישר את מה שהניצולים אמרו על תפקידו בתוכנית ההונאה של הנאצים.

במכתב ששלח לנמען יהודי בשוויץ ב-24 ביוני  1944, העמיד קסטנר פנים שהמגורשים לאושוויץ יושבו בוואלדזה: “אי אפשר היה לעצור את זרם הרכבות לאושוויץ, ולא לבלום אותו. מגורשים רבים מאלה שנשלחו לעבוד לא השמיעו שום אות חיים. על כל הגלויות כתוב שנשלחו מוואלדזה, ושהמצב של שולחיהן טוב.”

ליתר ביטחון הוסיף קסטנר: “אם היה אפשר לומר משהו אנושי על הטיפול בגירוש, באופן פרדוקסלי צריך היה תמיד לייחס אותו לאס-אס.”

האם יכלו היהודים להינצל?

במאמרו מקדיש קומוי מקום נרחב לאמירה שלא היה אפשר להציל יהודים, למעט את אלה שעל אודותיהם דן קסטנר עם אייכמן. גם אם הדברים היו מדויקים – והם אינם כאלה – אי אפשר לתרץ את תפקידו של קסטנר כשותף להונאה הנאצית שהסתירה מהיהודים את הגורל הנורא הצפוי להם.

“מתי בדיוק,” שואל קומוי, “לטענתו של מר בוגדנור, היינו צריכים להתחיל להתקומם?… שום התחכמות לא הייתה מאפשרת מרד של יהודי הונגריה.” התשובה, כידוע לו, היא שבשום שלב הספר הפשע של קסטנר אינו “טוען” שהיהודים היו צריכים להתחיל התקומם. ההפך הוא הנכון: הספר שלי מכחיש לחלוטין שזאת הייתה אופציה מציאותית. הדיון הארוך של קומוי על חוסר התוחלת בהתקוממות בהונגריה מייחס לי השקפה שדחיתי באופן חד-משמעי. התכסיס הווכחני שלו פשוט אמנם, אבל יש לעקוב אחרי בקפידה.

בעניין אחר – סוגית האפשרות לברוח ביישובים שהיו קרובים לגבול, הספר פשעו של קסטנר מציג ראיות, מסמכים ועדויות של ניצולי מחנות ההשמדה. שוב, קומוי סותר את דבריהם של מי שחוו את הזוועות של אושוויץ מי שידעו ממקור ראשון מה היה המצב בגטאות בערי השדה.

אירנה הירש מקולוז’וואר נזכרת איך “כשהגטו הופצץ, הייתה מהומה גדולה ואז יכלו להימלט.” פול גרוס מאותו גטו העריך ש”יותר ממחצית” יהודי העיר יכלו להימלט ולחצות את הגבול הרומני, מרחק של כמה קילומטרים משם. “אילו ידענו ששולחים אותנו לאושוויץ, להירצח,” ואליעזר רוזנטל הסביר שהייתה בגטו מערכת ביוב וש”אלפים רבים יכול לברוח דרכה, כי היציאה שלה הייתה בכיוון היער”, בסמוך לגבול הרומני.

אבל נניח שקומולי מתעלם שוב מהעדויות של ניצולי אושוויץ, בטענה שאלה אנשים לא חשובים (זאת הייתה תגובתו של קסטנר במשפט קסטנר), או שלא היה להם מושג על מה הם מדברים. אפילו מהלך נואש כזה לא היה עוזר לו בטיעוניו, כי קסטנר עצמו אישר את מה שהם אמרו.

ב-3 במאי 1944 – ממש בזמן שהחלה הגטואיצזיה באזור – ביקר קסטנר בקולוז’וואר, בהיתר נאצי. הוא פגש שם את אחד הפקידים של אייכמן, דיטר ויסליצני, מי שהיה אחראי לרצח יהודי יוון וסלובקיה. ויסליצני ציווה עליו לחסום את נתיב הבריחה שכבר פעל. כפי שקסטנר העיד מאוחר יותר, “[ויסליצני] אמר שהוא יודע על נתיב הבריחה, שהוצאו פקודות להגדיל את מספר השומרים, ושעלי להזהיר את ידידי שעליהם למצוא דרכים בטוחות יותר.” קסטנר עשה מה שאמרו לו: הוא העביר את המידע השקרי של ויסליצני אל המנהיגים היהודים המקומיים. עקב כך נבלמו הבריחות המאורגנות מקולוז’וואר.

נראה כי כדי להצדיק את קסטנר, לא ראוי שקומוי ירד לדרגה שבה הוא קובר את זיכרונותיהם של ניצולי אושוויץ, ובה בעת יאשים את קסטנר עצמו כאילו לא ידע על אפשרויות הבריחה, אלה שקסטנר הודה במו פיו כי חיבל בהן, לפקודת האס-אס.

נקודה אחרונה

במאמר זה ניסיתי להביא בפני הקוראים את הדברים שאמרו כמה מהקורבנות שהעידו במשפט קסטנר, ובהם סיפרו על הגירוש לאושוויץ. תומכיו של קסטנר נחושים אולי בהחלטתם לקבור את זיכרון מה שעבר על אותם ניצולים, אבל מאמצים כאלה לא יצליחו. הם גם לא יוכלו למצוא הצדקות סבירות לטובתו של קסטנר, כי יצטרכו להכחיש את העובדות שקסטנר בעצמו הודה שוב ושוב באמיתותן.

הרשו לי לסיים בתגובה על האמירה המזעזעת ביותר במאמרו של קומוי. “למי שלא חווה את הסבל של אותם חודשים ושנים,” הוא אומר, “שלא איבד חלקים נכבדים ממשפחתו, אין זכות לדבר גבוהה-גבוהה על העניין, ולא משנה מה כישוריו וכמה ניירות הוא הזיז ממקום למקום.”

ובכן כך: משפחתי – כמו רוב בני המשפחות היהודיות באירופה – נפלה קורבן לשואה, כך שעברתי את הבחינה שהציג בפני האיש שמותח נגדי ביקורת, ואני יהודי שמותר לו “לדבר גבוהה גבוהה על העניין”. מכל מקום, ניסיונו למנוע מחקר לגיטימי הוא בלתי נסבל.

לדבריו של קומוי, לא משנה כמה ראיות לאשמתו של קסטנר יחשפו; לא משנה כמה ניצולי אושוויץ ידברו נגד קסטנר; לא משנה במה קסטנר עצמו הודה – אין לאיש זכות למתוח עליו שום ביקורת. כל יהודי שמאשר כי ניצולי מחנה המוות דיברו אמת יושתק, ודמעותיהם של הקורבנות והסבל שלהם יימחו על ידי מי שנאבקים להביא לרהביליטציה של קסטנר.

הטקטיקות הללו אינן משרתות את העם היהודי. עם כל הענווה, אני מבקש לקבוע כי מצווה עלינו לפתוח את הלב והזיכרון כדי לשמוע את דבריהם של הניצולים ממחנות המוות, שהעידו במשפט קסטנר. אלה אנשים שאמרו את האמת על שואת יהודי הונגריה. הם אינם עוד עמנו ואינם יכולים לדבר בשם עצמם.

לעברית: עופרה עופר אורן

קישור למאמר שהתפרסם באנגלית באתר Jewish News

קישור למאמר שאליו מגיב פול בוגדנור

[1] “Rescue Operations in Hungary: Myths and Realities,” Yad Vashem Studies, Vol. 32, 2004, pp. 43-8

[2] TRADING IN LIVES?, Central European University Press, 2005, p. 88).

 

בזמן שאייכמן שילח את קורבנותיו לתאי הגזים בקצב שלא היה לו תקדים בהיסטוריה של השואה, “דווח” לבריטים כאילו רצח יהדות הונגריה טרם החל. יתר על כן, מנהיגי הסוכנות היהודית התחייבו לנהל את הצלתם של יהודי הונגריה בחשאיות גמורה. שני הגורמים הללו – אי הידיעה על ההשמדה ההמונית והמחויבות לשמור על משא ומתן חשאי – מנעו את המאמץ לפרסם את דבר הטבח ההמוני ולהפעיל לחץ מבחוץ על המשטר ההונגרי כדי שיפסיק לשתף פעולה עם הנאצים ולפגוע ביהודים. שיטת ההצלה היחידה של הסוכנות בימים ובשבועות המכריעים שבהם אפשר היה עוד להציל את היהודים בגטאות ההונגריים הייתה דיפלומטיה סודית, במקום הפעלה של לחץ ציבורי.

אמש זכה הרומן המורה  מאת מיכל בן-נפתלי, בפרס ספיר (ברכות!). ברומן נותנת הסופרת תוקף לעמדה המצדדת בישראל קסטנר ומגינה עליו מפני מי שלא הבינו, לכאורה, את גדולתו. מחקר חדש, שמתבסס על ראיות שלא היו ידועות בעבר, ראה אור לפני כשלושה חודשים, והוא מוכיח ומפרט ביסודיות מרשימה את מעשיו הנפשעים של קסטנר.

“את סוגית קסטנר יש להשאיר לדורות הבאים,” כתב דוד בן גוריון ב-1955. פול בוגדנור, מחבר הספר Kasztner’s Crime − פשעו של קסטנר – חותם את ספרו בציטוט הזה ומשיב עליו במילים: “הדור הזה הגיע עתה.” זכייתו של הרומן המורה מחדדת עוד יותר את הצורך להציג את העובדות המחרידות העולות מ-Kasztner’s Crime.

בוגדנור הוא חוקר בריטי מאוקספורד, שקיבל על עצמו משימה מורכבת, מרתקת, ומזעזעת: לנתח את כל המהלכים של מה שמכונה כיום “פרשת קסטנר” ולהוכיח, בדקדקנות ובפרטנות, כי רז’ו (ישראל) קסטנר אכן “מכר את נשמתו לשטן”, כפי שנקבע בפסק הדין הראשון של השופט בנימין הלוי, בכך ששיתף פעולה עם הנאצים באופן ישיר ופעיל.

ההאשמות העולות בספר שראה אור באנגליה לפני כמה חודשים רבות ומחרידות. פול בוגדנור מוכיח כי קסטנר הקל על הגרמנים ברצח השיטתי של כ-564,500 איש, בכך שהפיץ שמועות שווא, שנועדו להרגיע את היהודים ולהשיג את שיתוף הפעולה שלהם בתהליך רציחתם. אמנם, מסייג בוגדנור את האשמה, קסטנר לא שאף לרצח יהודים ולא רצה בו, אבל בפועל עזר לו לא רק במחדליו, אלא גם במעשיו.

חלק משיתוף הפעולה היה – מניעה בפועל של בריחתם של יהודים. קסטנר חיבל בפעולות ההצלה החשאיות של גופים ציוניים שניסו לפעול בהונגריה בחודשים שבהם התרחשה ההשמדה המסיבית. הוא העמיד פנים, כך מוכיח בוגדנור, שהוא מאמין במשא ומתן המוכר בשם “דם תמורת כסף” ואחרי כן “דם תמורת סחורה” שהציעו הגרמנים, ולפיו יהיו מוכנים לכאורה לשחרר יהודים מהגורל הצפוי להם, אם בנות הברית ייעתרו ל”עסקה” וישלמו כופר כדי לאפשר ליהודים לצאת לפלסטינה.

הרב מיכאל וייסמנדל, מוועדת ההצלה הסלובקית, ניסח בדיקה פשוטה שנועדה לבחון אם הנאצים מתכוונים באמת לסחור בחיים תמורת כסף: אם במהלך המשא ומתן לא ימשיכו בגטואיזציה, סימן שהם כנים. לא רק שהגטואיזציה נמשכה, אלא שגם המשלוחים לאושוויץ, כ-12,000 איש ביום, לא פסקו אף לרגע. בוגדנור מוכיח, באמצעות מסמכים שלא כולם היו ידועים לפני עשרות שנים, כי קסטנר לא האמין לרגע בהצלחתו של המשא ומתן, שמטרתו האמיתית של אותו משא ומתן הייתה “להרוויח” זמן לטובת הגרמנים כדי לאפשר להם להמשיך לרצוח, בלי שיאלצו להתמודד עם אי סדרים או התנגדות. לקסטנר היה ברור, מראה בוגדנור, שהמשא ומתן ייכשל, לא רק משום שבנות הברית יסרבו לפדות יהודים תמורת כסף או סחורות שיועילו למאמץ המלחמתי של הגרמנים, אלא גם משום שהגרמנים לא התכוונו לו באמת. הלא הם מלכתחילה סירבו להבטיח כי היהודים שישוחררו תמורת הכסף או הסחורות יצאו מהונגריה אל החופש. השחרור-כביכול, כך דרשו הגרמנים, יתבצע רק מגרמניה, או מפולין. כדבריו של בוגדנור: “אם המשא ומתן ייכשל, היהודים יגורשו, ואם המשא ומתן יצליח, ירכזו את היהודים ויגרשו אותם”.

מטרתם של הגרמנים הייתה אם כן אחת: להמשיך בגירוש וברצח ההמוני. החשאיות שקסטנר דרש בעניין המשא ומתן – הדרישה לסודיות הגיעה עד לממסד הציוני בארץ ישראל שהקפיד עליה − עזרה אם כן לגרמנים, ופגעה ביהודים. אלה לא הבינו מה מצפה להם ולא ניסו להימלט. קסטנר, לעומת כל ההמונים, ידע היטב כי המשלוחים נמשכים במלוא הקצב, וגם ידע בדיוק מה קורה למי שמגיעים לאושוויץ. לידיו הגיע הדיווח של שני הניצולים שהצליחו לברוח ממחנה הריכוז, אבל את המידע הזה הסתיר מבני עמו! יתר על כן – הוא שלח מסרים שקריים, לפיהם הרעיון שיש “לקנות זמן” פועל היטב, כי הגרמנים “הקפיאו” כביכול את מעשי הרצח, זאת בשעה שכבר היו בידיו ראיות שההפך מתרחש, ושהרציחות ההמוניות נמשכות.

חמור עוד יותר: בוגדנור מוכיח שקסטנר לא רק הסתיר מידע, אלא ממש הפיץ שקרים שנועדו להשקיט את יהודי הונגריה ולשתק אותם. שוב, מתוך מסמכים כתובים, הוא מראה שאף על פי שקסטנר ידע בשלב מוקדם מאוד מה קורה, כשהגיעו גלויות המרגיעות שיהודים אולצו לכתוב, הוא דאג להפיץ אותן בין הקורבנות העתידיים כדי לשכנע אותם שפניהם מועדות למערב הונגריה, שם ישכנו ביחד עם בני המשפחות שלהם ויידרשו רק לעבוד. אכן, מקורות רבים (למשל – ספרו של אלי ויזל, שבוגדנור מצטט ממנו) מעידים כי ליהודים לא היה מושג מהו אושוויץ, ומה צפוי להם. כידוע, לתהליך הרציחה של היהודים קדמו שלושה שלבים: הגרמנים בודדו אותם, ריכזו אותם, ואז שילחו אותם אל מותם. שלב הגטו בהונגריה, כלומר, ריכוז היהודים במקום אחד, היה קצר מאוד. שומרים מעטים חצצו בין הגטו לעיר שבה שכן, ולא הוקמו בו חומות. אלי ויזל מתאר כיצד עוזרת הבית שלהם הגיעה לתוך הגטו והתחננה בפניהם שיבואו אתה, היא הכינה להם מקום מחסה. מאחר שלא היה להם מושג מה עתיד להתרחש, מאחר שהאמינו שהם נוסעים לעבוד במקום בדוי בשם קנירמזו, הם סירבו.

מאות ואולי אלפי אנשים יכלו להינצל מערי השדה הסמוכות לרומניה. אכן, כ-1,200 איש שלא האמינו לתעמולת השווא שהפיץ קסטנר נסו על נפשם וניצלו. אדמונד וסלמאייר, נציגו של היטלר טלגרף לברלין ביוני 1944 וכתב בדאגה כי “יהודים הונגרים שנמלטו לרומניה מקבלים יחס של פליטים פוליטיים… הממשלה הרומנית מתכוונת לאפשר להם להגר לפלסטינה.”

אבל ביום שהחלה הגטואיזציה של עיר הולדתו של קסטנר, קלוז’ (קולוז’וור, בהונגרית), קסטנר נשלח לשם על ידי הגרמנים (הוא נסע במכוניתו הפרטית, לא נאלץ לענוד את הטלאי הצהוב, והותר לו גם לדבר בטלפון –זכויות יתר יוצאות דופן באותה תקופה!). בהגיעו לקלוז’ הפיץ קסטנר שמועת שווא, על פי דרישתם של הגרמנים, לפיה השמירה על הגבול (מרחק של ארבעה קילומטר בלבד מקלוז’, ושבעה מגטו סמוך, בנאג’ווארד) תוגברה כביכול ודרך ההימלטות נחסמה. מה שלא היה נכון בעליל. קסטנר “התנגד עקרונית” לבריחה דרך הגבול עם רומניה, והורה לצעירים הציונים להפסיק את כל המבצעים ה”לא חוקיים” שלהם, כי אלה “פוגעים במשא ומתן עם האס-אס”(!). אכן, בעקבות ביקורו, המאמצים המחתרתיים הללו הופסקו! בניגוד לדעתו של ההיסטוריון יהודה באואר, פול בוגדנור מראה כי היו לקסטנר היכולת והאפשרות להתריע ולהזהיר את בני עמו.

במשפט הדיבה של קסטנר העידו ניצולים וסיפרו איך קסטנר ושלוחיו שכנעו אותם לעלות על הרכבות (שהובילו אותם לאושוויץ!). לעומת זאת, כשקסטנר עצמו העיד, הוא לא היסס להאשים בדבריו את חותנו, ראש הקהילה היהודית בקלוז’, כאילו הוא זה שלא עשה די הצורך כדי לעודד בריחה של יהודים!

אחת הפרשות המזעזעות שבוגדנור מתאר בפרטים היא זאת של שלושת הצנחנים שהגיעו מארץ ישראל להונגריה, עם משדר בידיהם, כדי לעזור ליהודי הונגריה. חנה סנש נתפשה מיד, וכפי שהעידה אמה, קסטנר לא נקף אצבע כדי לעזור לה, ושיקר בדיעבד כאילו מצא עורך דין שייצג אותה. מה שעולל לשני הצנחנים האחרים, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, מעורר פלצות: בתואנות שווא שכנע את פלגי להסגיר את עצמו לגסטפו ולספר שהגיע מטעם בנות הברית כדי להמשיך את המשא ומתן של “דם תמורת סחורה”. פלגי ניאות להסגיר את עצמו בעיקר כדי שגולדשטיין יוכל להימלט, כי זה ידע את הקודים של המשדר ששימשו את בנות הברית, והיה ברור שבעינויים ימסור אותם לגרמנים. אבל לא רק שקסטנר לא עזר לגולדשטיין לברוח, הוא שיכן אותו במקום שהיה נתון לשליטת הגסטפו. פלגי הצליח בסופו של דבר להימלט, אחרי שעבר עינויים קשים. גולדשטיין, נספה במחנה ריכוז.

בעניין “רכבת קסטנר”, אותם 1684 יהודים שניצלו, אחרי שהות ארוכה בברגן בלזן: בוגדנור מראה כי בחודשים שבהם החזיק אייכמן באנשים שהיו עליה (ביניהם אשתו, אמו ואחיו של קסטנר) הם שימשו כבני ערובה, כדי לכפות על קסטנר להמשיך ולשתף פעולה.

את הטענה כאילו בזכותו של קסטנר ניצלו 15,000 יהודים שנשלחו לעבודות כפייה מפריך פול בוגדנור מכל וכול בעזרת מסמכים מאותה תקופה, ומראה כי ההחלטה לשלוח את היהודים הללו לאוסטריה לא הייתה קשורה לשום דבר שקסטנר אמר או עשה.

גם את יהדות בודפשט לא הציל קסטנר, כפי שהתיימר, וההחלטה להימנע מהגירוש והרצח נבעה משיקולים שלא היו קשורים בו בשום צורה.

אחת הסוגיות שעוררו זעם רב כלפי קסטנר אפילו בקרב חלק מתומכיו, הייתה העובדה שהעיד במשפטי נירנברג והביא לזיכויים של שני פושעי מלחמה, קורט בכר והרמן קרומיי, (כמו כן העיד לטובת שני פושעי מלחמה גרמנים נוספים).

בוגדנור מעלה את ההשערה שלא הנחה אותו הצורך להיות “איש של כבוד”, כפי שטען טומי לפיד, ידידו של קסטנר, אלא רצונו להצטייר כמושיע: אם תתקבל עדותו כי הנאצים שהעיד למענם לא היו רוצחים נתעבים, אלא שהם הצילו יהודים, אפשר יהיה לטהר גם אותו מהחשד ששיתף פעולה עם רוצחים.

בתום המלחמה שהה קסטנר כשנתיים בשווייץ. הוא חשש לעלות לישראל וגם לא ביקר בעיר הולדתו. ניצולים העידו שהזעם כלפיו היה עצום, ושאילו הגיע לקלוז’ היה מסתכן בחייו.

אכן, קרבתו לפושעים הנאצים מעוררת תמיהות רבות. קרוב לסיום המלחמה סיפק לו קורט בכר, שהיה קולונל באס-אס, הגנה, יצא אתו לסיור במחנות ריכוז (!) ושיכן אותו בווינה  ב”גרנד הוטל”, בית מלון יוקרתי שבו התאכסנו קציני אס-אס רבים, כאורח של הגסטפו, בעל דרכון גרמני. בכר, שכבר הבין כי תבוסתה של גרמניה בלתי נמנעת “סידר” לעצמו בעזרת קסטנר אליבי, שאכן הועיל לו. במשפטי נירנברג הוא זוכה, האריך ימים ושגשג כלכלית כאיש עסקים מצליח.

מירב מיכאלי, נכדתו של קסטנר, התגאתה בסבה בנאום הבכורה שלה בכנסת: “אם יש משהו שלמדתי מהסיפור של סבא שלי זה לא להיות קורבן. הוא, שאפילו במקום שנכתב עבורו התפקיד האולטימטיבי של הקורבן: יהודי מול משמיד היהודים הראשי, הצליח לא להיות קורבן, אלא לקחת את הגורל שלו ושל הקהילה שלו בידיים…”

לא קשה לשער שמיכאלי אינה בקיאה בכל הפרטים שמעלה פול בוגדנור, וספק אם היא תהיה מסוגלת לקרוא את הספר ולהתמודד עם ההוכחות הנחרצות לכך שהסבא שלה היה רחוק מלהיות גיבור שראוי להערצה. אותה אישית אפשר אולי להבין. מי רוצה לוותר על מורשת אבות, ובמיוחד של סבא שציירו בפניה כאיש רב פעלים שלא זכה, כביכול, בתהילה שמשפחתו דורשת למענו, סבא שנרצח בפתח ביתו ולא קרא את פסק הדין בערעור שהוגש לבית המשפט העליון.

פול בוגדנור מפריך את מירב הטיעונים שנכתבו בפסק הדין השני, ומראה מדוע וכיצד השופטים טעו בפרשנויותיהם, שנטו כל העת להקל על קסטנר ו”להבין” אותו (אולי מכיוון שבין שני פסקי הדין נרצח). כפי שכבר צוין, חלק גדול מהראיות המוכרות כיום לא היו ידועות אז לשופטים!

בניגוד לנכדה ולבני המשפחה האחרים, חובתו של הציבור הישראלי לדעת את האמת במלואה, גם אם היא מרה, על פרשה שכבר שנים כה רבות ממשיכה להכות גלים (הנה קישור לכתבה של יובל אלבשן: “הפשע של קסטנר לא מפסיק לדמם”). יש לקוות שהספר החשוב הזה יתורגם לעברית, ובהקדם.

Kasztner’s Crime כספר אלקטרוני, בקינדל

 

"היא בהחלט חשבה שאפשר היה לצפות שמישהו מהם יאמר, האיש הזה עשה להצלתי, האיש הזה מנע ממני להתלכלך, האיש הזה לקח את כל הלכלוך על עצמו והסתבך ללא נשוא עם אנשים שתיעב.."

כך כותבת מיכל בן-נפתלי ברומן החדש, המורה. האיש שעליו היא מדברת הוא ישראל (רודולף) קסטנר. “היא” זאת אלזה וייס, אישה, אמיתית או בדויה, שהסופרת מנסה לחדור לתודעתה, להבין אותה, את עברה, מחשבותיה, מצוקותיה, לפענח את סודותיה, ואולי בעצם להיזהר מפניהם ומפני החדירה הלא רצויה אל נפשה.

אלזה וייס הייתה המורה של המספרת (בת דמותה של הסופרת? לפחות מרכיב ביוגרפי ידוע אחד משותף לשתיהן: הן חיו כמה שנים בצרפת, ולימדו שם); מורה קשוחה, חמורת סבר, מסורה, מסודרת, מישהי שלא השתדלה להתחבב, ובכל זאת, אף על פי שמילאה את לב תלמידיה ביראה, הם העריכו אותה מאוד, ואפילו, אפשר לחשוד, אהבו.

כשנודע לי שראה אור ספר על מורה, ועוד מורה לאנגלית בבית ספר תיכון, כפי שהייתי יותר משלושים שנה, התעוררה מיד סקרנותי והזדרזתי לקנות אותו. לא היה לי מושג מה צפוי לי, ואיזו סערת נפש הוא יעורר בי.

הרומן מתחיל בהתאבדותה של אלזה וייס, שבערוב ימיה כינו אותה תלמידיה ועמיתיה רק “וייס”. משם מפליגה המספרת אל העבר, הילדות, ההתבגרות, מכלול החיים והקשרים האנושיים שהיו ולא היו שהיא בוראת למורתה, כמו כדי להבין מניין באה, מה הניע אותה, מדוע סיימה את חייה בבדידות מוחלטת, מה בעצם הביא לכך שהתאבדה. אין לה כמעט, למספרת, תשובות “חיצוניות”. כדי לחדור אל נפשה של אלזה עליה להסתמך על הרהורי לבה, אפילו על חלומות שהיא עצמה חלמה. אמנם היא משתדלת למצוא גם ראיות אובייקטיביות –  כך למשל היא מספרת שאיתרה את שמה של וייס ברשימות הניצולים על רכבת קסטנר –  אבל מעבר לכך לא הצליחה למצוא אף אחד שיעיד על קיומה ויספר מי הייתה לפני שהגיעה להיות המורה בבית הספר התיכון שבו “אנחנו” למדנו: רוב הזמן נוקטת המספרת בגוף ראשון רבים: קבוצת התלמידים כגוש בעל זהות אחת, לעומת המורה שניצבה מולם, מרוחקת ומאתגרת.

מאחר שאלזה וייס, ילידת קולוז’וור, עירו הולדתו של קסטנר, הייתה אחת הניצולות ברכבת שהצליח קסטנר להוציא מבודפשט לברגן בלזן ומשם לשוויצריה, אל החופש, משוכנעת המספרת (ועמה, בלי ספק, גם הסופרת) כי את רוחה של אלזה שבר אותו משפט דיבה ידוע: קסטנר נגד גרינוולד. האחרון טען כי קסטנר נסע בחשאי להעיד במשפטי נירנברג לטובת פושע המלחמה הנאצי, קורט בכר, (שאכן ניצל בשל עדותו של קסטנר, חי עד גיל שמונים ושש ואפילו התעשר מאוד) כדי להציל את עצמו, כדי שבכר לא יחשוף בפני בית המשפט הבינלאומי את קשריהם המפוקפקים ואת, כך כתב גרינוולד, “מעשי השוד המשותפים” שלהם, ושקסטנר העלה על רכבת ההצלה המפורסמת רק את חבריו, והפקיר אחרים.

במהלך המשפט, כך מתארת המספרת, מתקוממת אלזה וייס בכל מאודה נגד מה שהיא מקבלת כהאשמה שמטילים בה עצמה: איך זה שהיא ניצלה, בעוד שבני משפחתה נשארו בגטו ונרצחו. איך זה שתוקפים את קסטנר, ובאותה הזדמנות, לכאורה, גם את הניצולים. למי יש זכות לשפוט, למתוח ביקורת על החלטות שהחליטו שם ואז. למי יש זכות לגנות את מי שהציל ואת מי שניצל. ובכך היא,  ועמה הסופרת ששמה את המחשבות בתודעתה, צודקת לגמרי. אין שום ספק שאין לאיש זכות להטיל אפילו צל של דופי במי שעלו על הרכבת והצילו את חייהם; שאי אפשר בכלל לדבר על איזושהי אשמה של מי שנאלצו להיפרד מבני משפחתם ולנסוע אל החופש!

כשמסיימים את קריאת הרומן אפשר להבין כי תיאור הפרידה שבין אלזה וייס להוריה, תיעוד הפצרותיהם שתעלה על הרכבת, אמירתם כי זה מה שהם רוצים יותר מכול, לדעת שבתם ניצלה, הוא מעין הסבר, התנצלות וכתב הגנה שהסופרת מגישה לנו כדי שנבין מדוע הניצולים השאירו את יקיריהם מאחור ועלו על הרכבת, וכי מכך מסתבר כי מי שדן את קסטנר לכף חובה בעצם כמו מאשים את הניצולים, וזה בלי ספק מעשה מחפיר ובלתי נסבל.

הבעיה היא שכתב ההגנה הזה שמיכל בן-נפתלי מעניקה לקסטנר שגוי במהותו! ההאשמה החמורה כנגד קסטנר אינה העובדה שהציל אנשים מסוימים. אפילו לא שבחר את הניצולים (כנראה שלא עשה זאת –  היו על הרכבת רבים שלא הכיר, וגם אילו עשה זאת, אפשר היה להבין אותו! מי לא היה מקדים להציל את יקיריו, ורק אז דואג לאחרים?). ההאשמה כלפי קסטנר חמורה הרבה יותר גם מכל אלה שהעלה נגדו  גרינוולד!

ההאשמה הגדולה והאמיתית היא שקסטנר שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה הנאצי, כדי שהשקט יישמר, כדי שיהודים יעלו על הרכבות בלי שיהיה להם מושג לאן פניהם מועדות –  אדרבה, קסטנר ואנשיו הפיצו את השמועה כאילו הם נוסעים לעבוד בקנירמזו, כפר שאת שמו המציאו לצורך העניין.

לטיעון הזה מבליעה הסופרת תשובה סמויה: שלא הייתה ליהודים אפשרות לנוס על נפשם, אילו ידעו מה צפוי להם. אבל מי שגרו (כמו אנשים שהכרתי היטב)   במרחק של כמה קילומטרים מהגבול הרומני יכלו בהחלט להימלט, ורוב הסיכויים שהיו ניצלים!

גם כשהקורבנות הגיעו לאושוויץ, לא היה להם מושג לאן נקלעו ומה צפוי להם. וכאן הסופרת טועה כשהיא משחזרת את מהלך הנסיעה ברכבת מבודפשט לברגן בלזן ומספרת כיצד כשברגע מסוים נדמה היה לנוסעים שהגיעו לאושוויץ, הם נבהלו. מעדויות ששמעתי מפי יהודים ילידי הונגריה שהגיעו לאושוויץ, או ממה שקראתי (למשל בספר לילה של אלי ויזל), לא היה לאנשים ההם צל של מושג, ממש עד לרגע האחרון. גם אילו ראו את השם “אושוויץ”, לא היו נבהלים!

לפני שלוש שנים ראה אור ספרי מעקב  (בהוצאת כנרת זמורה-ביתן). הוא עוסק בעקיפין בפרשת קסטנר, ובמשמעויותיה. הנה מה שאומר אחד האנשים ברומן:

"'אני,' אבא אמר, 'מדבר על אלה שהרגיעו אותנו שם. ששכנעו אותנו לשבת בשקט, כדי שלא נברח. כדי שלגרמנים יהיה נוח ואז יתנו להם את הפרס שהבטיחו להם, להציל את עצמם ואת מי שהם בוחרים. הם ידעו מה שהם עושים, קסטנר והחברים שלו. הם סידרו לעצמם ולגרמנים שקט. במקום להגיד לנו לפחות ברמז שכדאי לנו לברוח, שאנחנו חייבים לברוח! אמרו לנו לחכות. לעשות מה שאומרים לנו, להיות ילדים טובים. מה שיקרה לכולם יקרה גם לכם, אמרו לנו.

עד כדי כך הצליחו להרגיע אותנו, שהיה אחד רוזנר דוד – הוא העיד במשפט של קסטנר, אבל אני מכיר את הסיפור שלו עוד מקודם – שהיה יכול להינצל, לא לעלות על הרכבת. איזה שוטר הונגרי על הרציף אמר לו – אתה לא צריך לעלות לקרון, אתה שייך לפלוגות העבודה, אבל רוזנר אמר לו שלא, מה פתאום, אני עולה עם כולם, אנחנו נוסעים לקנירמזו לעבוד!

"אני זוכר טוב מאוד אחד שהיה שם, כוהני קראו לו, הוא עמד על איזה שולחן, לפני ששלחו אותנו לאושוויץ, וביקש שכולם יהיו ממושמעים, יעלו על הרכבות בצורה מסודרת, כי המועצה היהודית מבטיחה לתושבים שיעברו לקנירמזו.

"בשם המועצה הוא אמר לנו את זה! בזמן שהם ידעו בדיוק מה זה אושוויץ, ידעו לאן לוקחים אותנו, סידרו לגרמנים שקט כדי להציל את עצמם!"

את שתי הדמויות הללו, של כוהני ושל רוזנר דוד, נטלתי ישירות מתוך הפרוטוקולים של משפט הדיבה של קסטנר נגד גרינוולד. כך בדיוק סיפרו העדים. קסטנר עצמו נשאל במשפט אם היה לו קשר טלפוני עם ערי השדה. אם הייתה לו אפשרות להתריע, להודיע ליהודים מה צפוי להם. “כן,” הוא אמר, במו פיו. “ומדוע לא הודעת להם?” הוא נשאל, והשיב, “כי לא היה לי זמן.” לא היה לו זמן!

בדברי התודה של מיכל בן-נפתלי בסוף הספר מופיעים בין היתר שמותיהם של עפרה ויצחק קציר. מדובר באחיינו של קסטנר (שמשום מה עברת את שמו) ובאשתו. כשיצא ספרי לאור “זכיתי” למבול של מכתבים ושיחות טלפון מאת הגברת עפרה קציר, שניסתה לשכנע אותי בצדקתו של קסטנר. לצערי, הפרוטוקולים מהמשפט צעקו את דברם בבירור רב.

אחד החשדות שהועלו נגדי היו שאני כנראה “ימנית” ושזהו שורש העמדה שלי כנגד קסטנר. גם ברומן המורה ברור לאלזה וייס שרק “רוויזיוניסטים” מסוגלים לטעון כנגד קסטנר (את הטענות האמיתיות, הכבדות באמת, היא אינה מעלה כלל!). ובכן, עלי לומר כאן בריש גלי: לא מיניה ולא מקצתיה. לא רק שאיני “ימנית” או “רוויזיוניסטית”, אלא שההפך הגמור הוא הנכון. גם פרופסור יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ופעיל חברתי מסור, אינו יכול להיחשד בימניות. פרופסור אלבשן הואיל לכתוב על ספרי בעיתון הארץ. כותרת המאמר הייתה: “הפצע של פרשת קסטנר לא מפסיק לדמם”. אכן.

---

 

לקריאה נוספת: 

מה לפרשת קסטנר ולמעקב

על השכחה והיפוך היוצרות בדיון בקסטנר וסנש

על הספר פשעו של קסטנר, מאת פול בוגדנור