ארכיון תגיות: עמוס נוי

קדיה מולודובסקי' "כַּלּוֹת": מי ינחם אותן?

"ב-1919 פרץ בקייב פוגרום", סיפרה המשוררת קדיה מולודובסקי בשיחה שנערכה בישראל עם עיתונאי של מעריב, שלושים שנה לאחר המעשה. קדיה הסתתרה באותו יום ביחד עם שתי חברות בביתו של ידיד, אך "קצינים פורעים" מצאו אותן שם. להפתעתן, הסתפקו הפורעים בתכשיטיהן של הצעירות, ולא נגעו בהן לרעה. "מאז אין אני עונדת עדיים", סיפרה קדיה, והוסיפה: "סידרנו מסיבה לכבוד הנס, ובמסיבה קראתי כמה שירים שכתבתי בקשר למאורע".

כך נהפכה קדיה מולודובסקי בת העשרים וחמש למשוררת. עד אז עבדה כגננת בוורשה. "ילדות קודרת הייתה לילדי ישראל אלה", סיפרה באותו ריאיון בעיתון מעריב. "יחפים היו באים לגן, נפשה כלתה לנעליים", והיא הייתה מספרת להם אגדה על נעליים חדשות ועל מעיל חם "כשהם רועדים מקור". 

אכן, מולודובסקי ידועה בעיקר בזכות השירים שכתבה לילדים. בין הידועים שבהם "גלגוליו של מעיל" שמתאר את קורותיו של מעיל שתפרו במיוחד לילד, ואחרי שגדל, המעיל עובר לילדים אחרים, עובר ומתגלגל ומתבלה, מאבד חלקים ממנו ולבסוף מתפורר לגמרי.  השיר התפרסם לראשונה ביידיש בעיתון הילדים "גרינינקע ביימעלעך" (העצים הירקרקים), בווילנה, ב- 1933, ותורגם לעברית פעמיים. בפעם הראשונה הוא הופיע בדבר לילדים ב-1934, בתרגומה של פנינה הלפרין:  

ובפעם השנייה תרגם אותו נתן אלתרמן והוא הופיע בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1945:

אבל כפי שאפשר להבין מסיפורה של מולודובסקי על הנסיבות שבהן כתבה את שיריה הראשונים, היא כתבה גם שירים למבוגרים.

את אחד מהם, שנקרא "כלות", היא מייחדת לנשים היהודיות שהכירה בערי פולין. הנה הוא כאן, בתרגומו של עמוס נוי:

לְכַלּוֹת עֲלוּבוֹת שֶׁהָיוּ עוֹזְרוֹת בַּיִת
מוֹזֶגֶת שָׂרָה אִמֵּנוּ בְּקַנְקַנִּים
יֵין נְתָזִים מֵחָבִיּוֹת אֲפֵלוֹת.
מִי שֶׁיֹּעַד לָהּ קַנְקַן מָלֵא
נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ אֵלֶיהָ שָׂרָה אִמֵּנוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם.
וּמִי שֶׁיֹּעַד לָהּ גָּבִיעַ זָעִיר
מְמַלְּאָה אוֹתוֹ שָׂרָה אִמֵּנוּ בִּדְמָעוֹת.
וּלְנַעֲרוֹת הָרְחוֹב
הָרוֹאוֹת נַעֲלֵי חֲתֻנָּה לְבָנוֹת בַּחֲלוֹמָן,
מְבִיאָה שָׂרָה אִמֵּנוּ
לְפִיהֶן הֶעָיֵף
דְּבַשׁ טָהוֹר בְּצַלָּחוֹת קְטַנּוֹת.
לְכַלּוֹת עֲלוּבוֹת מִמּוֹצָא מְיֻחָס,
מְבֻיָּשׁוֹת מִכְּדֵי לְהָבִיא לְבָנִים מֻכְתָּמִים
אֶל תַּחַת מַבָּטָהּ הַבּוֹחֵן שֶׁל הַחוֹתֶנֶת,
מוֹבִילָה רִבְקָה אִמֵּנוּ גְּמַלִּים
טְעוּנִים אֲרִיגֵי פִּשְׁתָּן.
וּכְשֶׁעֲלָטָה נִפְרֶשֶׂת לִפְנֵי רַגְלֵיהֶם
וְכָל הַגְּמַלִּים כּוֹרְעִים בֶּרֶךְ לָנוּחַ עַל הָאֲדָמָה
מוֹדֶדֶת רִבְקָה אִמֵּנוּ כֻּתְנָה, אַמָּה אַחַר אַמָּה,
מֵהַטַּבָּעוֹת שֶׁעַל אֶצְבְּעוֹתֶיהָ וְעַד הַצָּמִיד שֶׁעַל זְרוֹעָהּ.
לְאֵלּוּ שֶׁעֵינֵיהֶן כְּבָר עָיְפוּ
מִצְּפִיָּה בְּיַלְדֵי הַשְּׁכֵנִים,
וִידֵיהֶן כָּחֲשׁוּ מִכְּמִיהָה
לְגוּף יֶלֶד קָטָן וְעָנֹג,
מְבִיאָה רָחֵל אִמֵּנוּ עִשְׂבֵי מַרְפֵּא
שֶׁנִּתְגַּלּוּ עַל הָרִים רְחוֹקִים,
וּמְנַחֶמֶת אוֹתָן בְּדִבּוּר שָׁקֵט:
אֱלֹהִים יָכֹל בְּכָל רֶגַע לִפְתֹּחַ רֶחֶם שֶׁנֶּחְתַּם.
לְאֵלּוּ שֶׁבּוֹכוֹת בַּלַּיְלָה עַל יְצוּעִים בּוֹדְדִים,
וְאֵין לָהֶן מִי שֶׁיַּחֲלֹק עִמָּן אֶת צַעֲרָן,
הַמְּדַבְּרוֹת עִם עַצְמָן בִּשְׂפָתַיִם חֲרוּכוֹת,
אֲלֵיהֶן בָּאָה חֶרֶשׁ לֵאָה אִמֵּנוּ
מְסוֹכֶכֶת עַל שְׁתֵּי עֵינֶיהָ בְּיָדַיִם חִוְּרוֹת.

מהשיר אנחנו לומדים להכיר את הנשים הללו ואת מצוקותיהן: עוזרות בית, נערות רחוב, נשים בודדות ונשים אומללות. מולודובסקי מתארת בשיר את הנחמה והפיצוי שיזכו להן עלובות הנפש, אותן המקופחות והזנוחות, שלאחר מותן יעניקו להן אהבה ותשומת הלב שכמותן לא קיבלו מעולם בחייהן. ולא סתם טיפול רגיל יקבלו: האמהות מהמקרא, הן עצמן, יטפחו את הנשים הללו, כל אחת על פי דרכה.

שרה אמנו, שעל פי הסיפור בספר "בראשית" רדתה באמתה והתנכלה לה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ–עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ", (בראשית ט"ז, ו') דווקא היא, תפצה את עוזרות הבית ותשרת אותן.

רבקה הנדיבה, זאת שאמרה לאליעזר, ההלך שביקש ממנה להגמיע אותו מים: "שְׁתֵה אֲדֹנִי… גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" (בראשית, כד, יח-יט), רבקה הצנועה, שבראותה את החתן המיועד לה שאלה את אליעזר "מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ" וכשהוא משיב לה "הוּא אֲדֹנִי" היא מתכסה, מפאת הצניעות: " וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית, כד, סה), היא, שעזבה את בית אביה והגרה לארץ כנען, תוביל על גמלים, כמו אלה שעליהם הגיעה אל משפחתה החדשה, שלא תראה בה רוב אושר, אריגי פשתן שמיועדים  לאותן "כלות עלובות ממוצא מיוחס", שמתביישות להוכיח את בתוליהן (או להיחשף בקלונן?)

רחל שהשתוקקה לבן: "הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית, ל', א') כך איימה, תעזור לעקרות, ולאה הדחויה, שזכתה אמנם לבנים, אבל לא לאהבה: "וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ" (בראשית כ"ט, ל'), הָאֵם ששמה מעיד עליה שהיא עייפה, רפה וחולה: "וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת" (בראשית, כ"ט, י"ז), תסוכך על עיניהן של הבודדות, עיני הנשים שלא היה מי שיאהב אותן וינחם אותן בחייהן.

נראה כי הפיצוי והגמול מיועד לא רק לנשים שאליהן מפנה מולודובסקי את השיר, אלא גם לאמהות עצמן, שגם הן זקוקות לתיקון או לנחמה.

השיר ראה אור לראשונה בתרגומו הנוכחי בגיליון 13 של כתב העת הו! לצד הקדמה שכתב המתרגם, עמוס נוי. 

עמוס נוי, קינמון

הַצַּיָּד אָהַב אֶת כִּפָּה אֲדֻמָּה
אֲבָל כִּפָּה אֲדֻמָּה אָהֲבָה אֶת הַזְּאֵב,
הִיא הָיְתָה מִתְרָאָה אִתּוֹ בַּחֲשַׁאי
בִּמְקוֹמוֹת מִסְתּוֹר בְּמַעֲבֵה הַיַּעַר.

הַצַּיָּד הָיָה יוֹשֵׁב לוֹ לִפְעָמִים בַּבַּיִת
וְחוֹלֵם עַל כִּפָּה אֲדֻמָּה בִּזְמַן
שֶׁנִּקָּה אֶת הַנֶּשֶׁק אוֹ הוֹצִיא חֶשְׁבּוֹנִיּוֹת.
מְזֹהָם בִּגְרִיז אוֹ בִּדְיוֹ הוּא הֶעֱלָה בְּדִמְיוֹנוֹ
אֶת הַכִּפָּה הָאֲדֻמָּה אֶצְלוֹ עַל הַקִּיר
בֵּין רָאשֵׁי צְבָאִים וְעוֹרוֹת דֻּבִּים.
זוֹ הָיְתָה הֲזָיָה חֲזָקָה כְּמוֹ בַּזֶּלֶת.

סָבְתָא הָיְתָה מְכִינָה לְכִּפָּה אֲדֻמָּה
עוּגַת קִנָּמוֹן שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת,
שֶׁיִּהְיֶה לָהּ מַשֶּׁהוּ מָתוֹק כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת
רְטֻבָּה וּסְמוּקַת-לְחָיַיִם מֵעֹנֶג.
הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בְּבַיִת אֲמִתִּי
צָרִיךְ לִהְיוֹת תָּמִיד רֵיחַ שֶׁל עוּגָה.

הֵן הָיוּ מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כּוֹס תֶּה בַּמִּטְבָּח
וְכִפָּה אֲדֻמָּה הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת:
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ אָזְנַיִם?
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ עֵינַיִם?
סָבְתָא, אָהַבְתָּ בִּכְלָל אֶת סָבָא לִפְנֵי
שֶׁצַּלָּף מִצְרִי הוֹרִיד אוֹתוֹ בִּירִיָּה
מְדֻיֶּקֶת לַמֵּצַח בָּעִיר סוּאֵץ?

סָבְתָא אָמְרָה: לֹא אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּמְיֻחָד.
הוּא הָיָה קִבּוּצְנִיק, וְהוּא הָיָה קְצָת טִפֵּשׁ,
וְהוּא לֹא אָהַב אֶת הָעוּגוֹת שֶׁלִּי
וְלֹא הֵבִין אֶת הַגּוּף שֶׁלִּי,
אֲבָל אֶפְשָׁר הָיָה לִסְמֹךְ עָלָיו
וְהוּא הָיָה טוֹב מְאוֹד בְּתִקּוּנִים.

וְאִם אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אֶת עֲצָתִי
אָז הַזְּאֵב הַזֶּה הוּא בָּחוּר קַל-דַּעַת
וְלַצַּיָּד יֵשׁ הַכְנָסָה קְבוּעָה
כָּכָה שֶׁלִּכְאוֹרָה הָיִיתִי אֲמוּרָה
לְהַמְלִיץ לָךְ עַל הַצַּיָּד,
אֲבָל הַצַּיָּד הוּא אִישׁ מַמָּשׁ מְרֻשָּׁע
אָז לְפָחוֹת תַּעֲשִׂי בֵּינְתַיִם חַיִּים.
אֲנִי תָּמִיד אֲחַכֶּה לָךְ כָּאן עִם עוּגָה.

לִפְעָמִים הֵן שָׁמְעוּ בַּחוּץ
אֶת הַצְּעָדִים הַכְּבֵדִים שֶׁל הַצַּיָּד –
צְלִיל שֶׁל זְרָדִים מִתְפַּצְּחִים
וְעָלִים יְבֵשִׁים נִשְׁבָּרִים.
זֶה הָיָה מַצְחִיק אוֹתָן.
וְהַסָּבְתָא הָיְתָה אוֹמֶרֶת:
הַמְּחַזֵּר שֶׁלָּךְ מִשְׁתַּגֵּעַ
וְהוּא כְּבָר הוֹלֵךְ בְּמַעְגָּלִים –

אֲבָל אִם הַמַּצָּב יִהְיֶה גָּרוּעַ
תּוּכְלִי תָּמִיד לְהִכָּנֵס לִי לַבֶּטֶן
וְלֹא לָצֵאת הַחוּצָה לְעוֹלָם.
וְהֵן צָחֲקוּ וְצָחֲקוּ וְצָחֲקוּ
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד
לֹא הָיוּ בּוֹ בִּכְלָל זְאֵבִים וצַיָּדִים,
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד הָיוּ בּוֹ רַק
שְׁתֵּי נָשִׁים וְרֵיחַ שֶׁל קִנָּמוֹן

עמוס נוי, "לאדון העורב": עפר או כוכבים?

תוגה ואירוניה מפכים בספר השירים הראשון של עמוס נוי, מתמטיקאי וחוקר פולקלור. 

העצב בולט במיוחד בשירים המשפחתיים, שבהם מספר נוי על הוריו ועל אחיו, פונה אליהם, נזכר, בגעגוע ובכאב. 

כך למשל השיר הפותח, "שיחת אם בגן מחלקת השיקום", שמכיל כמו במיקרוקוסמוס היסטוריה משפחתית שלמה:

שיחת אם בגן מחלקת השיקום
הָעֶרֶב יָפֶה וְעָיֵף מְאוֹד
כָּמוֹנִי, וְכָל הַצִפּוֹרוֹת רוֹצוֹת
לִנְדֹד

הַבִּיטָה נָא: הַכּוֹכָבִים נִרְאִים
כְּאִלוּ אֵין עֲלֵיהֶם חַיִּים

וְרַק נִשְׁאָר לִסְגֹר עִנְיָן אוֹ שְׁנַיִם
לִפְנֵי שֶׁנַּעֲצֹם עֵינַיִם

אֵיךְ נוֹלַדְתָּ? הִתְנַפַּצְתִּי בִּילָלָה
אַבָּא שֶׁלְךָ אֵיךְ-קוֹרְאִים-אוֹתוֹ הָיָה כַּמוּבָן אֶצְלָהּ

הוּא לֹא אָהַב אוֹתִי, וְאוֹתְךָ? אַל תִּשְׁאַל
אוֹתְךָ שְׁנֵינוּ לא אָהַבְנוּ, מִי יָכוֹל לֶאֱהֹב אוֹתְךָ בִּכְלָל?

כַּמָּה מִקְלְקָל הוּא הָיָה, לְלֹא תִַקָּנָה
וְאֵיזֶה בְּזָיוֹן זֶה הַזִּקְנָה

וְאֵיזֶה חַיִים מְיֻתָּרִים הָיוּ לִי
וְאֵיזֶה חַיִים מְיֻתָּרִים הָיוּ לִי  

וְרַק נִשְׁאָר לִסְגֹר עִנְיָן אוֹ שְׁנַיִם
לִפְנֵי שֶׁנַּעֲצם עֵינַיִם

כמה כאב מבטא המשורר, ובאיזו פשטות ישירה הוא עושה זאת, כמו גם בשיר "הייתי מתקשר אליה מטלפון ציבורי", כמה החמצה, מפח נפש, עלבון, עייפות של סוף הדרך, ועמם גם געגוע ואהבה מיוסרת, מובעים בשירים הללו!

בחלק משיריו מתכתב עמוס נוי עם מיתוסים מוכרים, או עם שירים של זולתו. כך למשל בשיר "לדבר כזה אין שום תקדים" שבו הדובר המובלע הוא אורפיאוס שנכשל במשימתו להעלות מהשאול את הנפש האהובה עליו: "אַל תַּבִּיט לְאָחוֹר", הוא מזכיר לעצמו, יודע את מה שהרבה אנשים חכמים אמרו לו, אך אינו מסוגל להתאפק שלא לראות "אֶת הַמַּסְלוּל הַזָּהֹב שֶׁל הַצְּלִילִים". בשיר אחר, "השיר על איקרוס", הוא מקביל בין יחסיו עם אביו, המהנדס הטרוד שאותו, כך נכתב ב"שיר היתום" כלל לא הכיר, לאלה של דדלוס ואיקרוס בנו, שאבד בים. בשיר "מעשה איציק והסכין" הוא מתכתב עם איציק מאנגר, וגם כאן הוא מתמודד עם היחסים בין אב ובנו, ועם הנכונות של האב להקריב את הבן, הפעם עד הסוף, כי "הַזָּקֵן" נמלך בדעתו אחרי הפעם הקודמת שבה הציל את הקורבן משחיטה ברגע האחרון.

את האירוניה המרה אפשר לראות בשיר כמו "החיים הם אושר אינסופי", שכותרתו סותרת כמובן את תוכנו: "לַזֶּבֶל הַזֶּה יֵשׁ בִּכְלָל מַשְׁמָעוּת?" הוא שואל, ומשיב בהמשך – "לַחָרָא הַזֶּה אֵין שׁוּם טַעַם", שהרי הוא חש שסוף חייו קרב ובא. במערכה הראשונה היה אקדח, והוא הגיע כבר אל המערכה השלישית. כאן הוא מתכתב כמובן עם אמירתו הידועה של צ'כוב, שלפיה אם הופיע אקדח בתחילת המחזה, הוא חייב לירות בסופו, כי אי אפשר להציב על הבמה סתם כך אביזר שטעון כל כך במשמעות. את האקדח שיירה במערכה השלישית אפשר לפגוש בשיר "כמה חבל" שבו מבכה הדובר את היום שבו ישבו עליו שבעה, מדמיין איך יתנהגו, ומצטער כל כך שלא יוכל להשתתף בשבעה של עצמו…

לטעמי השירים הטובים ביותר בקובץ הם אלה שרומזים על סיפור כלשהו. למשל "הרי אדום ורוח מייללת" שמספר מה קרה לילד "שֶׁחָתַךְ אֶת עְַצְמוֹ / בְּסַכִּין הַמּּטְבָּח הַגְּדוֹלָה", השיר "ששש…" המשחזר חווית נעורים דומה, אך שונה, השיר ""הפעם הראשונה שלי איתו (או ליתר דיוק: הפעם הראשונה שממש נגעתי בו)" שמתאר את מפגשו הראשון של המשורר עם המוות, השיר "נצח יהודה" המספר על מפגש אנושי של הדובר עם צעיר שוודאי רחוק ממנו מאוד בדיעותיו ובעמדותיו ובכל זאת זוכה ממנו לאהדה, או "שיר על האישה העירומה הראשונה" שגם בו נגלה מבט רחום ומלא הבנה כלפי הזולת.

"כְּשֶׁאֲנִי מִתְכּוֹפֵף הָרֹאשׁ שֶׁלִי יוֹרֵד לָאֲדָמָה / וּפִי מִתְמַלֵא עָפָר": כך מסתיים השיר "אתם רוצים לדעת". אבל קודמת לעפר ההתמתחות, שאז "הָרֹאשׁ חוֹצֶה אֶת הַשָּׁמַיִם / וְעֵינַי מִתְמַלְּאוֹת כּוֹכָבִים".

אכן, שני אלה, הראש השחוח והקומה המזדקפת, קיימים מאוד בספר.

שירו של עמוס נוי
"עקידת איציק" מאת איציק מאנגר, בתרגומו של
שמשון מלצר, שאתו מתכתב שירו של עמוס נוי