באחד המאמרים בספר החדש של מתי שמואלוף, (“משורר, עורך וסופר”), ספר הנושא את השם ממזרח יתפרץ הר געש, מוזכר המהפך הפוליטי שהתרחש בישראל ב-1977, זה שבו הליכוד עלה לשלטון והדיח ממנו (מאז ועד עתה, למעט הפוגות קצרצרות) את מפא”י ההיסטורית. שמואלוף מגדיר את מה שקרה אז “מהפך היסטורי”, כך במאמר “אות קלון יוקרתי”, העוסק בשירו של אהרן אלמוג “פרס ברנר”.
מכאן, מההבנה של נקודת המבט של שמואלוף, אפשר להסיק מסקנות רבות לגבי העמדה הבסיסית שממנה הוא כותב. לטעמי – מתוך פריזמה אחת שצובעת הכול בגוון אחד: אפלייתם של ילידי ארצות ערב בישראל. ובכל מקרה, כבר בהקדמה לספר מסביר שמואלוף במפורש ובאופן ישיר את עמדותיו. הוא כותב כי בעבר החזיק “בחזון יהודי-ערבי”, שכן חי במזרח התיכון, וחש שייך ו”שורשי”, ואילו כיום, משעבר לגור רוב הזמן בברלין, הוא רואה בעצמו מהגר, “כמו סבתי שהיגרה מבגדד לישראל”. שמואלוף מעיד על עצמו כי מצא “את הקול המזרחי” שלו, ובה בעת היה ליוצר דיאספורי, כלומר – כזה שכותב מתוך שהותו הפיזית והנפשית בדיאספורה, כלומר – בגלות.
מתוך עמדתו הנפשית היסודית בחר שמואלוף את היצירות שעליהן כתב במאמריו. למשל, את השיר “בשעה של שקיעה” של ארז ביטון, בפרק שנקרא “שקיעה כהה”. את השיר “זה לא על שם זה על אי-שם” של אמירה הס, בפרק “המקוננת חסרת העיניים”. את “לקראת שיר” של מירי בן שמחון ש”מתכתבת עם סבתה”, בפרק ששמו “לבחוש בסירי מרה שחורה”, וכאמור – “פרס ברנר” של אהרן אלמוג, בפרק ששמו “אות קלון יוקרתית”. יש גם פרקים המוקדשים לשיר “השורשים הכהים של רוני סומק”; מאמר העוסק בקולנוע הדוקומנטרי של סמי שלום שטרית: “לאחות את הקריעה”; מאמר שבו הוא כותב על שתי יצירות של רונית מטלון. כמו כן הוא כותב על זאב רווח, שמעון בלס, על “מחאה ומוזיקה מזרחית” ועל “הדור השלישי המזרחי” ועוד.
ברורה לחלוטין עמדתו של שמואלוף, שמתבטאת גם בשמו של הספר, ובדברים שכתב במפורש בהקדמה: מדובר ב”מהפכה מזרחית” שהוא היה אחד ממוביליה עם כתב העת “גרילה תרבות” שייסד, ובו פרסם אסופות כמו “ערס פואטיקה”, שהיא, על פי ויקיפדיה, “הגל המזרחי החדש של השירה העברית”.
עלי להודות כי הצורך למיין יוצרים על פי מוצאם מוזר בעיני. ב-1998 ראה אור ספר
שערך אמנון שמוש: מזרח ומערב, 50 מספרים בוחרים סיפור. שמוש ציין בספר בהדגשה את מוצאו העדתי של כל אחד מהכותבים: “מזרחיים”, או “מערביים”. קטלוג ברור וחד משמעי. לפיכך יצחק נבון, “הנשיא החמישי של מדינת ישראל” הוא “בן למשפחה שמוצאה מתורכיה”, שלומית הר אבן “נולדה בפולין”, חיים סבתו “בקהיר, מצרים”, א”ב יהושע בן “לאם ספרדיה דור רביעי בארץ ואב ממוצא מרוקאי”, וכן הלאה… אחת המשתתפות באנתולוגיה (אנוכי) פרעה את הסדר שכן מוצאה, כך התברר למרבה הדאגה, מעורב. האם יש באמת קשר משמעותי כלשהו בין המוצא של הכותבים לסיפור שלהם שהופיע באנתולוגיה? להערכתי כלל וכלל לא.
מה שאי אפשר לומר על היצירות ששמואלוף בחר להתייחס אליהן. ברור לגמרי, למשל, ששירו של אהרן אלמוג נוגע בדיוק בעניין שמעסיק את שמואלוף.
לוּ היו אומרים לי שאזכה בפרס, לא הייתי מאמין
לוּ היו אומרים לי שכבר זכיתי בו, גם כן לא הייתי
מאמין
וכי פתי אני שאאמין לכל דבר?
זוהי על כך פנים חוכמה של נתן זך
השועל החייכני הזה שהצליח להתחמק מכל הפרסים
שפרסו
לוּ היה תימני היה בוודאי נתן זח
ואז הייתי אומר עליו: לא איש כזח יפול בפח
אך הוא אשכנזי וכל העניין הזה של מזרח ומערב
הוא נואל ביסודו
ובכן הלכתי לקבל את הפרס בחליפה שלא ראתה
אור
השמש מזה 20 שנה
20 שנה התביישה בשבילי בארון
הברשתיה מן הטחב ניערתיה מן האבק, החלה לחייך.
לנהג מונית אמרתי בקצרה: קפלן 6,
כמי שיש לו דרך בנהגי מוניות
ידעתי שאם אתחיל לדבֵּר לא אצא ממנו
הנהג הסתכל בי
נוסע לחתונה, שאל
לא. לקבל פרס.
אה, אתה מהתעשייה האווירית. גם בן דודי לקח
פרס קפלן לפני שנה
יש לו ראש. עוד כשהיה קטן המציא דברים. מה
המצאת אתה?
מה המצאתי, חשבתי לעצמי
על מטוס בלי כנפיים, שמעת? גֶ’ט קונקורדנטיבי.
המצאה שלי
(תושייה של משורר אסוציאטיבי)
מרוב תדהמה כמעט עלה על אי תנועה. במקום
להביט קדימה הסתכל
לאחור
בכדי לראות במו עיניו את ממציא המטוס חסר
הכנפיים
בנֵס הגעתי לשָם שלֵם
בנֵס קיבלתי את הפרס
המאמר העוסק בשיר מעניין ובהחלט מעשיר אותו. כך למשל הוא מצביע על ההומור שבו: “הוא צוחק על זך, שאילו היה תימני שמו היה ‘זח’ כלומר ככזה שגם ממשיך לנוע כמו אותו זך שמתחמק מפרסים”, מראה כי אלמוג “הולך גם לקבל את הפרס באופן אישי, באופן אתני וגם לועג לכל התהליך”, מסביר את ההתלוצצות המופיעה בשיר: “(בדיחה על רחוב קפלן, שהוא גם פרס קפלן לעובד מצטיין, בהקשר של פרס ברנר, למשורר המצטיין, שוב טעות באמצעי זיהוי על זהות מקובעת)”, מדגיש את התודעה המעמדית שאלמוג מבטא: הנהג הוא “זה שחושב שאלמוג בכלל הולך לזכות לא בפרס ברנר, אלא כמו דודו, שזכה בפרס קפלן בתעשייה האווירית. כלומר הפרסים שייכים לא לתרבות, כי אם לעולם התעשייה”, וכאמור – מיטיב עם השיר במאמר קצר וקולע.
האם השתכנעתי מרוח הדברים שמביעים המאמרים האחרים? האם באמת “ממזרח יפרוץ הר הגעש”? האם ההגירה, ובמיוחד לברלין, מיישבת סכסוכים פנימיים ופותרת מחלוקות? את השאלות הללו אותיר בשלב זה ללא מענה משלי.
