תגית: עם עובד

ניר ברעם, "הארץ שמעבר להרים": מדוע הוא ספר חובה

לפני כמה שנים גרתי בבית ששכן על פי תהום. היא לא ניכרה בפני השטח: הנוף שהשקפתי אליו היה גבעות טרשים שהוריקו בחורף ויבשו בקיץ, ובתים היו פזורים ביניהן ועליהן. האורות שנדלקו בבתים עם רדת ערב העידו שגרים בהם בני אדם, אבל מבחינתי הם חיו מעבר להרי החושך. לא יכולתי לדמיין שום דבר שקשור בהם, לא ידעתי על מה הם חולמים וחושבים ואיך נראה עולמם. לא היו להם מבחינתי שמות או כתובות. מחסום עצום ובלתי נראה חצץ ביני ובינם. בעצם, במרוצת הזמן הוקם גם מחסום שנראה לעין. הוא נקרא "גדר ההפרדה", שגבלה ב"שביל הפטרולים", עליו נסעו מדי פעם ג'יפים של צה"ל. כן, היישוב ההוא שכן ברובו מעבר לקו הירוק, וחלקו בתוך ישראל. שמועה לא מבוססת גרסה כי קו הגבול הלא נראה לעין עובר בחלקו בתוך אחד הבתים. הסלון כאן ובית השימוש שם. או להפך.

הייתה תחושה עזה של צרימה במבט על מציאות שלכאורה אינה קיימת מבחינתי, בידיעה שלעולם לא אפסע על הגבעות הקרובות אלי כמטחווי קשת, בהבנה שיש לאנשים שם כתובות, שיש לרחובות שמות וליישובים − זהות והיסטוריה, והם כנראה לא ייוודעו לי לעולם.

זאת אולי אחת הסיבות, אבל בהחלט לא היחידה והעיקרית, לעניין הרב שעורר בי הספר הארץ שמעבר להרים שכתב ניר ברעם. כי ברעם עשה מעשה: הוא נכנס לשם, אל הארץ הקרובה-רחוקה, התהלך בה, נפגש עם האנשים המאכלסים אותה, יהודים וערבים, שוחח אתם, התבונן בבתיהם ובשכונות המגורים שלהם, שאל אותם שאלות, תהה ביחד אתם מה משמעות חיינו, אלה לצד אלה, אלה ביחד עם אלה, ובעיקר בחן איך הם רואים את עתידנו המשותף.

ברעם כותב בהקדמה לספרו על הפיצול המוזר שבו חיים כולנו: מצד אחד כמו לא מאמינים בעתידנו כאן כישראלים במדינה שתמשיך להתקיים לעד, כפי שהיא. מצד שני – ממשיכים לנהוג כרגיל, יולדים ילדים, מתכננים תוכניות, כאילו החרב אינה תלויה מעל הצוואר, כאילו אנחנו לא חיים על פי תהום, או על לוע של הר געש. למנגנונים פסיכולוגיים יש תפקיד. בלי שנדחיק את ידיעת מותנו, לא נוכל לשרוד. אבל המנגנון החיוני הזה מזיק לנו ומסכן את קיומנו, כשמדובר במציאות שממנה אנחנו מתעלמים, בתקווה שבתמורה לכך גם היא תתעלם מאתנו. כי היא לא תעשה את זה.

באומץ לב מרשים, ולא משום נכונותו להיכנס לתוך מקומות שמרבית הישראלים חוששים להתקרב אליהם, אלא משום שהעז לפקוח את עיניו ולהביט במציאות, בלי לנוס מפניה ובלי להסיט את המבט או לעצום את העיניים, התהלך ניר ברעם באזור שאינו מכנה "יהודה ושומרון" כנהוג בשנים האחרונות, אלא "הגדה המערבית", כפי שנהגנו לכנותו מיד בתום מלחמת ששת הימים. (וגם, כך נהגו לומר אז, "השטחים המוחזקים"). שנים עשר פרקים יש בספר, וכל אחד מהם יוחד למפגשים שערך ברעם במקום כלשהו: מחנה הפליטים בלטה, המאחז אל מתן וההתנחלות מעלה שומרון, רמאללה, קיבוץ נירים, ירושלים שבתוך החומה, קדומים ואלון מורה, ירושלים הפלסטינית שמעבר לחומת ההפרדה, ישיבת עתניאל, בית ג'אלה ובית לחם, המאחזים שמחוץ להתנחלות איתמר וכפר יאנון, ברטעה, ג'בל מוכבר וראס אל-עמוד, במזרח ירושלים.

אי אפשר להפריז בעוצמתו של הדיווח על כל המפגשים הללו. ברעם הגיע אליהם כשאוזנו כרויה ולבו פתוח, והוא נכון להקשיב לכולם. לאלה שעם עמדותיהם הוא מזדהה, וגם למי שאליהם הוא מתנגד. אחת המסקנות החשובות שאפשר להסיק מדבריו היא שבמידה לא מעטה שני הצדדים, היהודים והפלסטינים, שוגים בחלום זהה, שהוא בעצם יותר ציפייה מחלום: ש"הצד השני" יתפוגג ויעלם מאליו. שהיהודים יחזרו לארצות המוצא שלהם (לאירופה, "אפילו למאדים", אבל לא לארצות ערב − לטובתם… הדאגה הזאת, כביכול, לשלומו של הצד השני אינה מאפיינת רק את הפלסטינים. ברעם מספר על פניות של צה"ל ושל הפרקליטות שביקשו מבית המשפט "להגן" על פלסטינים מפני התנכלויות של מתנחלים בכך שיאסרו על הפלסטינים להגיע לאדמותיהם ולעבד אותן…), שהפלסטינים ימצאו לעצמם מקום אחר – למה לא בירדן, למשל? − או שיהגרו מכאן בסיועם האדיב של היהודים המייחלים להסתלקותם.

ברעם שם את האצבע על אחת מאבני הנגף המשמעותיות ביותר, שמונעת כנראה את האפשרות להגיע לפתרון מוסכם: השאלה על איזו פשרה מדובר בכלל. כישלון ועידת קמפ דויד התרחש ב-2000, כך הסביר בשעתו אהוד ברק, כי "הגעתי לכאן כדי לדבר על 1967, וערפאת דיבר על 1948". זוהי, לדעת ניר ברעם, "אי ההבנה היסודית בין שני הצדדים."

כמה מהמרואיינים היהודים טענו כי "שתי מדינות לא יהיו, מדינה אחת זה אסון, נסיגות חד-צדדיות לא הובילו לכלום, ולכן התכנית היחידה היא מתן הקלות משמעותיות לפלסטינים עכשיו." במילים אחרות – שיש להנציח ככל האפשר את המצב הנוכחי, ורק להקל על חיי הפלסטינים. (לי ה"פתרון" הזה מזכיר את הסיפור על האיש שנפל מהקומה העשרים, וכשחלף על פני הקומה השישית אמר לעצמו שבעצם הכול בסדר).

האם הפלסטינים יוותרו על זכות השיבה? השיחות שניהל ניר ברעם עם רבים מהם מעידות כי לא סביר שזה יקרה. ויש יהודים ישראלים שמבינים את מצוקתם. תושבת קיבוץ נירים זוכרת "שגם להם היה כאן בית" ומזדהה עם כאבם. האם תסכים, אם כך, לפנות את ביתה ולהשיב אליו משפחה של פליטים? אין להניח.

על מה, אם כן, אפשר לדבר? פלסטינים ויהודים ישראלים כאחת ציינו שוב ושוב באוזני ברעם את מה שהיה פעם, כלומר − הדו-קיום המסוים שכן שרר בעבר: בקיבוץ נירים סיפרו שבעבר הילדים יכלו לרדת לוואדי לבדם, "והיינו נפגשים עם תושבי עזה על בסיס יום-יומי." פלסטיני תושב חברון זוכר כיצד לפני 30 שנה פנקסי הטלפונים של כולם כללו שמות של ישראלים וערבים, אבל כל זה נפסק "מאז הסכמי אוסלו וההפרדה".

ברעם מתאר מקרוב, בפירוט מחריד, את העוולות שמביא אתו הכיבוש − "מכונה רבת עוצמה שכל זרועותיה מסורות להגשמת השאיפות היהודיות" ושהפלסטינים "אובדים בנפתוליה". הוא מתאר את חשדנותם כלפי הכוונות האמיתיות של היהודים בעניין אל אקצה, שכן, לדברי הפלסטינים, לאחרונה מסתובבים על הר הבית יותר ויותר יהודים וקשה לא לחשוד שמתנהלת  מזימה מאורגנת מלמעלה. סוגיית הר הבית, חשובה מאוד בעיני רבים מהפלסטינים. בעיני אחרים היא אינה מוקד העניין. חמור ממנה הוא אורח חיי היומיום של הפלסטינים. לדעתם מרבית הישראלים אינם מתעניינים במצוקותיהם. משתעממים מהן, בעוד שמבחינתם אי אפשר לחשוב על משהו אחר. אז מה הם רוצים? לזכות ביכולת לקבוע את גורלם. לא לפגוש באותו "יהודי עם צו בית משפט" שמחכה להם בכל פינה ושולט בהם, בחופש התנועה שלהם, בזכותם להחליט החלטות הנוגעות לחייהם.

משמאל לימין טהא אבו ח׳דיר, חברו סולימאן וניר ברעם באוהל האבלים של משפחת אבו – צילום ניר ברעם

אחד התיאורים הקשים מנשוא הוא זה של שכונה שתושביה מגדירים אותה "המצאה שטנית, הדבר הכי קרוב לגיהינום". מדובר בראס ח'מיס וראס שחאדה, ששייכות לירושלים ויש לתושביהן תעודות זהות כחולות ישראליות, אבל חייהם נהפכו לסיוט מאז שגדר ההפרדה נבנתה מערבית להם, והוציאה אותם אל תוך שטחי הרשות. כדי להגיע לירושלים עליהם לעבור במחסום. העירייה אינה מגיעה אליהם ואינה מעניקה להם שום שירותים מוניציפאליים. עם זאת, את הארנונה גובים מהם בתקיפות, ומי שינסה להתחמק יגלה שאינו יכול להגיע עוד למקום עבודתו בירושלים, או לרופא, או לבקר אצל קרובי משפחתו, או להתפלל באל אקצה. אין אצלם פינוי אשפה. אין אספקת מים. אין אכיפה של החוק, המשטרה אינה מגיעה אליהם. אמבולנסים אינם מגיעים. הם חיים במובלעת שיכול היה לשרור בה כאוס מוחלט, אלמלא ההתארגנות השכונתית שמנסה לספק לתושבים לפחות חלק מהשירותים הנדרשים. כשניסו לקבל סיוע מבג"ץ נענו בשלילה. נציגי המדינה התמוגגו מכך שערבים מבקשים להישאר קשורים למדינה (שהם אזרחיה מלכתחילה!) ובית המשפט קבע כי "הגדר מגשימה את התכלית הביטחונית החשובה של מניעת מעבר חופשי של מחבלים ופעילי טרור אל תוך שטחי ישראל". על כך מגיב אחד המרואיינים של ברעם בלעג זועם: הרי כל מי שעובר את המחסום יכול, אם הוא רוצה, לקנות סכין בצדה השני! "זהו שקר ליהודים ועונש נורא לפלסטינים".

המתנחלים, מצדם, מבקשים בעיקר להמשיך ולקבוע עובדות בשטח. להשתלט על עוד ועוד חלים בגדה המערבית. למרבה ההפתעה, מסתבר שהסכם אוסלו שאותו גינו כל כך בימין היהודי, שנוא גם על הפלסטינים. גם הם רואים בו אסון: הוא קיבע את הריבונות הישראלית בחלקים נרחבים של הגדה, ואפשר ליהודים להמשיך ולבנות, להרחיב את ההתנחלויות. היהודים נעלבים מכך שחלקים בציבור הישראלי רואים בהם – והם מצטטים, "סרטן בגוף המדינה", והפלסטינים הישראלים נעלבים מאזהרתו של בנימין נתניהו ביום הבחירות כאילו "הערבים נוהרים אל הקלפיות".

המתנחלים מתנאים במה שהם מכנים "ניעות חברתית" שקיימת אצלם ביישובים, כי נציגים מכלל קהילות היהודים הישראלים חיים בהן. לשאלה איך הגאווה על "תפיסות העולם המוסריות שלהם" מתיישבת עם הפער הבלתי נסבל בין זכויותיהם לאלה של הפלסטינים, שכניהם, שנתקלים בכל מקום במחסומים, בשיפוט לא שוויוני בבתי המשפט, בכבישים שבחלק מהם אסור להם לנוע, הם משיבים בשלוש טענות: העם הפלסטיני לא קיים באמת. בכל מקרה, חייהם תחת שלטון ישראל טובים יותר מאשר בכל מקום אחר, ואם לא טוב להם, הם מוזמנים בהחלט להסתלק, למשל  לירדן. חלקם חולמים על הקמת בית המקדש (האם חשדותיהם של הפלסטינים בעניין הר הבית לגמרי מופרכים?!), ואגב כך הם לועגים לישראלים החילונים שאינם מאמינים באלוהים, אבל מוכנים להישבע "שהוא ריחף כאן פעם ונתן את הארץ לעם ישראל."

נשות אל־מוראביטאת, שומרות הר הבית, מזרח ירושלים – צילום ניר ברעם

ניר ברעם אינו מסתפק במפגשים שערך עם יהודים ופלסטינים שעמדותיהם מנוגדות ועוינות. הוא נפגש גם עם קבוצות של אנשים משני צדי המתרס, שמנסים לשתף פעולה ולא להדחיק, אלא לחשוב על פתרונות אפשריים. את הרעיונות השונים שהוא מביא מפיהם ראוי וחשוב לבחון. מראיונותיו ברור לגמרי שהזמן אינו פועל לטובתנו. הוא מראה כיצד הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית מתקרבים והולכים אל אחיהם בגדה המערבית. "זה ההבדל בין התלמידים של היום ופעם. לפני 20 שנה היית שואל אותם על הפלסטינים בגדה והם היו אומרים זה לא קשור אלינו. מאז האנתפאדה השנייה הכול השתנה, הם יותר לאומיים, חשים חלק מהעם הפלסטיני."

הספר הארץ שמעבר להרים הוא אחד החשובים שנכתבו בשנים האחרונות בעברית. לטעמי ראוי לחייב את כל תלמידי בתי הספר התיכוניים לקרוא אותו ולדון עליו.

כדבריו של ברעם: "הלב מתפתה להאמין במודל השדה [אחת מקבוצות המפגש של היהודים ופלסטינים, עע"א]. הרי אפשר לדמיין איך המודל הזה, שלפחות כיום עודנו שולי, סוחף יהודים וערבים והופך לכוח באזור. הרי אפשר לדמיין הכול, והצורך במרחבים של תקווה אחרי כל מראות האכזריות המנורמלת עלול לערפל את כושר השיפוט של אדם. ומצד אחר גם פיכחון מוגזם, שבו מתגאים הרבה אנשים כאן, הוא מטופש, בעיקר כשהוא שולל כל סיכוי לשינוי פני העתיד."

חובה על כולנו לקרוא את הספר הזה. להפנים את מסריו. וממנו לצאת לדרך ולהתחיל לפעול.

 

יצחק בן-נר, "האיש משם": האם יש ליהודים קשר אל ארצם

היא דיברה בשקט, אך בתקיפות: "רציתי להסביר לעצמי כמה עובדות תמוהות עליך ועל בני עמך. אני יודעת שזה לא מקובל שערביה צעירה כמוני תתעסק בדברים שהמסורת לא הועידה לה, ובכל זאת הטריד אותי שהרבים, אנחנו, יצאו ללחום במעטים, אתם. עכשיו אני יודעת שיש לזה סיבה – אתם, היהודים, אין לכם שום קשר אמתי לארץ ההיא או לכל ארץ אחרת שאתם יושבים בה." היא דיברה לאט, מילה-במילה, כמי שיולדת אותן מתוך מחשבותיה. "יצרתם לכם קשר רק מתוך ספרים עתיקים, והאמת היא שאתם קושרים את עצמכם בכל פעם למקום אחר. הרי אתם נוודים בנפשכם, עוברים כל הזמן ממקום למקום, מתנתקים מכאן ונקשרים לשם. אף פעם לא נקשרתם באמת לארץ אחת – לא לבית, לא למולדת, לא לנוף. והרי מהם צומחים הכבוד העצמי, ההקרבה, אומץ הלב."

יצחק בן-נר, "האיש משם": שאלות על תוקפה המוסרי של הציונות

כשהוצאה לאור מחליטה להוציא מהדורה מחודשת של ספר שראה אור לפני זמן רב, צריכה להיות לכך סיבה כבדת משקל. בעם עובד החליטו לעשות זאת עם ספרו הראשון של יצחק בן נר, האיש משם. אומר מיד: הם צדקו בהחלטתם.

הספר הצנום הזה, 155 עמודים אורכו, למעשה יותר נובלה מרומן, מרתק גם כיום, כמעט חמישים שנה אחרי שהופיע לראשונה, ואולי אפילו יותר.

סיפור העלילה פשוט אך מפתיע: חייל יהודי קטוע יד שהשתחרר זה לא כבר משירותו בצבא הבריטי, נוסע ברכבת מקהיר בחזרה לארץ ישראל. המדינה טרם הוקמה. הבריטים עדיין לא עזבו את הארץ. מלחמת העצמאות תפרוץ בעוד זמן לא רב. מרבית הנוסעים האחרים  הם פליטים ערבים, אין לו מושג מניין סולקו ולאן פניהם מועדות. את עליבותם מתאר המספר בתחושה של רתיעה ואפילו גועל. אבל אחד הנוסעים שונה מהם: הוא לבוש בבגדים מהודרים, וניכר שהוא אדם משכיל. בין השניים מתחילה להתגלגל  שיחה ומסתבר שאכן האיש, מישל סאראג' הוא רופא שרכש את השכלתו במערב.

נסיעתה של הרכבת נבלמת בפתאומיות: מסתבר שלא תוכל להגיע ליעדה, כי הוכרזה ההקמה של מדינת ישראל ובבת אחת נוצרו גבולות חוסמים וחוצצים שעד לפני כמה שעות לא התקיימו. (למי שנולדה לתוך מדינת ישראל קשה לדמיין את הימים שבהם נהגו אנשים לנסוע מדמשק או מקהיר ישירות לתל אביב, אבל כבר שמעתי סיפורים על כך שאנשים נהגו לקנות גלידה בארץ ישראל ולשוב אתה הביתה, אל אחת הערים שבארצות השכנות, והיא עדיין קפואה…)

המספר מוצא את עצמו "תקוע" בעיירה מדברית שכוחת אל, בפאתי מצרים. את השליטה בגורלו הוא מפקיר כשהוא מאבד את ההכרה בגלל כאבי הגדם של ידו הקטועה. שותפו לנסיעה, הרופא המצרי, מציל את חייו ומעניק לו מחסה בבית הוריה של ארוסתו.

מכאן מתחיל בעצם הסיפור, הפורש את תיאור הימים שבהם שוהההמספר בבית מארחיו מאונס. הם מקיימים את הצו המזרחי הנטוע עמוק בלבבות:  הכנסת אורחים. גם אם האורח הוא יהודי שנקלע לבית אויביו.

ממקום שהייתו עד המספר לתחילתה של המלחמה הממשמשת ובאה. והוא נאלץ לחוות הכול מבין שורותיהם של אויבי ארצו. הוא רואה את ההכנות של הצבא המצרי, את החיילים וכלי הנשק המתקבצים על הגבול, ושומע את דברי ההתפארות של מי שהצילו את חייו, אבל אינם מסתירים את טינתם כלפיו וכלפי כל מה שהוא מייצג.

אז מה בעצם הם רואים באיש? המספר הוא אמנם חייל יהודי משוחרר, אבל בדידותו המרה זועקת לשמים. את הסיפור שהוא פורש בפני הקורא – ובעצם פונה אליו כבן שיח – הוא מספר, כך ברור, בדיעבד, לאחר מעשה. לפיכך ברור שהצליח להינצל מהנסיבות שנקלע אליהן – מעין שבוי בתנאים משופרים. תלישותו המוחלטת, הניתוק שלו מהמציאות, הספקנות שלו באשר לרגשות הפטריוטיים שהוא אמור לחוש, הם בעצם לבו של הרומן.

מארחיו של האורח מאונס רואים בו בלי ספק אויב שמייצג את כל מה שמכעיס אותם ביהודים שהגיעו לארץ ישראל כזרים לא קרואים. אם אין בו שום רגש אמיתי של נאמנות למולדת, אם הוא נווד בלבו – כמו כל היהודים, כך סוברים מארחיו – מדוע בכלל קמה המדינה? מדוע גורשו הפליטים הערביים?

"העולם אינו יכול לשאת נבואות קשות ונביאי אחרית. אולי לכן אתם שנואים וזרים בכל מקום, שלא בצדק, כמובן, ונמלטים כל הזמן. לא בית, לא מולדת, לא אומץ לקום להגן על עצמכם, גם לא תקווה," אומר לו מישל סאראג' ביהירות של מי שבטוח שהצד שלו עתיד לנצח במלחמה. וגם המספר אומר לעצמו: "זהו מצב היסטורי מוכר: יהודים מפוחדים נודדים חסרי בית, חסרי עתיד, ועליהם רק משא עברם."

בימים הראשונים משתדל הרופא לנהוג בהגינות וברוחב לב. כך למשל הוא מסרב לשוחח עם המספר על המלחמה המתחוללת: "'אם אספר לך שבני עמי הכו את בני עמך, תצטער ואולי גם תתהה אם אני לא מתענג על ניצחון בני עמי. ואם יהיו החדשות הפוכות,' המשיך, 'אצטער אני, אתאבל ואחפש בעיניך את ברק השמחה. שמע, אינני רוצה לפגוע בידידות בינינו."

אבל דינה של הידידות הזאת נחרץ, כפי שמסתבר ממה שקורה בהמשך. המספר אינו מפרט, אבל אין ספק שגם הוא, לא רק הערבים שפגש ברכבת, פליט. האם הוא ניצול שואה? אין לדעת, אבל החשד עולה: יש רגע אחד שבו הוא נזכר בחלחלה ברכבות ההן שראה באירופה. ואם לא הוא עצמו, הרי ודאי שאיבד שם את כל בני משפחתו. הוא שב וחוזר ומדגיש שאין נפש חיה בעולם המחכה לו: "לא משפחה, לא יקירים, לא רכוש, לא עתיד," אבל לא מספר מדוע וכיצד איבד את כולם. איך נעשה בודד כל כך.

היחסים הנרקמים בין המספר לבני המשפחה המארחת אותו מעוררים תהיות. האם ביקש הסופר לנקוט עמדה ולהראות לנו בהתנהגותו של הגיבור שלו, שהוא בעת ובעונה אחת קורבן אבל גם אדם כפוי טובה שמנצל לרעה את מארחיו, את גזלנותם של היהודים?

איש אינו יוצא "נקי" מהמפגש הזה שנוצר בין אויבים. אלה וגם אלה חושפים בעצמם צדדים אפלים, ומפתיעים, בדברים שהם אומרים וגם במעשיהם המחפירים, הלא צפויים.

ברגעים מסוימים נזכרתי בסיפור "האויב" של פרל באק. גם שם מגלה רופא נאמנות לשבועת היפוקרטס. הסיפור מתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה. רופא יפני מוצא על חוף הים הסמוך לביתו פצוע אמריקני. ביחד עם אשתו הוא מחליט להציל את חייו של האויב, חרף התיעוב שהוא חש כלפיו, ולמרות הסכנה הנשקפת לו עצמו, מפני המשרתים שעלולים להסגיר אותו כבוגד. בסיפור "האויב" הנדיבות האנושית גוברת על כל הרגשות האחרים. לא כך בסיפור שלפנינו.

כאן אנחנו עדים לדעות קדומות ששני הצדדים לוקים בהן, וגם המפגש מקרוב לא מעמעם אותן. הנה כך חושב המספר על הסובבים אותו: על האיש שהציל אותו הוא אומר "כגבר מזרחי רקק סאראג' ליד חלוני". בשני מקרים שונים הוא מתאר ערבים במילים דומות: את האחד מכנה "השד השחום השקרן", ואת האחר "שד קטן מבוהל". ועוד הוא שואל את עצמו על האחר: "האין זה אותו פחד מושרש מהשררה, פחד שעובר אצל הערבים מדור לדור?" (היה רגע שבו תהיתי אם הדעות הקדומות אינן משותפות גם לסופר עצמו: כשהסתבר שהרופא הערבי המשכיל הוא אמנם ערבי, אבל בניגוד לאחרים, הוא נוצרי…).

גם הדמויות הערביות לוקות בדעות קדומות: "'ידידי, המטרה אולי אינה מושלמת,' ענה סאראג' ועדיין עמד בפישוק רגליים וידיו מתוחות לאחור, 'אך גרוע ממנה להיות עם חסר מטרה! אין גרוע יותר מאנשים חסרי כיוון, אנשים ששום תחושה של גורל משותף לא מאחדת אותם," ואחת מבנות המשפחה המארחת אומרת לו: "אתם היהודים, אין לכם שום קשר אמתי לארץ ההיא או לכל ארץ אחרת שאתם יושבים בה," וגם: "אתה מסתובב בינינו בהבעה מתנשאת של אחד שכבר ניצח אותנו ואת המסורת והתרבות שלנו, אבל אין לזה שחר!"

מרתק להבין ש"האיש משם" (מניין? מארץ ישראל? מאירופה האבודה? ממצרים? הוא אינו שייך באמת בשום מקום), נכתב עוד לפני מלחמת ששת הימים. הוא שולח אותנו עמוק לתוך המציאות שקדמה להקמת המדינה, ועושה זאת מזווית ראייה מקורית ומעניינת מאוד. המספר חרד לקיומה של המדינה החדשה שקמה "ברחבי הארץ הקטנה, כה קרובה וכה רחוקה",  חושב על הקרבות הקשים הניטשים בה, ומספר כך: "אולי חששתי מהרע מהכול. חרדה כרסמה את בשרי מבפנים, לא האמנתי שבכוחה של האומה הקטנה, שזה עתה באה לעולם לקול רעמי תותחים, לעמוד על נפשה, חסרת אונים, מול כל צבאות הערבים, שלעולם לא ישלימו עם קיומה ביניהם."

ועם זאת, השאלה אם ניצחונה של מדינת ישראל (ועמו גם הצלתו של "האיש משם") מצדיק את הציונות ונותן לה תוקף מוסרי, נשארת לדעתי בספר הזה פתוחה.

 

 

הקסם של התיאטרון

זה שבוע חנוך, אני, מעצב התאורה ושני חשמלאים יושבים כל ערב בסיום החזרות עד השעות הקטנות של הלילה, שוקדים על עיצוב התאורה. באולם התיאטרון הריק מאדם, עטופים בחושך קטיפתי סגול, אני נפעמת כל פעם מחדש מהקסם המדהים שנברא על הבמה בעזרת כמה מכשירי תאורה. התפאורה מתעוררת לחיים. ואורות לבנים, כחלחלים וורודים נושקים נשיקת חיים לקוליסות העץ המתות ומעירים אותן משינה עמוקה לחגיגת מופלאה של צבעים וצללים מסתוריים. הבמה כולה דולקת באורות שהופכים אותה לעולם ומלואו, כאילו גדלה והתרחבה כפליים משטחה וצימחה מקומות חדשים שלא נראו בה עד אז. הרגע הזה, כשמהחושך הכבד שבאולם עולה לפתע התאורה ומאירה את הבמה ואת התפאורה, הוא הרגע שמבחינתי מתחיל להתרחש הקסם של התיאטרון.

היום זה היום. חזרה ראשונה עם תאורה!

מייקל שייבון, "איגוד השוטרים היידים": מי זקוק לעגלה אדומה, ולשם מה?

השאלה "מה היה קורה אילו?" אינה לגיטימית או קונסטרוקטיבית בחיי היומיום ואף לא בספרי ההיסטוריה. בספרות, לעומת זאת, היא יכולה לחולל פלאים.

אז מה היה קורה אילו הובסה מדינת ישראל במלחמת העצמאות? אילו הוכנעה גרמניה באמצעות פצצת אטום על ברלין? אילו הוחלט לספק לפליטי יהדות אירופה מקלט זמני שתוקפו מוגבל, במקום כלשהו בעולם, אלסקה לדוגמה, ואילו שני מיליון יהודים ממזרח אירופה התיישבו שם ושחזרו כמיטב יכולתם את החיים שהכירו בעיירות הקטנות של אוקראינה ופולין?

הספר איגוד השוטרים היידים מאת מייקל שייבון מתאר את המציאות החלופית הזאת לפרטיה. השפה השלטת ביישוב היהודי באלסקה היא יידיש. הרחובות והמוסדות נקראים על שם דמויות מוכרות מהמציאות הקודמת: מקס נורדאו, איינשטיין, זמנהוף. הטלפונים הניידים מכונים "שופר", סיגריות הן "פפירוס", שלומיאל מכונה (המילה כתובה כמובן באנגלית) "שליימל", כמו גם מילים רבות נוספות ביידיש (ובעברית). באחרית הדבר לספר באנגלית מופיעה רשימה ארוכה של המילים הללו, המשובצות בספר, עם פירושיהן לאנגלית: דיבוק, גבאי, קדיש, קיביצר, קלייזמרים, ורבות אחרות. היהודים הניצולים שהגיעו לאלסקה אחרי מלחמת העולם השנייה – "פרטיזנים לשעבר, מתנגדים, צלפים קומוניסטים, ציונים שמאלנים, חבלנים" – הקימו מערכת תת קרקעית של תעלות, כמו בוורשה הנצורה, לקראת האפשרות שיסולקו בכוח גם ממקום המקלט הנוכחי, כאשר "מציליהם יבגדו בהם", אבל צאצאיהם כבר לקו בשאננות ונחלשו, לאחר שהתחילו להרגיש בנוח בארצם החדשה, אבל הסתבר להם שטעו. כיום, על פי הרומן, הם מצויים במרחק של שבועות מעטים מהמהפך, מהגירוש. "גברים נוטים לבכות […] לאחר שחיו זמן רב בתחושה של צדק וביטחון, ואז מתחוור להם שכל אותו זמן, ממש מתחת לרגליהם, שוכנת תהום." כל אחד מהם יצטרך למצוא לעצמו פתרון, היהודי הנודד יחפש לו מקום מקלט חדש. חלקם מתכננים להגר לאפריקה. למדגסקר. אחרים – לארץ ישראל הרחוקה כל כך, שהערבים שולטים בה. רוח של קדרות שורה עליהם. רק מעטים יזכו להיקלט כאזרחים אמריקניים מהמניין. בתוך המציאות הזאת משגשגים היהודים מחסידות ורבובר (שאותה המציא שייבון בספרו). אלה יהודים חובשי כובעים שחורים, שחיים במובלעת קיצונית ואלימה, ועסוקים מאוד, בכובד ראש מעורר השתאות, במה שנקרא "עירוב": המומחה שלהם, ה"מייבין", שולט בצוות גדול של מותחי חוטים המאפשרים לתושבי המקום לטלטל חפצים, גם בשבת, בתוך תחומי האי שבו הם גרים. עיקר מאבקיהם של בני העדה התמקדו עד כה באינדיאנים שאותם הם מגרשים כדי לזכות בשטחי מחייה נרחבים יותר, אבל עתה, כך מסתבר בהדרגה, הם מתכננים להגר לארץ ישראל, ולא סתם כך, אלא לבנות בירושלים את בית המקדש השלישי. לצורך כך יצטרכו כמובן לפוצץ ולהרוס את כיפת הסלע על הר הבית, האתר הקדוש למוסלמים, שנבנה לפי המסורת היהודית על "אבן השתייה": המקום שממנו נברא העולם, ושעליו התרחשה עקידת יצחק.

הסיפורים הנובעים מכך נשמעים מופרכים לחלוטין ומוזרים מאוד: החסידים היהודים באלסקה מגדלים להם, באיזה אתר נידח וסודי, עדרי פרות. הם חייבים להצליח במשימה המורכבת והחשובה:  עליהם להביא לעולם את העֶגלה האדומה המושלמת, שרק אם תימצא, תתאפשר הבנייה של בית המקדש, כי לאחר שתישחט ותישרף ישמש אפרה לטיהור באי בית המקדש. גילוי עדר הפרות הללו, התובנה לשם מה מגדלים אותן, הם אחד מנקודות השיא ברומן, שנכתב כספר מתח –  יש בו תעלומת רצח ובלשים הדולקים אחרי הרוצחים ומנסים לפענח את מניעיהם ואת זהותם.

מייקל שייבון

איגוד השוטרים היידים זכה בשנה שראה אור, ב2007, בשני פרסים חשובים בתחום המדע הבדיוני: בפרס הוגו ובפרס נבולה. למרבה הצער, הסיפור שנראה כל כך פנטסטי ובדיוני לכאורה, נשען על המציאות במידה רבה יותר מכפי שהקוראים הרציונליים היו רוצים לדעת או לקבל.

במאי 1997 התפרסם בכתב העת האמריקני ניוזוויק המאמר שכותרתו הייתה "סיפורה המוזר של העגלה האדומה". הכותב פתח בתיאור "בעיותיה" של עגלה שהומלטה בישראל באיזה כפר יהודי קטן בגליל: נחילי הזבובים המזמזמים ברפת ומציקים לה. העגלה, כך הוסיף, אינה מודעת למחלוקת שעוררה כשבאה לעולם, שכן צבעה האדום המוחלט יוכל לאפשר את בניית בית המקדש. למזלה של אותה עגלה, מלודי היה שמה, צמחו ברבות הימים כמה שערות לבנות בזנבה, ומאחר שלא הייתה עוד עגלה אדומה מושלמת, איבדה את "הזכות" להישחט, ואנחנו, תושבי האזור, ניצלנו מהאפשרות הממשית מדי, מן הסתם, שחמומי המוח המשיחיים יחליטו לממש את חלומם ולצורך כך יעשו את מה שמייקל שייבון מתאר בספרו – יפוצצו ויחריבו את כיפת הסלע.

"'לא מעניין אותי מה שכתוב,'" אומר מאיר לנדסמן, גיבורו הראשי של הספר, "'לא אכפת לי מה הובטח כביכול לאיזשהו אידיוט בסנדלים, הטוען לפרסום רק משום שהסכים לשחוט את בנו לטובת איזה רעיון מטומטם. לא מעניינות אותי העגלות האדומות, האבות, הארבה. אוסף העצמות היבשות בחול. המולדת שלי נמצאת בכובע שאני חובש ובתיק של אשתי לשעבר."

הדברים הישירים, הבוטים (המושחזים!) הללו מבטאים היטב את רוחו של הספר. הוא משעשע ושנון מאוד. כמעט בכל עמוד אפשר למצוא משפט שמעורר מחשבה, או צחוק. הנה כמה דוגמאות: תרנגולת מופלאה פנתה אל השוחט שהניף לעברה את הסכין והכריזה בארמית על בואו של המשיח. היו לה עוד כמה נבואות, "אבל," כך מסופר, "התרנגולת המופלאה לא הזכירה את המרק שבו הופיעה, לאחר שהושתקה, ממש כמו אלוהים עצמו." בן תערובת שנולד לאם אינדיאנית ונאלץ לעבור בנעוריו אל בני משפחת אביו היהודי (לימים מתגלה לו שאותו אב הוא זה שהרג את אמו!) מתואר כך: "פניו הרחבות נוצרו כדי לשמוח, אך למדו את אמנות היגון." על שחקני שחמט (יש למשחק תפקיד חשוב בעלילה) חושב מישהו כך: "בעבר עלה בדעתו שמלבד הומואים, רק שחקני שחמט מצאו דרך אמינה לגשר, בעוצמה אבל בלי אלימות קטלנית, על התהום הפעורה בין כל שני גברים." אמו של מישהו  "מזמנת אותו באמצעות התדר העל-קולי שאותו הקדישה הממשלה לאמהות יהודיות, במקרה שארוחת הצהריים מוכנה." מבחינתו של לנדסמן, הגיבור, "גן-עדן הוא קיטש, אלוהים הוא מילה והנפש, היא, במקרה הטוב, המטען לסוללה שלך", ולדעתו "כל דור מאבד את המשיח שלא היה ראוי לו." הדוגמאות שאפשר לצטט ולראות בהן אפוריזמים, רבות מאוד.

מייקל שייבון בחר בהומור ובז'אנר של סיפור בלשי שכרוכות בו, כדרכם של ספרים כאלה, הרבה פעולות "גבריות" – מרדפים, יריות, מאבקי כוח – כעטיפה קלילה שנועדה להכיל דברים קשים, ואפילו אכזריים, שאותם ביקש לומר. כשפותחים את העיתון או צופים בטלוויזיה ורואים שוב ושוב את הפרובוקציות הסובבות את העלייה להר הבית (ואת תוצאות הדמים הבלתי נמנעות שלהן), ואת הסרטון שהופץ לאחרונה מתוך חתונה שבה חבורה של פסיכופתים יהודים  מנופפים בכלי נשק ודוקרים את תמונתו של פעוט בן שנה וחצי שנשרף למוות ביחד עם שני הוריו, קשה, למרבה האימה, לראות בספר הזה מסע אל מציאות חלופית ובדיונית.

חתונה בימין הקיצוני


 

את הספר קראתי בשפת המקור, ואת הציטוטים הרשיתי לעצמי לתרגם מאנגלית בעצמי. 

 

נגה אלבלך, "סילנד": האומנם היא פוסעת בעקבות ברטולד ברכט?

רגע אחד לפני שהסיפור שרקמה נגה אלבלך מגיע אל סופו, קורעת פתאום הסופרת את חוטיו. דמותה האמיתית מופיעה במפתיע, היא פונה ישירות אל הקורא, ומודיעה: "גם אני יוצאת החוצה עכשיו." היא מתארת את עצמה: "פדחת אדמונית, אחריה נגלים פנים מנומשות. צוואר דק מזדקר מעל לדף. זאת אני. לא צעירה במיוחד, לא זקנה, תתרשמו בעצמכם". היא מספרת על החדר שבו היא יושבת, כנראה משרד באיזו הוצאה לאור, מספרת על הספרים הרבים המונחים על המדפים המקיפים אותה, מציינת את העונה שבה היא כותבת (בסתיו), מודיעה שהסיפור שהיא כותבת עומד להסתיים, נזכרת באירוע קטן שהתרחש בילדותה ומודה שבחלק הזה של הספר שלה היא "מחבלת בקסם", במין תעלול פוסט מודרני.

ואז שבה הסופרת ונעלמת, מחזירה אותנו אל עוד שני פרקים קצרים, וחותמת בהם את העלילה שבדתה.

התחבולה הזאת, ההַזָּרָה שהיא מייצרת, מעלה על הדעת את מה שברטולד ברכט כינה "אפקט הניכור". המחזאי הקומוניסט יליד גרמניה נקט בו באמצעים שונים במחזות שכתב וביים, כי האמין שיש להרחיק את הצופה מהאשליה ולמנוע ממנו את ההזדהות עם הדמויות, כדי שלא ייסחף לתוך העלילה וכדי שיזכור תמיד שאינו צופה במציאות, אלא בחיקוי שלה. ברכט התנגד לריאליזם, כי סבר שעל התיאטרון לחנך כנגד תודעה כוזבת שנקשרה בעיניו בתפיסות פשיסטיות. ברכט האמין שאסור לאפשר לצופה לאבד את שיקול דעתו, אסור שיתמכר לבדיה, כי על היוצרים לדאוג לכך שיישאר "אובייקטיבי" וימשיך להפעיל את שיקול דעתו, גם – ואולי במיוחד – כשהוא יושב באולם התיאטרון.

האומנם פוסעת נגה אלבלך בעקבותיו של ברכט? הנובלה סילנד מנסה בלי ספק לגעת בסוגיות חברתיות. עלילתה מתרחשת בבית דירות ישראלי מאוד המאוכלס בדמויות שכולנו מכירים: נתן, פקיד בנק בדימוס, גליה, מורה בבית ספר יסודי, שכניהם התוקפניים מדי, שמעודדים את ילדיהם לרוקן את החול מתוך הנעליים שלהם בפתח דירתם של אחרים. אנו נעים בין בית הדירות לכיתתה של גליה, שם אנו פוגשים את תלמידיה, משתתפים בכמה שיעורים ובאספת ההורים שהיא מעבירה. כל אלה התרחשויות ריאליסטיות לחלוטין, וככל שהן נחשפות לפנינו, קשה להבין לאן חותר הסיפור ומה הוא טומן בחובו. ואז מתגנבת לתוך המציאות היומיומית כל כך נימה אחרת –  פתאום אנחנו פוגשים איזו אמירה שקשורה במצוקה גלובלית, בעוול וברשע שגיבורי סיפורנו מבקשים לתקון: עובד זר, מהגר עבודה, פליט חסר בית, נקלע אל חייהם. איך יעזרו לו? האם יטלפנו לקו-לעובד כדי להתייעץ? ייפנו למשטרה, כדי להגן עליו? אולי יפקירו אותו לגורלו?

מכאן העלילה מתפתחת מעט, אבל נתקעת מיד; נעה במערבולות, מנסה לפרוץ, ושוב ושוב נבלמת.  רעיונות מתחילים ונעצרים. חוטים נטווים ונמוגים. כך למשל אנחנו נרמזים לרגעים שנתן מגלה את הכפיל שלו; את "האני האחר", בן דמותו הזר, אבל הרעיון נזנח באבו. וגליה – מה בדיוק קורה אתה? לאן תוביל אותה התנהגותה השערורייתית? מה יקרה לקשר שלה עם דנה, תלמידה שאחיה מעורב מאוד (אולי מעורב מדי?) בחייה? ומה בעצם התפקיד של השכנים? הילדים רוקנו את החול, הרגיזו את נתן, ניקו את החול, הפסיקו לנקות אותו –  אז מה? ומה בכלל פשר הדימוי שהעניק לספר את שמו: סילנד, "פלטפורמה צבאית לשעבר, ליד חופי אנגליה" שאיזה אנגלי הכריז עליה כעל מדינה ששטחה 30 מ"ר?

הסיפור גדוש בהתחלות מסקרנות, שכולן כתובות היטב, אבל אף אחת מהן אינה מתפתחת. שום רעיון אינו מגיע למיצוי ואפילו לא מתממש. התחושה המתעוררת היא שאלה רק קרעים, שהם מעניינים כשלעצמם, אבל דומה כאילו נתלשו מכאן ומשם וצורפו כמו בשמיכת טלאים מבולגנת, שאינה לובשת צורה סופית מגובשת. לכן גם הופעתה הפתאומית של הסופרת אינה נתפסת כאמצעי להזרה, אלא כעוד רעיון שהגיע לא ברור מניין, ואוחה לתוך הסיפור בתפרים גסים.

על גב הספר נכתב כי במפגש בין הדמויות המתקיימות בו "נסדקים גבולות הבית", והן מייצרות "טריטוריה פרטית של חסד" באמצעות "מחווה קטנה, נדיבה ואמיצה." התיאורים הללו נחווים, למרבה הצער, יותר כהצהרת כוונות, מאשר כפרשנות לכתוב.

 

ג'יימס סולטר, "משחקים ושעשועי שווא": גוונים של אפור בספרייה לעם?

תחילתו של הרומן, חרף המוטו שלו − הלקוח, כך נכתב, מהקוראן: "דעו כי חיי העולם הזה הם רק משחקים ושעשועי שווא" − נראית תמימה למדי. חודש ספטמבר. אנו עולים לרכבת עמוסה לעייפה שנוסעת ליעד כלשהו בצרפת. התיאור חיוני מאוד, ומזמין את הקורא להשתתף בכל חושיו במתרחש. הצלילים: "גניחה של מתכת, טריקה חדה של דלתות," התחושות הגופניות: "טלטול נעים על מחברי המסילות," ובעיקר חוש הראייה: המספר סוקר את יושבי הקרון: "מולי יושבת נערה עם כתמי לידה על רגלה, כתמי לידה בצבע ענבים"… שום פרט אינו נסתר מעיניו: "גבר צרפתי ישן במושב הפינתי, מעיל כחול, מכנסיים כחולים. גוני הכחול אינם תואמים. הם שייכים לשתי חליפות שונות. הגרביים שלו בצבע אפור פנינה." הוא מביט כמובן בחלון, ותיאור הנוף החולף בחוץ הוא מלאכת מחשבת: תחילה "בתי הפרוורים" שנראים כאילו הם "עפים לאחור", עד שפריז נעלמת, ואז "צרפת הירוקה, הבורגנית". משם – חלקות ארוכות בצבע החיטה ואז ארץ ירוקה, שטוחה, מתערסלת ופורייה" והוא מפרט: "החוות בנויות מאבן…", "תעלות מפוארות כאזמרגד…", "גבעות, לא גבוהות מאוד. צפצפות. מגרשי כדורגל ריקים…"

ג'יימס סולטר

הקורא חש שהוא שם, אתו, עם המספר, חש במהירות הנסיעה, במראות המשתנים בלי הרף. ואז מתמקד המבט בנשים שיושבות בקרון. כבר הייתה ההיא, עם כתמי הלידה. ואחריה יש גם "נערה שותקת בעלת פנים ציפוריות," שהגיבור כבר מאבחן אותה וקובע שאלה "פנים מלאות תשוקה," ואפילו יודע כי הן "פנים של בחורה שאולי תעבור העירה."

המספר עוקב אחרי כל תנועה של הנערה. "היא הוציאה מתיקה סוכריית קרמל. היא מסירה את העטיפה, מכניסה אותה לפיה, כדי להבטיח את שתיקתה. אצבעותיה משחקות בנייר, מגלגלות אותו באטיות, דוחסות את הגליל."

בשלב זה כבר מתעורר הרצון להתערב ולומר לו – אולי תפסיק כבר לנעוץ מבטים כאלה. הנערה הזאת היא בן אדם, יש לה זכות לפרטיות, היא איננה נוף שחולף בחלון.

"היא נוגעת בשערה, תחילה מתחת לאוזן אחת, אחר כך מתחת לאחרת…"

באיזו זכות אתה פולש כך למרחב שלה?

"טבעת הנישואין שלה נראית מצופה אמייל."

היא נשואה!

"אין לק על ציפורניה."

האומנם? ומה עוד אתה כבר יודע עליה? ומה עוד תרשה לעצמך?

האמת חייבת להיאמר: בשלב הזה עברתי לעלעול מהיר קדימה, והנה, לא הופתעתי כשהגעתי אל הפסקה הבאה, (בעמוד 120):

"עד שהוא מסדר את הכרים מתחת לבטנה הבוהקת היא רטובה כל כך עד שהוא חודר היישר לתוכה בהינף מענג אחד. הם מתחילים לאט. כשהוא קרוב לשיא הוא מוציא את הזין שלו ונותן לו להירגע. ואז הוא מתחיל שוב, מנחה אותו ביד אחת, מזין אותו פנימה כמו כבל."

(כמו מה?!)

אין לי מושג מי הם השניים הללו שאת פרטיו המדויקים כל כך של המשגל שלהם אנחנו מוזמנים לקרוא. הצלחתה (המסעירה?) של סדרת הגוונים האפורים מעידה כנראה על כך שיש קוראים שתיאורים כאלה מושכים את לבם (או אברים אחרים בגופם).

אותי, עלי להודות, התיאורים הללו משמימים ובה בעת מעוררים בי גיחוך. האם יהיו מי שיאשימו אותי בשמרנות פוריטנית? מן הסתם, כן. האם אפשר להסביר מדוע "בהינף מענג אחד"  ו"מוציא את הזין שלו" נראים לי לא יותר מאשר מטופשים, אולי קצת מביכים בפשטנותם? למקרא התיאור הזה אני חושבת על ילד קטן שלמד לומר מילים גסות, והוא מסמיק מרוב הנאה "אסורה" כשהוא מתריס וצועק "טוסיק!" או מתבגר מחוצ'קן שהזיותיו המיניות פשטניות והוא מרגיש נועז כשהוא מדבר על "הזין שלו".

תהייתי היא בעניין הבחירות של הספרייה לעם. האם ראוי שהאכסניה שבה שוכנים ספרי מופת אמיתיים (רק מהעת האחרונה − יצירת המופת של יובל שמעוני, קו המלח, אם להזכיר רק אחד מהם) תזמין אליה ספר כזה?

צר לי, אבל אני מסרבת להתרשם אפילו מכך ש"לאורך כל דרכו הספרותית של סולטר גמרו המבקרים את ההלל על סגנון כתיבתו הדייקני והאלגנטי", כפי שכתוב בפתחו של הספר, בדף המתאר את קורות חייו של המחבר. אני מעדיפה להאמין למראה עיני, שאינן מוצאות שום אלגנטיות בקטע המצוטט. גם טיפת אפור אחת קטנה יכולה להעכיר דלי שמלא בצבע לבן, ואת האפור הזה מוזמנים לקרוא חובבי הצבע. אני מעדיפה לעבור אל הספר הבא.

 

איתמר אורלב: "בנדיט"

וככה זה מתחיל, מתוך אמונה מוחלטת. מחזיקים ידיים, אני ואשתי. ואחר כך הצעקות, ההתפתלויות, הדם, כמעט כמו בבית מטבחיים, אבל לא נשחט כאן דבר, להפך, האין נהפך לחיים. המיילדת מחזיקה אותו בידיה, גוף רופס, כחול, שחולץ בזה הרגע מבין רגליה של אשתי. הוא תלוי, מדולדל, בובת גומי כחולה עם פני גומי חתומים, עפעפי גומי סגורים, שפתי גומי כחולות, פעורות, ששואפות פתאום שאיפת אוויר אחת קטנה, שאיפה ראשונה, וברגע אחד כל הגוף הכחול נצבע ורוד, הגומי נעלם מהפנים, הגפיים המדולדלות מתחילות לנוע, ויללה חרישית בוקעת מתוך הפה הפעור. זה הבן שלי שהתעורר בן-רגע לחיים. קם לתחייה לנגד עיני ואני ראיתי את הרגע הזה, את הנשימה הראשונה, אני שמעתי את הבכי בוקע מריאותיו השבריריות. גוף זעיר מטפס על החזה החשוף של אשתי, מוצא את הפטמה ומתחיל לינוק.

איתמר אורלב, "בנדיט": איך נראה אדם טוב שמתחזה לאדם רע

בעמוד האחרון של ספרו בנדיט מודה איתמר אורלב לעמי דרוזד שסיפר לו את זיכרונותיו ואפשר לו להשתמש בהם בכתיבת הספר, "ולא פחות מכך," הוא מוסיף, "לעשות בהם כרצוני".

דברי התודה הללו מבהירים אולי את מקור ההשראה לכתיבת הספר, אבל לא את ההשראה עצמה. שכן הרומן הזה מעורר השתאות, ומכמה טעמים.

אורלב מפגין יכולת מופלאה להעמיק לתוך מציאות החיים של לא-יהודים שחיו בפולין בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה. הדיוק המשכנע סוחף את הקורא ומעורר בו תחושה שאורלב יודע היטב על מה הוא כותב, ומצליח לתאר את העולם שבו מתרחש הסיפור ממש כאילו היה שם: לא רק בסוף שנות השמונים, כשישראלים אכן יכלו כבר לבקר בפולין, אלא גם בשנות הארבעים, בימי המלחמה ואחריה.

גם הדמויות שעליהן הוא כותב משכנעות מאוד. אורלב בחר במשימה לא פשוטה: הוא מציג בפנינו את דמותו של "בנדיט": פרא אדם פולני, שתיין ואלים, מי שהתעלל בילדיו ובאשתו היהודייה, עד שבחרה לנוס מפניו, לעזוב את מולדתה ולהגר לישראל, אף על פי שלא היה בה אף שמץ של ציונות או הזדהות עם הלאום שאליו נולדה. התיאור של מנהגי השתייה שלו, המכות האיומות שהכה את ילדיו, ההזנחה, ההתנכרות, הבריונות השיכורה, הבוגדנות, מחרידים. הקורא, כמו גם בנו שמחליט פתאום בסוף שנות השמונים לנסוע ולבקר את האב האיום שחי בבית אבות לגיבורי המלחמה, אמור לתעב את האיש.  וכך אכן קורה. אבל, וזה הפלא וההישג, הקורא, ביחד עם הבן, לומד מפי האב על כל מה שעבר עליו בזמן המלחמה, על כל מה שעשה, על גבורתו, על עמדותיו הנחרצות האנטי-אנטישמיות, על הסיבות לכך שנהפך לאלכוהוליסט. וכמו הבן, שמתעב ואוהב בעת ובעונה אחת, גם הקורא זוכה להבין את ה"בנדיט" הזה, גם אם לא להסכים עם דרכיו.

בראש ובראשונה בוחן הרומן מה המשמעות שצריכה או יכולה להיות לקשר בין אב ובנו. טאדק, הבן (מעניין היה לקרוא כי זהו השם שהעניק עמי דרוזד לגיבור סרטו "אוסטרליה שלי" העוסק בנער יליד פולין שאמו מהגרת אתו לכאורה לאוסטרליה, אך בעצם לישראל – ממש כמו ברומן שלפנינו) כמהּ אל האב שלא היה לו מעולם, ואליו הוא משתוקק ומתגעגע. באחת מנסיעותיהם המשותפות ברחבי פולין – טאדק מגיע ולוקח את האב לביקור בכפר הולדתו – הוא נרדם ברכבת כשראשו שעון על כתפו של האב שכל חייו רק התעלל בו. כשהוא מתעורר הוא מבין שלעיני הנוסעים הצטיירה התמונה שכה ייחל אליה: אב ובנו. הדיבור על אבהות אינו מצטמצם רק לטאדק ולאביו. הוא עצמו אב לילד שאינו יודע כיצד לגדל. איך יֵדע, באין לו שום מודל נאות? את הילד חשש מאוד − למעשה לא רצה − להוליד, שמא יהיה "אבא מקולקל" שכן אותו עצמו "רימו לאורך כל הילדות", עד שהוא נעתר להפצרותיה של אשתו, ומגלה שצדק. שבאמת אינו מסוגל לעמוד במשימה. ואשתו, האימא של הילד, אינה מקילה עליו: גם כשהוא מוצא את הדרך ליצור קשר של אינטימיות מתגוששת עם הבן ובכך מגיע אליו, מרגיש את גופו, מתקרב אליו, היא בולמת אותם ופוסקת שמכות הן לא משחק… ובכל זאת, מוזכרת בנגיעות קצרות אך עזות תמונה שבה נאלץ הילד לעבור הליך רפואי קשה ודווקא האם היא זאת שנסה מהחדר, והאב נשאר, החזיק, ניחם, נהג כמו אבא אמיתי. הטיפול באביו נמהל בתודעתו בטיפול בבנו בתמונה ארוכה ונוגעת ללב שבה אינו יודע עוד במי הוא תומך ואת מי הוא מנחם. וכך ברגעים מסוימים לאורך הסיפר מקבלות השורות מתוך המוטו הלקוח מתוך "חיי המתים" מאת חנוך לוין תוקף סמלי ומילולי כאחת: "ואיך תנחמו זה את זה, כאשר יתלה האב בשתי ידיו בצוואר אביו, איך יאחז את בנו?" הבן נושא את האב על גבו, תרתי משמע, סוחב אותו ממקום למקום, עקב רפיון רגליו המזדקנות, ובה בעת נושא את משאו כמו חטוטרת שאי אפשר להיפטר ממנה: האב האמיתי הצמוד אליו, ועמו גם האב מהזיכרונות המרים.

השנאה והתיעוב והאהבה והערגה מעורבבים כל כך בתודעתו של המספר, עד כי לרגעים אינו יודע מה בעצם הוא חש: התפעלות או אימה, הערצה או רצון לנטוש את האב, לנוס מפני הנוכחות שלעולם לא יוכל להיפטר ממנה: "הבטתי בו והרגשתי שאני הולך ונחנק. לנגד עיני ראיתי אותו בין חבריו, חם, לבבי, מתעניין, המסמר של הערב, רגע לפני שהוא משתכר כל כך עד שהרעב שלו לאלימות ידחף אותו להכות מישהו בלי רחמים, ואחר כך יחזור הביתה בזעם וירביץ לכולנו. ככל שאבא זרח יותר אני התקשיתי יותר לנשום."

אבל לא רק באבות ובנים עוסק הרומן. עמוק יותר הוא מספר על המלחמה. על מה שהיא מעוללת. ועמוק עוד יותר – על טוב שמסתווה כרע. אביו של טאדק נראה כמו התגלמותו של בריון מרושע ובלתי נסבל. הוא שיכור, גס רוח, מחוספס ותוקפני עד בלי די. והנה, בתוך הנוקשות מתגלים סדקים שחושפים אהבה. אמנם כזאת שמכאיבה לטאדק – מה פתאום וממתי האיש הזה שהכה את ילדיו והזניח אותם מתעניין בשלומם של ילדים אחרים? איך ייתכן שהרוצח הזה הוא אדם שיודע לאהוב עד כלות? להיות נאמן? לזכות באהבתם של ידידי אמת שרכש בזכות ולא בחסד? איך אפשר להתמודד עם הידיעה שגם כשהרג, עשה זאת מתוך סוג של אידיאליזם מוזר ומתוך תחושה שהוא יודע ורוצה להבחין בין טוב ורע, מוסרי ואסור? את ה"שטינקרים" הוא הרג. את אלה שהסגירו יהודים. וגם אז השתדל לא להרוג אותם לעיני ילדיהם. אז מהו? רוצח מרושע או אדם בעל ערכים? הוא האיש שאחרי כל הזוועות שעבר בעת שנלחם נגד הגרמנים, "יותר מהעינויים, יותר מהרעב, יותר מההשפלות," זוכר רגע של חסד ונדיבות שזכה להם בבית קטן של אנשים עניים שהתנור שלהם חימם והפשיר לו לאט לאט את השרירים והעצמות. ברגע היקר ההוא הייתה גם וודקה. האם אחרי שיודעים זאת אפשר לכעוס על כך שהתמכר לטיפה המרה? התשובה אינה חד משמעית, ממש כמו רגשותיו של הבן.

אי אפשר לאהוב את האיש, אבל בסופו של הרומן כבר אי אפשר גם לשנוא אותו. "מי שרוצה להיות רוצח חסר רחמים של בני זונות צריך לשנוא," הוא עצמו מסביר. "השנאה יותר חזקה מהרחמים."

מרגש, מפתיע ומלהיב, לקרוא את בנדיט. הוא כל כך מרוחק ושונה מכל מה שמוכר לנו. הוא מתרחש במציאות זרה, ועם זאת נגיעתו בחייו של הקורא הישראלי בלתי נמנעת. המספר הוא ישראלי, ופולני. שייך לנופים שונים כל כך: של הטרשים במבואות ירושלים, ושל הגבעות הרכות, היערות ומקווי המים של פולין. לפלא בעיני כיצד הצליח אורלב לחדור אל נבכי נשמתם של האנשים הללו, איך היטיב להבין כל כך את צפונות לבם והלכי הרוח שלהם, ולרצף את עולמם בפרטים הקטנים והמדוקדקים ביותר: לתאר איזו חווה הממוקמת אי שם במרחביה של פולין הכפרית, לדעת מה מניע את האנשים החיים במקומות הללו, איך נראים חיי היומיום שלהם. כל הפרטים משכנעים לגמרי באמיתותם, וגם אם אינם נאמנים למציאות החומרית, אין בכך כל חשיבות, כי הם מתקיימים באופן מוחלט במציאות הנבראת ברומן הזה. אז כך, מסתבר, דיברו מנוולים אנטישמיים כשתכננו אונס קבוצתי של האישה שאביו של טאדק הציל ואהב. וכך חש הפרטיזן הנועז  שלבו "התמלא עופרת" ומוצא איך להצדיק את יכולתו להרוג: מעניו הגרמנים לימדו אותו. לבנו הישראלי, היהודי, הוא אומר בלעג, "אולי כי בארץ שלך המזדיינת של היהודונים חיים רק צדיקים ומלאכים. כאן לא. כאן יש חיים אלימים," ומותיר את הקורא עם השאלה כיצד בדיוק אמורים להיראות צדיקים, ומה טיבו האמיתי של אדם שמעיד על עצמו שהוא מנוול, בנדיט, או "חרא גדול".

נדייז'דה מנדלשטם: מדוע טובי הלב נעלמו מהארץ

לפנים רב היה מספר האנשים טובי הלב. יתרה מזו, אפילו הרשעים העמידו פני צדיקים, כי כך היה מקובל בימים ההם. זהו מקורם של הזיוף והצביעות – פשעי העבר הכבירים, שהריאליזם הביקורתי כה הוקיע בשלהי המאה התשע עשרה. תוצאות ההוקעות הללו היו בלתי צפויות: טובי הלב נעלמו מן הארץ. הרי טוב לב אינו רק סגולה שורשית – יש לטפחו, ומטפחים אותו רק כשקיים ביקוש לכך. לדידנו היה טוב לב עניין שאבד עליו כלח, סגולה שבטלה מהעולם, ואדם טוב לב נראה כיצור אגדי, כאותה ממותה. תקופתנו לימדה אותנו רבות – חיסול הקולקים, מלחמת המעמדות, חשיפת פשעים וקריעת מסכות וחיפוש עילות לכל מעשה – כל אלה נטעו בקרבנו תכונות שונות ומשונות, אך טוב לב לא היה ביניהן.

נאלצנו לחפש טוב לב ולבביות בפינות נידחות, אטומות לקולו הקורא של הזמן. רק אנשים פסיביים הצליחו לשמור על תכונות אלו, שירשו מאבות אבותיהם. ה"הומניזם" בגרסתו ההפוכה, היה לנחלת כל בני דורנו.

נדיז'דה מנדלשטם, "תקוות השיר": מה צריך ללמוד מסטלין

"אֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים בְּאִישׁ מִן הֶהָרִים בַּקְּרֶמְלִין,
סְבִיבוֹ מַנְהִיגִים גְרוּמֵי צַוָּאר,
שְׂפָמוֹ שָׁמוּט כִּמְחוֹשֵׁי תִּיקָן תַּחַת אַפּוֹ…"

את השורות הללו (התרגום מצוטט מוויקיפדיה) כתב בשנת 1933 אוסיפ מנדלשטם בשיר שכוון נגד סטלין. קשה להעריך את עוצמת התעוזה שנדרשה מהמשורר, שהעז להתריס כך, כמעט בגלוי, כנגד הרודן. השיר לא הודפס אמנם בשום מקום, אבל התפרסם כפי שהיה נהוג אז: בהעתקים שעברו מיד ליד. שנה אחרי כן הוגלה המשורר, ביחד עם נדיז'דה רעייתו, מביתו שבמוסקבה. נאסר עליו לגור בכל שתים עשרה הערים הגדולות ברוסיה, ולא התאפשר לו עוד לעבוד למחייתו. במשך תקופה ארוכה נאלצו השניים לחיות כמקבצי נדבות, סמכו על נדיבות לבם של ידידים קרובים ובני משפחה שסיכנו את נפשם ואת חיי ילדיהם כדי לעזור להם. אף על פי שלא הורשו לעבוד, זכו לשמוע גינויים של אנשים שלא הבינו, לכאורה, מדוע השניים אינם מפרנסים את עצמם, מדוע הם נוטלים "הלוואות" ולא מחזירים אותן. "הגענו לכך בעזרת המדינה," היא כותבת, "כלומר, הודות לחיים שחזרו וכינו אותם 'מאושרים'".

בשנת 1937 נאסר מנדלשטם, הופרד מאשתו ונשלח למחנה במזרח הרחוק, שם מת במועד לא ידוע, מטיפוס, קור, רעב או חולשה – כנראה שמכל אלה ביחד.

יותר משלושים שנה אחרי שמנדלשטם כתב את השיר שהביא כנראה למותו, הגניבה נדיז'דה למערב את כתב היד של זיכרונותיה: התיאור של מה שעבר עליהם באותן שנים. הספר, תקוות השיר, משחק מילים על שמה הפרטי שפירושה ברוסית תקווה, ראה אור בישראל בשנת 1977. חרף הלשון הארכאית והטעויות הרבות שבהן לוקה הגרסה העברית (עד כדי שגיאות כתיב: דוגמה קטנה ולא יחידה: "עוצר של תערוכה", במקום אוצר…), זה אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי אי פעם. קשה להבין איך הוא מצליח להיות מסעיר כל כך, איך הוא זוהר מבעד לעברית המוזרה והפגומה, ועוד יותר מכך – איך סבל בל יתואר מוליד יופי ועוצמה כאלה.

נדיז'דה מנדלשטם

ובעצם, אין מה להתפלא. מנדלשטם תיאר פעם את המעשה האמנותי: "יושב לו אדם ומפסל בסכין גזיר עץ והנה נוצר אלוהים". אין ספק שכך קרה כשאלמנתו כתבה את הספר עליו, עליה, על התקופה המטורפת והבלתי אפשרית שבה חיו.

את דבריה היא הפנתה אל בני דורה המערביים, אלה שרק המרחב ולא הזמן הפריד בינה לבינם, ובכל זאת יתקשו מן הסתם להאמין למה שהיא מספרת. ומה נשיב ונאמר לה אנו, שגם הזמן מרחיק אותנו ממנה? רק שאנחנו אתה שם, בתוך כל האימה שהיא מיטבה כל כך להביא בפנינו.

הפחד היה אז עצום ותמידי. כשהסבירו לידידתם הקרובה של בני הזוג מנדלשטם, המשוררת אנה אחמטובה, שמקורו של הרעד שתוקף אותה כל העת הוא גופני, כעסה אחמטובה וטענה בתוקף שאין כאן שום עניין של פיזיולוגיה, "שהיה זה פחד פשוטו כמשמעו, פחד פראי ומייסר, שעינה אותה כל השנים, עד מותו של סטלין."

גם מנדלשטם פחד, כמובן. באכזריות ובחוצפה יוצאות דופן הסביר לו אחד מחוקריו שחווית הפחד תועיל לו כמשורר, כי הוא מקבל "מנה גדושה של הרגש הממריץ הזה".

אוסיפ מנלדשטם

אבל מנדלשטם לא נכנע לפחד. הוא הסביר שאם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה, שרוחשים להם כבוד והערצה, שמפחדים מהם, ואם כך − שהם יכולים להשפיע. הוא לא היה מוכן לעזוב את העולם "בלי להשאיר אחריו את דעתו הברורה על מה שהתרחש לנגד עינינו". עם זאת, כך חשה אלמנתו, בניגוד לילד מסיפורו של אנדרסן, שקרא "המלך עירום" בדיוק ברגע המתאים, מנדלשטם הקדים את זמנו.

צריך להגן על המדינה

לטירוף של אותה תקופה לא היה גבול. אנשים שהיה קול בגרונם עונו בעינויים הנוראיים ביותר: עקרו את לשונם וציוו עליהם להלל את הרודן בגדם שנותר בפיהם. לא רק השלטון הוכה אז בטירוף. הציבור עצמו היה שותף לו. חברו של מנדלשטם, משורר, הצדיק בפניו את ההגליה, "כי צריך להגן על המדינה".  "כשחוטבים עצים ניתזים שבבים", אמרו, והאמינו שכל הקורבנות כדאיים, כי יש להם מטרה: לבנות עולם טוב יותר, שלא תהיה בו עוד כפייה, והמטרה מקדשת את האמצעים. (האם מופרך להשוות זאת עם דברים שאמר לפני כמה ימים הסופר דוד גרוסמן, באזהרה הלא סמויה שהשמיע, שלפיה מדינת ישראל עלולה להפוך לאטה לשריון שאין בו עוד אביר?)

בשנות העשרים, בתחילתו של השלטון הקומוניסטי, עוד ניסו השלטונות להבין את הציבור. הקימו צוותים שלמים של אנשי מודיעין (בדומה לסקרי דעת הקהל שהשלטון משתמש בהם כיום, בישראל, כדי להתאים את האמירות להלכי הרוח המקובלים בציבור?). במרוצת הזמן הגיעו למסקנה שדעת הציבור זהה לזאת של הדעה הרשמית.

אין עשן בלי אש

בתקופות של החיסולים ההמוניים אמרו לעצמם "הרי אוסרים אנשים בשביל משהו, משמע אותי לא יאסרו". גם בשנת 1957, ארבע שנים אחרי שסטלין מת, עוד הסבירה לנדיז'דה אישה שנתקלה בה בשעת נסיעה "שיש להתייחס בזהירות כלפי ה'מטוהרים' שכן משחררים אותם מטעמים הומניטאריים ולא מפני שהם אכן חפים מפשע  − הרי אין עשן בלי אש…"

כשמישהו נאסר שאלו מדוע זה קרה. אמרו שוודאי הייתה סיבה. ואז, מתארת מנדלשטם "אנשים התחפרו עמוק יותר במאורתם, שאגב," היא מוסיפה בציניות כאובה,"לא הצילה אף נפש אחת."

על החיפוש אחרי מניע הגיוני למאסרים, להגליות, להתעללות השרירותית, הגיבה פעם אחמטובה בכעס: "הגיע הזמן שנבין, אוסרים אנשים בשל לא כלום."

"העיקר," אמרו נציגי השלטון, "למצוא את האדם. סעיף האשמה יימצא תמיד."

ועם זאת הם לא רצו לוותר על מראית העין של חוקיות, "זה היה המס ששולם למושגי החוקיות של המאות הקודמות," ולכן בלשו אחרי אנשים, תיעדו כל מלמול שלהם, כפו עליהם להתוודות ולחתום על מסמכים. "האם," זועקת הסופרת בספרה, "הם האמינו שכאשר הדורות הבאים, יעיינו בארכיונים, הם יאמינו בכל הכתוב, כשם שהאמינו בו בני דורנו, שנטרפה דעתם?"

ואיך בכלל יוכלו ההיסטוריונים לשחזר את האמת, אם בכל מקום נערמו תלי כזבים מבעיתים, שקרים מתוכננים ומחושבים מראש?

"היינו שרויים בכעין תרדמה היפנוטית," היא כותבת. "שכנעו אותנו שנכנסנו לתקופה חדשה ואין לנו ברירה אלא להיכנע לכורח ההיסטורי." אנשים העדיפו לעצום את העיניים, כדי לא לגלות שהמציאות אמיתית.

כולם פחדו מפני כולם. בני משפחה בחנו זה את זה וחיפשו פרובוקטורים, מודיעים ומלשינים. עודדו ילדים להלשין על הוריהם. רוממו את דמותו של הילד פבליק מורוזוב שכך נהג. בנים קיללו את הוריהם שנרצחו. מנדלשטם מתארת ילד בן ארבע עשרה שהכירה, קרוב משפחה של סטלין, שדודתו והאומנת שלו גידלו אותו, טיפלו בו, אבל גם פחדו מפניו ונזהרו ממנו, שמא יסגיר אותן לשלטונות, אחרי שהוריו, שאותם נהג להשמיץ, נרצחו.

אחד החלקים המדהימים ביותר בספר הוא תיאור האמון העיוור שנתנו התושבים בשלטונות. "כולם," היא מספרת, "האמינו במה שפיטמו אותם," והיו  בטוחים שבמערב הרבה יותר גרוע: "לנו לפחות זורקים מדי פעם דג מלוח, מנת סוכר או קצת נפט… ומה בארצות הקפיטליסטיות? שם בוודאי גוועים ברעב!" אמרה לה פעם שכנה. אפילו בשנת 1959, חמש שנים אחרי שסטלין מת, עוד ניהלה אתה ויכוח מישהי שטענה כי בפריס ובלונדון ודאי לא נותנים בקלות רישיון מגורים לטייסים, "כמו אצלנו", ולא הייתה מוכנה להאמין ש"שם" בכלל אין צורך ברישיון מגורים…

אכן, הטירוף נמשך עוד אחרי שחרושצ'וב גינה את השלטון הדמים של קודמו, והאשים אותו בעריצות בפשעים וברצח המונים. אין מה שמלכד אנשים יותר מאשר פשע משותף, אומרת מנדלשטם, ומי ששיתפו פעולה עם שלטון האימים פחדו מפני השינוי, במקום לשמוח עליו. כך למשל התלוננה בתו של אחד מאנשי השירות החשאי שהתאבד כשהשלטון התחלף ואמרה במרירות: "אסור לחולל תמורות כה פתאומיות כי זה פוגע באנשים…"

לאורך כל הספר אומרת מנדלשטם שוב ושוב "שהמוות הוא האושר בהתגלמותו." באחד הרגעים הכאובים ביותר בספר היא נזכרת כיצד הציעה לבעלה להתאבד ביחד, והוא סירב. יהיה לכך עוד זמן, סבר, והיא מהרהרת,  ממרחק של חצי יובל שנים, על כל הסבל שהיה נמנע מהם אילו קיבל אז את הצעתה. הספר בחירתה של סופי של ויליאם סטיירון עולה כאן על הדעת: זיכרון הרגע שבו כמעט קפצה מהחלון, ונמלכה בדעתה. והזוועה שזימנו לה החיים שלא קטעה אותם מיוזמתה.

"קפיצה אחת ושכלי חזר אלי"

מנדלשטם כן ניסה פעם להתאבד. כשחזר מהחקירות השתבשה עליו דעתו. נדיז'דה תוהה מדוע כל מי שחזר משם השתגע. איך ייתכן שכולם שמעו קולות – בדרך כלל את אלה של נשותיהם האהובות – ואיך זה שאחרי שנת 1937, כשהעינויים הנפשיים הוחלפו בעינויים גופניים, ה"הזיות" הללו, כביכול, לא שבו עוד.  ובכן, בטירופו הוא קפץ מהחלון, שלא היה מספיק גבוה, ורק נקע את הרגל. על כך כתב שורה בשיר: "קפיצה אחת ושכלי חזר אלי".

כמה אנשים מוכנים לצאת למאבק כמו דוד, כשהכוחות אינם שווים?

ומה עוד יכלו אנשים לעשות אז, אם לא להתאבד באחת, או לאטם, בכך שאמרו את דברם בקול רם ובנחישות כמו שעשה מנדלשטם, ובעצם התאבד התאבדות שנמשכה כמה שנים? מי שחי בדיקטטורה, היא מסבירה, חש מהר מאוד את אוזלת ידו, ומוצא צידוק ונחמה באדישותו. "כלום יפסיק קולי את היריות?…  אין זה תלוי בי… מי יקשיב לי…" הם אומרים לעצמם. כמה אנשים מוכנים לצאת למאבק כמו דוד, כשהכוחות אינם שווים? ולכן, כך היא כותבת, "השמידו ה'גלייתים' בקלות כה רבה את אחרוני ה'דוידים'. כולנו השלמנו עם כך: שתקנו בתקווה שיהרגו את שכננו ולא אותנו."

ומדוע, בעצם, היא זועקת בזעקתו של הקורבן שתמיד מרגיש קצת אשם, שיתפנו פעולה? איך ייתכן שכשבאו לקחת אותו הוא קם והלך אתם, והיא עצמה לא נלחמה, לא השתוללה, לא התקוממה?

תיאור האופן שבו נודע לה על מותו של האדם היקר לה מכול – כשעמדה בתור במשך שלוש או ארבע שעות כדי לשלוח לו חבילה, שם נמסר לה שאין צורך, גם הקודמת חזרה, כי הנמען מת; תיאור החודשים שבהם המשיכה לקוות שישוב; החקירות שערכה כדי לברר כיצד, מתי, היכן, הלך לעולמו; המידע החלקי, הספקות, התהיות – כל אלה הופכים את הקרביים גם כשקוראים עליהם אחרי שנים כה רבות. מנדלשטם לוקחת אותנו עמוק לתוך הייסורים ההם, אל האומץ ועוז הרוח, וכל אלה מתקיימים לעינינו כאילו הם מתרחשים ממש ברגע זה. גם מי שיודע שהמשורר מת אינו יכול שלא לחוש עד כמה היה רוצה שלאהבה העצומה המתוארת בספר הזה יינתן קיום אחר, אנושי ומיטיב יותר, ראוי יותר.

כשהיא כותבת את הדברים הללו, בשנת 1964, מספרת נדיז'דה מנדלשטם כי גם בהווה שלה יש מי שמנסים להצדיק את העבר ומזכירים את צדדיו החיוביים. הייתה למשל הרבה בנייה, היו הצגות תיאטרון. "יכולתי להוסיף מצדי," היא אומרת, "שהיו גם שמים וכוכבים זרועים בהם, אבל חייבים אנו לעמוד על המשמעות של הדברים שהתרחשו." והיא מוסיפה את הלקח, שמהדהד גם כאן, כיום, בישראל, בשנת 2015: "המאה העשרים," היא כותבת, "הראתה לנו את הרע ואת כוח ההרס העצמי הרב הצפון בו. לאסוננו אנו מבינים עתה שבתהליך ההרס העצמי שלו, עלול הרע להשמיד גם את כל החיים עלי אדמות, וזאת יש לזכור תמיד."

מנדלשטם הקדישה את חייה להנצחת בעלה. לשמירה על שיריו. לאורך שנים שיננה אותם. נעזרה בידידים מעטים שהעתיקו והטמינו אותם במקומות שהוסתרו גם מפניה, כדי שלא תוכל להסגירם אם תיתפש ותיחקר.

כיום יודעים הכול שאוסיפ מנדלשטם היה משורר חשוב ורב השפעה. מישהו סיפר לנדיז'דה שבמחנה נודע לבעלה כי כמה שורות משירו נמצאו חרוטות על קיר תא הנידונים למוות, והידיעה העניקה לו כמה ימים אחרונים של רוגע. היא עצמה הלכה לעולמה בשנת 1980, אבל הספר שכתבה והשירים ששמרה עליהם ממשיכים לדבר אלינו בקולם רב המשמעות והכוח.

פרימו לוי, "שיחות וראיונות: 1987-1963": לא חרטה של מילים בלבד

שני פעלים חוזרים ונשנים בספר השוקעים והניצולים, לפעמים במובן שלילי: להבין, לסלוח. האם אלו שני מושגי המפתח של הספר?

"להבין, כן; זה נכון. זה ארבעים שנה אני סובב סחור סחור במאמץ להבין את הגרמנים. להבין איך יכלו הדברים האלה להתרחש − בשבילי זו מטרת חיים, אבל במובן רחב יותר, משום שאני מעוניין להבין עוד דבר: אני כימאי וברצוני להבין את העולם הסובב אותי."

ולסלוח?

"לסלוח איננו פועל שלי. הוא נכפה עלי, משום שבכל המכתבים שאני מקבל, בייחוד מקוראים צעירים ובעיקר מקתולים, מאמינים, חוזר הנושא הזה. שואלים אותי אם סלחתי. אני מאמין שבדרכי שלי אני אדם ישר. אני יכול לסלוח לזה אך לא לזה, אני מסוגל להתייחס לכל מקרה לגופו. אילו אייכמן היה ניצב מולי, הייתי דן אותו למוות. סליחה כללית, כפי שדורשים ממני − לכך אני מתנגד. מי הם הגרמנים? אינני אדם מאמין, בעיני אין משמעות מדויקת למילים Absolvo Te, אני מוחל לך. אינני מאמין שלאיש, גם לא לכוהן דת, יש סמכות לקשור או להתיר. מי שביצע פשע חייב לשלם, אלא אם כן הוא מתחרט; אבל לא במילים. אינני מסתפק בחרטה של מילים. אני מוכן לזכות את מי שהוכיח במעשים שאיננו עוד האדם שהיה, ושלא עשה זאת מאוחר מדי."

פרימו לוי, שיחות וראיונות: 1963 – 1987, עם עובד, ספריית אפקים. לעברית: יצחק גרט

איתן דרור-פריאר, "האצבעות על הגבעה": מה סוד קסמו?

בתום קריאת הספר האצבעות על הגבעה תהיתי מה סוד קסמו. הרי כולו עוסק בייסורים, חלקם מרוחקים, זיכרונות מהבהבים מהעבר, חלקם מתרחשים ממש עכשיו, בהווה הסיפורי. ובכל זאת, למרות כל הצער הרוחש בשלוש הנובלות המקובצות בספר הזה, אי אפשר להתכחש ליופיין הרב ולתחושת הערך והמשמעות שהן מעניקות.

אחת הסיבות לכך היא שהכותב תובע את השתתפותו הפעילה של הקורא. שום דבר בכתיבתו אינו מוצג במפורש, בגלוי. כדי להבין את הדמויות ולפענח את מצוקותיהן, רצונותיהן, הגעגועים שלהן, עלינו להיות שותפים בתהליך, להצטרף אליהן ולעקוב בזהירות אחרי חלקי המידע הנמסרים לנו – רגע אחד אנחנו בהווה, ומיד נזרקים אל התרחשות מהעבר הרחוק, אל דברים שנאמרו, אל תמונות קצרות, רבות משמעות, שנטבעו בזיכרון והשפיעו על חייה של הדמות. הזמנים נשזרים ויש לעמוד על המשמר, לעקוב אחרי נגיעותיהם ההדדיות ולשים לב למשמעויות שהם מעניקים זה לזה.

אל כל אלה נוספים קטעי מידע קצרצרים שמובאים בפנינו, ואת הקשר שלהם לסיפור עלינו לגלות בעצמנו. הנה למשל פרק י"ח הקצרצר בסיפור "כיכר היונים": "ב-1917 ניצוד הדוב האחרון בארץ ישראל. איך מרגיש דוב שנשאר לבדו?" ובכן – מה יש כאן? אזכור של בדידות? ניתוק? נרדפות? כל אלה, ועמם ודאי עוד קשת של תחושות שהמידע הזה מעורר, ואין צורך לפרשן במדויק, כי כתיבה משובחת אינה זקוקה להסברים – הכתוב מביע את עצמו במדויק, כמות שהוא, ודי לנו בכך שנתמסר ונניח לו לגעת בנו.

המשותף לשלוש הנובלות הללו: אנו פוגשים בהן בנים בוגרים שפונים בדיבור אילם אל הורים נפקדים. בסיפור השני, "העונש של חנוך" אפשר לראות כיצד ישפיעו חיי הנישואים של ההורים על אלה של חנוך. בסיפור הראשון, "אצבעות על הגבעה" משוחח הדובר עם אמו הנעדרת ונזכר באביו, הלום קרב שהשאיר על הגבעה לא רק את אצבעותיו, אלא גם את שלוות נפשו, ובעצם גם את שפיותו. גם הסיפור השלישי עוסק בטירוף. הדובר השקוע כולו בטיפול באביו המידרדר מנטלית, זוכר את תהליך אובדן השפיות של אמו – "אז מה אתה מעדיף, משוגעת או סנילי?" שואל אותו האב ברגע נוגע ללב של פיכחות וקרבה יוצאת דופן – ובה בעת מתעד בלי לדעת זאת את אובדן השפיות של עצמו.

אחת הבעיות של הבנים והוריהם היא הכמיהה לקשר שאינו מתאפשר. ההורים שקועים בחייהם. במצוקותיהם, בהתאהבויות ובשנאות של עצמם. איך יושפעו החיים של ילדים שאמם בורחת מפני אביהם ומאלצת אותם להיות שותפי סוד למעלליה? אילו חיי נישואים יהיו לבנה של אישה שבוגדת בבעלה כמעט בנוכחות שניהם? מה העתיד הצפוי לילד שהוריו תובעים ממנו לגדול, מודדים כל יום את גובהו, מבהירים לו שנכשל במשימה החשובה כל כך?

לעד הם ימשיכו לחפש את ניצוץ החסד שידעו אולי בילדותם – הנה אחד מהם שב אל כיכר זרה ורחוקה שבה היה פעם עם הוריו, "בכיכר הרבה ידיים זקנות מאכילות את היונים, ואני מחפש שם את אמא ואת אבא ואותי. מתיישב על ספסל וקורע מהלחם שבחרתי בקפידה במעדנייה. עכשיו אני היד הזקנה." בניגוד להוריו, שהייתה להם לפחות זמן מה אהבה, שהולידו אותו, שיצרו משפחה, הוא מוצא את עצמו בין היונים המתרוצצות, "סבא של אף אחד." בכל מקרה, כך גורסים הסיפורים הללו, האהבה אינה אלא פיתוי, ליתר דיוק – פיתיון שטומן בחובו קרס קטלני: גורלם של בנים שאוהבים את הוריהם נחרץ: הם יחושו מרומים ונבגדים, אהבתם לא תעמוד להם.

על אף כל זאת, יש בסיפורים הללו גם הומור. הנה למשל בסיפור "העונש של חנוך": חנוך מגיע לבית החולים ביחד עם אשתו, שעוברת ניתוח קשה. הוא מתיידד מיד עם החולה המבוגרת שבמיטה הסמוכה ומתעד שיחה קצרה שהיא מנהלת עם אחד הרופאים:

"'ידועה לך רגישות מסוימת?' שאל הרופא את ציפורה.
הזקנה, שלא הבינה ואולי לא שמעה, הרימה מעט את הראש. 'מה?!'
הוא הגביר את קולו. 'את רגישה למשהו?'
'למוזיקה מזרחית,' ענתה."

אבל, כך מסתבר, גם בהומור טמונה סכנה: חנוך המבודח מספר לאשתו עד כמה הזקנה השוכבת במיטה לצדה "מלבבת". תוך זמן לא רב המילה הזאת חוזרת אליו כבומרנג לגלגני. בעולם המתואר בספר האצבעות נותרו על הגבעה אי אפשר להתפעל ממישהו, לאהוב אותו, להתרפק עליו או עליה, בלי לשלם על כך מחיר, ועם זאת, למרות כל הכאב העולה מהסיפורים, מתעורר הרצון שהם יימשכו. זהו ספר ביכורים, ואי אפשר שלא לצפות לספרו הבא של איתן דרור-פריאר.

ישי שריד, "השלישי": מה יקרה כשבית המקדש ייבנה

"נוכל שוב להקריב קורבנות!"

"מה?" הוא שאל בתדהמה, כלא מאמין, "את רוצה להגיד לי שאת לא מחכה לזה שיבנו סוף סוף את בית המקדש?"

"לא," היא הודתה בתדהמה לא פחותה, ושאלה, "אבל למה? למה אתה חולם שזה יקרה?"

"זה לא חלום," הוא אמר בפסקנות, "בקרוב יבנו אותו, ואז יהיה נהדר: נוכל שוב להקריב קורבנות…"

השיחה הזאת התנהלה לפני כמה חודשים בין שני ישראלים: אישה חילונית ונער חובש כיפה סרוגה. שניהם לא האמינו למשמע אוזניהם, ולשניהם  התחוור מן הסתם הפער העצום המבדיל בין תפיסות העולם שלהם.

בספרו השלישי חודר ישי שריד אל חלומו של הנער ושל אחרים כמוהו  – השיחה המתוארת הבהירה למשתתפת בה שכן, יש כיום בישראל רבים שרואים בבנייה של בית המקדש אופציה ריאלית ומיוחלת − ומעניק לו צורה ברורה: כך תיראה המציאות שישראלים מסוימים נכספים אליה. הר הבית נכבש. המסגדים הושמדו, בית המקדש השלישי נבנה, כוהנים משמשים בקודש, לוויים מזמרים במקהלה "כי לעולם חסדו", ועל הכול מושל מלך שהכתיר את עצמו לתפקיד, אחרי מלחמה איומה שבה השמידו "העמלקים" את כל ערי החוף, תל אביב בראשן.

מי שחולם על הקרבת קורבנות מוזמן לקרוא את תיאור התהליך הצפוי. הוא מובא בפרטי פרטים וחוזר שוב ושוב בדייקנות, הכול מסופר: אימת הקורבנות – גדיים שמתיקותם נוגעת ללב, פרים מבוהלים שמבינים כי מותם קרב, צבאים הדורים ומושלמים למראה – הוא לא חוסך מהקורא שום פרט על ההתפלשות בדם, תלישת הקרביים, הבעתה, הייסורים, ההתעללות, הצואה שמפרישה החיה המבועתת, חלקי הגוף הפנימיים שלה שנחשפים, מעיים, עצמות, שומן, התהליך שבו החי המפואר נהפך – לשם מה, בעצם? − לבליל של אברים מרוטשים ושרופים.

הדובר המספר על כל מה שראה מקרוב מאוד הוא הנסיך יהונתן, בנו של המלך, שהופקד על עבודת הקודש. הוא בעל מום ולפיכך מוקצה מחמת מיאוס, משמש כמשרת, חרף מעמדו. כשהיה רק בן ארבע נפל קורבן לפיגוע שריסק את גופו. מה בדיוק קרה באותו יום? מדוע דווקא הוא נפגע? את הסוד הנורא הוא מגלה בהדרגה. בינתיים הוא ממלא אחר הצווים המופיעים לפרטיהם בתורה, מקיים באדיקות את כל הפקודות שפקד אלוהים צמא דם, קנאי ואכזרי. את דבריו של יהונתן אנו קוראים בדיעבד. הוא כתב אותם בהיותו בשבי, לאחר שהממלכה שאביו הקים חרבה. בימים שהממלכה תפקדה הקפיד מאוד על קלה כחֲמוּרָה, אבל בניגוד לכוהנים, שאכלו את בשר הקורבן, הוא עצמו צמחוני. אמנם הוא האחראי על הטקס, על ההרג, אבל לבו נכמר על החיות, עד כדי כך שבשלב מסוים הוא מתחיל לשמוע אותן זועקות ומתחננות במילים שהוא מבין ושומע, קוראות לעזרה, מבקשות על חייהן. יהונתן אינו יודע שגם הוא עצמו קורבן. כמו יצחק, בנו של אברהם (וכמו יצחק רבין, הדברים האחרונים שנשא בעצרת מצוטטים לקראת סוף הספר, בהקשר משכנע לחלוטין).

את מי בעצם "אלוהים אוהב"?

"הקורבנות הרגילים כבר לא מספיקים להם, עכשיו אלוהים שלהם דורש קורבנות אדם," זועק מי שנגזר עליו להיסקל באבנים, כי שרד אחרי חורבן תל אביב החילונית. בעבר הטיף האיש נגד עריכת טקסי ברית המילה (גם הם – סוג של הקרבת קורבן?). ברגע של ספק גם יהונתן עצמו חושד כי אלוהים "שונא את בני האדם, אולי רק את הרוצחים הוא אוהב."

מופע אור קולי במגדל דוד – "חורבן בית המקדש השני"

החזון האפוקליפטי המתואר בספר נקרא בנשימה עצורה. הוא מזכיר ברגעים מסוימים את הסדרה הבריטית "מראה שחורה" שנאמר עליה כי  פרקיה השונים עוסקים "בחיינו בהווה, ובמה שעלול לקרות לנו בעתיד הקרוב, אם לא ניזהר". גם ברומן שלפנינו, שמתרחש בשלהי המאה העשרים ואחת, אפשר לראות לְמה יכול להוביל פיתוח של נטיות שונות הקיימות בהווה. המשיחיות. הדתיות המיליטנטית, התערובת המפחידה של "המשמר דיגל את נשקו", פסוקים תנ"כיים, מורשת שואה, שירת "על כנפי הכסף רכובים" במסדר כנפיים של פרחי טיס שגורלם המר צפוי בקרוב, בשל רמת תחזוקה ירודה מאוד של המטוסים, ועליונות אווירית של האויב.

כמו ב"מראה שחורה" גם כאן משמשות התפתחויות טכנולוגיות את המעשים המוזרים לכאורה, שאינם אלא פיתוח עתידני לתופעה עכשווית. כך למשל נושאים כל היהודים בממלכת יהודה שבב זיהוי ממוחשב שמוחדר מתחת לעור לכל תינוק עד גיל שנה, וכך "קל לזהות מסתננים ואפשר לשמור על טהרת העם והארץ."

האידיאולוגיה השלטת היא – שאסור לו לעם "להסתגר עם אשמתו לבדו, עד שתרעיל אותו מבפנים. אסור לעם להסתבך בשנאה עצמית חסרת מוצא, כפי שעשו אנשי הרוח הרעה בתל אביב" ובית המקדש שהוקם מחדש "הוא המרכז, השעון שמכתיב את הקצב, הלב הפועם שמזרים דם טרי לכל האברים" (כן, את דמן של חיות תמימות ומבוהלות).

אילו מגמות נוספות מהמציאות העכשווית שולטות בממלכת יהודה החדשה? הנה: בבתי הספר "מתמקדים במשימה הדחופה של חינוך הילדים לאהבת התורה, העם והארץ, והמדעים נדחקו לקרן זווית" (מוכר ומפחיד?). את ספרי המדע הישנים מתקשים לקרוא, כי הם כתובים באנגלית "ואנחנו לא למדנו את לשונות הגויים" (מי לא עמד על ההכרח לאלץ את כל בתי הספר ללמד את לימודי הליבה?)

המנהיגים הרוחניים פוסקים כי "כל חייו של גוי אינם שקולים לציפורן הזרת של יהודי" (הנה "פסק הלכה"  של הרבנות הצבאית הקובע כי “התפיסה הרואה גויים כשקולים בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה". לא קביעה בדיונית או עתידית, אלא כזאת שהוכרז עליה לפני שנתיים!)

מה עוד? ובכן – ניטשת מלחמה קשה מאוד, שאותה יזם מלך יהודה, כנראה בכל מיני אמתלות שווא, רק כדי לאחד סביבו את העם. והדיווחים מהחזית שקריים. ראשי הצבא והמלך בעצמו מודיעים על ניצחונות, בשעה שהמפלה הולכת וקרבה אל ירושלים, שבה מתקבצים פליטים מתוך אמונה שתשמש להם מחסה בטוח, כמו בעבר, כשכל ערי החוף הושמדו. (האם אפשר להכחיש את הפקפוקים והספקות העולים מדי פעם בימינו באשר לאמינותו המוחלטת של צה"ל?). הפליטים מורעבים, אבל את כיכרות הלחם הטרי שבמשכן אסור לחלק לעם, כי "לגעת בהן יהיה חילול קודש שאין עליו מחילה".

ואגב השמדתן של תל אביב ושכנותיה – כולן "התאדו" בפיצוץ סופני. המילים "נשק גרעיני" אינן מוזכרות כלשונן, אבל הרמיזה ברורה לחלוטין.

בחוצות ירושלים מתהלכים אנשי "משמר האמונה" – רמז ברור למשמרות המהפכה האיראניות –ממונים-מטעם שתפקידם להקפיד על קיומן של הלכות הדת. אנשי יהודה משוכנעים בכך שתל אביב "עלתה השמימה והמיטה על העיר עונש כגמולה" כי תושביה חיללו את השבת והסיתו לביטול ברית המילה. (לפני כמה שנים איתרע חוסר מזלי לשמוע הסברים של רבנית שהדגישה באוזני את החובה לשמור על דיני טוהרה והוסיפה ואמרה, בלי להתבלבל, שהשואה התרחשה כי נשים לא צייתו לצווי ההלכה, ובמיוחד להלכות נידה!)

אגב נשק גרעיני – ממלכת יהודה שבספר מתפארת בנשק יום הדין המצוי בחזקתה. אכן, המנהיג הדתי מטיף לעם כי "ברגע הנקמה, כאשר נשקנו פורק את מטענו על האויב, והוא חם ורוטט בידינו, אנו משתחררים מקליפות השכל ועושים את המעשה הטבעי והחופשי שמחבר אותנו לעצמיותנו ולמקור הבריאה", ולקראת התבוסה הסופית מחליט המלך לשגר את הטילים "כדי שהפעם תוכלו להחריב את העולם לפני שתושמדו. לא סתם תלכו כאן לטבח."

הקריאה בספר השלישי דומה להסתכלות במראה מפחידה ביותר, ועם זאת אי אפשר לסלק את המבט, אי אפשר להפסיק את הקריאה, אי אפשר להניח את הספר. הוא לא רק מזעזע אלא גם מותח, ומצליח לשמור על עניין עלילתי ולא רק תוכני, חרף עיסוקו במציאות דיסטופית קשה מנשוא.

לימסול

לספר הזה קדמו הרומנים לימסול וגן נעמי. כל השלושה עוסקים בהבטים שונים של המציאות הישראלית, אבל עושים זאת במגוון דרכים וז'אנרים, והם שונים מאוד זה מזה באופיים, בסגנונם ובנושאיהם. שני הקודמים היו ריאליסטיים: ספר מתח, העוסק בנפתולי נפשו של חוקר שב"כ, ורומן שמתרחש כולו בגן ילדים.גן נעמי

 

ישי שריד אינו נשען בכתיבתו על
תבניות שכבר השתמש בהן
בעבר. בכל אחד מספריו עד כה יצר מציאות משכנעת שמגדילה כמו בזכוכית מגדלת תופעות מהותיות בחברה שלנו. הרומן השלישי, חרף היותו עתידני ובדוי, מזעזע באמיתות אבחנותיו הרלוונטיות עד כאב לחיינו.

 

איאן מקיואן, "טובת הילד": אגדה אורבנית או גניבה ספרותית?

וגם: מי שופט את השופטת?

בדברי התודה לרומן The Children Act שתורגם לאחרונה לעברית ונקרא טובת הילד, ספרו האחרון של איאן מקיואן שראה אור בשנה שעברה, מציין הסופר את הסיוע שקיבל משופט בבית הדין לערעורים: זה יעץ לו בעניינים משפטיים, וגם סיפק לו פרטים על  חיי היומיום של שופטים. על פי הקונבנציה המקובלת מקיואן מקפיד כמובן להדגיש שכל דמיון בין השופט המוזכר ובין הדמויות שבספר מקרי בהחלט.

בספרו הפואטיקה הדגיש אהפואטיקהריסטו כי עלילה אינה אמורה לתעד את מה שקרה באמת – את זאת עושים ההיסטוריונים – אלא את מה שיכול היה להתרחש, את מה שסביר.
אכן, מעורבותו של השופט, האיש הבקיא שהגיע אל הרומן מהעולם האמיתי, אינה מחייבת את הקורא, והוא רשאי להטיל ספק באמינותו של הכתוב.

אין ספק שעולמו הפנימי של שופט – במקרה של הספר שלפנינו שופטת – הוא נושא מסקרן. אי אפשר שלא לתהות מה מניע בני אדם שהתמנו לתפקיד חורץ גורלות. האם פסיקותיהם נובעות אך ורק מתוך מחשבה רציונלית, מנותחת תמיד ומנומקת היטב? האם החלטותיהם השיפוטיות משפיעות על חייהם האישיים ומושפעות מהם? איזה מקום יש לעולמם הפנימי, לאמונותיהם, לצרכים שלהם? מה מותר להם לרצות, לחשוב, לעשות, ככל שמדובר בבני האדם שאותם הם שופטים? האם הם רואים בהם בכלל בני אדם או רק תיקים, מקרים שיכולים להישכח מיד?

הרומן נפתח ברגע קריטי בחייה של פיונה, שופטת כבת שישים, נשואה בלי ילדים: בעלה מודיע לה שאינו יכול עוד לשאת את הנתק שחל ביניהם, את העובדה שכבר זמן רב שאין ביניהם עוד שום אינטימיות גופנית. אמנם הוא אוהב אותה, אבל בלית בררה יאלץ לחפש את החיים שהוא כָמֵהַּ להם, בחברתה של אישה אחרת.

משבר גיל העמידה? מסתבר שלא רק. לא בדיוק. מסתבר שהריחוק והקרירות שפיונה מפיצה סביבה לאחרונה, נובעים מפסיקה קשה שנאלצה לפסוק. פיונה מכהנת כשופטת לענייני משפחה. היא עוסקת בעיקר בילדים. כאלה שהוריהם מתגרשים. כאלה שזקוקים להחלטותיה בענייני חיים ומוות, לא פחות. והנה הובא לפניה לפני זמן מה מקרה קשה במיוחד: תאומים סיאמיים שכדי להציל את חיי האחד, היה צורך להקריב את האחר. היא זאת שסילקה ילד מהעולם, "טענה נגד קיומו, בשלושים וארבעה דפים מנוסחים באלגנטיות". הפסיקה, שזכתה לשבחים רבים בשל מקוריותה, השפיעה על פיונה עד כדי כך, שמאז כל מה שקשור בגוף מרתיע אותה. היא מצפה שבעלה יבין, וחשה שדיבוריו המפורשים מדי פוגעים במרקם העדין, בקרבה ללא מילים ששררה ביניהם עד כה.

ובכן – עכשיו גם חייה במשבר. תגובתה ללחץ שבעלה מפעיל עליה, לאיומיו, היא לשקוע עוד יותר בעיסוקיה כשופטת. כי אין להכחיש – כשהיא יושבת על הכס היא מאבדת את הקיום הפרטי של עצמה, ויש בכך הקלה.

ואז נופל בחלקה מקרה קשה עוד יותר, שעלול לערער לגמרי את קיומה: היא מתבקשת לפסוק בעניינו של צעיר חולה שבעוד שלושה חודשים ימלאו לו שמונה עשרה. הוריו והוא משתייכים לכת "עדי יהוה" האוסרת על עירוי דם שרק הוא יכול להציל את חייו. הרופאים פנו אל הערכאה השיפוטית שתאפשר להם לטפל בנער בניגוד להסכמתו.

פיונה מחליטה לבקר את הצעיר בבית החולים, כדי להתרשם מעמדתו כלפי העירוי. זאת אינה הפעם הראשונה שהיא מתמודדת עם ההשלכות שיש להחלטות של הורים מאמינים על ילדיהם: זה לא כבר טענו בפניה נציגיהם של זוג יהודים חרדיים שהתגרשו. האב ביקש לחנך את בנותיו ברוח אמונתו, כלומר – למנוע מהן השכלה כללית, כי אין לנשים שום צורך בה, לדבריו. האם ביקשה לאפשר לבנות להתפתח ולהשתייך אל העולם הסובב אותן. עכשיו היא נוכחת בכך שעדי יהוה, כמו היהודים החרדים, נוטים לנתק את ילדיהם מהמציאות.

בשיחתה עם הנער, כנר חובב, משורר מתחיל, פיונה מוקסמת ממנו. הוא מסביר לה מדוע הוא מסרב לעירוי הדם: "למה משהו לא בסדר?" הוא אומר, "כי אנחנו יודעים שהוא לא בסדר. לענות, לרצוח, לשקר, לגנוב. אפילו אם רוצים להוציא בעינויים מידע טוב מאנשים רעים, אנחנו יודעים שזה לא בסדר."

פיונה מתמודדת עם הצווים החד משמעיים של אנשי קהילת עדי יהוה: אפילו אם הנער ימות כתוצאה מכך שלא יקבל את העירוי, אסור לו להסכים לקבל דם של אדם זר. הפרקליט שמייצג את ההורים טען בפניה והשמיע נימוקים רציונליים, לכאורה, אבל, פיונה אומרת לעצמה ביובש, האנשים הללו לא רק יודעים בוודאות שאלוהים קיים, הם גם מבינים בדיוק מה הוא רוצה…

מהצד האחר, כנגד הכת ותכתיביה, ניצב הנער. פיונה מבחינה ברצונו הסמוי לחיות, גם אם הוא מתריס נגדה, גם אם הוא יודע להסביר היטב מדוע אינו מוכן להסכים לטיפול.

האם הסיפור יסתיים במוות? ואולי יהיה לו סוף טוב, הילד והגיבורה יינצלו, הוא יחיה, היא תשוב הביתה, אל הבעל שיחזור בו ויבין אותה?

פיונה, היא לא רק שופטת, אלא גם פסנתרנית חובבת. בצעירותה ניסה אהובה לשכנע אותה לנגן לא רק מוזיקה קלאסית אלא גם ג'אז, אבל היא, כך הסבירה לו, זקוקה למסגרת בטוחה. לכן למדה משפטים: "מתוך כבוד לחוקים". היא לא יודעת לאלתר.

אז מה יקרה לשופטת שסוטה להרף עין, לרגע קט, מכללי ההתנהגות הנוקשים שנועדו לשמור עליה, ויותר מכך – על זולתה? האם חייה יושפעו מהבלבול הקצר מאוד, שתתבלבל בין תפקידה לבין רגשותיה? מה יקרה, למשל, אם תרשה לעצמה לשיר עם הנער? הוא ינגן בכינור והיא תצטרף אליו. האם זה מעשה ראוי? ומדוע לא, בעצם? האם שופטת איננה גם אישה, אדם רגיל, עם רגשות?

"איזה מזל עיוור – להגיע לעולם עם כל אברי הגוף במקומם. להיוולד להורים אוהבים, לא אכזריים, להימלט ממלחמות או עוני, רק בזכות צירוף מקרים גיאוגרפי, או חברתי," אומרת לעצמה פיונה בשעה שהיא דנה באחד המקרים הקשים שנקרים בפניה.

אכן, היא בת מזל, ומזלה הטוב לא ינטוש אותה. אמנם היא מחמיצה את האפשרות, שאולי לא הייתה קיימת מלכתחילה, להושיע את מי שפונה אליה בבקשה שתעניק לחייו פשר, אבל אחרי שתתאבל כיאות על ההחמצה והאובדן, תוכל בהחלט לשוב אל חייה המתוקנים.

וכאן מתחיל לכרסם בלבו של הקורא הספק, התוהה אם חלקים ניכרים בסיפור הזה אינם מופרכים, גם אם הם אמינים ומדויקים, בהתאם לחומר הרקע שקיבל הסופר מהשופט המייעץ. הספקות הללו נובעים מהסיפור, לא מהעובדות החיצוניות. אי אפשר שלא לתהות למשל, אם ייתכן שנער צעיר, בן שמונה עשרה, יפתח תלות רגשית עמוקה וטוטלית כל כך באישה בת שישים שפגש אותה רק פעם אחת. אם ייתכן שהאישה, שהפגינה רגישות יוצאת דופן, תתגלה פתאום כאדם כה אטום ועיוור. אם הסוף המסודר מדי שהמציא הסופר לסיפור אינו רקום בתכים גסים, מתוכננים מראש ולא לגמרי אינהרנטיים, ולכן גם לא ממש משכנעים.

ועם זאת, אין להכחיש: כתיבתו של איאן מקיואן, גם בספר הזה, כמו במרבית קודמיו, סוחפת. הוא משביע את הסקרנות המציצנית בעניין החיים שמאחורי הקלעים של בתי המשפט. אז עכשיו אני יודעת לפחות על מה משוחחים שופטים, אמיתיים או מדומיינים, כשהם נפגשים בינם לבין עצמם…

אגדה אורבנית או סיפור שקרה?

הוצאת עם עובד. לעברית: מיכל אלפון

ובשולי הדברים: מפתיע להיווכח כיצד גם בספר The Children Act כמו בסולאר (ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד, בתרגומה של מיכל אלפון), ממחזר איאן מקיואן חומרים משומשים.

בספר סולאר הוא יצר סצנה ארוכה ומפורטת מאוד שדומה לה, אם כי תמציתית ובעצם שנונה יותר, הופיעה במדריך הטרמפיסט לגלקסיה של דאגלס אדמס.

אצל שני הסופרים יושב מישהו ברכבת, ולתדהמתו הזר שמולו מושיט יד – אצל מקיואן לתוך שקית של חטיפים, אצל דאגלס – לשקית של עוגיות, שזה עתה קנו לעצמם. הזר נוטל חטיף – או עוגייה – ומתחיל לאכול.

"שום דבר בחינוך שלי, בהתנסויותיי, אפילו באינסטינקטים הקדמונים שלי," מסביר המספר של דאגלס אדמס, "לא לימד אותי איך להגיב כשמישהו שיושב מולי גונב, בפשטות הכי גמורה, את אחת העוגיות שלי."

הגיבור נרעש מהחוצפה, אך לא מגיב, וכך ממשיכים שניהם לחסל בצוותא את תוכנה של השקית, בשתיקה גמורה ובמעין מאבק של נימוס אלים ומופגן. רק כשהאחר יורד מהרכבת מסתברת לגיבור טעותו: השקית שקנה נשארה שלמה בכיסו…

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה
הוצאת כתר

דאגלס אדמס טען שאירוע דומה קרה לו, אבל מסתבר שהסיפור הופץ באנגליה כאגדה אורבנית עוד בשנות השבעים, לפחות עשור לפני שמדריך הטרמפיסט לגלקסיה ראה אור.

בספר The Children Act מקיואן מתפתה שוב להשתמש בבדיחה מוכרת, מעין אלה שהופצו בשנים האחרונות ברשת האינטרנט: הסיפור הולך כך: בחקירה נגדית שואל עורך הדין את הפתולוג אם הוא בטוח שהאדם שבו מדובר היה ללא רוח חיים לפני שהתחיל בנתיחה שלאחר המוות. הפתולוג משיב שהוא בטוח בכך לחלוטין. "איך זה שאתה כל כך בטוח?" מברר עורך הדין. "כי המוח שלו היה בתוך צנצנת שעל שולחני," משיב הפתולוג. "אבל," ממשיך עורך הדין להקשות, "ייתכן שהוא היה בכל זאת בחיים?" "ובכן," משיב עורך הדין, "ייתכן שכן, ושהוא עוסק בעריכת דין."

הבדיחה המוכרת הופצה בשנים האחרונות, בתוך סדרה של בדיחות דומות. הנה למשל אפשר לקרוא דוגמה להן באתר בשם Things People said. קשה להאמין שזהו תיעוד של חילופים דברים מתוך דיון משפטי אמיתי. בכל מקרה, השאלה אם לגיטימי שסופר ישתמש בבדיחה כזאת, כמו גם בסיפור שקרא מן הסתם אצל סופר אחר, נותרת פתוחה.

לאחרונה עלה לכותרות מקרה של נער שסירב לקבל טיפול כימותרפי. בית המשפט נאלץ להתערב והנער הוחזר לבית החולים בחסות המשטרה, מאחר שהוריו סירבו לכפות עליו את הטיפול. יש לקוות שגורלו של הנער הזה שפר עליו ושיזכה לרפואה שלמה. כל מי שקרא את הספר טובת הילד לא יכול שלא לחוש כאילו הוא מכיר את הסיפור מקרוב מאוד.