על כך יש תשובה אחת והיא ברורה וחותכת: היה אתה עצמך. אל תחניף לנוער ואל תנסה לסגל את עצמך לגינוניו. ממרום אי-קבילותך האי-רוורסבילית דבק באמונותיך מבלי להירתע. הרבץ בהם תורה ומוסר השכל; תקן להם בלי מורך את הדקדוק וההיגוי; רטון ורגון בלי רחם על כל תופעה שלא נראית לך. אם לא ילמדו דבר, לפחות יהיה גם להם, כמו לך בזמנך, אם לא במי למרוד – היזהר מהחמיא לעצמך – כי אז למי ללעוג וממי להתנער. זה המעט שמחובתך להעניק להם.
דומה כי אנחנו מכורים לסופים. משחר ילדותנו גדלנו על סיפורים עם סוף ברור, ולא פעם היה זה סוף מאושר. אנחנו רוצים תמיד לדעת מה יהיה הסוף, ולפעמים אפילו הופכים בחשאי את הדפים כדי לראות: מי הרוצח; מי ניצח; האם זכה האהוב בלבה של אהובתו. כידוע, אם עוד לא מתו הרי הם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה.
גם בחיינו כאן, דווקא מפני שהם “חיים על קו הקץ”, הורגלנו בציפייה מתמדת לסוף: למלחמה האחרונה (“אני מבטיח לך”, שר יהורם גאון), ואחריה לשלום נוסח אחרית הימים שייכון יום אחד בינינו לבין אויבינו. ומדוע לא? – הן אפשר. הן אפשר כי בג’יפ שעבר צעקו בחורים כי נגמר. הן אפשר כי מחר אולי נפליגה בספינות מחוף אילת לחוף שנהב. מחר במשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב. עניין של אוטוטו. ואם לא מחר אז מחרתיים, ויהיה סוף־סוף סוף לכל העניין הזה; סוף־סוף – סוף.
עופרה
(יש להקליק על הטקסט כדי להגדילו)
הדברים מובאים באדיבותו של יובל ביאלר, אחיו של יורם, ולכבוד יום הולדתה ה-97 של אמם, יהודית ביאלר. את הכתבה “יורם, תגיד לי אתה: “גוזלים את יזכור, כבשת הרש” שבה התקוממה נגד שינוי נוסח תפילת “יזכור” בצבא, אפשר לראות כאן.
עלי מוהר הלך לעולמו ב-30 בנובמבר, 2006.
22.10.1997
על היכולת לא להניד עפעף ולא לכעכע כעכוע
השיירה של ביבי עוברת והכלבים אפילו אינם נובחים. כלומר הם נובחים, ולעתים אבוי, אולי בכל כוחם, אבל מה שמהדהד מסביב הוא בכל זאת שקט, מלא מבוכה ורפיון.
אם כי, לכאורה, נובחים: אנשי אופוזיציה חיוורים וחמורי פנים מסרבים להעלות על הדעת את מה שלא רק עלה כבר על הדעת, אלא גם ירד ממנה אל עולם המעשה והפך מרעיון עוועים לעובדה בשטח; כמה פובליציסטים, שמזכירים יותר ויותר את קאטו הזקן, זה שדעתו הייתה נתונה לדבר אחד וכל נאומיו הוליכו אותו למסקנה אחת, ממשיכים בעקשנות ראויה לשבח לתבוע את עלבוננו מידי ראש הממשלה. הם כה עקביים, עד כי לעתים נדמה לא רק להט כי העט שבידם הוא אכן קורנס כביר כוח.
ובכל זאת, כל המקהלה הנכבדה הזאת נשמעת כהמיה רפה שהרוח (רוח התקופה?) קורעת ומפזרת ללא קושי. מן השקט שאחרי אנחנו בוהים אין אונים בתופעת ביבי, משתאים לה פעורי פה, ולעתים נדמה כי גם החכמי חורצי הלשון והשן, מתבלבלים וקופאים פתאום בעיצומה של הנביחה, אינם יודעים מה יש עוד לומר, מה אפשר בכלל לומר, לנוכח חוויה חדשה זו, החורגת כמדומה מכל מה שידענו עד כה.
ובינתיים חולפת לה השיירה, כמחיל אל חיל ולא כמו מפגע אל פגע, ומה נותר אם לא לתהות על יכולתו המפליאה של ביבי להגיח לא ניזוק מכל צרה ומבוכה שהוא ממיט על עצמו, ולא רק על עצמו. בעניין זה לפחות שורר קונצנזוס מרשים, וגם מתנגדים מושבעים מתפעלים מכישוריו התקשורתיים של ראש הממשלה. הניסוח האחרון שקראתי בעניין זה היה “כישרונו הגאוני בתעמולה” (יואל מרכוס, הארץ, יום ו‘ האחרון), אבל מהו למעשה כישרון זה, או ליתר דיוק, מה כל כך “גאוני” בו?
אם נבחן את שיאי התגלותו של הכישרון הזה, שהם גם שיאי מצוקתו של ביבי, למשל במסיבת העיתונאים שאחרי פרשת משעל, או הופעת היחיד הלא נשכחת שלו אחרי פרסום מסקנות הפרקליטות בפרשת בראון, נגיע קרוב לוודאי למסקנה כי לא יכולת הדיבור היא העיקר כאן – דיבור בהחלט רהוט ושוטף ותקני, בעברית ובאנגלית כאחת – אלא בראש ובראשונה היכולת לא להניד עפעף במהלכו של הדיבור הזה. לא להניד עפעף גם במשך הנאומים המופרכים ביותר והתשובות הלא רלוונטיות ביותר.
“כישרונו הגאוני בתעמולה” הוא לאמתו של דבר חוצפתו הגאונית, מצח הנחושה הגאוני שלו, שלמולו נותר השומע פעור פה, אילם מתדהמה ומאי-אמון. ההתחמקות השקופה – שקופה עד עלבון – מתשובה אמתית, או אפילו ממשהו זה לתשובה אמתית, היכולת להישיר מבט (וכזכור, בלי להניד עפעף) ולדבר, אחרי פרשת משעל, על חשיבות המלחמה בטרור, למשל – לאלה יש כנראה אפקט מהמם כל כך, עד שגם עיתונאים ותיקים ומנוסים אינם מוצאים את המענה הנכון, כלומר את השאלות הנכונות, הם נותרים חיוורים ומגומגמים לנוכח הטקטיקה הזאת, הפשוטה עד כדי להבין ולהעליב, ודווקא משום כך היא גאונית כנראה: הרי כל ההמצאות הגאוניות נראות פשוטות להפליא אחרי שהמציאו אותן, לא אחת אנו טופחים על מצחנו ומתפלאים איך לא חשבנו על זה קודם.
אבל במקרה של ביבי, לא רק שלא חשבנו על זה קודם, גם אחרי שהתנסינו בכך פעם ופעמיים עדיין אנחנו מתקשים להסתגל לכך, לחזות את זה מראש, וכך מצליחה גאוניותו התקשורתית להפתיע אותנו שוב ושוב. במילים פשוטות, אדם מן היישוב פשוט לא מאמין, עדיין אינו מאמין, שמישהו יישיר אליו מבט נועז כל כך ויגיד בדיוק את ההפך מכל מה שמוכר לו כאמת. אחרי כישלון מרעיש במיוחד וגלוי לכל עין, אתה מצפה בכל זאת לאיזה כעכוע קל בגרון, לאיזה סימן של מבוכה או צניעות, לאיזה “אמנם” (“אמנם הפעם נכשלנו“, נניח) לפני שיבוא ה”אבל” התוקפני והצפוי מראש. ייחודו של ביבי, ייחודו הגאוני כמסתבר, הוא שאצלו אין שום “אמנם” שכזה; הוא פשוט פוסח עליו ועל העובדות שהוא מייצג.
כשזה בא מראש הממשלה זה בכל זאת, עדיין, מפתיע. אנו מוכנים כמדומה לכול, אך לא להסחת הדעת הפשטנית, להתכחשות הכוללת, להתעלמות המוחלטת מן העניין ומן השאלות שעל הפרק. ההחלטה התועמלנית הקרה, הממוחשבת, הגאונית כביכול, לקרוא לחושך אור וליום לילה, עודנה מפתיעה אותנו בכל פעם מחדש.
מגע מידאס המהופך של ראש הממשלה לא רק הופך חושך לאור יום אלא גם אמת לשקר. ייתכן כי לטווח ארוך, אם עוד יש כזה, זוהי פגיעתה המהותית והקשה ביותר של גאוניותו התקשורתית, כשראש הממשלה אומר, בריאיון חגיגי, שהדבר הקשה ביותר בתפקידו הוא “כמובן לשלוח את הבנים לקרב“, זה לא נשמע נשמע “כמובן” כל כך לפתע, וצמרמורת עוברת בשומע כשהוא מדמה לחוש בכך.
כאן יש להיזהר בניסוח: אין הכוונה לומר שראש הממשלה אינו מאמין במה שהוא אומר או אינו חש כך: לא – הבעיה היא שבפיו הופך גם זה למין סלוגן, משהו שיאה לאמרו בנסיבות כאלה, ואינו אלא חלק ממערך תתקשורתי כולל.
זהו אולי עונשו של גאון תקשורת. תמיד נדמה שמחשבה אחרת, נוספת, מתרוצצת מאחורי מצחו ומאחורי דבריו. כובד הראש, סברו הקול העמוק, ה”אחראי”, שבו נאמרים הדברים, כל אלה נראים מלאכותיים, כפולי פנים, מחושבים לצורכי מטרה אחרת, אישית, תקשורתית.
יש לומר כי לא רק ביבי נגוע בפזילה מתמדת אל המצלמה ואל מראית העין. חברי כנסת ומנהיגים מכל רחבי הקשת הפוליטית נתפסים רק לעתים רחוקות ברגע של אמת וברגש של אמת – עד כדי כך הם שוקדים לטפח גאונות תקשורתית משל עצמם. לדאבון הלב היו למנהיגינו בשנים האחרונות הזדמנויות רבות להביע זעזוע וצער, ואף להשתתף באבלן של משפחות ולשלוח ברכות לפצועים. כתוצאה מנסיבות טרגיות אלה אפשר לא פעם לדעת בביטחון גמור מתי מנהיגינו אינם מזועזעים: כאשר הם מביעים מול המצלמה את זעזועם העמוק. על כל פנים, הם אינם מזועזעים מכדי לשכוח מה צריך, מה יאה, מה נאות, מה ממלכתי, וכיצד הם יצטלמו הכי טוב וייראו הכי טוב. בקצרה, הם כמעט אף פעם אינם מזועזעים עד כדי לשכוח, ולו לרגע, את עצמם.
וכמובן גם את תדמיתם הציבורית, וחישוב סיכוייהם הפוליטיים.
גם הציבור, אגב, מסגל לעצמו גינונים ממלכתיים מסוימים, ובתכניות המלל הטלפוניות שברדיו מוכרח כל דובר להשתתף “קודם כול” באבלן של המשפחות ולשלוח החלמה לפצועים. יש כאן מין טקסיות, שגם אם היא יוצאת מן הלב – העם, כנראה, עוד מרגיש משהו – אין בה תמיד הכרח אמתי: מראית העין ושגרת הלשון כובשות להן תחומים חדשים, ואולי אין זה מקרה שהדבר מתרחש ביתר שאת בעידנו של ביבי.
זה בולט בעיקר מפני שעד לא מכבר עמד בראש ממשלת ישראל אדם שהגאונות התקשורתית הייתה ממנו והלאה, וכל ההתנהגויות הללו, והחישובים הללו, היו זרים בתכלית לאישיותו ומזגו. אמנם רצוי להיזהר מהפרזה בהערכת אישיותו וסגולותיו של יצחק רבין, להימנע מהאלהתו אחרי הירצחו, ומלדבר גבוהה על מורשתו – זאת גם מפני שכל אלה הם זרים בתכלית לרוחו של האיש ואופיו. עם זאת, באמירה שרבין היה הישיר, האותנטי והגלוי ביותר בין כל מנהיגי ישראל עד הנה, יש הרבה מן האמת.
והרי אין זו רק מחמאה: חוסר יכולתו לסגל לעצמו גינונים מסוימים, ולעתים להתחשב בהלכי רוח מנוגדים לשלו, גבה ממנו מחיר יקר. ואולם, לטוב ולרע, הדברים קיבלו בפיו חותם של אמת, מידית ומשכנעת בישירותה, עד כדי כך שדומה כי לא הצטרך כלל לומר משפטים בדבר קשיי שילוח הבנים אלי קרב; ולבטח לא הוצרך להוסיף להם “כמובן”. אצלו זה היה באמת מובן מאליו.
בנימין נתניהו הוא דובר רהוט יותר משהיה יצחק רבין מימיו, אבל גאונותו התקשורתית, המבוססת על מעמדו המיוחד כתוצאה מחוק הבחירה הישירה ועל יכולתו לא להניד עפעף בכל הנסיבות, תהיינה אשר תהיינה, נוטלת לא פעם את יכולת הדיבור מן השומע.
השנה הייתה 1988. זמרת צעירה, רק בת 26, הוציאה את אלבומה השני. כבר אז נודעה ברבים בשמה הפרטי בלבד, כבוד שמעטות זוכות לו, אבל שמה היה למותג: ריטה.
האלבום, שנקרא “ימי התום”, זכה להצלחה אדירה: שלושה שירים מתוכו העפילו לראש מצעד הפזמונים ושהו שם כמה חודשים.
על המופע שנלווה לאלבום נכתב בדצמבר 1988 בעיתון מעריב כי “רק ריטה יכולה, כנראה. רק ריטה יכולה להגיע לשיאים כאלה, ואנחנו נכנענו לה עם כל ה’ההצגות’, ההתרפסויות, ההתרגשויות, עם כל ה’שואו־האקסהיביציוניסטי’ הזה. האמנו לכל מניירה, כי ריטה פשוט גדולה, ובמופע של אמש היא התעלתה על עצמה בביצועים שעלו ביופיים ובעוצמתם על אלה שבתקליטיה”. […] היא ‘אוכלת’ את הקהל, היא ממלאת את הבמה בגופה הקטן, בטווחי קול גבוהים, משחקת את שיריה […] איזה כוח ואיזו אנרגיה. […] היא עוד תפוצץ איצטדיונים. זמרת בדורה.”
אכן, מי שהיה שם זוכר היטב את הקסם שהילכה ריטה על הקהל, איך שבתה אותו בעוצמתה הדרמטית, איך נסחפה וסחפה.
אחד השירים באלבום היה “הנסיכה והרוח”, שאת מילותיו כתב עלי מוהר ללחן של יהודה פוליקר.
חמישה גמלים כפולי דבשת
בדממה פוסעים, נושאים על גביהם
עשרה תורכים כבדי ארשת
וחרבות שלופות בורקות בידיהם
אורחה פוסעת את מי מביאה
עכשיו אל ביתו של הסולטן
חולות, ירח, מדבר משתרע
ורק במרחק בוכה התן
כל פרחי שירז קמלו בעצב
ואבל גם היריד באיספהן
כי איש לא ראה עד רדת ערב
את הנסיכה את שושנת שושן
בדים עטפוה תורכים חטפוה
לאן נעלמה? איש לא ידע
אורחה פוסעת אֶת מי מביאה אַתְּ
תדע רק הרוח לבדה
בואי יא רוח, בואי יא רוח, כי שירז קוראת לך
אל הרוח אל הרוח שרה איספהן
בואי בואי
מי אשר ישווה לך
אנא צאי ותמצאי
את שושנת שושן
אנא צאי ותשמעי את בכייה שיתחנן
אז מן המזרח אני הופעתי
ויצאתי במעוף ובמחול
על דבשות גמלים אני טופפתי
וסחררתי עמודים גבוהים של חול
אורחה פוסעת
עולה ושוקעת
עולה ושוקעת עד צוואר
כי אין מפלט עוד
כי איש לא נמלט עוד
ממני – מרוח המדבר
הנה הרוח, הנה הרוח, כל שירז מוארת
אל הרוח אל הרוח שרה איספהן
בואי בואי הנה היא חוזרת
על כנף רוח
הן תנוח שושנת שושן
על כנף רוח
הן תנוח שושנת שושן
כידוע, ריטה היא ילידת טהרן. היא עלתה לישראל כשהייתה בת שמונה. בשנים האחרונות היא החלה לשוב אל שורשיה האיראנים והגישה כמה גרסות כיסוי לשירים פרסיים נוסטלגים, שהנחילו לה פופולריות רבה לא רק בישראל, אלא גם באיראן עצמה.
לפני כשלוש שנים סיפרה ריטה בתוכנית רדיו על תהליך היצירה של “הנסיכה והרוח” ובה חשפה הקלטה נדירה של בעלה לשעבר, רמי קלינשטיין, המפיק המוזיקלי של האלבום, שלו ייחסה בריאיון “50-60 אחוזים באלבום הזה”, ושל יהודה פוליקר, המלחין. בהקלטה מתועדים השניים בעבודה על הסקיצה לשיר. ריטה סיפרה כי “פוליקר היה אצלנו בסלון עם בוזוקי או גיטרה והשמיע לנו לחן, שר לנו אותו. זה היה קסום, אחר כל כך מכל מה שהתעסקנו אתו עד אז.”
הלחן קדם אם כן למילים, שכן הם העבירו את ההקלטה לעלי מוהר, שהיטיב להתאים את מילותיו לניחוחה האוריינטלי של המנגינה. מוהר צייר נופי מדבר, אורחת גמלים, שודדי דרכים שחוטפים נסיכה וזוממים לקחת אותה אל חצרו של הסולטן.
לריטה אמר: “מצפים שאת תהיי הנסיכה, אבל את תהיי הרוח”: המשבים המדבריים העדים לחטיפה, המקוננים על מר גורלה של הנסיכה, נחלצים לעזרתה: רק הרוח שומעת את בכייה ואת תחנוניה, והיא נעה, מניעה את החולות ומטביעה בהם את החוטפים, עד ש”היא חוזרת / על כנף הרוח”, לקול המצהלות העולות בשושן ובאיספהן.
שנתיים אחרי שיצא לראשונה האלבום “ימי התום”, כשייצגה ריטה את ישראל בתחרות הארוויזיון שנערכה ביוגוסלביה, היו מי שסברו שהשיר “שרה ברחובות”, שאתו הופיעה (והגיעה למקום ה-18) לא היה הבחירה האפשרית הטובה ביותר, ושמוטב היה אילו שרה את “הנסיכה והרוח”. כך למשל אמר גבי מזור, מנהלה-לשעבר של ירדנה ארזי, שהופיעה בארוויזיון שנתיים לפני כן, כי ריטה הייתה צריכה “ללכת על שיר בכיוון ‘הנסיכה והרוח’, שהוא גם איכותי וגם מדבר לקהל הרחב”.
אין לדעת אם “הנסיכה והרוח” היה באמת קוטף את הניצחון באותה התחרות, והשאלה גם אינה חשובה במיוחד. ההעיקר שהשיר ממשיך להתקיים ושעד היום הוא משמח את הלב ביופיו המכושף.
שמו גִי בֵּיאַר. מהנדס בניין יהודי שנולד בקהיר ב-1930 אך גדל בנעוריו בביירות, אז נשא עדיין את שם המשפחה היהודי בהר-חסון. העובדות הביוגרפיות הללו אינן מעידות לכאורה על המשך חייו כזמר ומלחין צרפתי מהמצליחים והאהובים ביותר.
מאחר שגדל בביירות, נחשף לתרבות הצרפתית, גדל עליה והזדהה עמה, לכן כשהיה בן 17 ועבר עם בני משפחתו לפריז שנתיים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, לא התקשה להשתלב שם בלימודים ואף למד ב”בית הספר הגבוה לגשרים וכבישים”.
אבל היו בו כישרונות בולטים נוספים: הוא היה מוזיקאי, ובזכות כך למד גם בבית הספר הלאומי למוזיקה (אקול נסיונאל דה מוזיק). בין היתר התמחה בנגינה בכינור ובמנדולינה. אמנם הוא התפרנס מעבודתו כמהנדס וניהל את בנייתם של גשרים חשובים, אבל בד בבד גם החל ליצור את שיריו, ולהופיע בביסטרו, ברובע הלטיני בפריז.
עד מהרה זכה להצלחה. זמרים ידועי שם כמו ז’ורז’ ברסנס וז’ולייט גרקו שרו את שיריו, והוא עצמו הקליט את תקליטו הראשון עוד לפני שמלאו לו 30.
אחד משיריו המפתיעים, “Il n’y a plus d’après”, כלומר – “כבר אין אחרי”
– זכה להצלחה מיוחדת. אמנם היה רק בן שלושים כשכתב אותו, אבל מדובר בשיר שחוזה לכאורה את העתיד: גבר מזדקן פונה בו אל אהובתו משכבר הימים. הוא שטוף געגוע לא רק אליה, אלא גם אל נעוריו האבודים, שהקשר אתה מבטא בשבילו. גי ביאר הצעיר כבר יודע איך יחוש בעוד זמן רב, אחרי שייפרד מהאישה שנוהגת לבקר אותו בביתו שברחוב די פור, ברובע סן ז’רמן שבפריז. יודע כבר איך שניהם יבקשו את אהבתם הנושנה ובעיקר את נעוריהם שאינם עוד, ואת מי שהיו בצעירותם. הנה השיר, בתרגומו של עלי מוהר שהפליא להתאים בין המילים ללחן, לדייק בתוכן, ולשמור על הנימה הנוסטלגית והנוגה של השיר המקורי בצרפתית:
וְעַכְשָׁו, כְּשֶׁאַתְּ,
בִּקְצֵה פָרִיז כִּמְעַט,
וְחֵשֶׁק בָּךְ עוֹבֵר
לַחְזוֹר לְגִיל אַחֵר,
אַתְּ בָּאָה לְבַקוּר
אֶצְלִי בִּרְחוֹב דִּי פור,
כַּמָּה שָׁנִים אַחֲרֵי
לְסן זֶ’רְמֶן דֶה פְּרֵה
אֲבָל אֵין “אַחֲרִי”
בְּסן זֶ’רְמֶן דֶה פְּרֵה,
לֹא אַחֲרֵי מָחָר,
לא אַחֲרֵי הַסְתָו,
כִּי פּה יֵשׁ רַק “עֶכְשָׁו”,
כְּשֶׁאוֹתָךְ שׁוּב אֶרְאֶהּ
בְּסַן זֶ’רְמֶן דֶה פְּרֶה,
לֹא תִּהְיִי זוֹ אַתְּ,
לֹא אֶהְיֶה גַּם אֲנִי,
כְּבָר אֵין מָה שֶׁהָיָה…
תֹאמְרִי לִי: הִשְׁתַּניתָ,
הָרְחוֹב שֻנָּה לְפֶתַע
אֲפִלוּ הַקָפֶה,
מָרִיר קְצָת וְרָפֶה,
זוֹ אַתְּ הִיא שֶׁאַחֶרֶת,
אֲנִי הוּא שֶׁשׁוֹנֶה,
זָרִים כְּבָר זוֹ לָזֶה,
בְּסַן זֶ’רְמֶן דֶּה פְּרֵה,
כִּי הֵן אֵין אַחֲרֵי…
מִיּוֹם לְיוֹם לִחְיוֹת
אֶת כָּל הָאֲהָבוֹת
לָצֵאת שׁוּב לְשִׁיטוּט
נִצְחי בַּסִמְטָאוֹת,
אֲבָל כְּשֶׁמְאֻחָר,
וְלַיִל כִּמְעַט נִגְמַר
הַנֶצַח שׁוּב נִרְאֶה,
בְּסַן זֶ’רְמֶן דֶּה פְּרֵה,
כִּי הֵן אֵין אַחֲרִי…
סיפורו של התרגום שלפנינו מעניין בפני עצמו. רואה חשבון תל אביבי, חיים רדלמן, נהג לשוחח עם עלי מוהר בטלפון ולהתכתב אתו בעניין אהבתם המשותפת לפריז. לימים הפתיע אותו מוהר כשזיכה אותו במכתב שאליו צירף את השיר של גי בֵּיאַר, מתורגם בכתב ידו היפה. כמה נוגעים ללב השיר, התרגום, וסיפורו! כמה מתאים לעלי מוהר, הצנוע וטוב הלב, לשלוח כך את יצירתו למכר מזדמן, בלי לעשות ממנה עניין גדול, סתם כך, מתוך נדיבות ואהבה למילה הכתובה ולפריז. וכמה משמח שרדלמן שמר על הנייר שקיבל מעלי מוהר, ושהוא ניאות לשתף בו את הציבור!
למרבה הצער, בניגוד לדובר בשירו של גי ביאר, לא זכה עלי מוהר להזדקן. רק בן 58 היה כשהלך מאתנו, לפני 13 שנה, אבל השירים שכתב ממשיכים ללוות אותנו ולהחיות את זיכרו.
את אוזנו של חיים רדלמן גילה מוהר: הוא קיווה שגידי גוב הוא מי שיבצע את השיר. לא קשה לדמיין ביצוע כזה, מחוספס, נוגה ועם נגיעה של הומור, כפי שגידי גוב יודע לעשות. אז אולי לא מאוחר מדי? האם אפשר גם לפנטז על הזמרת שאתה יבצע את השיר? אני מציעה לכך את רונה קינן. מה דעתכם? זה אפשרי?
גי ביאר וז’ולייט גרקו מבצעים ביחד את השיר.
ילד בן ארבע או חמש מתרוצץ בין המבוגרים. אחד מהם – “יפה תואר וקונדס”, כפי שיתארו לימים − תופס את הילד ומעיף אותו באוויר. השניים ישובו וייפגשו כעבור ארבע עשרה שנה, הפעם כעמיתים: שני משוררים. הילד שגדל הוא יחיאל מוהר. הבוגר הוא שאול טשרניחובסקי, מבאי בית הוריו של הילד, שגם אביו, מאיר מוהר, היה סופר ומשורר. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה גרה המשפחה בעיירה פיכטנגרוּנד, על יד ברלין, מקום מושבם של סופרים עבריים רבים.
“עלי לציין כי לאחר שנים, בעלותי לארץ, למדתי עברית במהירות בלתי רגילה; וכיוון שאיני נוח ללמוד שפות נדמה היה לי, כי את הלשון העברית ידעתי בגלגול קודם. וגם כשהגעתי לשירת טשרניחובסקי, סבור הייתי כי שיריו מוכרים לי. כי אני למדתי מתוך זיכרונות. […] קסמו לי הארציות, החושניות, והיכולת לומר דברים בגילוי לב,” סיפר יחיאל מוהר, כעשור אחרי מותו של טשרניחובסקי. רבים היו מאמצים את הדברים הללו כדי לתאר את שירתו של מוהר עצמו.
על שיריו הליריים נהג לחתום בשם יחיאל מר. את השם יחיאל מוהר ייחד לפזמונים הרבים שחיבר. לישראל הגיע עם עליית הנוער שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. ברגע האחרון הגיעו גם הוריו ואחד מאחיו. עקבותיו של אח אחר נעלמו.
יחיאל מוהר חי תחילה בקיבוץ, וב-1946, והוא כבר נשוי, עבר לתל אביב והחל לכתוב: הוא פרסם חמישה קובצי שירה, וחיבר פזמונים רבים ומוכרים מאוד.
שנתיים אחרי שעבר לתל אביב נולד בנו, עלי מוהר, לימים פזמונאי ובעל טור שהרבה לכתוב על תל אביב. באחד הטורים (שקובצו לאחרונה בספר עוד מהנעשה בעירנו) סיפר עלי מוהר על השוני בין הכתיבה שלו עצמו, לבין זאת של אביו, שכתב, לדבריו, “שירי מולדת ‘שאנו אוהבים’ אותה בפשטות, בטבעיות, בלי חיץ.”
סבו של עלי מוהר נולד בגליציה ומשם היגר לגרמניה. אביו של עלי מוהר גדל בגרמניה ובהיותו בן שבע עשרה עלה לארץ ישראל והתאהב בה. עלי מוהר נולד בישראל. יחיאל מוהר כתב פזמונים מלאי הומור ואהבת הארץ, כמו למשל “הורה היאחזות”: “הורה כרוב והורה תרד, / עגבנייה עלי כידון! / הורה נח”ל מסחררת / הורה חסה, הורה צנון! ” שירים אופטימיים: “הורה נתגבר”: “לא נורא! נתגבר! / עוד הכול, עוד הכול יסתדר! ” ושיר כמו “הורה ממטרה”, שכולו חדווה ואמונה בעתיד:
רן קילוח בצינור.
צינורות ‟עורקי הנגב”.
זה דרכו של המזמור
מן הברז אל הרגב
יעלו מימי תהום.
משאבה אומרת לחם!
נגב, נגב, מה מיום?
נגב, ממטרות עליך!
סובי, סובי, ממטרה, הי!
סובי, סובי, ממטרה.
לפזר פניני אורה,
סובי והתיזי מים!
עץ יריע בשדרה,
אדמה תיתן פריה
באין גשם משמים.
המרחב כולו נצוד,
צינורות פרשו הרשת,
והנה סימן ואות.
בטיפין נראית הקשת.
ברית הפרח והניר,
ברית השקט והזמר.
ממטרה, שירך הוא שיר.
רנניהו, עד אין גמר.
סובי, סובי, ממטרה , הי….
את הפזמון כתב יחיאל מוהר ללהקת הנח”ל ב-1953, לכבוד ההקמה של קו המים ירקון-נגב. כמה שמחת חיים יש בו, בטיפות הדומות לפנינים של אור שהוא מתאר, בעורקי החיים שהצינורות נושאים אתם דרומה, בהבטחה ליבולי חיטה, כשהמשאבה “אומרת לחם”, בניגון שמשמיעה הממטרה הסובבת, מלווה בקולות תרועה של העצים שהיא משקה. “באין גשם משמים” מביאים בני האדם את המים לנגב בהתלהבות של עשייה ושל ביטחון בעתיד ובפריחה.
עלי מוהר, לעומת אביו, מבכה את שמחת החיים התמימה הזאת של הדור הקודם לו. הוא עצמו, כך סיפר, כבר לא היה מסוגל לכתוב שירים כאלה של אהבת מולדת גואה ועולה על גדותיה. אחד משיריו המוכרים ביותר הוא “שיעור מולדת”:
אז בבית הספר
על הקיר תמונה
והאיכר חורש בה
את האדמה
וברקע, הברושים
שמי שרב חיוורים
האיכר יצמיח לנו לחם
שנהיה גדולים.
והמורה אומרת:
“עוד מעט כבר סתיו”
בשיעור מולדת
היא מראה חצב.
היורה יבוא עכשיו
שפע טיפותיו
כוילון שקוף על פני העמק
הפורש שדותיו.
כך זה היה, פשטות רכה
זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.
וכך בדמיוננו התרבו פלאות
הפטישים ניגנו
מחרשות רנות
יש יוגבים ויש כורמים
ארץ של רועים –
כך זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.
לכאורה מדובר בשיר מולדת כמו אלה שכתב אביו. אבל עלי מוהר עצמו העיד: מדובר בזיכרון מתווּך. לא בתיאור של המולדת עצמה, אלא זיכרון של הצטיירותה בבית הספר, כשלמדו עליה. הילדים בני גילו של עלי מוהר, עירוניים ילידי תל אביב, לא ראו איכר, אלא תמונה של איכר, לא ראו חצב בטבע, אלא על שולחנה של המורה שהביאה אותו לפניהם. כך זה “הצטייר” בילדותם, כלומר − בדמיונם. כי מה שהיה יפה בעיניהם לא הייתה עוד הארץ עצמה, אלא הילדות שמתמימותה, כך נראה, התפקחו. געגועיו של עלי מוהר אינם אל האדמה, אלא אל הסיפורים עליה ועל זיכרונותיו מהם, אל ההסברים ואל הניגונים: “פטישים ניגנו מחרשות רנות” מאזכר כמובן את “שיר העבודה” של אלתרמן: “שִׁיר, שִׁיר, עֲלֵה נָא, / בַּפַּטִּישִׁים נַגֵּן, נַגֵּנָה, / בַּמַּחְרֵשׁוֹת רַנֵּנָה, / הַשִּׁיר לֹא תַּם, / הוּא רַק מַתְחִיל”.
עלי מוהר הלך לעולמו לפני עשר שנים. נכדיו, תומא, נעמי ואנה, חיים בצרפת.
א. בבית
זו אולי המלצה מובנת מאליה, אבל זו לא סיבה להתעלם ממנה. לביצוע בנעלי בית חמות, כשהידיים בכיסים, והאף כמעט דבוק לשמשה, רצוי של חלון גדול במיוחד הפונה לחזית. לראות את הגשם ניתך על הכביש ומנתר ממנו בקופצנות נמרצת. סילוני המים הלבנים שמזנקים מתחת לגלגי המכוניות. האנשים המצטופפים מתחת לגגון של מוכר העיתונים ממול ומחכים לשוך הסערה. וזה שבכל זאת רץ, עם מעיל העור השחור המשוך לו מעל הראש.
ניואנס: מיקוד המבט לטווח הקרוב יגלה את טיפות הגשם המחליקות על החלון. בזיכרון עשוי אז לעלות שיר של א.א. מילן על תחרות בין שתי טיפות כאלה. בהקשר זה עולה מיד בזיכרון גם ילד שמסתכל בחלון, חולה (“מקורר”), לא הלך לבית הספר. מולו שיממון אפור וריקני של יום חורף, עגום אז, עכשיו מעורר געגועים. אפשר להיזכר גם במשפט של אריך קסטנר: “הצינה הייתה צורבת, ירד שלג סוחף, ומשהשקיף הדוקטור אייזנמאייר בעד החלון, מיד קפאו שני תנוכי אוזניו מקור.
אחד הדברים שמעניקים לוואללה את גמישותו המיוחדת הוא סימן השאלה המצורף אליו לעתים תכופות. זהו יתרונו המהותי, המושגי, על האחלה והסבבה: הם יבואו תמיד כשאחריהם סימן קריאה, או לפחות נקודה; ואללה, לעומת זאת, מסתעף במפתיע, עד כי כיום יש בעברית, למעשה, שני ענפים מרכזיים שלו: ואללת השאלה, ובמקביל לה – ואללת החיווי, שאף היא לבדה מגוונת יותר מאחלה או סבבה! שלא כמוהן, היא יכולה לבטא גם צער, השלמה, כאב, ואפילו לעג ואירוניה!
דבר זה מעניק לוואלה מעמד מיוחד במינו, שספק אם היה אי פעם דומה לו בשפה: הוא יכול לכהן כמילית תגובה אחת ויחידה ההולמת כל מצב ומצב. […]
במקרה של ואללת השאלה הדברים פשוטים וקל להמחישם בעזרת דוגמאות מעטות:
“אני גרה בגבעתיים”.
“ואללה?”
“עזבתי את אפרים”.
“ואללה?”
קירקגור אחלה פילוסוף.”
“ואללה?”
“מדרמסאלה נסענו נפאלה”.
“ואללה?”
בכל המקרים הללו בא הוואלה במקום שאלות מסורתיות כמו “באמת?”, “האומנם?”, או אפילו “מה אתה אומר!” ותפקידו להביע עניין בדברים, לאותת על הקשבה ואף סקרנות. […]
הדברים דקים ומסובכים יותר כשמדובר בוואלת החיווי, רק שימוש מיומן ומרשים בגוני הקול מכשיר אותה להלום זמנים ומצבים שונים בתכלית אלה מאלה.
“סבי חננאל זכה בפרס ישראל!”
“ואללה” (בטון מלא הערכה, עם הדגשה קלה על ההברה הראשונה, כרוצה לומר “כל הכבוד לו”, “שאפו”, “סחתיין”, וכיוצא בהם).
“דודי מלכישוע נפצע בפיגוע”.
כאן אפשרי כמובן “ואללה?!”, אך ייתכן בהחלט גם “ואללה…” (שקט, מרצין, מניד ראש, כאומר “תראה, תראה באיזה עולם אנחנו חיים”).
עלי מוהר, עוד מהנעשה בעירנו, עם עובד
ביום שנודע, לפני עשר שנים וקצת, שעלי מוהר מת, הרגשתי שננטשתי. איך ייתכן שעלי מוהר איננו. שהוא לא ידבר עוד בדייקנות כזאת, ויבטא כך את מחשבותי. הרגשתי תמיד שאני מבינה אותו, גם כשכתב על עניינים שאין לי מושג בהם. כדורגל רחוק ממני, אבל צחקתי בכל פעם ששמעתי או שרתי את שורות הסיום של הפזמון “אמרו לו”: “אמרו לו שהחולצה האדומה / זאת לא מציאה /אמרו לו שהוא נכנס פה לצרה / ואין יציאה / אמרו לו שיהיה כבר מעשי / רמזו לו שיתבגר / אז הוא לא למד שום לקח / ואין לו שכל גם להצטער…”
כמו כולם שרתי את “שכשנבוא”, בתחושה של פליאה: איך הצליח עלי מוהר, במילים של פזמון, לבטא ערגה טרנסנדנטלית, כמעט רליגיוזית, אבל מתובלת בהומור ובקריצה? רקדתי אתו בלבי עם “רוקד לכל הבנות”, התמוגגתי מ”הכול קלוי” מ”הנסיכה והרוח”, מ”שש עשרה מלאו לנער”, מ”אם ייוולד לי ילד”, מ”זה כל מה שיש”, מ”נגיעה אחת רכה” – אי אפשר למנות את כל שיריו שריגשו, הפתיעו ושימחו.
והיו כמובן גם הטורים ב”העיר”, שעכשיו קיבצו אותם בכרך נוסף (קדם לו מהנעשה בעירנו שראה אור ב-1994): עוד מהנעשה בעירנו. כמה פעמים כשקראתי את הטור ההוא בימים שהופיע פעם בשבוע, הנהנתי בהסכמה, בשמחה ובהתלהבות: הנה שוב ביטא עלי מוהר בדיוק את מה שאני חושבת ומרגישה. כמה פעמים גזרתי את הדף ושמרתי. ואחר כך, במשך שנים, צילמתי לתלמידי הכיתות שלימדתי ושהוטל עלי גם “לחנך”, ובחנתי: האם הטור עדיין משפיע, כמה שנים אחרי שכותבו איננו עוד? האם הצעירים צוחקים במקומות הנכונים, מתרגזים, מזדהים, מבינים? כך למשל הגשתי להם את הטור הנקרא “על התמעטות הרבדים בלשון”:
“זה קורה לעתים קרובות בטלפון, כאשר הדוברים מעברו השני של הקו הם בני עשרים ומשהו, ולעתים אף קצת יותר. זה יכול להיות עמית צעיר למקצוע, התחקירנית שמבקשת סיוע, עוזר הפקה בטלוויזיה, ולפעמים המפיקה עצמה, או מזכירתה. אלו הן בדרך כלל הדמויות העשויות להתקשר מדי פעם גם אל איש העט, אותו פולמוסאי מדובלל מהדור הישן, החש אל הטלפון באוושת דשדוש נעלי בית.
הלו? מי מדבר?
הקולות הצעירים מעברו השני של הקו נעימים כעלומים עצמם. מלאי רצון טוב הם מסבירים את מבוקשם. האם אפשר לקיים התייעצות? אולי גם פגישה? היוכל איש העט הוותיק לבוא אל המשרד, אל חדר העריכה, אל האולפן? האם יום רביעי הבא יהיה נוח בעשר? – סבבה.
סבבה?
סבבה. ולפעמים גם אחלה. אך לרוב סבבה. ואחריו נטרקת חיש קל השפופרת, התחקירניות ועוזרי ההפקה הנמרצים זורמים בלי מעצור הלאה, אל שאר מטלות יומם הגדוש, ואין הם משערים כלל כי מאחור, הרחק מאחור בדירתו האפלולית, הם משאירים את איש העט תוהה ונבוך מול הסבבה שלהם, כמין כלב מגודל המרחרח בפליאה עצם בלתי מזוהה.
כי מה זאת אומרת סבבה? איך סבבה? למי סבבה? מה פתאום סבבה? – ”
וכן הלאה. והוא ממשיך: “מה הם אומרים לי סבבה […] הייתם אתי בגן? ביליתם אתי באייטיז? נסעתי איתם לאפטר פרטי באומן 17? הרי הם בכלל לא מכירים אותי!” והוא מסיק כי “אולי אפילו לעגנון בכבודו ובעצמו הם היו אומרים סבבה ש”י, אילו היו מצליחים לקבוע אתו פגישה באילנ’ז! אני חושד שאפילו ביאליק (!) היה שומע מפיהם אחלה ביאליק, או סבבה חיים נחמן!”
הטור עורר תמיד, כצפוי וכנדרש, דיון על העניין שמוהר מעלה: על “היעדר מוחלט של רגישות, הן ללשון והן לזהותו של בן שיחם, לגילו, לטיב היחסים בינו לבינם. אכן, מה שמאפיין צעירים חביבים אלה אינו חוסר רספקט כי אם דלות השפה, היעדר כל רובד מעל ללשון היומיומית הבסיסית ביותר שלהם.”
לא פעם בערב יום הזיכרון הם שרים את “יורם”. סיפרתי להם שעלי מוהר כתב את השיר על חברו, על יורם ביאלר שנהרג ב-1969, בתעלה. והנה הטור עליו מופיע בספר, עם סופו הקורע את הלב, המצוטט מתוך דברים שכתב יורם ביאלר ביומנו: “לדעת לתפוס את הבוקר החדש, את הזריחה, כאילו זו הזריחה הראשונה ומעולם לא הייתה אתמול. לתפוס את הבוקר החדש, את הזריחה, כאילו היא האחרונה, ולעולם לא תהיה מחר. ורק החייל ממול, המעביר משחולת בקנה, נראה שטותי להחריד…”
קשה להאמין עד כמה הטורים המונצחים בספר אקטואליים ורלוונטיים. הוא כותב על הרעש הבלתי נסבל שמשמיע שכן: “איזה מין בן אדם זה? איש איכות הסביבה? תומך הירוקים? חרד לגורל הפליטים בקוסובו? איזה תוקף וערך יש לכגון אלה לעומת הוונדליזם הביתי שאינו חש כלל כי הוא מחריב שקט של שכונה שלמה, שקט של עשרות בני אדם, זקנים, נשים וטף, שהרי הוא צריך להיות (באמת) חזיר גמור כדי להפר כך את הדממה שמסביבו.” מוהר כותב על נעמי פולני שהגיע הזמן להעניק לה את פרס ישראל, על כנס מחזורים שבו נדהם לפגוש את חבריו הנראים לו מבוגרים מדי לגילו, על נהג מונית “הוגה דעות” שחוזה מלחמה עתידית, ולמרבה החלחלה והזעם סבור ש”זה טוב”, ומתאר את תחושות “הזעם והחרון על כך שגורלי האישי תלוי גם בשיקול דעתו המדיני של הוגה ואיש הגה צרוד”.
וכמובן על העיר, על תל אביב. על עברה. על ההווה שלה, על זיכרונות, ועל תחושות. ומכל מחשבה עולה מחשבה נוספת: הנה, למשל, הוא מתקומם נגד ההחלטה לרצף את שדרות בן גוריון (ובאיזו עוצמה רגשית הגיב כשנודע לו שהחליטו לשנות את השם משדרות קק”ל, ואיך נאחז בידיעה שהשם שדרות קק”ל מונצח בשיר של ע’ הלל “ככה סתם”…), הוא חש שלא מילא את חובתו ולא שמר על השדרות “שלאורכן הלכתי לבית הספר שנה אחר שנה עם בוא הסתיו, העונה המחזירה לאדמה את העלים שהשאיל לה האביב. אם האדמה תכוסה אבן, איך נשיב את ההלוואה הזאת?”
התיאורים שלו כל כך יפים. כל כך משעשעים. הנה למשל הוא סופד לפרנק סינטרה, ומסביר את סוד גדולתו: גם כשהביע כאב מעולם לא ריחם על עצמו וגם לא שר “את הטקסטים הבכייניים שקשה להבין איך אין כותביהם מתביישים לכתוב אותם, לא כל שכן לשיר אותם.” והוא תוהה אם לא הגיעה העת לתחייה של הסגנון המאופק, המלווה ב”הומור פה ושם, יובש, ומאה חצוצרות שמשרבבות ראש מדי פעם ואומרות ביחד – פאו!” במקום אחר הוא מתאר בני זוג שראה אותם רוקדים באיזו כיכר בפריז: “…בת זוגו הייתה צעירה ממנו אך במעט, יפיפיית עבר כמושה קצת אך קלילה כמוהו. היא החזיקה את ידה הפנויה מונפת אל על באוויר הלילה הקר, בתנוחה גרציוזית, מעודנת ומקצועית לחלוטין. השניים רקדו עת רבה מבלי להתעייף כלל, וניכר היה שהם לא רק זוג בחיים…”
עלי מוהר מצחיק. ממש. הנה למשל, טור שבו הוא ממליץ על פעילויות שמתאימות ליום חורפי: לרוץ על החוף בסלואו מושן. “לא קל לביצוע, אבל עושה חשק לנסות”. או – לשיר בגשם. “מי שיודע לרקוד כמו ג’ין קֶלי יכול גם לרקוד קצת.” בלתי נשכח הוא הטור “בעידן הסאדו מאזו” שבו הוא מלגלג בשנינות יוצאת מהכלל לידיד, “פולמוסאי” שפגש עטוף כולו בבגדי עור ותהה אם לא חם לו, למסכן. להסבריו על הפעילות שאליה הוא הולך הוא מקשיב “ברוב עניין. דמותו של פולמוסאי כמו גדלה בעיניי, נגלתה לי באור חדש…”
הטורים המפתיעים ביותר הם אלה העוסקים לכאורה במציאות חיינו העכשווית. ב21.6.1996 כתב מוהר על מנעמי השלטון ועל השמחות הקטנות לאיד של מי שמרכיב את הממשלה (בנימין נתניהו, כבר אז), שנהנה “לטרטר” את המועמדים לתפקידים השונים. ב-11.10 באותה שנה − על “הצורך לטפל ברצינות בסידור הדחוף ביותר והדחוי ביותר שלנו, ההסדר עם הפלסטינים” וב22.10.1997 כתב על “סוד גאונותו התקשורתית” של נתניהו שאינה אלא “חוצפתו הגאונית, מצח הנחושה הגאוני שלו, שלמולו נותר השומע פעור פה, אילם מתדהמה ומאי אמון. ההתחמקות השקופה – שקופה עד עלבון – מתשובה אמתית, או אפילו ממשהו שמתחזה לתשובה אמתית […] יש אפקט מהמם כל כך, עד שגם עיתונאים ותיקים ומנוסים אינם מוצאים את המענה הנכון, כלומר, את השאלות הנכונות.”
עברו שלושים שנה, ושום דבר, לכאורה, לא השתנה. הנושאים שעלי מוהר כתב עליהם עדיין בתוקף, ושנינותו וחוכמתו המונצחות בספר שלפנינו אינן יכולות, למרבה הצער, לשנות את המציאות, אבל יש בהן, בכל זאת, איזה כוח מנחם.
