תגית: עיון תרגום

ריצ'רד פיינמן, "חשמל זה אש?"

בזמן שהייתי בכנס, גרתי בסמינר התיאולוגי היהודי, שם למדו רבנים צעירים – אורתודוכסיים, אני חושב. מכיוון שיש לי רקע יהודי, ידעתי כמה מהדברים שהם אמרו על התלמוד, אבל אף פעם לא ראיתי את התלמוד. זה היה מעניין מאוד. יש לו עמודים גדולים, ובריבוע קטן בפינת העמוד ישנו התלמוד המקורי, ומסביב לריבוע הזה, בשוליים רחבים בצורת ר', מופיעות פרשנויות שכתבו אנשים שונים. התלמוד התפתח, וכל דבר נדון פעם אחר פעם, בהקפדה רבה, במין היגיון של ימי הביניים. אני חושב שהפרשנויות נסגרו בסביבות המאה הארבע עשרה, או החמש עשרה, או השש עשרה – לא הייתה שום פרשנות מודרנית. התלמוד הוא ספר נפלא, תערובת גדולה, עצומה, של כל מייני דברים: שאלות טריוויאליות, ושאלות קשות – לדוגמה, בעיות של מורים, ואיך ללמד – ואז עוד טריוויה, וכן הלאה. התלמידים אמרו לי שהתלמוד לא תורגם אף פעם [לאנגלית], וזה נראה לי מוזר, כי הספר הזה חשוב כל כך.

יום אחד באו אלי שניים או שלושה רבנים צעירים ואמרו לי, "אנחנו מבינים שאנחנו לא יכולים ללמוד להיות רבנים בעולם המודרני בלי לדעת משהו על המדע, אז היינו רוצים לשאול אותך כמה שאלות."

כמובן, יש אלפי מקומות שאפשר ללמוד בהם על המדע, ואוניברסיטת קולומביה הייתה ממש קרובה לשם, אבל אני רציתי לדעת באיזה מין שאלות הם מתעניינים.

הם אמרו, "טוב, למשל, חשמל זה אש?"

"לא," אמרתי, "אבל… מה הבעיה?"

הם אמרו, "התלמוד אומר שאסור להדליק אש בשבת, אז השאלה שלנו היא, האם אנחנו יכולים להשתמש במכשירים חשמליים בשבתות?"

הייתי המום. הם בכלל לא התעניינו במדע! האופן היחידי שהמדע היה יכול להשפיע על החיים שלהם, היה אם הוא יספק להם דרך לפרש את התלמוד טוב יותר! הם לא התעניינו בעולם החיצוני, בתופעות טבעיות; הם התעניינו רק ביישוב איזו שאלה שהעלה התלמוד.

[…]

זה באמת היה מאכזב. הנה הם, הולכים ומתקדמים לאט בחיים, רק כדי לפרש את התלמוד טוב יותר. תארו לעצמכם! בתקופה המודרנית הזאת, אנשים לומדים כדי לצאת לחברה ולעשות משהו – להיות רבנים – והסיבה היחידה שהם חושבים שהמדע יכול להיות מעניין היא מפני שהבעיות העתיקות הפרובינציאליות שלהם מימי הביניים נעשו קצת יותר מסובכות בכלל אי אלה תופעות חדשות.

 

Richard Feynman, You Must Be Joking, Mr. Feynman
לעברית: עמנואל לוטם

ז'ידו קרישנמורטי, "מבחר כתבים, האמת היא ארץ שאין שבילים אליה": מדוע לא אקרא אותו

"האדם מנסה למצוא משמעות עמוקה – כמו שמספר כותבים עשו תוך כדי קיום חסר תקווה זה – ממציא סיבה חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית. ונראה לי שזה יהיה מאוד כדאי אם נוכל לברר בעצמנו, לא באופן רגשי או אינטלקטואלי, אלא ממש, למעשה, אם יש בחיים דבר שהוא קדוש. לא המצאותיה של המחשבה, שנתנו תחושה של קדושה לחיים, אלא באמת אם יש דבר כזה, היות-והאדם מבחין גם באופן היסטורי וגם ממש בחיפוש זה. בחיים שהאדם מנהל – העסקים, התחרותיות, היאוש, הבדידות, החרדה, עם ההרס של מלחמה ושנאה – שלחיים כמכלול של כל זה יש מעט מאוד משמעות. אנחנו יכולים לחיות שבעים שנה, מבלים ארבעים או חמישים שנה במשרד, עם השגרה, השעמום והבדידות של חיים אלו. יש לזה מעט מאוד משמעות, בהביננו זאת, גם במזרח וגם כאן, אנחנו נותנים משמעות ומובן וסמל, לרעיון, לאל – דברים שהם בבירור המצאות של המחשבה. הם אמרו במזרח שהחיים הם אחד: אל תהרוג; אלוהים קיים בכל אדם; אל תשמיד. אבל ברגע הבא הם משמידים זה את זה, באופן פיסי, באופן מילולי, או בעסקים. וכך לרעיון הזה שהחיים הם אחד, קדושת החיים, יש מעט מאוד משמעות."

את הפסקה שלעיל ציטטתי מהעמוד השני של ספר נוסף מבית היוצר של אסטרולוג בשיתוף עם ספרי משכל (במילים אחרות –ידיעות ספרים), שגם אותו לא אקרא, חרף שמו ושם כותבו המבטיחים חוויה רוחנית מעניינת ומשמעותית. על ז'ידו קרישנמורטי, המחבר, נכתב בגבו של הספר שיש הרואים בו מעין "משיח". כן נכתב שם כי "התנועה התיאוסופית, המבקשת להפיץ תורה של אחוות עמים ואהבת אדם" אימצה אותו כי פרסם עשרות ספרים, הרצה ושוחח (בלשון הגב: "קיים שיחות") עם תלמידים והוגי דעות.

מדובר לכאורה בספר חשוב, פוקח עיניים, מרתק. ואולי הוא באמת כל אלה. אלא שמהגרסה העברית קשה לדעת. לפחות לא משני העמודים הראשונים, שאחריהם השלכתי את הספר מעלי בשאט נפש.

קשה להאמין שהתרגום המצוטט נעשה בידי אדם ולא באמצעות גוגל טרנסלייט, תוך דילוג על השלבים המייגעים, והמיותרים כנראה בעיני המוציאים לאור, של עריכה בעזרת עיניים אנושיות שיבחנו את הכתוב, ובכלל – של תבונה אנושית שתמיר את שפת המקור לעברית שיש בה פשר.

בפסקה המצוטטת אין כמעט שום משפט הגיוני.

הנה, למשל, מה פירוש המשפט "האדם מנסה למצוא משמעות עמוקה – כמו שמספר כותבים עשו תוך כדי קיום חסר תקווה זה – ממציא סיבה חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית"?

מי ממציא? מה הוא ממציא? למה מתייחסת המילה "זה"? למה ממציאים סיבה "חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית"?

"ונראה לי שזה יהיה מאוד כדאי אם נוכל לברר בעצמנו…" מתורגם מילולית מאנגלית: It would be, וכן הלאה.

"לא המצאותיה של המחשבה, שנתנו תחושה של קדושה לחיים, אלא באמת אם יש דבר כזה…"

מה?!

"היות-והאדם"? קודם כל, צריך "להיות היות ש…" לא "היות ו…". שנית, לשם מה מקף החיבור? שלישית – מה בעצם כתוב כאן?

הזוועה נמשכת לאורך הפסקה. "דברים שהם בבירור המצאות של המחשבה"? "הם אמרו"? שוב – תרגום, מילה במילה, מאנגלית: They claim… באנגלית המילה They או it יכולות להיות סתמיות. בעברית המשמעות היא זאת שנעשית סתמית, בשל התרגום הלקוי והמשובש.

"החיים הם אחד"? "יש מעט מאוד משמעות"? מה כתוב כאן, ובאיזו שפה?

מיותר לציין שלא המשכתי לקרוא את הפסקה הבאה. יש גבול למה שקוראת עברית צריכה לסבול.

(ובאסוציאציה פרועה, נראה כי על כך נשאלה השאלה האלמותית – "?Haven't the Jewish people suffered enough")

ריצ'רד פיינמן, "אתה בטח מתלוצץ מר פיינמן": מדוע סירב זוכה פרס נובל לבחון ספרי לימוד במדעים

אתה בטח מתלוצץ מר פיינמן הוא ספר משעשע ומאלף ביותר, ולא פלא: הוא נכתב מפיו של הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן, שזכה בפרס נובל ב-1965, והשתתף בפיתוח פצצת האטום (פרויקט מנהטן).

הספר עלול להרתיע את מי שאין לו שום ידע במדע בכלל ובפיזיקה בפרט, אך לא בצדק. אמנם יש בו פה ושם אזכורים מדעיים, אבל הוא מרתק ומקסים גם הדיוט גמור במדע, כמו כותבת שורות אלה.

"אתה בטח מתלוצץ" הוא כותרת נאותה ביותר לספר, שכולו אנקדוטות, מבדחות ברובן. הן נרשמו מפיו של פיינמן, "כפי שסופרו לרלף לייטון". הסיפורים, כך נכתב בהקדמה, "לוקטו לעתים מזומנות, באופן לא רשמי, במהלך שבע שנים מלבבות ביותר של תיפוף בצוותא עם ריצ'רד פיינמן."

את שאר הרוח שלו לא מנסה פיינמן להסוות בהלצותיו. נהפוך הוא. אלה רק מעצימות את ההערכה כלפיו וכלפי יכולותיו המפתיעות בעוצמתן וברבגוניותן. שוב ושוב מספר פיינמן כיצד עלה בידו "להערים" על אחרים, כאילו במקרה, כאילו שרק בזכות מזלו הטוב הצליח בכל מה ששם עליו את היד: פרץ כספות, למד לצייר (והבין לראשונה שמטרתה של האמנות לרגש אנשים), לתופף, לדבר פורטוגזית ויפנית, פיצח אינספור חידות מכל הסוגים. למעשה, כך הוא מציג את הישגיו המפליגים: ברצון המתמיד שלו לפתור חידות.

אחד הסיפורים הראשונים בספר מדגים את האופן שבו התנהל המדען המהולל: לא לקח את עצמו ברצינות רבה מדי, ועם זאת נהנה לחשוף שוב ושוב את היומרה והנפיחות של סוג האנשים שתיעב במיוחד: הטיפשים. אבל לא את אלה "הרגילים". הם לדבריו "בסדר גמור; אתה יכול לדבר אתם, לנסות לעזור להם." לעומת זאת את הטיפשים שהוא כינה "נפוחים" כאלה שהם "טיפשים ומכסים על זה לגמרי ומרשימים אנשים כדי שיראו כמה הם נהדרים, אני לא יכול לסבול". ובכן – הוא מתאר כיצד, כדי להשתעשע, לימד את עצמו לדבר בג'יבריש שנשמעת איטלקית. "לא היה קל לגלות שזו איטלקית מזויפת," הוא מספר, ומתאר איך "קילל" מישהי: "נדרש רק ביטחון עצמי מוחלט" כדי לשכנע את הזולת… יום אחד גילה עד כמה היכולת הזאת ששכלל יכולה להועיל: הוא ליווה את אחותו הקטנה לנשף אבות-ובנות שאביו לא יכול היה להגיע אליו. בנשף התבקשו האבות לבדר את הילדות. לאבות לא היה מושג איך לעשות את זה. כשהגיע תורו הודיע שהוא מתכוון לדקלם שיר קטן, לצערו – לא באנגלית, ואז פצח בסדרה של מילים: "טנטו סאנקה טולנה טי, מה פוטה טוקי פוטי טי לה…" וכן הלאה. הילדות התגלגלו מצחוק. אחרי הנשף ניגשו אליו המורה והמדריכה וניסו לברר אם דקלם באיטלקית או בלטינית. "תצטרכו לשאול את הילדות – " הוא השיב. "הן ידעו באיזו שפה השיר כבר ברגע הראשון."

בסיפור משעשע אחר, שמדגים גם הוא את הקלילות המבודחת של פיינמן, הוא משחזר כיצד ניהל ויכוח עם כמה מחבריו. הוא טען שאנשים משתינים לא רק בזכות כוח הכבידה. הם לא הסכימו אתו. כדי להוכיח את צדקתו, עמד בנוכחותם על הראש, והשתין…

שמו של הספר נלקח ממפגש שפיינמן מתאר, ובו חווה את "הניסיון הראשון עם העסק הזה שנקרא מסיבת תה", כשנאלץ להתמודד עם ציות לקודים חברתיים. לקראת סוף הספר מתאר פיינמן מפגש דומה, הפעם עם בית המלוכה השוודי, בנשף שנערך לכבוד פרס הנובל שקיבל, ומספר איך הצליח להבהיל שתי נסיכות כשחרג מכללי הטקס ואמר להן דברים שאינן מצפות לשמוע. למשל – שכדאי אולי להמציא מכונה ללחיצת ידיים, כדי לחסוך מהמלך טרחה… במפגש הראשון – מסיבת התה שנערכה כשהיה עדיין סטודנט – שאלה אותו המארחת, אשתו של הדיקן, אם הוא רוצה חלב או לימון בתה שלו. תשובתו "שניהם, תודה רבה," הניבה את המשפט הזכור לטוב "אתה בטח מתלוצץ, מר פיינמן". לאורך כל חייו לא היה בו מורא מפני סמכות או בעלי מעמד. "כשאני שומע דיבורים על פיסיקה, אני חושב רק על פיסיקה, ואין לי מושג עם מי אני מדבר, אז אני אומר דברים מטורללים כמו 'לא, לא, אתה טועה', או סתם 'השתגעת'." דווקא ההתעלמות הזאת הביאה אותו לא פעם להישגים ולמפגשים מעניינים עם אנשים שהעדיפו את גישתו הישירה, הכנה, על פני אומרי הן חששנים.

פיינמן מתאר בספר שלל חוויות שחווה: הוא עבר היפנוזה, כדי להבין מה פשרה, למד מעט ביולוגיה (ובאותה הזדמנות, כך הוא מספר בפרוטרוט, למד "לזהות עבודת מעבדה חלשה"),  נפגש עם אורי גלר כדי להיווכח אם קסמיו אמיתיים (ונוכח שגלר לא הצליח לקרוא את מחשבותיו, וגם לא לכופף מזלג, בנוכחותו… בכלל – הוא מלגלג לכל מיני מיסטיקות: כשהיה סטודנט, כך הוא מספר, עלה יום אחד בדעתו שסבתא שלו מתה. "מיד אחר כך הגיעה שיחת טלפון, ממש ככה. היא הייתה מיועדת לפיט בארני – סבתא שלי לא מתה"… הוא מספר, ואפשר כמעט לשמוע את הצחוק שלו כשהוא מוסיף כיצד לימד את עצמו שצירופי מקרים יכולים לקרות, אבל הם אינם מוכיחים שום דבר). הוא למד לתופף בכלי נגינה ברזילאי ואפילו השתתף בקרנבל כחבר באחת הלהקות, לימד את עצמו להבחין בחפצים באמצעות ריחם (כמו שעושים כלבי גישוש),  וכשהיה סטודנט בפרינסטון התחיל להתעניין בנמלים. אחרי שצפה בהן, ניסה לגלות איך הן מוצאות דברים, ולכן שם להן פיתיון – חתיכת קרטון מרוחה בסוכר, ואז גזר חתיכות נייר שבאמצעותן העביר את הנמלים ממקום למקום, כדי לבדוק איך נודע להן היכן הסוכר. התברר לו שהנמלים משאירות עקבות, ולכן סימן בעיפרון את הנתיב שבו הלכו, ובחן איך הן משכללות אותו… הבנתו את הנמלים השתפרה עד כדי כך, שכאשר גילה שיירה שמגיעה אל המזווה שלו, ידע איך למנוע מהן לפשוט עליו, בלי להרוג אותן. "שום רעל! לנמלים מגיע יחס אנושי!" הוא הצליח כמובן "לפתות" אותן, העביר על פיסות הנייר את הראשונות בשיירה, עד שכולן למדו לפסוע בנתיב אחר, אל הפתיון. "כעבור חצי שעה בערך השביל הישן התפוגג וכעבור שעה לא נשארה נמלה במזווה שלי. לא שטפתי את הרצפה. לא עשיתי שום דבר, רק הסעתי נמלים." סקרנותו לא ידעה גבולות. בשלב מסוים בחר להמשיך ללמד באוניברסיטת קלטק, אף על פי שבמקומות אחרים הציעו לו תנאים טובים בהרבה, כי חש שבסביבה הזאת הוא זוכה לפגוש את מיטב החוקרים, ולשמוע על התגליות הכי מרהיבות, וזה מה שבאמת חשוב לו.

באחד הסיפורים המרתקים והמצחיקים, שגם ממנו הפיק לקח, תיאר פיינמן כיצד הלך שבי אחרי דברים שאמר לו מי שנראה בעיניו גבר של ממש: צבָּע, שטען כי כדי להשיג צבע צהוב, הוא מערבב אדום ולבן. פיינמן ידע כמובן ששני הצבעים הללו מפיקים ורוד, ואף ניסה להתווכח עם הצבָּע, אבל כשזה עמד על דעתו, לא התעצל פיינמן, הלך וקנה צֶבע אדום וצבע לבן, והגיש אותם לצבָּע כדי שידגים כיצד הוא יוצר צהוב מאדום עם לבן. התוצאה הייתה כמובן – ורוד, כמצופה. רק אז מלמל הצבָּע משהו על איזו שפופרת קטנה של צבע צהוב שהוא נוהג להוסיף לתערובת… "זה מראה לכם איזה אמון היה לי ב'גברים אמיתיים'," מסכם פיינמן. "הצבע אמר לי [לפני כן] כל כך הרבה דברים סבירים [על צביעת קירות], עד שהייתי מוכן להביא בחשבון סיכוי כלשהו שמדובר כאן בתופעה מוזרה שלא ידועה לי…"

על שותפותו בפיתוחה של פצצת האטום הוא מעיד, הפעם לא בלצון, עד כמה הטרידה אותו הידיעה שעוצמת הרס כזאת אפשרית: "הייתי יושב במסעדה בניו יורק, למשל, מסתכל על הבניינים ומתחיל לחשוב, אתם יודעים, על רדיוס ההרס של פצצת הירושימה, וכן הלאה… או הייתי מסתובב ורואה אנשים בונים גשר, או סוללים כביש חדש, והייתי חושב, הם משוגעים, הם פשוט לא מבינים, למה הם בונים דברים חדשים? הלא אין שום טעם. אבל," הוא מוסיף, "למרבה המזל, זה חסר טעם כבר קרוב לארבעים שנה, נכון? אז טעיתי כשחשבתי שאין טעם לבנות גשרים חדשים, ואני שמח שלאנשים אחרים היה השכל להמשיך הלאה." (אי אפשר שלא לקוות כי התעלולים האחרונים של קים ג'ונג און  ושל דונלד טראמפ לא יוכיחו שטעה במסקנתו).

הפרקים שריתקו אותי במיוחד, אולי מכיוון שהייתי מורה במשך שנים רבות (אמנם לא למדעים, אבל העיקרון לא משנה), הם אלה שבהם מותח פיינמן ביקורת מושכלת על מערכת החינוך. באחד מהם הוא מתאר את שיטות ההוראה בברזיל, שאותן בחן מקרוב. הוא מראה כיצד במקום שבו "כל כך הרבה ילדים לומדים פיסיקה" בעצם לא מלמדים אותם מאומה, אלא רק לשנן חוקים נטולי משמעות מבחינתם. והוא נותן דוגמה מתוך ספר לימוד פיזיקה שראה בברזיל: "'טריבולומינסצנציה היא האור הנפלט כשמרסקים גבישים…'" נכתב שם, ופיינמן זועם: "יש כאן מדע? לא! בסך הכול אמרתם מה פירושה של מלה אחת באמצעות מלים אחרות. לא אמרתם שום דבר על הטבע – אילו גבישים פולטים אור כשמרסקים אותם, למה הם פולטים אור. ראיתם פעם סטודנט הולך הביתה ומנסה את זה? הוא לא מסוגל. אבל אילו היה כתוב כאן, במקום זאת, 'אם לוקחים קוביית סוכר ומרסקים אותה בצבת בחושך, אפשר לראות הבזק אור כחלחל, יש עוד גבישים שעושים את זה. איש לא יודע למה זה קורה, תופעה זו נקראת  'טריבולומינסצנציה," אילו כך היה כתוב, מישהו היה הולך הביתה ומנסה את זה. ואז הוא היה לומד להכיר את הטבע."

במקרה אחר התבקש פיינמן להיות חבר בוועדה שבדקה ספרי לימוד במתמטיקה. הוא הזדעזע מעליבותם. מכך שהיו רצופים בטעויות, אבל בעיקר מכך שלא באמת לימדו מאומה. כמו שבברזיל היה ברור לו שאף אחד אינו לומד ואינו מלמד פיזיקה, כך כשבדק את ספרי הלימוד נוכח שאין לכותביהם מושג בהנחלת המתמטיקה. הקריאה בהם עוררה בו  תחושה שהוא קורא "משפטים עם כמה שגיאות דפוס, ולפתע פתאום יש משפט שלם שכתוב מהסוף להתחלה. המתמטיקה הייתה פשוט אבודה!" וזה עוד ניחא. כי לתדהמתו התברר לו שחלק מחברי הוועדה נתנו ציון (ממוצע) לספר שלא היה כתוב בו כלום. או שלא שמו לב שהספר שקיבלו לבדיקה מכיל רק דפים ריקים, או שהסתמכו על ההמלצות וההסברים שקיבלו מהמוציא לאור! (פיינמן, בניגוד להם, סירב לקבל מידע על הספרים). אחרי ההתנסות הקשה הזאת, ובמיוחד מכיוון שהמלצותיו לתיקונים לא התקבלו, סירב פיינמן לשמש בוועדה דומה שבחנה ספרי לימוד במדעים.

ניסיתי לתת כאן טעימות, ממש על קצה המזלג, מספר ששמעתי עליו רבות ממעריץ מושבע של ריצ'רד פיינמן. נוכחתי שכל דברי השבח, על האיש, כמובן, אבל גם על הספר, מוצדקים.

אמנם הוא יצא לאור מזמן, ב-1995, אבל תכניו לא התיישנו. הוא מומלץ בחום.

הנה קישור לדף שלו באתר סימניה. ודאי אפשר להשיג אותו שם, כ"יד שנייה".


Richard Feynman, You Must Be Joking, Mr. Feynman
לעברית: עמנואל לוטם

א"מ פורסטר: מה הסכנה שמפניה צריך סופר להישמר

אפשר להניח, על פי מבנה גולגלתו, שהאדם הניאנדרטלי הקשיב לסיפורים. המאזינים הפרימיטיביים היו קהל של אנשים פרועי שיער, שישבו סביב המדורה בפיות פעורים. הם הותשו מהמאבק נגד ממותות או קרנפים שעירים, ונשארו ערים רק אם היו במתח. מה יקרה עכשיו? הִמְהם המספר, וברגע שהצליחו לנחש מה יקרה עכשיו, הם נרדמו, או הרגו אותו.

אפשר לנחש מה היו הסכנות שהמספר התמודד אתן כשחושבים על שחרזדה: זאת שניצלה מהגורל שיועד לה, רק משום שידעה להשתמש ביעילות בנשק המתח – הכלי הספרותי היחיד שפועל על עריצים ועל פראי אדם.

אכן, היא הייתה מספרת מחוננת: תיארה הכול בכישרון, ידעה לא לשפוט ולא לנקוט עמדה מוסרנית, היטיבה לשרטט דמויות, לבחור את האירועים שסיפרה עליהם ולתאר מקומות שהכירה היטב – אבל חייה לא ניצלו בזכות הכישורים הללו דווקא. כל אלה היו שוליים בלבד. היא ניצלה כי הצליחה להשאיר את המלך במתח. הוא תהה בלי הרף מה יקרה עכשיו. בכל פעם ששחרזדה ראתה את השמש זורחת, היא הפסיקה באמצע המשפט, והותירה אותו פעור פה…

כולנו, כל בני האדם, דומים לאותו מלך. אנחנו רוצים לדעת מה יקרה עכשיו. לכן עמוד השדרה של כל רומן חייב להיות הסיפור.


(מאנגלית: עופרה עופר אורן)

ג'ק קורנפילד, "הלב הנבון": מה עלול לקרות למי שאינו שם לב לאנשים אחרים

הקשב יכול לעזור לנו להתעורר מהאשליה. אפילו צבא ארצות הברית מפעיל תוכניות לאימון קשב המבוססות על תוכניות הפחתת הלחצים של ג'ון קבט-זין, תוכניות שזכו להצלחה בבתי חולים ובסביבות עסקיות. קצין צעיר, שתמיד היה קצר רוח ובעל היסטוריה של בעיות בעקבות ביטויי כעס, נשלח על ידי מפקדו לקורס קשב בן שמונה שבועות, כדי לעזור לו להפחית את רמת הלחץ הנפשי שלו.

יום אחד, אחרי שיעור, הוא נכנס לערוך קניות בסופרמרקט. החנות הייתה עמוסה ותורים ארוכים השתרכו לפני הקופות, ואילו הוא מיהר והיה עצבני כדרכו. לפניו בתור הוא ראה אישה שנשאה תינוק על זרועה והיה לה רק מוצר אחד, ולמרות זאת היא סירבה לגשת לקופת האקספרס. המצב החמיר כאשר הגיעה האישה אל הקופאית והשתיים החלו לקשקש עם התינוק. האישה אפילו נתנה לקופאית להחזיק בתינוק כמה רגעים, והיא השתעשעה איתו ודיברה אליו בשפת תינוקות.

הקצין התחיל ממש לכעוס, אולם מכיוון שיצא זה עתה משיעור מדיטציה ואימון קשב, הוא הבחין במה שקורה לו, בכיווץ ובחום שעלו בגופו. הוא בחר לנשום נשימות עדינות ולאט לאט נרגע.

כאשר הגיע לקופאית הוא היה רגוע מספק כדי לומר לה: "זה היה ילד חמוד." "באמת? הוא מוצא חן בעיניך?" אמרה הקופאית. "זה התינוק שלי. בעלי היה טייס בחיל האוויר. הוא נהרג בשנה שעברה, אז עכשיו אני חייבת לעבוד במשמרות כפולות ואמי שומרת לי על הילד ומשתדלת להביא אותו אלי פעם או פעמיים ביום כדי שאוכל לראות אותו קצת."

כשאנחנו חיים באשליה, אנחנו ממהרים לשפוט אחרים, אנחנו מחמיצים את היופי הפנימי שלהם, בנוסף על כך אנחנו עיוורים לכאביהם ולא יכולים להגיב אליהם בחמלה. בגלל חוסר תשומת לב אנחנו לא מבחינים באוכל שמוגש לנו, במצעד אנשים ברחוב, בנופים המשתנים מולנו כל הזמן, בקשר הפתוח, הלבבי, עם כל העולם.


 

THE WISE HEART, Jack Cornfield

מאנגלית: ברוך גפן

ג'ק קורנפילד, "הלב הנבון": מה הקשר בין ניצולת שואה שסלחה למנגלה, לבודהיזם

"במקדש גדול, מצפון לסוּקוֹטאי, בירתה הקדומה של תאילנד, עמד פעם פסל בודהה ענקי ועתיק…"

כך נפתח הספר הלב הנבון שכתב הפסיכולוג הבודהיסטי, אמריקני, יהודי, ג'ק קורנפלד. ההתחלה, שנראית כמו משפט ראשון באגדה – ואולי הוא אכן כזה? – נמשכת בסיפור מרתק: במשך חמש מאות שנים זכה פסל החֵמר לטיפול מסור, "למרות שלא היה יצירת האמנות המרשימה והיפה ביותר של הבודהיזם התאילנדי". עד שיום אחד הבחינו הנזירים שהוא מתחיל להיסדק. למרבה הפליאה כשבחנו אותו היטב גילו שעמוק בתוך מעטה החמר עשוי הפסל זהב טהור.

הסיפור משמש דימוי בסיסי למה שבא בהמשך: ההבנה כי מעטה חיצוני מסתיר לפעמים תוכן יקר ועשיר הראוי לתשומת לב ולהערכה, וכדאי לכל אחד מהקוראים ללמוד כיצד להסיר את המעטֶה כדי לחשוף ולגלות את פנימו הסמוי מהעין, שכן "רבים מאתנו שכחו את מהות טבענו."

עלי להודות כי אלמלא קיבלתי את הספר במתנה, ודאי לא הייתי מגיעה אליו, ולא הייתי מתוודעת לדברים המרתקים שהוא צופן. עלי להודות שלא הִשַלְתי לאורך הקריאה את ספקנותי, במיוחד במקומות שבהם מספר לנו קורנפילד על גלגולי נשמות, על זיכרונותיו מגלגולים קודמים, ועל מעשים על-טבעיים "מוכחים", לדבריו,  שמודטים רציניים יכולים לבצע (אבל לא רק בקטעים הללו הייתי ספקנית), זאת לעומת החלקים שבהם קורנפילד מבסס את דבריו על עובדות מדעיות מוכחות, למשל – שפעולות חוזרות נטבעות בסינפסות שבמוח. עם זאת, חשתי שחלקים רבים בספר ראויים לתשומת לב ולהקשבה.

הספר מחולק לחמישה חלקים עיקריים, ובסיומו של כל אחד מהם מציע קורנפלד תרגול מעשי, שאמור להקנות לקורא את היכולת לאמץ לעצמו את העקרונות שהפרק פרש בפניו.

קורנפילד מבסס את כל מה שהוא כותב על התנסויות אותנטיות, חלקן מחייו, ואחרות ממפגשים עם מטופלים, או מסיפורים ששמע מאחרים. כמו כן, הוא שוזר בכתיבתו לא מעט סיפורים קצרים, ציטוטים מרתקים מאת מורים רוחניים, בראש ובראשונה – מבודהה. אי אפשר שלא להזדהות עם תיאורי המצוקה הרבים שהוא מעלה – למשל, זיכרונותיו מילדותו הפגועה, עם אב אלים ואם חלשה וכנועה שבמשך שנים רבות מדי השלימה עם האלימות שספגו, היא ובניה. קורנפילד מכיר מקרוב את "הכמיהה להיות חלק ממשהו ראוי ואמיתי", המתוארת בפרק הראשון, שכותרתו, בהמשך לסיפור על הבודהה המכוסה בחמר, מבטאת את הרצון למצוא "אצילות, הטוב המקורי שלנו".

לצערי, כבר בפרק הראשון צץ בלבי פקפוק. קורנפילד מתאר את התמימות הילדית שלדבריו "מצויה בכל אדם ואדם". הרעיון מקסים ושובה את הלב, והוא למעשה הנחה בסיסית שאפשר לפגוש אותה לאורך הספר כולו. זוהי כמובן תפיסה המנוגדת לרעיון המופיע במקרא (בראשית ח', כ"א), לפיו "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". (מעניין לציין כי גדולי הפרשנים – רש"י בראשם – לא ביארו את הפסוק המקראי הזה, מן הסתם מכיוון שמשמעותו נראתה להם מובנת מאליה). מדבריו של קורנפילד אפשר להבין כי הבודהיזם אינו מכיר ברוע בסיסי, מולד, בפסיכופתיה, בסדיזם. שוב ושוב הוא מלמד אותנו שאפשר, באמצעים שונים, להביס את הרוע. באחד הסיפורים הוא מתאר, למשל, את התנסותה של אישה שנסעה לטיול במזרח התיכון, ומצאה את עצמה יום אחד "מוקפת המון אנשים צווחים, שואגים ומאיימים להשליך אבנים עליה ועל חבריה, רק מכיוון שהם אמריקאים". אחרי הבהלה הראשונית, המובנת, הייתה לאישה תובנה: "היא הבינה איך מרגישים בני⁻אדם שנתקלו בבוז ובשטנה בגלל המוצא שלהם, העדפותיהם המיניות או מינם". ואז "משהו נבקע בתוכה ונפתח, והיא הרגישה כאילו היא בנעליהם של מיליוני המדוכאים בכל רחבי העולם, כולל האנשים שהפגינו כלפיה שנאה באותו הרגע." עד כאן עדיין אפשר – גם אם בקושי – לקבל ואפילו לכבד את כוחו של הבודהיזם למתן תגובות ולאפשר לקורבן-בכוח של אלימות להזדהות עם מי שעלול בעוד רגע לפגוע בו. אבל קשה שלא להטיל ספק רציני בהמשך: "בזכות כמה מחוות לבביות", כך כתוב, הצליחו האישה וחבריה "להמשיך בדרכם ללא פגע." האם העובדה שאיני מסוגלת לראות בעיני רוחי את המהלכים המתוארים מעידה על שכבת חמר שמכסה על לבי, כפי שיגידו עלי ודאי המאמינים, או על פיכחון וראייה מציאותית של הסיטואציה?

כמעט כל הסיפורים הקצרים בספר מסתיימים באותו אופן: שוב ושוב מתוארות מצוקות מסוגים שונים, וכולן נפתרות באורח כמעט מופלא, כשהסובלים מהן נוהגים על פי ה"שיטות" השונות המתוארות בו. למשל, בפרק "התמרת שורשי הסבל" הקורא לומד איך לשנות את אורח המחשבה הקבוע שלו, איך לוותר על התשוקה ולאפשר במקומה לנדיבות להציף את הלב, כי "כל סוג של נתינה מביא אתו ברכה." אחד הסיפורים הנלווים – סיפור מרגש, יש לומר – הוא על איכר שיבול התירס שלו נשא כל שנה פרסים, והוא נהג לחלק את זרעיו לשכניו, בחינם. כשנשאל מדוע הוא נוהג כך הסביר כי בעצם הוא דואג לעצמו. "הרוח נושאת את האבקנים ומפזרת אותם בין השורות של כולם. אם השכנים שלי מגדלים תירס מאיכות נמוכה, תהליך ההפריה הטבעי מוריד את איכות התירס שלי." יכולה אם כן להיות לנדיבות תועלת ישירה בעולם המעשה, מעבר לכך שבזכותה "הלב שופע", ואנו חשים כי  "מתרחבת תחושת הטוב הפנימי שלנו." הסיפור שמגיע באותו פרק לסופו הטוב הוא זה של ארתור, שסבל מתשוקה להצליח בעסקים והיה "כפייתי לגמרי לגבי הרעיון שהוא עומד לעשות ערימה של כסף במהירות". בתום המפגש הבודהיסטי, אחרי שלמד "להניח לתשוקה שלו לגדול בתוכו", עד שחש שהוא מתרוקן בעטיה, כאוב בגופו, נזקק ופגום, הונחה ארתור לתת לתחושות הקשות הללו להתרחב, למלא את החדר ואז את העולם. תוך כדי כך "פחתה התנגדותו", הוא החל לחוש חלק מהחלל הסובב אותו, התמלא בתחושות טובות, והחל לחשוב על מה שאהוב עליו: "הכלב שלו, טיול ביער, ביתו והשכונה שלו, חברים", וכך נפרד מהתשוקה, "ראה שהוא יכול לאהוב אותם בלי לחוש מחסור", רק מכיוון ש"בפתיחות הזו הוא היה מחובר באופן טבעי אליהם ואל כל הדברים. הוא הרגיש שזהו סוג הקשר שאליו כמה כל חייו."

זוהי רק דוגמה אחת מני רבות לטיפולים מוצלחים ברוח הבודהיזם שקורנפילד מעיד עליהם. (למרבה הצער, הדיווחים המרנינים הללו העלו בדעתי סיטואציה שמתוארת כאן: "האמת הפחדנית"). הוא עצמו מציין לפחות פעם אחת כי תיאור הנקודה המסכמת של אחד הטיפולים "מתקתקה מכדי להיות סוף הולם לסיפור", אבל אותם סופים שנראים מתוקים מדי חוזרים שוב ושוב.

אחד העקרונות החשובים המתוארים בספר הוא הצורך להפריד בין כאב וסבל. כאב הוא חלק בלתי נמנע של החיים. לעומת זאת, את הסבל הנגרם בעטיו של הכאב אפשר לתלות בעמדה שנוקט כל אדם כלפי ההתנסויות השונות בחייו: "יש קץ לסבל, לא קץ לכאב, אלא שחרור מכוחו".

דוגמה מעניינת לכך אפשר לראות בסיפור שעורר לאחרונה פולמוס ציבורי: אווה מוזס-קור, ניצולת שואה, אומרת שסלחה ליוזף מנגלה, שערך ניסויים בגופה ובגוף של אחותה התאומה, כששתיהן היו בנות עשר. בריאיון ששודר לפני ימים אחדים בערוץ 10 הסבירה מוזס-קור את עמדתה: "אנחנו לא יכולים לשנות את מה שקרה. זה מה שטרגי. אבל אנחנו יכולים לשנות את היחס שלנו למה שקרה". היכולת שמצאה בתוכה לסלוח, כך הסבירה, העצימה אותה, ושיחררה אותה מאושוויץ. דבריה עוררו לא מעט כעס, ולא רק בקרב ניצולים. אלי ויזל הגיב לפני כמה שנים ואמר: "מדי פעם שואלים אותי אם אני סולח. מי אני שאסלח? אני לא אלוהים. אני לא מאמין באשמה קולקטיבית… לא, אני לא יכול לסלוח."

נדמה לי שלא כל מי שצפה בריאיון אתה שם לב שאווה מוזס-קור אינה מסתפקת בתחושת הסליחה שלה. היא מביעה סיפוק מכך שאחד הפושעים הנאצים, אוסקר גרוניג – היא ביקשה שיפסיקו את ההליכים המשפטיים נגדו לאחר שהועמד לדין בהיות בן תשעים ושלוש – חתם על הצהרה שבה הודה בפשעיו וביקש סליחה מקורבנותיו.

"בפעם הבאה שאתקל במכחיש שואה אתקע לו את המסמך הזה בפרצוף", אומרת אווה בארשת של ניצחון. וכאן מתגלה התמימות המופלאה שבה נתקלתי גם בספר שלפנינו. אווה מוזס-קור מאמינה כי בעזרת מסמך חתום תוכל להוכיח לבני שיחה שהשואה התרחשה. נראה שאינה מבינה כי שום ראיה לא תגיע ללב או למוח של פסיכופת, שמסרב להכיר באמת (כשם ש"מחוות לבביות" לא יבלמו התקפה אלימה שכבר החלה?).

אלה, אם כן, הסתייגויותיי. עם זאת, עלי לזכור כי קריאת הספר הלב הנבון היא נגיעתי הראשונה בעולמה של תורה עתיקת יומין, שמיליוני בני אדם חיים על פיה, ולומר בענווה שיש בה, בלי ספק,  משמעות וטעם.

סיפורים רבים שהוא מביא מעוררים מחשבה ומרתקים. דוגמה אחת קטנה: סיפור על איש שהווטרינר הורה לו לתת לכלבו תרופה חשובה. האיש נהג לאחוז בכלב ולאלצו לבלוע אותה. הכלב התנגד כל פעם ונאבק, עד שפעם אחת הצליח להשתחרר והתרופה נשפכה. להפתעתו של האיש חזר הכלב וליקק אותה מהרצפה. הסתבר לו שהכלב לא התנגד לתרופה עצמה, אלא לאילוץ! אין ספק שזה סיפור שמוסר ההשכל שלו מאלף.

לאורך הקריאה סימנתי משפטים רבים, שאפשר ללמוד מהם לא מעט. הנה כמה מהם:

"המחשבות החוזרות ונשנות שלנו מעצבות את עולמנו. מתוך חמלה, החליפו מחשבות לא בריאות במחשבות בריאות".

"כשאתם נקלעים לריב או לסכסוך, עשו הפסקה, השהו את תגובתכם והכילו את המאבקים של כולם בחמלה".

"כאשר מתגלעים חילוקי דעות או סכסוכים, רצוי לבחון, האם אנחנו באמת רוצים לשמוע מה מטריד את הצד השני? האם אנחנו פתוחים לשמוע, ללמוד, לראות?"

"אם אנחנו רוצים לפעול בתבונה, עלינו לבחון את הכוונות שלנו כדי לוודא שאין בהן אשליה" (כדי להדגים את העיקרון הזה מספר קורנפילד על הורים שמרוב כוונות נוצריות נידו את בתם, כי ילדה ילד מחוץ לנישואים, ובהתנהגותם "לאו דווקא הלכו בדרכי ישו, שהטיף לאהבה למנודה").

"מתוך כוונה נובע מעשה, מכוח המעשה נובעים הרגלים. מההרגלים נובע האופי. מהאופי נובע הייעוד."

"כשאנחנו מרפים מהעמדה שבה אנחנו הסובלים, אנחנו משוחררים להביא ברכה לכל מקום שאליו נלך".

כל אלה רק מעט מהמשפטים שהדגשתי כדי לשוב אליהם. כאן הם מנותקים כמובן מההקשר המסודר והמקושר, וכדי לעמוד על ערכם כדאי לקרוא את הספר כולו. אז כן, אני שמחה שזכיתי להיוודע אליו.


THE WISE HEART, Jack Cornfield

מאנגלית: ברוך גפן

היינץ ריין, "ברלין, סוף": שלטון-עיתון

"הפיהרר עומד בראש הקרב המכריע וההירואי הזה. הפיהרר מנהל את הקרב בצורה הפעילה ביותר ונשאר בבירת הרייך עד להשגת ההכרעה שאנחנו מבקשים – השלכת הבולשביקים בחזרה למזרח."

"אפילו גבלס עצמו לא היה יכול לכתוב משהו ציני ושקרי מזה," אומר לאזן, אחרי שוויגאנד סיים להקריא.

"אח, מלאך תמים שכמותך," אומר קוקטור בוטצ'ר, "הרי זה הכול גבלס, אף מאמר מערכת בגרמניה לא סוטה במלוא הנימה מההוראות הדקדקניות שלו. או שאתה לא יודע שעורכי העיתונים וראשי סוכנויות הידיעות חייבים להגיע מדי יום ביומי לתדריך אצל גבלס או אצל מר דיטריך, שהרי העיתונות שלנו היא כידוע החופשית והמלומדת ביותר בעולם?"


FINALE BERLIN Heinz Rein

מגרמנית: נועה קול

רודולף שטיינר "מבחר כתבים": מדוע לא אקרא אותו

כותרתו הנוספת של הספר שלפנינו היא "איך ליישם את האנתרופוסופיה להשגת חיים טובים". ההבטחה הגלומה בו מפתה לקרוא אותו, לא כן?

אם כי כבר בכותרת עצמה, כפי שהיא מנוסחת, מתעורר איזה ספק. "להשגת חיים טובים"? מדוע לא: "כדי להשיג חיים טובים"? אולי אפילו "כדי לשפר את החיים"? שואלת את עצמה הקוראת הדקדקנית, אבל מחליטה להמשיך ולקרוא. איך תוותר על האפשרות הזמינה לשפר את חייה?

אבל אבני הנגף המתגלות ממש בעמודים הראשונים מבהירות ששום דבר טוב לא יקרה כאן, מכל מקום – לא בעזרת הספר שלפנינו.

כי מה עושים עם ניסוחים שמצריכים פענוח כה רב – לא של התוכן, אלא של המשמעות הבסיסית ביותר, כלומר – של העברית?

הנה דוגמה: "מישהו המסוגל לבחון את הטבע האנושי יותר מקרוב יודע שמספר גדול של תהליכי חשיבה הם מסוג זה, ואולי רואה, היינו אומרים, שאנשים הנמצאים בתוך מכונית דוחפים אותה ומאמינים שהם אלה הגורמים לה לנוע," נכתב בעמוד 15.

סליחה? מה בדיוק כתוב כאן? הכוונה אולי לומר משהו כמו: "ברור למי שיודע כיצד לבחון מקרוב את הטבע האנושי כי תהליכי חשיבה רבים נמנים עם אלה שתיארנו"…

אבל מה הלאה?

החל מהנקודה הזאת קצרה ידי מלפרש. אין לי היכולת לתרגם את העברית הפתלתלה לעברית מובנת, שכן אין לי מושג למה הכוונה בניסוחים "אולי רואה"? "היינו אומרים"?

דוגמה נוספת מאותו עמוד (15): "בהשוואה בין האורגניזם האנושי לשעון נעשה שימוש לעתים קרובות". כלומר – "לא פעם משווים בין האורגניזם האנושי לשעון"?

ספקותי התעוררו כבר בעמוד הקודם, (14), כשנתקלתי בניסוח המסורבל והמעצבן – "גיליתי כיצד, על ידי כמות קטנה של כוח קיטור, ופשוט על ידי ארגון מחדש של חלקי המכונה, כמות גדולה מאוד של עבודה יכולה להיעשות על ידי מכונה אחת".

הספקות התבססו כעבור עוד כמה פסקאות, עד כדי כך שסגרתי את הספר והנחתי אותו בצד.

כאשר אני נדרשת כקוראת לעצור אחרי כל משפט כדי לנסות לפענח אותו, אני מוותרת מראש או לפחות די מהר על מה שיכולתי אולי להפיק מספר כלשהו. אין טעם במאמץ, ואין שום הנאה מהקריאה.

סליחה, רודולף שטיינר. רציתי ללמוד על האנתרופוסופיה, רציתי לברר בעזרתך מה אני יכולה לעשות כדי לשפר את חיי. כל זה כבר לא יקרה בעזרת "מבחר כתבים".

על "הבהירות והיופי" של פיצוץ אטומי

בריגדיר גנרל תומס פארל, מעיד על מה שראה בעקבות הפיצוץ האטומי הניסיוני הראשון בניו מקסיקו:

המחזה מתוך המקלט היה דרמטי מכפי שאפשר להעלות על הכתב. נדמה שכולם הרגישו שהפיצוץ חרג הרבה יותר מהציפיות האופטימיות ביותר ומהתקוות הפרועות ביותר של המדענים. כולם הרגישו שהם נוכחים בלידתו של עידן חדש. אפשר לכנות את התוצאות חסרות תקדים, מרשימות, יפות, מדהימות ומפחידות. מעולם לא התרחשה תופעה מעשה ידי אדם בעלת עוצמה אדירה שכזו. שום תיאור לא יכיל את אפקט הברק. המדינה כולה הוארה באור יקרות שעצמתו גדולה פי כמה וכמה מאור השמש בצהרי היום. הוא היה זהוב, סגול, אדום וכחול. הוא עטף כל פסגה, כל נקיק וכל רכס בהרים הסמוכים בבהירות ויופי העולים על כל דמיון. זה היה היופי  שמשוררים גדולים חולמים עליו, אף שום תיאור אינו עושה עימו צדק. שלושים שניות לאחר הפיצוץ הגיע הדף האוויר הראשון והוטח באנשים ובחפצים, ואחריו שאגה חזקה, מתמשכת, מפחידה, המזהירה מפני יום הדין.

 

Michael Dobbs Six Months in 1945, FDR, Churchill and Truman from World War to Cold War

לעברית: כרמית גיא

על האימה שחש העולם בימי המלחמה הקרה אפשר ללמוד מהסרט המזח, מאת כריס מרקר

מייקל דובס, "שישה חודשים ב-1945": מדוע הוטלה הפצצה על הירושימה?

מה משפיע יותר על המציאות, מהלכה של ההיסטוריה "המתנהלת מתוך עצמה", או בני אדם, מנהיגים, הניצבים "בלב הסיפור" והם "הקובעים את התפתחותם של מאורעות גדולים"? את השאלה הזאת מציג מחברו של הספר שישה חודשים ב-1945, רוזוולט, סטלין, צ'רציל וטרומן ממלחמת עולם למלחמה קרה לקראת סיומו, ומגיע למסקנה שלשני הכוחות הללו יש עוצמה רבה, ושאי אפשר בעצם להפריד ביניהם.

זאת בעיניי מסקנה קצת מוזרה, ואפילו מופרכת, לאור כל מה שקדם לה. הספר, שלישי בטרילוגיה שכתב דובס על המלחמה הקרה, בוחן את המהלכים שהובילו אליה, ומתאר את האנשים רמי הדרג שעיצבו את מציאות חייהם של מאות מיליוני בני אדם. כפי שנכתב בצדק על גבו של הספר, דובס ניחן ביכולת סיפורית ותיאורית יוצאת מהכלל. הקריאה של הספר מרתקת, כי הוא מעורר את התחושה שאנחנו, ביחד עם המחבר, נוכחים בשעת מעשה במקומות ובאירועים שהוא משחזר בפנינו.

מטרתו של דובס לאתר את מקורה של המלחמה הקרה, שניתח בשני ספריו הקודמים. עתה הוא מבקש להבין מה הכוחות שיצרו אותה. המעקב שלו אחרי ההתפתחויות מרתק כמו ספר מתח, גם אם סופו ידוע, לכאורה, ובעצם כלל וכלל לא, שהרי כיום מדברים שוב על חידושה של אותה מלחמה. אמנם קשה לכנות את מה שמתרחש קרוב מאוד לגבולנו כמלחמה "קרה", ובעצם אין לדעת לאן מובילים המהלכים העכשוויים. נראה כאילו הם מוליכים לקראת התנגשות בלתי נמנעת, ואי אפשר אפילו לדעת מי יהיו הצדדים הניצים.

ששת החודשים המתוארים בספר נפתחים בוועידת יאלטה. את האירוע ההיסטורי מכירים כולם, כמו גם את התצלום האיקוני של שלושת מנהיגי בנות הברית, שבקרוב ינצחו את גרמניה: צ'רצ'יל וסטאלין היושבים משני צדדיו של רוזוולט. אבל מה בדיוק קרה שם? כמה זמן נמשכה הוועידה? מה הניע את האנשים שהשתתפו בה? מה רצו להשיג? במה הצליחו ובמה נכשלו? והכי חשוב: מה היו ההשלכות של ההחלטות שהגיעו אליהן?

אנחנו מלווים את רוזוולט בדרכו הארוכה ליאלטה: הפלגה, טיסה, נסיעה ממושכת במכונית. עוקבים אחרי הנופים וההרס שהוא רואה. לא בכדי הטריח את עצמו עד חצי האי קרים הנשיא המרותק לכיסא גלגלים שמחלתו החמירה מאוד באותם ימים (כעבור כמה חודשים הלך לעולמו). היה לו ברור שאם הוא רוצה להשפיע על גורל העולם (והוא רצה!), ולהביא לכך שאחרי המלחמה יזכו תושבי הארצות באירופה בחופש ובשלטון דמוקרטי, עליו להתמודד עם סטלין ולנסות להציב את כל כובד משקלו בעימות הצפוי. לא זו בלבד, אלא שהמלחמה טרם הסתיימה. ההכרעה – הכנעתה הסופית של גרמניה, ובהמשך גם של יפן – חייבה מאמץ מלחמתי נוסף, ורוזוולט ידע היטב שככל שהרוסים יתאמצו יותר, ליתר דיוק – יאבדו יותר חיילים – כך ייהרגו פחות אמריקנים. הפערים בקורבנות כבר היו ברורים: יותר משמונה מיליון הרוגים מקרב החיילים הסובייטים, לעומת קרוב למיליון אמריקנים ובריטים, ביחד. מאחר שהסובייטים הקריבו יותר, הם חשו שזכותם לקבל יותר, כמנצחים. בוועידת יאלטה דרש סטלין שאחרי התבוסה תקבל ארצו  פיצויים נרחבים, הוא דיבר על מילארדי דולרים. כמו כן תבע לזכות בשליטה בארצות מזרח אירופה, בעיקר בפולין, ולקבוע בעצמו את שיטת הממשל שתונהג שם. מנהיגי המערב לא הסכימו לשתי הדרישות הללו.

גם אחרי התבוסה של גרמניה אפשר היה לראות את השוני בתפיסת העולם המערבית לעומת זאת הסובייטית: אלה מוטרדים מכך שיש להאכיל את האוכלוסייה האזרחית בגרמניה המרוסקת, ואלה בוזזים ככל יכולתם, וממשיכים לתבוע פיצויים.

כל אלה עובדות ידועות. החידוש בספר בפרטים הקטנים, היומיומיים שהוא מביא בפנינו. למשל − תיאור הארמונות השונים, שבהם שהו כל אחד מהמנהיגים במהלך הוועידה. הפער הבלתי נתפש בין המצוקה וההרס המוחלט שהותירו הגרמנים בנסיגתם, הרעב ששרר בחצי האי קרים, ולעומתם – הסעודות המופרזות בכל קנה מידה, שבהן האביסו ביאלטה את האורחים הנכבדים. התנאים ההיגייניים הירודים – עשרות אנשי הפמליה שנאלצו לחלוק בית שימוש אחד ("לאחר מעשה הסכימו צירי הוועידה שחדרי האמבטיה ובתי השימוש היו הנושא הנדון ביותר בוועידת יאלטה, חוץ מהמלחמה עצמה") – לעומת הפאר המטורף שבו עטפו את המנהיגים: המיטה הענקית שצ'רצ'יל דרש, המשקאות: "כוסית שרי בחדרי לפני ארוחת הבוקר, כמה כוסות ויסקי וסודה לפני ארוחת הצהריים ושמפניה צרפתית וברנדי עתיק לפני שאני הולך לישון בלילה", ועוד תפנוקים רבים.

מעניינים במיוחד כל הציטוטים המוגשים לאורך הנרטיב, המעניקים מבט אל נבכי הנפשות הפועלות. לדוגמה, דבריו של רוזוולט, בדרכו אל הוועידה: "כולם מרחמים עליי כי אני צריך להתעסק עם צ'רצ'יל ועם סטלין, הייתי רוצה שמדי פעם בפעם ירחם מישהו גם על צ'רצ'יל ועל סטלין".

דובס בוחן את האנשים הללו, חושף בלי כחל ושרק את דמותו הדמונית של סטלין, את ערמומיותו הטרחנית-משהו של צ'רצ'יל, ואת האינטליגנציה הרגשית יוצאת הדופן של רוזוולט, שמאמציו לגבור על קשייו הגופניים − הוא כבר היה אז ממש בערוב ימיו − מעוררים התפעלות. אנו חווים את האישיות הפסיכופתית של סטלין, שאצלו "אפילו מוגי הלב הופכים לגיבורים, ומי שלא נהפך לגיבור נהרג." אפשר להבין את בסיסה של המלחמה הקרה כשרואים את השוני העצום ביחס של הסובייטים והאמריקנים לשבויי מלחמה בני ארצם. אצל סטלין, מי שנפל בשבי היה מוג לב שיש להוציאו להורג או לפחות לשלוח אותו לגלות בסיביר, עם שובו הביתה. אפילו כשבנו היחיד (הייתה לו גם בת), נפל בשבי, סירב האב לפדות אותו והיה גאה כשנודע על התאבדותו של הבן. שבויים רוסיים לא רצו לשוב לארצם. שבויים אמריקנים עשו הכול כדי לחזור הביתה. את הצבא האדום אפיינו "הלהט, האכזריות, וההתעלמות המוחלטת מהמחיר בחיי אדם", לעומת האמריקנים שעיכבו את הנחיתה בנורמדי בשל החשש משיעור האבדות הגבוה הצפוי.

מדהים במיוחד להבין איך כמה גברים שנמצאים בקצה הפירמידה האנושית חורצים את גורלם של מאות מיליונים. בספר מוצגת פתקה ששרבט צ'רצ'יל בעיפרון, ובה מספרים וחלוקות: "הונגריה 50/50, בלגיה 75% רוסיה, 25% ארצות הברית" וכן הלאה. ואחרי השרבוטים הללו, אחרי ההסכמות הכלליות, הם הלכו לשתות. או לאכול עוד ארוחה שכללה 25 מנות, לא פחות, או להקשיב לנגינתם של מוזיקאים שהוטסו במיוחד לשם כך. הם התווכחו על עתידה של פולין, שבסופו של דבר הופקרה: בדיעבד הודה צ'רצ'יל שלא קלט את ההבחנה בין שני יובלים של נהר האודר, וגם רוזוולט לא הבין את משמעות הפרט, ולא ידע שמדובר על שטח שגודלו כשל מדינת מסצ'וסטס ובו 2.7 מיליון תושבים: הוא "לא קרא את נייר העמדה שהכין משרד החוץ של ארצות הברית"!

אחד הוויכוחים בין סטלין לנשיא ארצות הברית מעלה על הדעת סוגיה אחרת, שהתעוררה לאחרונה במשנה תוקף בסרטו התיעודי של ניר ברעם, "הארץ שמעבר להרים". בשיחות עם פלסטינים מציף ברעם את השגיאה המהותית של השמאל הישראלי: אלה מדברים על נסיגה לגבולות 67, ואלה תובעים חזרה לגבולות 47.

שיח דומה אפשר לשמוע בוועידה נוספת, שנערכה בברלין, אחרי תבוסת גרמניה:

"'שלושת הגדולים' [הנשיא האמריקני, ראש הממשלה הבריטי והרודן הסובייטי] לא הסכימו אפילו על עניינים בסיסיים כמו צורתה של גרמניה לאחר המלחמה. סטלין גזל נתח גדול משטחה והעביר אותו לפולין בלא להגיע להסכם עם בעלות הברית. הוא התעקש שגרמניה הנה מה שהפכה להיות לאחר המלחמה. לא קיימת שום גרמניה אחרת.

'מדוע לא נאמר גרמניה של שנת 1937?' שאל טרומן.

'פחות כל מה שהיא איבדה,' השיב סטלין איננו יכולים להתחמק מתוצאות המלחמה.'"

כמה מוכר.

מזעזע במיוחד לקרוא, לקראת סוף הספר, על המהלכים שהובילו להטלת פצצת האטום על הירושימה ועל השיקולים שהביאו למעשה. האמריקנים ניצחו באותו שלב במרוץ החימוש. הייתה בידיהם פצצת אטום, והניסוי המקדים שערכו הוכיח שהיא פועלת כמצופה.

(בעניין המירוץ להשגת פצצה גרעינית מספר דובס אנקדוטה מרתקת: גאורגי פלרוב, פיזיקאי שהתמנה לדרגת קולונל בנקוו"ד –השירות החשאי הסובייטי – כתב לסטלין והזהיר אותו שהאמריקנים עובדים בלי ספק על פיתוח מתקן גרעיני. את התובנה שלו ביסס על אבחנה מחוכמת: "הוא עיין בכתבי עת לפיזיקה מארצות הברית בספרייה המקומית והבחין שאין מאמרים על ביקוע גרעינים, נושא שתפס עד אז מקום חשוב בחדשות. בכירי הפיזיקאים של המדען באמריקה ובבריטניה חדלו לפרסם את תוצאות עבודותיהם. המסקנה הייתה ברורה: המדענים גויסו למיזם צבאי סודי ביותר והם נתונים להשגחת הצנזורה.")

טרומן, שהחליף את רוזוולט לאחר שזה הלך לעולמו (טרומן האלמוני נבחר להיות סגן נשיא בשל שיקולים פוליטיים: באישיותו האפרורית, כך סבר רוזוולט, לא איים טרומן על אף אחד. כשנאלץ להחליף את רוזוולט חש, ואף אמר במפורש, שהתפקיד שנקלע אליו גדול עליו!), הבין שהפצצה תעניק לאמריקה כוח אדיר. אם ישתמש בה, יוכל להוכיח לרוסים שאמריקה היא מעצמה שאינה צריכה עוד לחשוש מפניהם.

הקיסר היפני שיגר מסרים של כניעה, הן לברית המועצות והן לארצות הברית. אבל לסטלין היה חשוב לתקוף בכל זאת את יפן. הוא רצה להשתלט על סין, ולשם כך היה חייב לסלק את היפנים ממנצ'וריה. הוא הפתיע את היפנים ותקף אותם עם כוח של מיליון חיילים וחצי.

בו זמנית היה לטרומן חשוב להוכיח לסטלין שהכף הוטתה לטובת אמריקה, כי יש לה עכשיו נשק רב עוצמה, והיא מעתה המעצמה החזקה ביותר בעולם.

אכן, הטענה המקובלת היא שראשי הצבא היפני סירבו להניח את נשקם. לכאורה – אמריקה נאלצה להטיל את הפצצה על הירושימה כדי לשכנע את היפנים להיכנע.

אבל לנוכח התיאור המובא בספר שלפנינו קשה להימנע מהחשד המחריד, לפיו ייתכן מאוד שהטלת הפצצה לא נועדה רק, או בעיקר, למנוע אבדות רבות נוספות בקרב צבא ארצות הברית, אלא שימשה כמעין איתות ראשון ומשמעותי מאוד במה שמכונה "המלחמה הקרה".

דובס טוען כי הנשיא טרומן לא יכול היה בעצם לבלום את הטלת הפצצה. הוא משווה זאת לנסיעתה של רכבת שכבר יצאה לדרך. הנשיא קיבל את הידיעה על הטלת הפצצה על הירושימה כשהיה בדרכו חזרה הביתה, על סיפונה של אונייה, אחרי ועידה שהתקיימה בברלין.

ייתכן שדובס צודק. שהמהלכים ההיסטוריים היו חזקים מהאנשים שהתניעו אותם. ובכל זאת, הם היו שם, המנהיגים הללו, שהאזינו למוזיקה, שתו שמפניה, וחתמו על הסכמים, צווים ופקודות, גם כשלא הבינו עד תום את פרטיהם ואת משמעויותיהם.

Michael Dobbs Six Months in 1945, FDR, Churchill and Truman from World War to Cold War

לעברית: כרמית גיא


על האימה שחש העולם בימי המלחמה הקרה אפשר ללמוד מהסרט המזח, מאת כריס מרקר

יוסף רות, "יהודים נודדים": מה גורלו של הילד היהודי בגרמניה

הילד היהודי בגרמניה פותח בנדודים המפחידים בעודו רך בשנים, ונודד מן האמון הטבעי של הנפש הילדית אל תוך הפחד, השנאה, הזרות והחשדנות. הוא נודד לתוך כיתת בית הספר, לאורך ספסלי הלימודים, משנת הלימודים הראשונה עד שנת הלימודים האחרונה, ואפילו לאחר שתפס את מקומו נדמה לו, לילד היהודי, שהוא עדיין נודד. היהודים נודדים מחוק נירנברג אחד למשנהו, מדוכן עיתונאים אחד למשנהו, כמו בתקווה שיבוא יום והאמת תימצא שם עומדת למכירה. הם נודדים ונודדים אל אותו פתגם מסוכן שכמוהו כאופיום: "לכל דבר יש סוף!" ואין אתה מעלה על דעתך שסופך שלך כנראה יבוא קודם שיבוא הסוף שבפתגם. אתה נודד, לא, אתה צועד בהליכה מתנודדת אל תוך התקווה המגוחכת: "זה לא כל כך נורא!" והתקווה הזו איננה אלא הסתאבות.

אתה נשאר במקומך ונודד בכל זאת: מעין תרגילים אקרובטיים שרק האנשים האומללים ביותר מסוגלים לבצעם, האנשים שכלואים במחנה האסורים.

זהו מחנה האסורים של היהודים.

Joseph Roth, Juden auf Wanderschaft, 1937

לעברית: יונתן ניראד

ריצ'רד דוקינס, "קסם המציאות": איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא?

כשהיינו ילדים, לפני כמה עשרות שנים, עמדה לרשותנו "אינציקלופדיה תרבות": אחת לשבוע הופיעה חוברת מאויירת, שעסקה כל פעם במגוון של נושאים. את החוברות ליקטנו בתוך כריכה כתומה, עד שהצטברו שישה עשר כרכים שהכילו בתוכם אלפי הסברים ותיאורים של תופעות תרבותיות ומדעיות. מאחר שלא הייתה אז אפילו טלוויזיה (!) סיפקה לנו ה"אינציקלופדיה" ההיא שעות של עניין. חברתי ואני נהגנו לשבת ביחד, לעלעל בין הדפים, כשהספר מונח בינינו (דפיו היו גדולים), להצביע על הציורים, לקרוא את ההסברים, ולהחליף רשמים.

דף מתוך אינציקלופדיה תרבות

אינציקלופדיה כזאת נראית בימינו כמשהו שאבד עליו הכלח. כיום מקורות המידע הזמינים, האינטרנט, כמובן, אבל גם תוכניות המדע בטלוויזיה, מייתרים אותה, שכן המידע שנמסר בה לא היה מסודר, אלא דמה יותר לספר סיפורים, נגיעות קלות של מידע מגוון אך לגמרי לא מאורגן.

לאחרונה ראה אור ספר חדש, קסם המציאות, מאת ריצ'רד דוקינס ודייב מק'קיין. דוקינס, מדען אנגלי, נודע בעיקר בזכות ספרו יש אלוהים? שראה אור לראשונה לפני עשר שנים. בספר התפלמס דוקינס עם האמונה הדתית ועם דתות בכלל.

ספרו החדש מיועד לבני נוער. הוא מציג בו את "הקסם" שבמציאות, ומנסה לבאר את ההבדלים בין "קסם" שאינו אלא העמדת פנים ותכסיסים, לבין קסמה של המציאות ושל המדע החוקר אותה. הוא מפריד בין שני סוגים של מה שנהוג לכנות "תופעות על טבעיות": אלה שמתוארות במיתוסים ובאגדות, למשל – "הקסם של מנורת אלאדין, של לחשי המכשפים, של האחים גרים, של האנס כריסטיאן אנדרסן ושל ג'יי-קיי רולינג", לבין תופעות שהמדע טרם הסביר אותן. "מי שאומר על משהו שהוא קרה בגלל סיבה על-טבעית לא אומר 'אנחנו לא מבינים למה זה קרה', אלא אומר, 'לעולם לא נבין את זה, אז לא כדאי לנסות בכלל,'" ומסביר שזוהי גישה הפוכה לעמדתו של המדע, אשר משגשג דווקא במקומות שבהם אין תשובות, והוא שואף "להסביר את הכול, הוא מנצל את חוסר היכולת הזה כתמריץ להמשיך ולשאול שאלות, לבנות מודלים אפשריים ולבדוק אותם, וכך אנחנו מתקדמים עקב בצד אגודל יותר ויותר אל האמת."

מכאן ממשיך דוקינס ומבאר את המציאות הסובבת אותנו. הוא מתחיל בהסברים על האבולוציה, אבל עושה זאת בצורה סיפורית וידידותית מאוד. כידוע, מרצים טובים באמת מסוגלים לפשט את הרעיונות המורכבים ביותר, ולהציגם בניסוח שמאפשר גם למי שאינו בקיא בתחום הדעת שלהם להבינם. כך למשל, כדי להסביר את תחילתה של האבולוציה ואת מנגנוניה, מזמין דוקינס את הקורא להניח זה על זה בעיני רוחו את תצלומי כל אבות אבותיו. ההתחלה פשוטה: הנח בדמיונך תצלום שלך עצמך. ועליו את זה של אביך. ועליו את סבך, את זה של סבא רבא שלך, ומעליו את אלה של הוריו וכן הלאה  – ברור שמשלב מסוים תצטרך לדמיין כיצד נראו האנשים ההם, כי הידיעה שלנו על אבותינו תחומה בזמן. וכך הוא לוקח אותנו הלאה, עוד ועוד, עד שהוא מזמין אותנו להפוך את הדף כדי לראות כיצד נראה הסבא רב-רב-רבא שלנו, לפני 185 מיליון שנה. בעמוד הבא רואים איור של דג. "כן, נכון מאוד. הסבא רב-רב-רבא שלכם לפני 185 מיליון שנה היה דג." מכאן ואיך ממשיך דוקינס ומסביר בבהירות אבל ביסודיות כיצד התפתחו הייצורים שחיו על פני כדור הארץ, ומה היה התהליך האבולוציוני שהביא להופעתם של בני האדם.

איור מתוך הספר "קסם המציאות"

בין כל ההסברים המדעיים דוקינס אינו מהסס לשלב את סיפורי המיתוסים השונים של בריאת האדם, כולל את המקראי. המיתוס על אדם וחוה והנחש משתלב היטב בין אלה של האבוריג'ינים בטסמניה ושל העמים הנורדיים בסקנדינביה, נראה לא פחות אגדי, וכמובן שאינו מעורר תחושה שהוא שונה מהם בהרבה, חוץ מאשר בפרטים המסוימים המופיעים בכל אחד מהם.

דוקינס מלווה את בריאת האדם – על פי תפיסתו המדעית. מראה כיצד הדי-אן-איי מוכיח את הקרבה הקיימת בין יצורים שונים. מסביר את קיומן של שפות אנושיות, רבות ושונות. מסביר "ממה עשויים דברים", מה הם אטומים וגבישים, מה ההבדלים בין מוצק, נוזל וגז ומה הם מולקולות ופוטונים, מה פשר הטבלה המחזורית, מדוע יש חורף וקיץ. הוא ממריא לחלל, נוגע באור, מתקרב אל המפץ הגדול, מנסה להגיע אל כוכבי לכת אחרים ולבדוק אם יש בהם חיים תבוניים, מברר מדוע מתרחשות רעידות אדמה, ומנסה לענות על השאלה "למה באמת קורים דברים רעים?"

איור מתוך הספר "קסם המציאות"

כל אחד מהעמודים בספר מלווה באיורים אסתטיים שלפעמים רק מקשטים ולפעמים תורמים להבנה ממש. הספר הזה שונה מאוד מ"אינציקלופדיה תרבות", שכן הוא מסודר והפרקים בו נובעים זה מזה, לכלל הצגה של רעיון כולל. יש בו קסם רב, והוא יכול, כך אפשר לקוות, לשמח בני נוער סקרנים, שמוכנים לצאת למסע, ולהבין בעזרתו "איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא."

יוזף רות, "יהודים נודדים", היהודי שמהגר לאמריקה

היהודי שרוצה להגר לאמריקה אינו לומד אנגלית, כפי שאפשר היה לצפות. הוא כבר יודע כיצד יסתדר בארץ הזרה, הוא דובר יידיש, השפה שתפוצתה היא הרחבה ביותר בעולם, גיאוגרפית, ולא במספר הדוברים אותה. הוא יצליח להסתדר. אין צורך שיבין אנגלית. היהודים שמתגוררים כבר שלושים שנה ברובע היהודי של ניו יורק עדיין מדברים יידיש ואינם יכולים להבין את נכדיהם שלהם.

את השפה של הארץ הזרה הוא כבר יודע, אם כן. זוהי שפת אמו. גם כסף יש לו. רק אומץ לב עדיין חסר לו.

לא מאמריקה הוא פוחד אלא מהאוקיינוס. הוא רגיל לתור ארצות רחבות ידיים, אבל אינו רגיל לשוט על פני ימים. לפנים, כשנאלצו אבותיו לחצות את ים סוף, אירע נס והמים נבקעו. אם בין היהודי לבין ארץ מולדתו מפריד אוקיינוס, הרי שנצח-נצחים מפריד בין השניים. היהודי המזרח-אירופי פוחד מפני אוניות. אין הוא בוטח באוניות. זה מאות שנים מתגורר היהודי הרחק מחופי הים. הוא אינו פוחד מפני ערבות רחבות ידיים ואף לא מפני שטחי אדמה מישוריים שסופם לא נראה באופק. הוא פוחד מפני חוסר התמצאות במרחב. הוא רגיל לפנות שלוש פעמים ביום לכיוון מזרח. הפנייה הזאת מזרחה היא יותר ממצווה דתית גרידא. היא עונה על הצורך הנפשי העמוק של היהודי, הצורך לדעת היכן הוא נמצא. הצורך לדעת מה היא נקודת המוצא שלו. אדם שיודע בביטחון היכן נקודת המוצא הגיאוגרפית שלו ייטיב למצוא את דרכו ולדעת את דרכי האל. הוא ידע פחות או יותר היכן פלסטינה נמצאת.

אבל כשמפליגים על פני הים אי אפשר לדעת היכן אלוהים מתגורר. אי אפשר לדעת היכן המזרח. על פני הים אין האדם יודע היכן הוא נמצא ביחס לעולם. הוא אינו חופשי. הוא תלוי בנתיב השיט של האונייה. אדם היודע בעמקי תודעתו ודמו שהצורך להימלט עלול להתעורר בכל רגע – וכזהו היהודי המזרח-אירופי – אדם כזה אינו יכול להיות חופשי על אונייה. לאן יוכל למלט את נפשו אם יתעורר הצורך? זה אלפי שנים הוא נמלט על נפשו. זה אלפי שנים מאיים דבר מה מתמיד. זה אלפי שנים הוא בורח תמיד. מה יכול לקרות? – מי יודע? האם אין פורצים פוגרומים על סיפונה של אונייה? לאן אפשר להימלט אז?

Joseph Roth, Juden auf Wanderschaft, 1937

לעברית: ינותן ניראד

יומנה של אווה היימן: איך יכלה להינצל, ומדוע זה לא קרה

"מה היה קורה אם לאווה היה אינסטגרם בשואה?" נכתב בשלטי חוצות שהופיע לאחרונה בישראל. כותרתם: "הסטורי של אווה".

מדובר בניסיון וולגרי למדי "להנגיש" את השואה לצעירים באמצעות סיפורה האישי של נערה אחת שנרצחה עוד לפני שמלאו לה ארבע עשרה, מתוך מחשבה שכך ייטיבו בני נוער להבין את מה שעבר על בני גילם ולהזדהות אתם. 

מי הייתה אווה היימן?

ילדה יהודייה, ילידת העיר נגְ'וָורָד שבטרנסילבניה, שהשתייכה להונגריה. (היום העיר נקראת אורדיה, והיא חלק מרומניה). ידוע שיהודים גרו בנגְ'וָורָד במשך מאות שנים, והשתתפו בשגשוגה הכלכלי והתרבותי. בתחילת המאה ה-20 חיו בעיר יהודים ובהם רופאים, פרקליטים, סופרים ידועי שם, סוחרים ובעלי אחוזות, כמו גם עניים רבים.

בני משפחתה של אווה נמנו עם הקהילה הנאולוגית – ציבור ששאף להשתלב בחברה ההונגרית ולהיטמע בה. סבה מצד אמה היה הבעלים של בית מרקחת משגשג, והמשפחה גרה בבית צמוד לבית העסק. מצוקתה העיקרית של אווה נבעה מהגירושים של הוריה ומגעגועיה אל אביה. אמה נישאה מחדש לסופר בֶּלָא ז'ולט שאותו אווה העריצה.

על תחושותיה ומחשבותיה נודע מהיומן האישי שכתבה. הוא ראה אור בתרגום לעברית בהוצאת יד-ושם, ב-1964. בשל היומן יש מי שמשווים את אווה היימן לאנה פראנק. ההבדל העיקרי בין שני היומנים הוא שזה של אנה פראנק נפרש על פני כמה שנים. אווה היימן, לעומתה, זכתה לכתוב בו רק במשך שלושה חודשים ושישה ימים. אחרי שכתבה את הרשומה האחרונה, ב-19 במאי 1944, נתפסה אווה ושולחה לאושוויץ, שם נרצחה. כידוע, השואה פקדה את יהודי הונגריה בשלבים מאוחרים מאוד של המלחמה, אבל סופם היה מהיר. בתוך כמה חודשים גורשו מאות אלפים ונרצחו במחנות ההשמדה. 

את הספר כבר אי אפשר כמובן למצוא בחנויות. (כידוע, "חיי מדף" של ספרים בישראל נמשכים לכל היותר כמה חודשים, בדרך כלל הם אינם שורדים יותר משלושה או ארבעה שבועות). הזמנתי אותו מאדם פרטי באמצעות אתר סימניה, אחרי שנודע לי עליו מאזכור של מישהו בפייסבוק. 

עניין מיוחד יש לי בעיר נג'וורד וביהודיה. הספר הקודם שלי, מעקב, מתרחש שם. גיבוריו, לילי, גיולה ויואל, הם ילידי אותה עיר. שניים מהם ניצלו בנס, אחרי שהגיעו לאושוויץ. מישהו מבני משפחתם הצליח לעלות על הרכבת המפורסמת של קסטנר. הם לא זכו לכך.

יומנה של אווה היימן מעניק לקוראיו מבט ישיר בזמן אמת, לתוך המאורעות, החיים, המחשבות והתובנות של יהודי נג'וורד באותם ימים.

חרף צמצומו, אפשר לראות קווי דמיון לא מעטים בינו לבין זה של אנה פראנק. בשניהם אפשר לחוש עד כמה רצו הילדות המופלאות הללו לחיות, כמה חוכמת חיים הייתה להן, ובאיזו ראייה רגישה, מפוקחת וחכמה הן הסתכלו על בני משפחותיהן בפרט ועל אנשים בכלל. אצל שתיהן מתחיל היומן ביום ההולדת שלהן, בתיאור המתנות שקיבלו.

מחריד לחשוב שבמציאות ההיא תפוזים, כמה פיג'מות או מעיל קצר, נחשבו מתנה נאותה ומשמחת. הפרטים הללו מעניקים לנו הבנה על אורח החיים של משפחות אמידות בהונגריה, עוד לפני שהגרמנים פלשו אליה, שכן יומנה של אווה היימן מתחיל כחודש לפני בוא הגרמנים. כך למשל אפשר ללמוד מהיומן כי קנייה של אופניים לא הייתה עניין של מה בכך. אווה מתארת איך כל בני המשפחה הצטרפו למאמץ, כל אחד מהם תרם את חלקו, ורק כעבור כמה חודשים, כשהצליחו לחסוך את מלוא הסכום, היא יכלה לקבל את האופניים, ועד אז הלכה מדי פעם לחנות כדי לראות שהזוג הנבחר, אופניים אדומים, עדיין מחכה לה. את כל הפרטים הללו תיעדה אחרי שהאופניים נגזלו ממנה  בצו, כאחת הגזירות שגזרו הגרמנים על היהודים, זמן קצר אחרי שפלשו להונגריה. אווה מתארת ביומנה את  עוצמת הכאב שחשה על אובדנם של האופניים, מספרת איך ביישה את עצמה והסתכנה – היא נאחזה בהם, בכתה, שאלה את הז'נדרמים האכזריים איך יש להם לב לקחת מילדה אופניים שקנתה ביושר.

באותו שלב עדיין לא העלתה בדעתה מה עוד ייגזל ממנה.

היומן מתאר את ההידרדרות המהירה במצבם של היהודים. את השילוח לגטו, ההצטופפות של ארבעה עשר קרובי משפחה וידידים שנאלצו לחלוק חדר אחד (הם הצטוו להוסיף עוד שניים לחדר, אבל לא הצליחו לקיים את הפקודה. גם כך כבר לא היה מקום), את התנאים הסניטריים הבלתי אפשריים, את האיסור המוחלט לצאת מהבית – אלא אם מדובר בגבר עובד כפייה או ברופאים, כפי שהיו כמה מיושבי החדר. (גם תנועתם של אלה בגטו הוגבלה).

בכל פעם נדמה היה שהרע מכל כבר פקד אותם, אבל התברר להם שטעו. את ימי חייה האחרונים של אווה הקטנה נוכל רק לדמיין. איך נרצחה, ואילו עינויים עברה לפני כן.

מה שברור מהיומן, הוא מה שכבר ידוע מזמן, למרבה החרדה והצער: עד כמה לא הבינו הקורבנות מה צפוי להם. אפשר להיווכח מהיומן ביעילותו של מנגנון ההטעיה שבאמצעותו הצליחו הרוצחים להעלות את האנשים הללו, התמימים, החפים מפשע, על הרכבות לאושוויץ. אווה אמנם חשדה שהיא עלולה להירצח, אבל לא ידעה שכך יקרה. היא תהתה מה עלה בגורלה של חברתה מארתה, ששולחה עם בני משפחתה כמה שנים לפני כן לקמניץ פודולסק.

חברתה נרצחה שם באוגוסט 1941, עם 23,000 היהודים האחרים שגורשו "כי לא היו בעלי אזרחות הונגרית". גם על הרצח בקמניץ פודולסק לא ידע איש בוודאות. סבתה של מארתה המשיכה להבריש את החליפה של בנה, בציפייה לשובו. היא גם האמינה שהמגורשים נותרו בחיים, כי מדי פעם הגיעו ז'נדרמים לביתם, כביכול כדי לקחת בגדים ולהביא אותם אל המגורשים…

אווה מתארת כיצד אישה "ארית" (כידוע, כך כונה אז כל מי שלא היה יהודי) שאהבה אותה מאוד, הגיעה אל בית המשפחה והציעה לקחת אתה את הילדה, להסתיר אותה. סבתה של אווה ואמה סירבו. אווה כתבה שדווקא הייתה רוצה ללכת. גם אם משמעות הדבר שלא תראה את בני משפחתה זמן רב, עד שהמלחמה תסתיים וגרמניה תובס. גם אם הוריה וסבה וסבתה לא יינצלו, ורק היא תישאר בחיים. היא כתבה שהיא מוכנה לעבוד קשה. מוכנה לגור בדיר או ברפת, לעשות כל מה שיוטל עליה. "אני זריזה וחרוצה, ולא פוחדת מעבודה קשה," היא כתבה, וסיפרה ליומנה, וכך גם לנו, הקוראים אותו מקץ שנים רבות, על התוכניות שלה. כמה היא רוצה לגדול. איך היא חולמת להיות עיתונאית-צלמת ולהתחתן עם אנגלי.

אבל לא שאלו אותה לדעתה. מהלכי ההיסטוריה המשיכו לנוע במהירות. באושוויץ, שאיש מהם לא ידע על קיומו, כבר הוכנו תאי הגזים והמשרפות.

לא כל בני משפחתה של אנה הגיעו למחנה הריכוז וההשמדה, וזה אולי החלק המחריד ביותר בסיפור החיים שאת סופו אווה לא ידעה, ואנחנו כן: אגי, אמה של אווה, הצליחה להבריח מהגטו את עצמה ואת בעלה השני. הם הגיעו לבודפשט, עלו על הרכבת של קסטנר וניצלו.

בסיומו של היומן מובאים מכתבים של שתי נשים לא יהודיות שעבדו בבית משפחתה של אווה: המשרתת, מארישקה, שאווה נתנה לה את היומן לשמירה, והאומנת שטיפלה באווה, ולפני כן גם באגי. האומנת נוזפת בעצמה על שלא עשתה מספיק כדי להציל את אווה, שאותה, כך היא מעידה, אהבה יותר מכל אדם אחר בעולם. ולא רק על עצמה היא כועסת. גם על אגי. איך יכולת להציל את עצמך ואת בעלך, ולהשאיר את אווה במקום שממנו שלחו אותה אל מותה? היא כותבת.

השאלה ממשיכה להדהד מאז ועד היום, גם אם אין עוד מי שישמע אותה. אגי, אמה של אווה, התאבדה כמה שנים אחרי תום המלחמה, אחרי שבעלה מת ממחלה, ואחרי שדאגה לפרסם את היומן של בתה. למען האמת, אין לנו הקוראים שום זכות לדון את אגי לכף חובה. הרי לא ידעה מה צפוי לבתה.

אבל היה אדם אחר, שאותו אפשר להמשיך ולגנות: רודולף קסטנר, שעל פי מחקרים וראיות ידע מה צפוי ליהודי הונגריה הנשלחים לפולין. הוא ידע על אושוויץ, אבל שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה הגרמני. לא מכבר נכתב ספר המחקר החשוב והמזעזע פשעו של קסטנר מאת פול בוגדנור, שמוכיח זאת באמצעות אינספור ראיות, תעודות, עדויות ומסמכים.

אילו ידעו בני משפחתה של אווה על אושוויץ, היו ודאי מרשים לאישה שביקשה להציל את אווה לקחת אותה אליה, למקום מסתור. אולי היו מתאמצים יותר לברוח. ביומן אפשר לראות שהיו מחשבות על גניבת הגבול לרומניה, שלא התממשה, כי איש לא הבין את חומרת המצב. וכן – אילו האומנת ידעה, אילו הבין מישהו מה קורה. אילו הזהירו אותם! המידע היה, אבל לא העבירו אותו אליהם. להפך. הונו אותם בשקרים על כפר בדוי, בתחומי הונגריה, שאליו יישלחו כביכול "כדי לעבוד בשדות". אווה מזכירה אותו ביומנה, בתקווה מהולה בפחד.

אווה היימאן, ילדה תמה, חכמה ויפה, יכלה להינצל ולחיות את החיים שרצתה בהם כל כך. אין מחילה על מותה.

המילים האחרונות שכתבה ביומנה היו: "אני, יומני הקטן, הייתי מניחה אפילו לאותו ז'נדרם פוזל שלקח מאתנו את הקמח שינשק אותי, ובלבד שלא יהרגוני, ובלבד שיתנו לי לחיות! כעת רואה אני, הז'נדרם הידידותי הרשה לה למארישקה שתיכנס. איני יכולה לכתוב עוד, יומני הקטן, דמעות זולגות, אני ממהרת אל מארישקה…"

הטור ב-Xnet

יוזף רות, "יהודים נודדים": מה הסוד הנורא שנסתר מעיניו?

יוזף רות

בספרי ההיסטוריה מספרים לנו על מצבם של היהודים ילידי גרמניה ועל אלה שנדדו אליה ממזרח אירופה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה: אזרחים שהלכו ואיבדו את זכויותיהם, או פליטים שלא הצליחו להיקלט. לכאורה הכול הרי ידוע.

ובכל זאת, קריאת הספר יהודים נודדים שכתב יוזף רות (מי שכתב את הנובלה היפהפייה הלווייתן), מסמרת שיער, שהרי אנחנו, המצוידים בידע שלא היה לסופר, רואים רבדים שנסתרו מעיניו בעת שכתב את אוסף המאמרים המרתק הזה, המעניק לנו נקודת מבט אותנטית, מעין צוהר אל עולם שהיה ונכחד, ואל המחשבות, הדעות והעמדות של מי שחיו אז, על פי התהום, ולא יכלו להעלות על דעתם מה צפוי להם.

רות, יליד גליציה שהשתקע בבגרותו בברלין, שם פעל כעיתונאי, עזב את גרמניה ב-1933, עם עלות הנאצים לשלטון. חודשים אחדים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה הלך לעולמו בפריז, עני ושקוע בחובות, אחרי שלקה בדלקת ריאות. יהודים נודדים ראה אור לראשונה בגרמניה ב-1927 (ובעברית, בתרגומו המשובח של יונתן ניראד, ב-2011). יש בו חמישה מאמרים: "יהודי מזרח אירופה במערב", "השטטל", "הגיטאות במערב – וינה, ברלין, פריז", "יהודי מהגר לאמריקה", ו"מצב היהודים ברוסיה הסובייטית".

גלוית שנה טובה, מתחת לסמל האימפריה הרוסית (נשר דו-ראשי) יהודים מאמריקה מקבלים בזרועות פתוחות מהגרים יהודים מרוסיה לבושים בלבוש מסורתי עם מטלטליהם, קו החוף האירופאי נושק לקו החוף האמריקאי. הנשר האמריקאי מחזיק כרזה בה כתוב: "ובצל כנפיך תסתירני" (תהילים י"ז) ומתחתיו קרוביהם האמריקאים – תחילת המאה ה-20 (מתוך ויקיפדיה, בערך: "יהדות ארצות הברית")

כמה עניינים חשובים עולים מכל המאמרים האלה: למשל – עוצמת האנטישמיות שממנה סבלו היהודים, ותחושות האין אונים וחוסר המוצא או היעדר היכולת שלהם לעזור לעצמם, ועם זאת – האמונה שמצב העניינים האיום הזה הוא אך זמני, ושבמרוצת השנים, "והיום הזה ודאי יגיע בטרם יעברו אלף שנה – הדברים בגרמניה ישתנו." כמובן שגם עין מפוקחת וחכמה כמו זאת של יוזף רות, שהיטיב כל כך לנתח את מה שהוא רואה ויודע, לא יכלה לחזות את העתיד לבוא, בעוד זמן לא רב.

המאמר הראשון בספר מאפשר לנו להבין מקרוב את מצבם של יהודי מזרח אירופה שניסו להימלט מפני האנטישמיות והרדיפות. הם אינם מסוגלים, כך טוען רות, להבחין ב"טוּב-הלב של הסלאבי" במזרח אירופה, ואינם יודעים שגם במערב אירופה יש אנטישמיות, אלא ששם זאת "הברבריות המבויתת של המערב-אירופי הנותן דרור לסטיותיו."

ובכלל, הוא מעלה את התהייה הנמשכת עד ימינו: מהי בעצם היהדות, דת? ואולי בעצם – לאום? "האם היהודים הם אומה ככל אומה אחרת; האם הם פחות או יותר מכך; האם הם קהילה דתית, או קהילה שבטית, או גוף מאוחד מבחינה רוחנית בלבד; האם אפשר להחשיב את היהודים כ'עם' בלי קשר לדתם, עם שבמשך שנים שימר את זהותו רק מכוחה של דת ומכוח מעמדו המיוחד במדינות אירופה; האם אפשר אצל היהודים להפריד בין דת ללאום[…]?"

לדעתו, היהודים הסבורים שיש "אומה יהודית", שואפים לטריטוריה. חלקם מאמינים שיזכו לכך בעקבות התיישבות "בפלסטינה". אחרים תובעים מהארצות שבהן נולדו להכיר בהם כשותפים שווי זכויות לילידים אחרים. המתבוללים בארצות אלה מאמינים שכבר זכו לכך. "הם אוהבים את המדינה כפי שהאזרחים הנוצרים אוהבים אותה, ואף יותר". (אותם הוא דן לכף חובה, על שהתרחקו מהיהדות האמיתית: לדבריו, המבקר בבתי הכנסת שלהם ייווכח עד כמה הפרקטיקות הנהוגות בהם דומות לאלה המתקיימות בכנסיות.) לעומתם יש יהודים המתכחשים בכלל ללאומיות כלשהי, וסבורים שהעולם הולך לקראת ביטולה.

ישראלי בן זמננו אינו יכול להימנע מהתהייה – אז מי מכל אלה צדק, בטווח הארוך? ושמא הטווח, מקץ כמאה שנה, אינו ארוך די הצורך?

רוֹת עוקב אחרי יהודים שהיגרו לגרמניה. הם עצמם אבודים, אבל, כך הוא טוען, לילדיהם יש סיכוי. הם כבר נולדו בארצם החדשה, רכשו השכלה, והם מתנהגים "כאילו היו ילידי המקום". אין להם מושג שגם אם הם "נראים" כמו "נוצרים מאושרים שאינם מושא לרדיפה וללעג," לא יוכלו באמת "להימלט מן האנטישמיות".

לעומתם היהודים המתבדלים – אלה שמטפחים את התרבות היהודית, מקימים בתי ספר משלהם, שומרים על שפתם – סומכים רק על האל ואין בדעתם להתגונן בכוחות עצמם. בעיניהם יהודים שאינם נתלים בציפייה לבוא המשיח אינם ראויים לשמם.

ועוד, יהודים מסוג אחר, תולים את האנטישמיות שהם חווים בכלכלה הקפיטליסטית, ולכן דוגלים בסוציאליזם.

מה דעתו (המייצגת?) של יוזף רות על הציונות? "ליהודים יש הזכות להתיישב בפלסטינה לא מפני שהגיעו מהארץ הזו, אלא מפני ששום ארץ אחרת לא חפצה בהם", הוא כותב. ועם זאת, הוא מכיר בבעיה שהציונות יוצרת: "אך החשש של הערבי לחירותו מובן ממש כמו רצונו הכן של היהודי לחיות עם הערבי בשכנות טובה", ומוסיף כי "ההגירה של צעירים יהודים לפלסטינה תדמה תמיד למסע צלב יהודי, שכן למרבה הצער המהגרים היהודים גם יורים", כך, לפני יותר משמונים שנה! ועוד התנגדות לציונות מביע רות, מכיוון שונה לגמרי: הציונים חולמים להקים מדינה "שתיראה פחות או יותר כמו האומות האירופיות. אפשר שכך תיכון לה מדינה עצמאית, אך לא יהיו בה יהודים", הוא מזהיר, ובכך מקומם עליו קוראת ישראלית וחילונית שמבקשת לשאול אותו בדיעבד: אבל מה רע בכך?

אכן, בחיבורו השני בספר, "השטטל", אפשר לראות את עמדתו של יוזף רות כלפי היהדות המסורתית, האורתודוקסית: הוא מפאר ומרומם בהתפעלות את חצרותיהם של רבנים "בעלי נסים" ומסביר כיצד הן פועלות. קשה להאמין שאינו נוקט נימה אירונית כשהוא מספר על עושרם של הרבנים הללו ועל נשותיהם אשר "לבושות מלבושים יקרים ופוקדות על משרתות העומדות לרשותן. יש להם סוסים ואורוות: לא כדי לשאוב מהם הנאה, אלא לשם הייצוגיות". האומנם? מופתעת הקוראת לקרוא את הערת האגב הזאת, ומבקשת לפנות אל רות ולברר: "לשם הייצוגיות"? אתה לא מתכוון ברצינות, נכון?

לאורך הספר קשה להימנע מהתחושה שהגזענות, האנטישמיות, חלחלה בלי דעת אל נפשו של המחבר, (ומשום כך כנראה גם לנפשם של יהודים רבים אחרים). מצד אחד הוא מתפעם מהרבנים, ומנסה לתאר את האנטישמיות ולמפות אותה, כאילו שזאת משימה אפשרית: "בפראטר הווינאי אין כמעט התבטאויות אנטישמיות", אבל "בטאבורשטראסה, הרחוב שמוביל לפראטר, מתחיל האנטישמי להיות אנטישמי" (האם זאת תמימות, עיוורון או מנגנון הכחשה שנועד להגן על נפשו?).

מצד שני, גם התיאורים שלו עצמו לוקים בסטריאוטיפיזיה מדאיגה. כך למשל כשהוא מספר על אבטיפוס של יהודי, שדואג להשכלת ילדיו, מקפיד לחסוך כסף, בניגוד לשכניו הנוצרים, שהוא "תמיד בעלים של דבר מה, משום שהוא שייך לגזע עתיק: תכשיטים שירש מאבות-אבותיו, מיטות, רהיטים" (ומה, נוצרים אינם יורשים מאבותיהם?), "הוא אינו שותה לשוכרה, ואין לו הפזיזות העצובה אך בריאה של הפועל הנוצרי". על ה"פרולטרים" היהודים הוא כותב שהם "אנשים נוגעים ללב, נאיביים, בעלי כוח פיזי לא-יהודי כמעט" שיש בהם גם "מידה לא קטנה של חסד…" במקום אחר הוא קובע: "בדרגה מסוימת של שכרות גם הנוצרים הם טובי לב". כל אלה, כמובן, סטריאוטיפים, המעידים על רוח התקופה ההיא, על ההכללות המסוכנות כל כך שהכול, יהודים ולא יהודים, ראו אותן כמובנות מאליהן.

עד כדי כך הוא מאמץ בלי דעת את השיח האנטישמי, שהוא מספר על יהודי גרמני אחד, שלא נהג הכנסת אורחים בעמיתו, מהגר יהודי ממזרח אירופה, והוא "משלם על כך היום בכליאה במחנה ריכוז"! את המשפט המזעזע הזה כתב יוזף רות ב-1937, בהקדמה למהדורה הנוספת לספר. מסתבר אם כך שבאותו שלב אפילו יהודים לא הבינו לאשורה את שרירות הלב והרשעות הנאציים, שלא נזקקו לשום סוג של הצדקה כדי להשליך בני אדם למחנה ריכוז.

לכאורה מודע רות לאפשרות שגם יהודים יכולים להיות אנטישמיים: "לפעמים יהיו ניניו של הרוכל [היהודי] אנטישמים" הוא כותב, ואינו מסוגל להבחין בגזענות שלו עצמו.

גם במאמר "הגטאות במערב" אפשר לשמוע הד מזעזע לשפה שהייתה נקוטה באותם ימים: רות מנסה להצדיק את יהודי מזרח אירופה שהיגרו מערבה. בווינה, כך הוא מסביר, אי אפשר להאשים אותם בכך שהם "לא פרודוקטיביים", שהרי לא מתאפשר להם להיקלט, והם עושים כמיטב יכולתם הדלה. מסתבר שזאת הייתה האשמה רווחת: היהודים בכלל, ופליטים יהודיים בפרט, אינם "פרודוקטיביים", ויש כאן מי שחש להגן עליהם ולהצדיק אותם, מתוך קבלה בסיסית והסכמה עם המונח עצמו ועם משמעותו.

ובכן, רות מסביר מדוע הפליטים הללו ממזרח אירופה מתקשים להיות "פרודוקטיביים", ולפיכך ראויים לכבוד ולהתחשבות. בין היתר, כי קודמיהם, היהודים הוותיקים שלפני דור או שניים דמו לאותם פליטים, אינם רוצים בהם. הם עצמם "'כבר וינאים, והם אינם רוצים להיות קרוביהם של יהודי המזרח או להיחשב חלילה בטעות בעצמם כיהודי המזרח". (לפני כמה שנים התחוור לי שההתנשאות של אותם ימים טרם פגה: אמה של אחת ממכרותיי סירבה להזמין לכנס משפחתי כלשהו את קרובי המשפחה שלא נולדו כמוה בגרמניה. "אבל הם בכלל פולנים!" היא טענה נגדם במיאוס לא מוסווה…).

תיאור הפליטים היהודים בברלין מעלה על הדעת את מה שמתרחש בימינו: "דיירי הרחוב נאבקים לשווא. הם רוצים להתפרש על פני שטח גדול יותר? ברלין לוחצת אותם שיישארו במקומם," ובמרסיי "משפחות שלמות לנות תחת כיפת השמים". כמה שזה מזכיר את הפליטים מסוריה, עיראק, אפגניסטן ואפריקה שממלאים כיום את חוצות הערים הגדולות באירופה, נאבקים לזכות בתקווה כלשהי לחיים סבירים, להם ולילדיהם!

לא רק על הלכי הרוח של אותה תקופה אנחנו לומדים מהספר, אלא גם על אורחות החיים וההתמודדויות שנכפו אז על יהודים. למשל: "הדרך הראשונה והקשה ביותר שעל המהגר היהודי ממזרח-אירופה לצעוד בה היא אל מטה המשטרה", שם עליו לקבל אישורים מ"אדם שאינו סובל יהודים באופן כללי, ויהודים ממזרח אירופה במיוחד". הוא יידרש להציג מסמכים "שאין כמותם", שאף מהגר נוצרי אינו נדרש להם. שמו היהודי-מדי יעורר בעיות. תאריך הלידה שלו אינו ברור. אין לו מסמכים, אזרחותו מפוקפקת. איך בכלל הגיע לכאן? איך חצה את הגבול? הוא ודאי משקר שוב ושוב. ו"איש אינו משתאה לנוכח דרישותיה הנאיביות של המשטרה", כותב רות. שוב אפשר לראות כיצד הסופר, המתעב כל כך את השלטון הנאצי, את עיוותיו ואת עוולותיו, מאמץ מבלי משים את נקודת המבט של אויביו. "דרישות נאיביות"? האומנם? האם הדרישות הללו אינן התעללות מכוונת?

קשה להכיל את עוצמת הניתוק של האנשים שחיו אז, ולא יכלו להבין את המציאות לאשורה. כך למשל מספר רוֹת עד כמה פריז מסבירה פנים ליהודים. כיצד יהודים מזרח אירופים "נהפכים לצרפתים" של ממש. הוא לא יכול היה לדעת על דראנסי, על משטר וישי, על שיתוף הפעולה של צרפתים רבים עם הכובשים הנאצים, הצפוי בעוד זמן לא רב.

תחזיותיו לעתיד מזעזעות. כך למשל הוא תוהה אם "שאלת היהודים" תיפתר ברוסיה, ובעקבות זאת – בעולם כולו, וזאת משום ש"אדיקותם הדתית של ההמונים הולכת ופוחתת במהירות, המחסומים החזקים של הדת נופלים, המחסומים הלאומיים, החלשים יותר, משמשים להם תחליף גרוע." והוא מוסיף וחוזה כי "אם תימשך ההתפתחות הזאת לאורך זמן, יהיה זה סופה של הציונות, סופה של האנטישמיות – ואולי גם של היהדות." כמו כן הוא שואל את עצמו אם בעתיד היהודים יהיו אלה שיזכו לתשואות, דווקא משום שלא הייתה להם מולדת משלהם, "בשעה שהעולם כולו שקע בטירוף הפטריוטיזם".

כואב כל כך לדעת עד כמה תקוותו התבדתה.

כמי שנולדה זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה, כמי ששמעה שוב ושוב בנעוריה בשנות השישים את הססמה שרווחה בעולם המערבי " "Make Love Not War", אני מתקשה להשלים עם שובו של "טירוף הפטריוטיזם", ואיני יכולה שלא לתהות באיזה עיוורון עכשווי, בדומה לזה של יוזף רות, אנחנו לוקים.

"הם יישארו במקומם", כותב רות על יהודי גרמניה, "הם יתחתנו, יתרבו, יורישו את קדרותם ואת מרירותם לבניהם – ויקוו שיום אחד 'הכול יהיה אחרת'". ואולי בעצם צדק? אולי חזרתם של יהודים (וישראלים) רבים כל כך לברלין מעידה על כך?

Joseph Roth, Juden auf Wanderschaft, 1937

לעברית: יונתן ניראד

סם סומרס, מה הבעיה בספר "יש מצב, למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים?"

הספר יש מצב, למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים? נראה מסקרן. השאלות שהוא מציג, וההבטחה להשיב עליהן, מעוררות עניין. למשל – מדוע כשאנחנו מאמינים למה שעינינו רואות, אנחנו עלולים להחמיץ אמת נסתרת שיכולה להועיל לנו, ואיך להימנע מכך? מדוע אנשים נוטים לשים לב לזולת ולהגיש לו עזרה כאשר הם ניצבים מול הנזקק בגפם, ואינם נבלעים בתוך קהל גדול? מה השפעתן של נורמות חברתיות על התנהגותנו? מה קובע עד כמה אדם מאמין בעצמו?

לכל השאלות הללו, וכנראה גם לרבות אחרות, משיב המחבר, סם סומרס, בעזרת שלל סיפורים ואנקדוטות. למשל – הוא מציג מקרה מזעזע שאירע בעבר בליברפול, כששני ילדים בני עשר חטפו פעוט בן שנתיים, התעללו בו ורצחו אותו, וכל עוברי האורח שראו את החטיפה מתרחשת לא התערבו ולא מנעו את מה שקרה. הסיפור משמש אותו כדי להסביר תופעה חברתית מעניינת ומשמעותית. הסיפורים הללו מעניקים רקע ספציפי לתיאוריות וגם לעצות מעשיות שסומרס מעניק לקורא. כך למשל הוא מלמד אותנו איך להשפיע על אנשים אחרים.

הוא מציג בפנינו למשל סיפור על מקרה שקרה לו: הוא ואשתו "נתקעו" בשדה תעופה כי טייסי טיסת ההמשך שלהם הזדרזו לנעול את דלתות המטוס לפני שהנוסעים הצליחו להגיע אל שער היציאה. מזג אוויר גרוע עיכב את טיסתם הקודמת, וגם המרחק הרב שנאלצו לעבור בשדה התעופה רחב הידיים לא אִפשר להם להגיע בזמן. שניים מהנוסעים שקדמו למחבר בתור הטיחו את זעמם בנציגה של חברת התעופה, שסירבה להציע להם שובר ללינת לילה בבית מלון, עד שימריאו ליעדם למחרת בבוקר. הם לא זכו למענה הולם, והסתלקו מהמקום במפח נפש. המחבר לעומת זאת מצא את הדרך אל לבה של הנציגה. במקום להפגין כעס הוא נהג בה באהדה ובהבנה, ולאחר שסיפר לה בסוד גמור שאשתו בחודש השני להריונה, הצליח להשיג ממנה שובר לא רק ללינה, אלא גם לארוחת בוקר. בעקבות הסיפור הזה מפתח המחבר רקע תיאורטי המספק לקורא ידע שימושי, בחינת – איך לנהוג ומה להביא בחשבון כשרוצים לעשות מניפולציה רגשית ולהשיג תוצאות רצויות.

יש להניח ששאר חלקי הספר מספקים עצות ומידע דומים שנמנעו ממני, כי לא הצלחתי לצערי להמשיך בקריאה. כבר בהתחלה הרגשתי שעלי לחזור ולקרוא כמה פעמים כמעט כל משפט כדי להבין מה כתוב. הקריאה נהפכה למעשה לפעולה של פענוח מייסר, עד שהתחוורה לי הבעיה: הניסוחים בעברית מקשים מאוד על ההבנה. לא ברור לי למשל מדוע הוחלט לתרגם את המונח המוכר כל כך (WYSIWYG  (what you see is what you get ל"משהמש" המבלבל, אבל זאת רק אחת הבעיות הקלות. הקושי האמיתי והמתמשך נובע מהניסוחים, שלא פעם "נתקעתי" בהם. הנה למשל משפט לדוגמה: "היום קשה לי להניח ללחץ לפעול להתפזר לאנשים אחרים, אפילו כשהקהל סביבי גדול". כלומר?! דוגמה נוספת, מאותו עמוד: "וכך, אם מישהו יטען שהניתוח שלעיל אינו אלא מאמץ מותעה שמביא להצדקת אנשים שאינם עוזרים, זכרו את הדוא"לים של הסטודנטים שלי." לא מובן בעליל. (וזאת בלי לציין את שגיאת הכתיב: צריך כמובן להיות מאמץ מוטעה, לא מותעה!). מה פירוש "בתוך ההמון מצבי חירום נעשים לעניינים שבשגרה"? או: "עשו את החיבור הזה מספיק פעמים, ולבסוף די יהיה בעצם המחשבה על קבוצה גדולה של אנשים כדי לעורר בכם פסיביות"? אפשר כמובן, במאמצים, להבין אותם, אבל אם חייבים להתעכב כך שוב ושוב, הקריאה מתחילה לייגע, עד שהיא נמאסת, וחסל.

למרבה האכזבה, נראה שלא אוכל בעצם לחוות דעה על יש מצב, למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים? וכנראה שלעולם לא אדע אם ההבדלים המגדריים מולדים, אם בנות באמת טובות יותר במתמטיקה, מה בעצם מעצב את החשיבה וההתנהגות שלי, ומה האמת על הטבע האנושי.


Sam Sommers, Situations Matter, Understanding How Context Transform Your World 

סלמאן נאטור, "הולך על הרוח": האם יש תקווה?

בשנות השמונים של המאה שעברה התהלך סופר ואיש רוח ערבי, סלמאן נאטור, בחוצות בית שאן וחיפה ושוחח עם יהודים. הוא ניסה לא רק להבין את הלכי הרוח שלהם ולשקף אותם בכתיבתו, אלא, מדי פעם, להושיט לעברם יד, לומר איזה משפט שעשוי לערער את תחושת הצדק היצוקה שלהם, או לפחות לחצוב בתוכה איזו נקבובית קטנה של ספק. חלק מהשיחות שערך הוא הקליט, וציטט אותן, על פי עדותו, כלשונן, בלי שום שינוי.

דומה כאילו עשרות השנים שחלפו מאז שדיברו מרואייניו של נאטור על יאסר עראפת, על ראש הממשלה יצחק שמיר, על פת"ח ועל "המערך", לא שינו מאומה, למעט השמות והכותרות. אדרבא, נראה כי אותה שנאה יוקדת שאפשר למצוא בתיעוד הדברים ששמע נאטור, אותה תחושה של התבצרות בעמדות, של קורבנות אלימה ושל חוסר כל רצון לראות את הצד השני, רק החריפו מאז.

באחד הקטעים הנוגעים ללב בספר הולך עם הרוח, שהוא תוצאתו של אותן שיחות יזומות, "מפגיש" סלמאן נאטור שתי אמהות שכולות, פלסטינית ויהודייה (רק בדבריו עליהן. בפועל הן מסרבות להיפגש). הבנות של שתיהן נרצחו ימים אחדים לפני חתונתן. מתנחל הרג את הפלסטינית. מחבל – את היהודייה. שתי הצעירות היו בדרכן להזמין קרובי משפחה למסיבה. שתי האמהות מרות נפש, כצפוי, כועסות ושונאות. שתיהן מסרבות – ובצדק מבחינתן! – להבין את הצד השני ואת מצוקותיו. עם האם הערבייה המחבר אינו מפתח שיחה ארוכה, או לפחות אינו מתעד אותה, רק מתאר את אבלה, ומספר כיצד נאלצו בני משפחתה לקבור את הנרצחת "בשקט", על פי הפקודה שקיבלו מהצבא. "כיצד בוכה אם יהודייה ששכלה את בתה שבוע לפני חתונתה?" הוא שואל את עצמו בדרכו לבית שאן, אל ביתה של אסתר אוחנה. האם מספרת על בתה. על האבן שהרגה אותה. על ביקורה באו"ם, "עם השגריר שלנו נתניהו", שם הראתה את האבן, כי הנציגים תהו "מה פתאום אבן תהרוג…"

"גברת אוחנה," שואל אותה סלמאן נאטור, "את הופעת בהפגנות רבות, עם פוליטיקאים ועם כהנא, את לא חושבת שהם ספסרו בדם של הבת שלך ובכאב שלך?" והיא מסבירה לו בתשובה שאילו היה גזר דין מוות למחבלים, לא היו מחליפים את רוצחי בתה עם שבויים ישראלים.

"את שונאת ערבים?" הוא שואל. "כן, בטח…" היא משיבה. ואז הוא מנסה "להסביר" לה: "גברת אוחנה, כל מה שהם רוצים זה מדינה בגדה המערבית ובעזה," והיא בשלה – "יש להם עשרים וארבע מדינות. אנחנו אחת. הם לא יכולים לחיות שם?"

קשה להסביר עד כמה קריאת הדיאלוג הזה מייאשת. שהרי שני הצדדים כאן אינם מדייקים. כבר קשה להאמין ששאיפותיהם של הפלסטינים מתמצות אך ורק בהקמה של מדינה לצד מדינת ישראל, וגם תפיסתה של הגברת אוחנה, המשקפת בלי ספק את דעתם של ישראלים רבים, בלתי נסבלת: ברור שפלסטינים ילידי המקום הזה חשים כלפיו קרבה והזדהות עמוקים, תחושות שישראלים רבים מדי מתנכרים להן ומעדיפים להתעלם מעוצמתן.

סלמאן נאטור מרבה לתאר את התחושות הללו. את הקשר הרגשי שלו, הנטוע עמוק בנופי הארץ, ובהיסטוריה שלה. הוא מהלך בעיני רוחו בין כפרים ערביים שנעלמו, שבמקומם שוכנים אתרים ישראלים – על אילו אדמות שוכן למשל נמל התעופה בן גוריון? ומה הייתה בית שאן לפני שאיבדה את שמה הערבי? (ועם זאת, אומר לעצמו הקורא הישראלי, אסור להתעלם גם מהקשר הרגשי והזיקה ההיסטורית העמוקה שיש ליהודים עם המקומות האלה ממש!)

הכאב שנאטור מביע אינו נגרם רק בשל האובדן ההיסטורי, אלא גם בגלל המציאות היומיומית של מי שחי בארצו הגיאוגרפית, אך לא המדינית. הוא, ידידיו ומכריו, חשים נרדפים ונטולי זכויות. הוא מיטיב לתאר את התחושות הללו כשהוא מספר על יציאתו מהארץ לטיול באירופה. על הבידוק הביטחוני המוקפד שהוא נאלץ לעבור. את עוצמת הרגשות הוא מבטא היטב כשהוא מספר על התרגשותו מהדלת האוטומטית הנפתחת בפניו בשדה התעופה: היא, בניגוד לאנשי הביטחון, אינה מבחינה בין יהודי לערבי. נפתחת ונסגרת, בלי שום אפליה.

אבל אפילו כאן הקורא הישראלי אינו יכול לספוג את כל עוצמת הכאב הזאת בלי לומר לעצמו בסתר, במעמקי הלב – מה הוא רוצה? הרי חייבים להתגונן מפני מחבלים מתאבדים, וזאת אינה פיקציה אלא מציאות. אז נכון שמי שחף מפשע סובל, אבל מה החלופה? והאם רק בישראל מתקיימים בידוקים כאלה? האם ראה פעם המחבר את מה שחייבים לעבור כל הטסים לישראל משדות תעופה כמו זה שבמינכן, למשל? איך מפשפשים בכליהם, מצווים עליהם לחלוץ נעליים, ממששים את גופם, בלי הבדלי דת גזע ומין? האם אפשר לטעון ביושר כי מה שנאטור חווה אינו אילוץ אלא התנכלות?

אחד החלקים המעציבים ביותר בספר, אבל כזה שיש בו אולי גם שביב של תקווה לעתיד טוב יותר, הוא זה שבו מצטט סלמאן נאטור כמה ילדים שהתבקשו, בשיעור כתיבה יוצרת, לתאר ערבים. רוב הילדים הביעו כעס, פחד, שנאה ואי הבנה למניעיהם של הערבים. רבים הזכירו את ההבטחה שאלוהים נתן לאברהם כבסיס לזכות היהודים על הארץ. אבל היו ביניהם גם כאלה שכתבו דברים אחרים. "יש כאן ערבים שרוצים לעשות שלום. וגם יהודים. ויש ערבים שעושים את האינתיפאדה. איך הם רוצים לעשות שלום?" או − "אני רוצה להגיד שיש אנשים שהם טועים בהחלט. יש הורים שאומרים לילדים שלהם שהערבי הוא אדם רע; אני חושבת שכל בני האדם שווים. וצריך להגיד את זה במיוחד לילדים הקטנים, כדי שכאשר יהיו גדולים הם ידעו להתייחס טוב לערבים."

הילדים שכתבו את הדברים הללו אמורים כיום להיות בשנות הארבעים או החמישים לחייהם. האם יש סיכוי שיקראו את הספר הולך על הרוח? ואם כן – מה תהיה דעתם עליו?


תרגם מערבית: יונתן מנדל

ג'נט וינטרסון, "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?"

לא בכל מקרה מאיר שמו של ספר בדייקנות מתומצתת את תוכנו. כמה דוגמאות לכותרות כאלה הן – החיים הם במקום אחר של קונדרה; בעולם נהדר ואכזר של פלטונוב; מלחמה ושלום – טולסטוי; החטא ועונשו – דוסטוייבסקי.

גם שמו של הספר למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? מצליח להביע לא מעט מתוכנו. כתבה אותו ג'נט וינטרסון, סופרת אנגליה שנודעת בעיקר בזכות הרומן המצליח שראה אור ב-1985 − תפוזים הם לא הפרי היחיד. אותו רומן מפורסם היה כביכול בדיוני, אבל התבסס במידה רבה על חייה.

ספרה החדש הוא אוטוביוגרפיה ישירה וגלויה, בלי שום הסוואות. וינטרסון פורשת בו את כל מצוקות ילדותה, שחלקן  קשות ומרות עד כדי כך שהמוח מסרב לקלוט אותן ולהשלים עם קיומן.

ג'נט וינטרסון אומצה כשהייתה בת שישה שבועות. את המשפט שהעניק לספרה החדש את שמו אמרה לה אמה המאמצת אחרי שהודתה באוזניה שהיא לסבית, ושאינה מתכוונת לוותר על אהובתה. מהשאלה הרטורית המוזרה אפשר להבין לא מעט על ייסורי החיים של וינטרסון ועל יחסיה עם האם המאמצת, שאותה היא מכנה בספר "אמי", "אמי המאמצת" ולעתים תכופות יותר − "גברת וינטרסון". לכאורה הטיחה בה האם את הדרישה ל"נורמליות", כלומר, תבעה ממנה לוותר על נטייתה המינית, אבל בתום הקריאה של הספר ברור לגמרי שמצוקתה האמיתית והעמוקה של ג'נט וינטרסון אינה קשורה בעיקר בלסביות שלה, אלא בכך שאמה הביולוגית ויתרה עליה. בתחושה שלא הייתה נאהבת, שאיש לא רצה בה ולא דאג לטובתה. כי חייה עם האם המאמצת היו קשים מנשוא. "גברת וינטרסון" מתוארת כחולת נפש שהקפידה להסביר לבתה כי אינה אמה האמיתית, ושלא בה רצתה מלכתחילה, כשהחליטה לאמץ. נראה כי המאמצת סבלה מהתקפים של מאניה דפרסיה, אדיקותה הדתית הקיצונית מצטיירת כלא שפויה, והיא הפגינה שלל התנהגויות מוזרות. יחסה לילדה היה אכזרי במידה קיצונית, ההתעללות החריגה הייתה גופנית ונפשית. שוב ושוב הסבירו לילדה שאינה רצויה, הרעיבו אותה, לא היה לה מעולם מפתח משלה לבית, השאירו אותה לעתים תכופות לילות שלמים נעולה בחוץ, הכאיבו לה ופגעו בה. רק לקראת סוף הספר חושפת וינטרסון כמה סודות שאמורים להציע הסבר לחלק מההתנהגויות המטורפות והמייסרות של האם המאמצת.

ככל שהסיפור מתקדם, מתחיל להיווצר מתח: האם יתעורר בכותבת דחף לאתר את משפחתה הביולוגית? האם תיעתר לדחף? ואם כן – האם תצליח? מה המחיר שתשלם אם תצא לחפש את אמה הביולוגית, ולחלופין, מה תרגיש אם תחליט לוותר על החיפוש, או אם תתמיד בו, ואז תתאכזב?

האם יכול להיות "סוף טוב" לסיפורה של תינוקת שאמה הביולוגית הניקה אותה במשך כמה שבועות, עד שהחליטה, או נאלצה, למסור אותה לאימוץ? (הפרט הזה נודע לווינטרסון, מהעובדת הסוציאלית שהסבירה לה שהוא ייחודי: רוב האמהות הביולוגית שנאלצות לוותר על התינוקות שלהן אינן מניקות אותם, היא מדגישה באוזניה).

העוצמות הרגשיות שג'נט וינטרסון מתארת, התהפוכות השונות והתגובות הנפשיות והגופניות שלה לכל מה שקורה נוגעות ללב ומעוררות מחשבה.

יחד עם זאת, יש בספר לא מעט קטעי "הגיגים" שנדמה כאילו נוספו כדי לעבות את תוכנו ו"להעשיר" אותו. בכל פעם שווינטרסון עוסקת בפוליטיקה הבריטית הפנימית, מסבירה מדוע הצביעה למרגרט תאצ'ר או דנה באיגודים המקצועיים, היא מאבדת את הקוראת שהוזמנה כדי לשמוע את סיפורה, ולא כדי לברר אתה מה הקשר בין המניפסט של קארל מרקס וחיי המסחר בעיר מנצ'סטר. כל אלה נראים "מודבקים" מבחוץ, לא אינהרנטיים למכלול, ולכן מיותרים, ויש להודות – מייגעים.

גם תיאור צמיחתה כסופרת מאכזב. היא מספרת כיצד החלה את דרכה בכך שהרבתה לקרוא: בספרייה הציבורית המקומית מצאה לעצמה מחסה ומקלט, והחלה לקרוא את כל מה שמצאה על מדף הספרות האנגלית, החל באות A. היא תכננה לקרוא את כל הספרים, לפי סדר האותיות, עד ל-Z. התיאור משכנע ואפילו משעשע. אין ספק שהקריאה האינטנסיבית, האובססיבית, שינתה את גורלה (בשלב מסוים, כשהייתה בת שש עשרה ואמה המאמצת זרקה אותה מהבית לצמיתות, הצילה הקריאה את חייה, תרתי משמע), אבל – מה קרה אחר כך? איך ובאילו נסיבות כתבה את ספרה המצליח ביותר? עליו היא מספרת רק שהמאמצת טלפנה אליה אחרי שראה אור כדי לנזוף בה ולספר לה שזאת הייתה הפעם הראשונה שנאלצה להזמין ספר בשם בדוי, עד כדי כך התביישה בו. המעבר בין ג'נט וינטרסון הצעירה, שבאה ממשפחה של פועלים קשי יום, אך מצליחה להתקבל ללימודים באוקספורד, לג'נט וינטרסון האמידה, המקושרת (היא מציינת כבדרך אגב שידידתה הקרובה היא הסופרת הנודעת רות רנדל, מי שכתבה, בין השאר, את סדרת Chief Inspector Reginald "Reg" Wexford), חד ופתאומי, באופן לא מובן.

עם זאת, אי אפשר לשלול חלק מהתובנות המרתקות שווינטרסון מציעה הנה שלוש שסומנו: "נזקקתי למילים, כי משפחות אומללות הן קנוניות של שתיקה. לא סולחים למי שמפר אותה."; "ספר הוא שטיח קסמים שעליו אפשר לעוף למקום אחר. ספר הוא דלת. פותחים אותה. פוסעים פנימה. האם שבים משם?"; "שירה איננה מקום מפלט. היא מקום שבו אפשר למצוא".

התובנות שלה כלפי עצמה מרעישות: "יש אנשים שלעולם לא ירצחו. אני לא דומה להם," היא כותבת, ומבהירה באחת את עוצמת הזעם שממשיך לפעם בה, עד עצם היום הזה.


Jeanette Winterson: Why Be Happy When You Could Be Normal


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הרשיתי לעצמי לתרגם את הציטוטים בעצמי. מיכל אלפון תרגמה אותו לעברית.

סימון דה בובואר, "מוות רך מאוד": האם אפשר לערוך חזרה כללית של הסוף?

(מוקדש, בעצב עמוק, למיכל)

"רק ברירה אחת הייתה ביום רביעי: ניתוח או המתת חסד", מספרת הסופרת סימון דה בובואר בנובלה מוות רך מאוד שבה תיעדה את ימי חייה האחרונים של אמה, למעשה – את גסיסתה, שנמשכה כחודש.

המוות תמיד מפתיע, גם כשהוא צפוי לכאורה (ולא רק מכיוון שכולנו בני תמותה). כאשר אישה מתאשפזת רק משום שנפלה באמבטיה, כפי שקרה לאמה של דה בובואר, אין הנוגעים בדבר מעלים בדעתם שלא מדובר בתהליך של החלמה שבסופו תשוב אל חייה. רק בדיעבד התחוור לשתי בנותיה למה היו עדות. המוות הקרב ובא הערים על כל בני המשפחה, (אם כי כנראה שלא על הצוות הרפואי).

התאונה, אותה נפילה באמבטיה, כך התברר, הייתה רק הסימפטום למחלה, לא הגורם האמיתי לאשפוז. אמה של דה בובואר הייתה בטוחה שהגיעה לניתוח להחלפת מפרק הירך. הבדיקות גילו שהיא חולה ולכן נפלה. תחילה סברו שמחלתה קלה יחסית, בעיה במעי שאינה אמורה להיות קטלנית. כעבור זמן מה הסתבר שהמחלה שמפניה התייראה כל חייה תקפה אותה: סרטן מפושט.

לא פעם מגיע במקרים כאלה רגע של הכרעה: האם להילחם על חייו של החולה, או להניח לו למות.  לרוב ההחלטה אינה של האדם שהיא נוגעת לו הכי הרבה: החולה עצמו. אמה של סימון דה בובואר, על פי עדות בתה, לא רצתה בעצם לדעת מה מצבה. היא העדיפה להמשיך עד הרגע האחרון באשליה העצמית כאילו תחלים בקרוב, כאילו מדובר בתהליך הפיך. וברגע הקריטי של ההכרעה, חרף עצתה הלא רשמית של אחת האחיות הבית חולים, שהזהירה אותן לא להתיר לרופאים לנתח את האם, הן לא קיבלו את עצתה ואישרו לרופא לפתוח את הבטן. הניתוח האריך את ייסורי הגסיסה, אבל גם העניק לאם, שאהבה את החיים בכל מאודה וסירבה בכל תוקף להיפרד מהם, עוד כמה ימים של חסד, עוד כמה חוויות של קרבה, אהבה ומסירות. ולא רק לה. גם לבנותיה. "אם יהיו לה ימי אושר אחדים כמו היום הזה, לא נצטער שהארכנו את חייה," אומרת אחותה של סימון, וסימון מוסיפה מיד, בידיעה שבדיעבד, "אך באיזה מחיר."

ובעצם, לא הייתה להן באמת ברירה. אלמלא התירו לרופאים לנתח, היו כנראה ייסוריה קצרים יותר בזמן, אבל עזים ואיומים. מאחר שהחוק אינו מתיר לבני המשפחה או לרופאים לעשות מעשה, להתערב, להמית את החולה הסובל כדי לפטור אותו מהכאבים, אין כמעט בררה. נעתרים לבקשת הרופאים לבצע פרוצדורות שאינן יכולות לרפא, אלא רק מאריכות את הגסיסה. בשלב מסוים ברור לכולם כי "כעת יהיה סדיסטי לנסות להאט את המוות". ובכל זאת, אין אפשרות אחרת.

סימון דה בובואר מתארת בנובלה שלפנינו לא רק את מותה של האם, אלא גם את הקשר ביניהן, את החמלה המתפתחת, את הקרבה המיוחדת שנוצרת בין הבנות לאמן, באחרית ימיה. ספרה המין השני נחשב ציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית. כאן היא מספרת על אמה וכותבת כי די היה בחייה כדי "לשכנע אותי שהנישואים הבורגניים הם מוסד המנוגד לטבע", ובכך היא מעניקה לקוראיה חרך הצצה אל מה שהיה אולי מקור לחשיבתה הפמיניסטית: מבטה הביקורתי, הסולד, מאורח החיים של אמה, שהקריבה את אושרה ואת צרכיה למען בעלה ובנותיה.

לא קל לקרוא את היצירה הזאת, המפרטת בלי רחמים את התהליך האכזרי של בוא המוות, את ההידרדרות הגופנית, הכאבים התוכפים ומתעצמים ואת אוזלת ידם של הרופאים שמרגע מסוים יכולים רק להבטיח שהחולה לא תסבול, אבל לא תמיד לקיים את הבטחתם. דה בובואר לוקחת אותנו ממש עד לרגע הסופי, מתארת הכול, ואינה חוסכת מאתנו את הפרטים הקשים.

מיד לאחר מות האם אמרה אחותה של הסופרת כי הדבר היחיד שמנחם אותה זאת הידיעה "שגם אני אלך בדרך הזו. אחרת זה היה יותר מדי לא צודק! כן, אנו נוכחות בחזרה הכללית של קבורתנו." דומה כאילו דה בובואר הזדהתה עם אחותה והתכוונה להעביר אותנו באותה דרך ייסורים, באותה "חזרה כללית", כדי שנתכונן לקראת הבלתי נמנע.



[בשולי הדברים אי אפשר שלא לציין רעה חולה נפוצה מאוד, שיש לתת עליה את הדעת: הכוונה לשימוש המופרז, שלא לצורך, בפועל "להיות", שמבקש לציין הרגל בעבר. בספר שלפנינו נספרו מאות הטיות כאלה, ועמודים שלמים שבהם מתחשק לנכש את כל "היינו מפטפטות" "הייתה מצמידה", "היינו חומקות", "היינו מקבלות", "הייתה משתלטת", "היה מכעיס", ואפילו "הייתה ישובה". מדוע אי אפשר – פטפטנו, הצמידה, חמקנו, השתלטה, הכעיס, וכן, פשוט "ישבה"! כותבים ומתרגמים, אנא אל תחששו. הקוראים יבינו שלא מדובר בפעולה חד פעמית, גם בלי כל ה"הָיֹה הָיָה" הללו.]

מוות רך מאוד, לעברית: מיכה פרנקל, הוצאת כתר. אפשר למצוא את הספר גם באתר e-vrit

ברברה ו' טוכמן, "מצעד האיוולת": מדוע הספר מעורר מחשבות מפחידות

"בבואך לנתח את ההיסטוריה אל נא תעמיק יתר על המידה, כיוון שלעתים קרובות הסיבות נמצאות על פני השטח", הזהיר ראלף ואלדו אמרסון, הוגה דעות אמריקני שמצוטט בספר מצעד האיוולת. הספר ראה אור בעברית (בתרגומו של יוסף אשכול) ב-1988 ובאנגלית – שלוש שנים לפני כן. מחברת הספר, ברברה טוכמן, היסטוריונית אמריקנית, קיבלה על עצמה משימה מרתקת ומורכבת: היא ניתחה כמה התרחשויות היסטוריות ושתיים מיתולוגיות, והראתה כיצד כולן משקפות כשלי מדיניות שהביאו לתוצאות ארוכות טווח וחמורות מאוד.

מדיניות של איוולת, על פי הגדרתה של טוכמן, עומדת בשלושה תנאים: תוצאותיה השליליות נראות במפורש ובבירור כבר בעת שננקטה; חייבת להיות דרך חלופית שאילו בחרו בה, יכלו למנוע את התוצאות המרות; ואת המדיניות נקטה קבוצה, לא שליט יחיד. לדבריה, ממשלות חייבות לפעול בהיגיון, כי לאיוולתן יש השפעה רבה יותר על מספר רב יותר של בני אדם מאשר לאיוולתו של הפרט, אבל לעתים הן נוהגות באטימות מוחין שנובעת מהעיקשות שלא ללמוד מהניסיון.

שתי ההתרחשויות המיתולוגיות שבחרה טוכמן כדי להציג באמצעותן את רעיונותיה הן הסיפור המקראי העוסק בפיצול שנוצר בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, והמיתוס של מלחמת טרויה.

בסיפור המקראי מראה טוכמן את איוולתו של רחבעם, המלך ששעה לעצות בני גילו וסירב להישמע לאלה של יועציו הבכירים. כשבני עמו פנו אליו וביקשו שיקל עליהם את נטל המסים, העדיף רחבעם לנהוג על פי מה שהציעו לו יועצים לא מנוסים ששמחו לומר לו את מה ששש לשמוע: לא להיכנע, לא להצטייר כחלש, להודיע להם כי "אָבִי יִיסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". רחבעם נהג במידה מפתיעה של טיפשות ו"נקט את הפעולה הפרובוקטיבית ביותר שהייתה אפשרית באותן נסיבות". במעשיו גרם להתקוממות שהחלישה את שתי הממלכות והביאה בסופו של דבר להיעלמם של עשרת השבטים, ובטווח הארוך עוד יותר – לגלות בבל, שיכלה אולי להימנע אלמלא הפירוד. "הדרך האחרת שעליה המליצו הזקנים ואשר הוא דחה אותה בקלות דעתו גבתה מחיר כבד שהותיר את אותותיו למשך 2,800 שנים".

אירוע אחר שבוחנת טוכמן הוא הבחירה של אחרון מלכי בית בורבון בצרפת, אחיו של לואי ה-16 שנערף בגיליוטינה, "לא ללמוד דבר ולא לשכוח דבר": שארל העשירי, שעלה על כס המלכות ב-1824, אחרי השינויים הקיצוניים שעברו על צרפת במשך שלושים וחמש שנים, נעתר ללחציהם של שריו והכריז על בחירות, כי היה בטוח שיצליח להטות את הכף לטובתו, בעזרת שוחד, איומים ולחצים אחרים. הוא, ביחד עם המלוכנים שלצדו, הפסיד בבחירות, אבל סירב להשלים עם התוצאות "כדרך שהיה נוהג מלך אנגלי וחסר אונים", כך סבר. לכן פיזר שארל את האספה שנבחרה והכריז על בחירות חדשות. בד בבד צמצם מאוד את מספר בעלי זכות הבחירה, והחמיר את הצנזורה. אבל עיתוני האופוזיציה קראו להתנגדות. המלך, שהיה בטוח בניצחונו, יצא לצוד. הוא לא צפה את עוצמת ההתנגדות, את קרבות הרחוב שיתחוללו, ואת הממשלה הזמנית שצירים מהאופוזיציה יכוננו. שארל נאלץ לנוס על נפשו, ודווקא לאנגליה השנואה, אל המונרכיה המוגבלת שכה בז לה.

האירועים הנוספים שברברה טוכמן מנתחת לפרטיהם, ולאורך שנים, הם – מלחמת טרויה, וליתר דיוק – כיצד קרה שתושבי העיר הנצורה התפתו להכניס אל תחומם את סוס העץ שלוחמי האויב הסתתרו בתוכו, איך זה שלא הטו אוזן לחשדות, והתעלמו מהם. היא מראה גם איך מונטזומה, מלך האצטקים, הקריב את גורל בני עמו כשנכנע לספרדים הפולשים (כשרק נודע לו שהם מתקרבים, הוא טעה טעות כפולה: שלח אליהם מתנות יקרות ערך, שרק חיזקו את תאוות הבצע שלהם, וביקש מהם להסתלק מארצו, ובכך הבהיר להם את חולשתו ועורר בהם את האמונה שיוכלו לגבור עליו בקלות), וכיצד טעו האפיפיורים ולא הבינו כי לא לעולם חוסן, וכי השחיתות המופרזת של הכנסייה תביא להפיכה שתטלטל את מוסדותיה ( אכן, הרפורמציה שינתה את אירופה לחלוטין!). טוכמן מנתחת גם את האיוולת ביחס של המוסדות האנגלים כלפי המושבות באמריקה, זאת שהביאה למרד ולהכרזת העצמאות, ולבסוף, בפרק האחרון, כיצד אמריקה בגדה בעצמה בוייטנאם.

אחד הפרקים בספר המאלף הזה נקרא "נקיטת מדיניות הנוגדת לאינטרס העצמי". זהו למעשה החוט המקשר בין כל המקרים המתוארים. אף על פי שהספר פורסם לראשונה לפני יותר משלושה עשורים, ניתוחיו רלוונטיים לימינו, כי הם עקרוניים.

אי אפשר כמובן שלא לתהות מה הייתה אומרת ברברה טוכמן על האיוולת שלנו, כאן, בישראל, בעשור השני של המאה העשרים ואחת. מה הייתה אומרת טוכמן על הנהנתנות שנהפכה כמדומה לערך עליון? האם הייתה מדברת על  השחיתות הגלויה של העומד בראש השלטון, האיש המסית, הנכלולי, ותאב המתנות? על הנורמות המעוותות שהשחיתות הזאת מייצרת, אלה שמחלחלות אל הציבוריות הישראלית עד שהן מאפשרות (לכאורה!) לקצינים בחיל הים לקבל שוחד מחברות זרות ועל העמלות שתובע בן דודו של ראש הממשלה העוסק בתיווך מיותר לקניית כלי שיט שהצבא מתנגד להם?

האם אפשר לראות בשחיתות של הכנסייה הקתולית שהיא מתארת בפרק המוקדש לה אות למה שעלול להתרחש גם במקומותינו, במוקדם או במאוחר? האם גם הציבור בישראל יתעורר יום אחד בתחושה שקצה נפשו בפערים החברתיים הבלתי נסבלים, ויעשה מעשה?

ואולי הייתה מקשרת הכול אל האיוולת המתמשכת הגדולה מכולן, הזועקת לשמים, הרת אסון ורבת משתתפים, שממנה נובע לכאורה הכול, אל מה שמכונה בלשון מכובסת "מפעל ההתנחלויות", שתוצאותיה השליליות נראות במפורש ובבירור, ושיש לה (אולי, עדיין) תיקון?

יש להודות כי הקריאה בספר מצעד האיוולת המפורט, הדקדקני, המשכנע כל כך, מעוררת לא מעט מחשבות מפחידות.

Barbara W. Tuchman  The March Of Folly, From Troy To Vietnam

 

 

קרול, סטיבנסון, דיקנס, הזליט, "לחשוב, להתבטל, לטייל": האם ספרים הם תחליף דל לחיים?

מה יותר חשוב ומשמעותי – לקרוא ולרכוש השכלה, או להתבטל וללמוד ישירות "מהחיים"? מה עלול לקרות לנפש שלנו, אם נזניח את התזונה שאנו מעניקים לה? איך נראתה לונדון בלילה, בעיניו של סופר ששוטט בה, במקום ללכת לישון? מה מעלותיו של טיול בחיק הטבע? ולבסוף – מי היו 33,000 הילדים שביקשו לגאול את ירושלים, ומה עלה בגורלם?

שלושה סופרים אנגליים, סופר אחד סקוטי ומוציא לאור ישראלי חברו יחדיו וזיכו אותנו בספר לחשוב, להתבטל, לטייל, שכולו עונג, בדיחות הדעת וחשיבה רעננה.

ארבעה חיבורים כולל הספר, ובאחריתם, כמו שהתרגלנו, דבריו של אוריאל קון, המוציא לאור והעורך, שליקט את הקובץ והוסיף בסופו מאמר קצר ובו היבט לא צפוי השופך אור חדש על הקובץ.

החיבור הראשון שנון כל כך, עד שמתחשק כמעט לצטט את כולו, כי לא יהיה די בשום "סיכום" או תקציר של הדברים הנאמרים בו. כתב אותו לואיס קרול, המחבר המפורסם עד מאוד של "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". למרבה הצער הבאתי אתי אל הספר ידיעות חוץ ספרותיות מטרידות על חשד לפדופיליה גלויה או מודחקת שמיוחסת ללואיס קרול (לפני שנתיים שודר בבי-בי-סי סרט דוקומנטרי שבו דווח על תצלומי עירום של ילדות שנמצאו בעיזבונו של הסופר. הוא עצמו הושיב את הילדות וצילם אותן. אחת מהן הייתה אחותה של אליס לידל שהעניקה לו השראה לכתיבת ספרו המפורסם. גם את אליס עצמה צילם קרול, בתנוחות מטרידות).

אליס לידל. צילם: לואיס קרול

למרות זאת (ולאחר מאמצי הַשְׁכָּחָה), הסב לי החיבור עונג צרוף. קרול מציג בו רעיון מרתק: כשם שאנו מצווים לשמור על גופנו, לתחזק אותו כיאות ולשמור על בריאותו, כך עלינו לנהוג גם בנפש. (באנגלית המילה היא mind, שכמובן אינה זהה בדיוק לנפש. המתרגם הוסיף הערה מוצדקת, לפיה קשה מאוד למצוא ל-mind תרגום מדויק. פירושה בעברית הוא שילוב בין שלוש מילים שונות: שכל, רוח, תודעה. אבל, כדברי המתרגם, "קרול מתכוון בעיקר לתפקודים מנטאליים ולא לעולם הרגש והפסיכולוגיה").

למזלנו הרב, גורס קרול, גופנו בעצם מטפל בעצמו, בלי מעורבות מודעת שלנו: "זו הייתה רעה חולה לו היה עלינו לפקח על פעולות העיכול ועל מחזור הדם שלנו. 'אוי לי!' היה אדם קורא, 'שכחתי לכוון את הלב שלי הבוקר! רק לחשוב שהוא עמד מלכת בשלוש השעות האחרונות!'" הנפש, לעומת זאת, תלויה בנו, במה שאנו מזינים אותה. וכך למשל אנו עלולים לגדוש אותה ב"ממתקים", כלומר לתת לה "חפיסה של חידות", ולגרום ל"קלקול נפש", ואז יש לפצות אותה "בדיאטה של חומר קריאה פשוט"; עלינו ללמוד מה המזון הרוחני הנחוץ לה, שמא נזיק לה עד שתחלה; יש להיזהר מנפש שמנה מדי (קרול מתאר אנשים שנפשם שמנה: כאלה "שלא יכלו לעמוד בקצב ההליכה של שיחה אטית; שלא יכלו לדלג מעל משוכת היגיון גם לו היו חייהם תלויה בכך" וכן הלאה…), ועלינו לבחון את בריאות התיאבון שלה. אין ספק, חיבור מצחיק ומעורר מחשבה!

החיבור השני משעשע לא פחות: את "התנצלות בשם הבטלנים" באנגלית "An Apology For Idlers" כתב רוברט לואיס סטיבנסון לפני שהתפרסם בזכות ספר ההרפתקאות שלו, אי המטמון והנובלה האלגורית המקרה המוזר של ד"ר ג'ייקל ומר הייד. סטיבנסון, הסופר המצליח כל כך, מסביר בחיבורו כי "ספרים הם טובים דיים, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים", וטוען כי חבל לו לאדם להפנות את גבו "לכל ההמולה והפאר שבעולם האמיתי". לאורך כל החיבור הוא משבח את מי שבורחים מלימודים. אלה מעדיפים להתבטל, במקום ללמוד מקצוע שוכבים ליד גדת נחל, שם הם לומדים "כיצד נוהגים אנשים כמוני, […] היכן אורבים בדרך סבכים וביצות כעורות, וכן איזהו המקל הטוב ביותר לנדודים, כי מי ששוכב ליד הנחל יכול ללמוד את השיעור החשוב מכולם, זה שנקרא 'שלווה' או 'שביעות רצון'". בחריצות יתר, "עמלנות קיצונית", הוא רואה "ליקוי בכוח החיות", לעומת "כישרון לבטלה שמעיד על תיאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית". מי שמסור מדי לעסקים יזניח בלית ברירה דברים רבים אחרים, חשובים הרבה יותר. אנשים תאבי חיים ועליזים קורנים רצון טוב ומאירים את סביבתם, גם אם אינם מסוגלים להוכיח את משפט פיתגורס, הוא גורס, וכך, חרף החשד שהוא עצמו שקד היטב על כל מה שכתב, הוא אכן משמח את הקורא, ממש כמו האנשים שאותם הוא מתאר בחיבה.

המאמר השלישי, "שיטוטי לילה" שכתב צ'רלס דיקנס, שונה משני קודמיו, ויחד עם זאת יכול בהחלט לשכון אתם בכפיפה אחת. דיקנס מתאר בו את התקופה שבה לקה באינסומניה ועקב כך שוטט בלילות בחוצות לונדון, במקום להיאבק על השינה שמיאנה לבוא. (דיקנס אינו מסביר מדוע נדדה שנתו, אבל הסיבה הייתה כנראה רומן אהבים שניהל באותה עת עם שחקנית שאתה עבר לגור לבסוף, אחרי שעזב את אשתו). לונדון שלו, של הלילה, של הפאבים המתרוקנים מאחרוני המבקרים, של הקטטות הקצרות, הרחובות שנשארים בהם רק מחוסרי הבית, מרתקת, מפחידה, יפהפייה ואכזרית. זוהי אותה לונדון שאותה תיאר בהרחבה ברומנים שכתב, אבל כאן היא עצמה הגיבורה הראשית והיחידה. אין בה דמויות אלא רק עוברי אורח אלמוניים, ילדים משחרים לטרף בשוק קובנט גארדן, "ישנים בארגזים, נלחמים על פסולת הקצבים, מתנפלים על כל דבר שנדמה להם שיוכלו להניח עליו את ידיהם הלקחניות, צוללים מתחת לעגלות ולמריצות, נמלטים מפני השוטרים, ומשמיעים ללא הרף נקישות עמומות על מרצפות הרחבה בטפיפות רגליהם היחפות". רק דמות אחת ספציפית מתאר דיקנס בחיבורו, גבר נטול שם ואנונימי שאותו ראה כמה פעמים באיזו מסעדה ששם כבר מכירים אותו. "האיש המשונה הזה נודע בפשטידה שלו, שכן מיד עם כניסתו הגיש לו העובד המנומנם כוס תה חם, פרוסת לחם, סכין גדולה, מזלג וצלחת. משנותר לבדו בפינתו, הניח את הפשטידה על השולחן החשוף ובמקום לפרוס אותה דקר אותה, נעץ בה את הסכין כאילו היתה אויב אכזר; אחר כך שלף ממנה את הסכין, ניגב אותה בשרוולו, קרע את הפשטידה לגזרים באצבעותיו ובלע אותה במלואה…" וכן הלאה. הסיפור הקצר נמשך לאורך עוד כמה שורות מרתקות ומפתיעות, עד לסוף המצמרר, שבו מגיע המספר למסקנה כי "משום מה החלה פשטידת הבשר להיראות בעיני חולנית מאז, ולא הבטתי בה עוד", וחשדותיו עמו…

צ'רלס דיקנס

עוצמתו של החיבור בכוח התיאור של דיקנס, ביכולתו לחשוף סיפורים צופני סוד גם בהתרחשויות שאנשים אחרים לא היו מבחינים בהם אולי. חסר בית שמתואר כיצור מבעית דמוי שד, חומותיו של בית חולים לחולי נפש שסוגרים על אנשים כמו זה שאמר לו פעם "'אדוני, לעתים קרובות אני מסוגל לעוף!'" (ותחושתו הפנימית של המספר שגם הוא עצמו אינו רחוק מאותו איש ומיכולתו "לעוף"), בתי הקברות שבהם "המון עצום של מתים שייך לעיר אחת גדולה ועתיקה, ואם הם יקומו כולם מקבריהם בשעה שהחיים ישנים, יישאר בכל הרחובות והדרכים מקום בראש של סיכה בשביל החיים"… כל פינת רחוב וכל מדרכה שהוא פוסע עליה מעלים בתודעתו אינספור דימויים ומחשבות של מי שחש מחוסר בית (אבל רק בלילות).

החיבור "על יציאה למסע" שכתב ויליאם הזליט, מקשר בין שלושת קודמיו. כמו דיקנס הוא תיאורי מאוד – הזליט מספר על חוויותיו כטייל בחיק הטבע – ועם זאת הוא מעלה על הדעת גם את שני החיבורים הראשונים, שכן גם הוא דוגל בהתמכרות והתמסרות למה שעשוי להיראות כבטלה: התענגות על יפי הטבע, שאינה זקוקה לדברי שנינה כי הם "מקלקלים את הצפייה בנוף". והוא מוסיף בשנינותו וכותב: "בעיני יש נושא אחד בלבד שעליו נעים לשוחח בשעת מסע, והוא מה נאכל לארוחת הערב כשנגיע לפונדק שלנו עם לילה"…

את הקובץ חותם, כתמיד, מאמר של אוריאל קון. הפעם בחר העורך לספר על אירוע מהמאה ה-13, כשקבוצה של המוני ילדים, 33,000, החלו לצעוד לעבר העיר ניס, במטרה להגיע לירושלים, במסע צלב של ילדים. רק 2,000 מהם עלו בסופו של דבר על שבע ספינות. רובם לא שרדו. אלה שכן הגיעו בסופו של דבר למזרח התיכון התאסלמו או חזרו לצרפת. כולם נעלמו מההיסטוריה. קון מקשר את הסיפור הזה אל ארבעת החיבורים בקובץ, שמטרתם, לדבריו, "לשמר את הערכים השרירותיים אך הארכיטיפים של 'מסע הצלב של הילדים': הליכה או טיול או 'בטלה' ללא מטרה". עלי להודות כי הקישור בין החיבורים המובאים בספר המקסים שקון קיבץ למעננו ובין "מסע הצלב של הילדים" – סיפור מרחק כשלעצמו − נראה לי קצת מופרז ורלוונטי אולי רק באיזה מישור אסוציאטיבי פרוע. אולם מה בכך? אם היכולת לקשור קישורים כאלה יצרה את הספר לחשוב, להתבטל, לטייל, מה לנו כי נלין?

איך תרמה החשאיות לרצח ההמוני של יהדות הונגריה

בזמן שאייכמן שילח את קורבנותיו לתאי הגזים בקצב שלא היה לו תקדים בהיסטוריה של השואה, "דווח" לבריטים כאילו רצח יהדות הונגריה טרם החל. יתר על כן, מנהיגי הסוכנות היהודית התחייבו לנהל את הצלתם של יהודי הונגריה בחשאיות גמורה. שני הגורמים הללו – אי הידיעה על ההשמדה ההמונית והמחויבות לשמור על משא ומתן חשאי – מנעו את המאמץ לפרסם את דבר הטבח ההמוני ולהפעיל לחץ מבחוץ על המשטר ההונגרי כדי שיפסיק לשתף פעולה עם הנאצים ולפגוע ביהודים. שיטת ההצלה היחידה של הסוכנות בימים ובשבועות המכריעים שבהם אפשר היה עוד להציל את היהודים בגטאות ההונגריים הייתה דיפלומטיה סודית, במקום הפעלה של לחץ ציבורי.

פול בוגדנור, "פשעו של קסטנר": גילויים חדשים על פרשה שאינה מתיישנת

אמש זכה הרומן המורה  מאת מיכל בן-נפתלי, בפרס ספיר (ברכות!). ברומן נותנת הסופרת תוקף לעמדה המצדדת בישראל קסטנר ומגינה עליו מפני מי שלא הבינו, לכאורה, את גדולתו. מחקר חדש, שמתבסס על ראיות שלא היו ידועות בעבר, ראה אור לפני כשלושה חודשים, והוא מוכיח ומפרט ביסודיות מרשימה את מעשיו הנפשעים של קסטנר.

"את סוגית קסטנר יש להשאיר לדורות הבאים," כתב דוד בן גוריון ב-1955. פול בוגדנור, מחבר הספר Kasztner's Crimeפשעו של קסטנר – חותם את ספרו בציטוט הזה ומשיב עליו במילים: "הדור הזה הגיע עתה." זכייתו של הרומן המורה מחדדת עוד יותר את הצורך להציג את העובדות המחרידות העולות מ-Kasztner's Crime.

בוגדנור הוא חוקר בריטי מאוקספורד, שקיבל על עצמו משימה מורכבת, מרתקת, ומזעזעת: לנתח את כל המהלכים של מה שמכונה כיום "פרשת קסטנר" ולהוכיח, בדקדקנות ובפרטנות, כי רז'ו (ישראל) קסטנר אכן "מכר את נשמתו לשטן", כפי שנקבע בפסק הדין הראשון של השופט בנימין הלוי, בכך ששיתף פעולה עם הנאצים באופן ישיר ופעיל.

ההאשמות העולות בספר שראה אור באנגליה לפני כמה חודשים רבות ומחרידות. פול בוגדנור מוכיח כי קסטנר הקל על הגרמנים ברצח השיטתי של כ-564,500 איש, בכך שהפיץ שמועות שווא, שנועדו להרגיע את היהודים ולהשיג את שיתוף הפעולה שלהם בתהליך רציחתם. אמנם, מסייג בוגדנור את האשמה, קסטנר לא שאף לרצח יהודים ולא רצה בו, אבל בפועל עזר לו לא רק במחדליו, אלא גם במעשיו.

חלק משיתוף הפעולה היה – מניעה בפועל של בריחתם של יהודים. קסטנר חיבל בפעולות ההצלה החשאיות של גופים ציוניים שניסו לפעול בהונגריה בחודשים שבהם התרחשה ההשמדה המסיבית. הוא העמיד פנים, כך מוכיח בוגדנור, שהוא מאמין במשא ומתן המוכר בשם "דם תמורת כסף" ואחרי כן "דם תמורת סחורה" שהציעו הגרמנים, ולפיו יהיו מוכנים לכאורה לשחרר יהודים מהגורל הצפוי להם, אם בנות הברית ייעתרו ל"עסקה" וישלמו כופר כדי לאפשר ליהודים לצאת לפלסטינה.

הרב מיכאל וייסמנדל, מוועדת ההצלה הסלובקית, ניסח בדיקה פשוטה שנועדה לבחון אם הנאצים מתכוונים באמת לסחור בחיים תמורת כסף: אם במהלך המשא ומתן לא ימשיכו בגטואיזציה, סימן שהם כנים. לא רק שהגטואיזציה נמשכה, אלא שגם המשלוחים לאושוויץ, כ-12,000 איש ביום, לא פסקו אף לרגע. בוגדנור מוכיח, באמצעות מסמכים שלא כולם היו ידועים לפני עשרות שנים, כי קסטנר לא האמין לרגע בהצלחתו של המשא ומתן, שמטרתו האמיתית של אותו משא ומתן הייתה "להרוויח" זמן לטובת הגרמנים כדי לאפשר להם להמשיך לרצוח, בלי שיאלצו להתמודד עם אי סדרים או התנגדות. לקסטנר היה ברור, מראה בוגדנור, שהמשא ומתן ייכשל, לא רק משום שבנות הברית יסרבו לפדות יהודים תמורת כסף או סחורות שיועילו למאמץ המלחמתי של הגרמנים, אלא גם משום שהגרמנים לא התכוונו לו באמת. הלא הם מלכתחילה סירבו להבטיח כי היהודים שישוחררו תמורת הכסף או הסחורות יצאו מהונגריה אל החופש. השחרור-כביכול, כך דרשו הגרמנים, יתבצע רק מגרמניה, או מפולין. כדבריו של בוגדנור: "אם המשא ומתן ייכשל, היהודים יגורשו, ואם המשא ומתן יצליח, ירכזו את היהודים ויגרשו אותם".

מטרתם של הגרמנים הייתה אם כן אחת: להמשיך בגירוש וברצח ההמוני. החשאיות שקסטנר דרש בעניין המשא ומתן – הדרישה לסודיות הגיעה עד לממסד הציוני בארץ ישראל שהקפיד עליה − עזרה אם כן לגרמנים, ופגעה ביהודים. אלה לא הבינו מה מצפה להם ולא ניסו להימלט. קסטנר, לעומת כל ההמונים, ידע היטב כי המשלוחים נמשכים במלוא הקצב, וגם ידע בדיוק מה קורה למי שמגיעים לאושוויץ. לידיו הגיע הדיווח של שני הניצולים שהצליחו לברוח ממחנה הריכוז, אבל את המידע הזה הסתיר מבני עמו! יתר על כן – הוא שלח מסרים שקריים, לפיהם הרעיון שיש "לקנות זמן" פועל היטב, כי הגרמנים "הקפיאו" כביכול את מעשי הרצח, זאת בשעה שכבר היו בידיו ראיות שההפך מתרחש, ושהרציחות ההמוניות נמשכות.

חמור עוד יותר: בוגדנור מוכיח שקסטנר לא רק הסתיר מידע, אלא ממש הפיץ שקרים שנועדו להשקיט את יהודי הונגריה ולשתק אותם. שוב, מתוך מסמכים כתובים, הוא מראה שאף על פי שקסטנר ידע בשלב מוקדם מאוד מה קורה, כשהגיעו גלויות המרגיעות שיהודים אולצו לכתוב, הוא דאג להפיץ אותן בין הקורבנות העתידיים כדי לשכנע אותם שפניהם מועדות למערב הונגריה, שם ישכנו ביחד עם בני המשפחות שלהם ויידרשו רק לעבוד. אכן, מקורות רבים (למשל – ספרו של אלי ויזל, שבוגדנור מצטט ממנו) מעידים כי ליהודים לא היה מושג מהו אושוויץ, ומה צפוי להם. כידוע, לתהליך הרציחה של היהודים קדמו שלושה שלבים: הגרמנים בודדו אותם, ריכזו אותם, ואז שילחו אותם אל מותם. שלב הגטו בהונגריה, כלומר, ריכוז היהודים במקום אחד, היה קצר מאוד. שומרים מעטים חצצו בין הגטו לעיר שבה שכן, ולא הוקמו בו חומות. אלי ויזל מתאר כיצד עוזרת הבית שלהם הגיעה לתוך הגטו והתחננה בפניהם שיבואו אתה, היא הכינה להם מקום מחסה. מאחר שלא היה להם מושג מה עתיד להתרחש, מאחר שהאמינו שהם נוסעים לעבוד במקום בדוי בשם קנירמזו, הם סירבו.

מאות ואולי אלפי אנשים יכלו להינצל מערי השדה הסמוכות לרומניה. אכן, כ-1,200 איש שלא האמינו לתעמולת השווא שהפיץ קסטנר נסו על נפשם וניצלו. אדמונד וסלמאייר, נציגו של היטלר טלגרף לברלין ביוני 1944 וכתב בדאגה כי "יהודים הונגרים שנמלטו לרומניה מקבלים יחס של פליטים פוליטיים… הממשלה הרומנית מתכוונת לאפשר להם להגר לפלסטינה."

אבל ביום שהחלה הגטואיזציה של עיר הולדתו של קסטנר, קלוז' (קולוז'וור, בהונגרית), קסטנר נשלח לשם על ידי הגרמנים (הוא נסע במכוניתו הפרטית, לא נאלץ לענוד את הטלאי הצהוב, והותר לו גם לדבר בטלפון –זכויות יתר יוצאות דופן באותה תקופה!). בהגיעו לקלוז' הפיץ קסטנר שמועת שווא, על פי דרישתם של הגרמנים, לפיה השמירה על הגבול (מרחק של ארבעה קילומטר בלבד מקלוז', ושבעה מגטו סמוך, בנאג'ווארד) תוגברה כביכול ודרך ההימלטות נחסמה. מה שלא היה נכון בעליל. קסטנר "התנגד עקרונית" לבריחה דרך הגבול עם רומניה, והורה לצעירים הציונים להפסיק את כל המבצעים ה"לא חוקיים" שלהם, כי אלה "פוגעים במשא ומתן עם האס-אס"(!). אכן, בעקבות ביקורו, המאמצים המחתרתיים הללו הופסקו! בניגוד לדעתו של ההיסטוריון יהודה באואר, פול בוגדנור מראה כי היו לקסטנר היכולת והאפשרות להתריע ולהזהיר את בני עמו.

במשפט הדיבה של קסטנר העידו ניצולים וסיפרו איך קסטנר ושלוחיו שכנעו אותם לעלות על הרכבות (שהובילו אותם לאושוויץ!). לעומת זאת, כשקסטנר עצמו העיד, הוא לא היסס להאשים בדבריו את חותנו, ראש הקהילה היהודית בקלוז', כאילו הוא זה שלא עשה די הצורך כדי לעודד בריחה של יהודים!

אחת הפרשות המזעזעות שבוגדנור מתאר בפרטים היא זאת של שלושת הצנחנים שהגיעו מארץ ישראל להונגריה, עם משדר בידיהם, כדי לעזור ליהודי הונגריה. חנה סנש נתפשה מיד, וכפי שהעידה אמה, קסטנר לא נקף אצבע כדי לעזור לה, ושיקר בדיעבד כאילו מצא עורך דין שייצג אותה. מה שעולל לשני הצנחנים האחרים, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, מעורר פלצות: בתואנות שווא שכנע את פלגי להסגיר את עצמו לגסטפו ולספר שהגיע מטעם בנות הברית כדי להמשיך את המשא ומתן של "דם תמורת סחורה". פלגי ניאות להסגיר את עצמו בעיקר כדי שגולדשטיין יוכל להימלט, כי זה ידע את הקודים של המשדר ששימשו את בנות הברית, והיה ברור שבעינויים ימסור אותם לגרמנים. אבל לא רק שקסטנר לא עזר לגולדשטיין לברוח, הוא שיכן אותו במקום שהיה נתון לשליטת הגסטפו. פלגי הצליח בסופו של דבר להימלט, אחרי שעבר עינויים קשים. גולדשטיין, נספה במחנה ריכוז.

בעניין "רכבת קסטנר", אותם 1684 יהודים שניצלו, אחרי שהות ארוכה בברגן בלזן: בוגדנור מראה כי בחודשים שבהם החזיק אייכמן באנשים שהיו עליה (ביניהם אשתו, אמו ואחיו של קסטנר) הם שימשו כבני ערובה, כדי לכפות על קסטנר להמשיך ולשתף פעולה.

את הטענה כאילו בזכותו של קסטנר ניצלו 15,000 יהודים שנשלחו לעבודות כפייה מפריך פול בוגדנור מכל וכול בעזרת מסמכים מאותה תקופה, ומראה כי ההחלטה לשלוח את היהודים הללו לאוסטריה לא הייתה קשורה לשום דבר שקסטנר אמר או עשה.

גם את יהדות בודפשט לא הציל קסטנר, כפי שהתיימר, וההחלטה להימנע מהגירוש והרצח נבעה משיקולים שלא היו קשורים בו בשום צורה.

אחת הסוגיות שעוררו זעם רב כלפי קסטנר אפילו בקרב חלק מתומכיו, הייתה העובדה שהעיד במשפטי נירנברג והביא לזיכויים של שני פושעי מלחמה, קורט בכר והרמן קרומיי, (כמו כן העיד לטובת שני פושעי מלחמה גרמנים נוספים).

בוגדנור מעלה את ההשערה שלא הנחה אותו הצורך להיות "איש של כבוד", כפי שטען טומי לפיד, ידידו של קסטנר, אלא רצונו להצטייר כמושיע: אם תתקבל עדותו כי הנאצים שהעיד למענם לא היו רוצחים נתעבים, אלא שהם הצילו יהודים, אפשר יהיה לטהר גם אותו מהחשד ששיתף פעולה עם רוצחים.

בתום המלחמה שהה קסטנר כשנתיים בשווייץ. הוא חשש לעלות לישראל וגם לא ביקר בעיר הולדתו. ניצולים העידו שהזעם כלפיו היה עצום, ושאילו הגיע לקלוז' היה מסתכן בחייו.

אכן, קרבתו לפושעים הנאצים מעוררת תמיהות רבות. קרוב לסיום המלחמה סיפק לו קורט בכר, שהיה קולונל באס-אס, הגנה, יצא אתו לסיור במחנות ריכוז (!) ושיכן אותו בווינה  ב"גרנד הוטל", בית מלון יוקרתי שבו התאכסנו קציני אס-אס רבים, כאורח של הגסטפו, בעל דרכון גרמני. בכר, שכבר הבין כי תבוסתה של גרמניה בלתי נמנעת "סידר" לעצמו בעזרת קסטנר אליבי, שאכן הועיל לו. במשפטי נירנברג הוא זוכה, האריך ימים ושגשג כלכלית כאיש עסקים מצליח.

מירב מיכאלי, נכדתו של קסטנר, התגאתה בסבה בנאום הבכורה שלה בכנסת: "אם יש משהו שלמדתי מהסיפור של סבא שלי זה לא להיות קורבן. הוא, שאפילו במקום שנכתב עבורו התפקיד האולטימטיבי של הקורבן: יהודי מול משמיד היהודים הראשי, הצליח לא להיות קורבן, אלא לקחת את הגורל שלו ושל הקהילה שלו בידיים…"

לא קשה לשער שמיכאלי אינה בקיאה בכל הפרטים שמעלה פול בוגדנור, וספק אם היא תהיה מסוגלת לקרוא את הספר ולהתמודד עם ההוכחות הנחרצות לכך שהסבא שלה היה רחוק מלהיות גיבור שראוי להערצה. אותה אישית אפשר אולי להבין. מי רוצה לוותר על מורשת אבות, ובמיוחד של סבא שציירו בפניה כאיש רב פעלים שלא זכה, כביכול, בתהילה שמשפחתו דורשת למענו, סבא שנרצח בפתח ביתו ולא קרא את פסק הדין בערעור שהוגש לבית המשפט העליון.

פול בוגדנור מפריך את מירב הטיעונים שנכתבו בפסק הדין השני, ומראה מדוע וכיצד השופטים טעו בפרשנויותיהם, שנטו כל העת להקל על קסטנר ו"להבין" אותו (אולי מכיוון שבין שני פסקי הדין נרצח). כפי שכבר צוין, חלק גדול מהראיות המוכרות כיום לא היו ידועות אז לשופטים!

בניגוד לנכדה ולבני המשפחה האחרים, חובתו של הציבור הישראלי לדעת את האמת במלואה, גם אם היא מרה, על פרשה שכבר שנים כה רבות ממשיכה להכות גלים (הנה קישור לכתבה של יובל אלבשן: "הפשע של קסטנר לא מפסיק לדמם"). יש לקוות שהספר החשוב הזה יתורגם לעברית, ובהקדם.
Kasztner's Crime כספר אלקטרוני, בקינדל

 

קריסטין בארנט, "הניצוץ, סיפורה של אם שטיפחה גאון": מה כל הורה יכול ללמוד מהספר

בסופו של הספר ניצוץ, סיפורה של אם שטיפחה גאון מסבירה המחברת, קריסטין בארנט, מה הניע אותה לכתוב אותו: לדעתה הסיפור של ג'ייק, בנה, יכול ללמד משהו על כל הילדים.

אפשר לכאורה לתהות – איזה קשר יכול להיות בין ילדים רגילים לבין ג'ייק בארנט שאובחן כאוטיסט כשהיה בערך בן שנתיים, ולימים התגלה כגאון חריג ביותר, ילד פלא שבגיל תשע כבר היה סטודנט לאסטרופיזיקה ובגיל שתים עשרה עסק בניסיונות להפריך את תורת היחסות של איינשטיין?

כדי להבין את התשובה לשאלה יש לקרוא את הספר, המתעד מסע מופלא של משפחה שלמה, ואת כל מה שעשתה אמו של ג'ייק למענו, ולא פחות חשוב – איך עשתה זאת.

תחילתו של המסע באבחון שעבר בנה של המחברת. לקראת גיל שנתיים החלו לחוש שהוא נסוג ומתכנס לתוך עצמו. כישורים שהיו לו עד אז החלו להיעלם, והוא הפסיק כמעט לתקשר עם הסביבה. כשהודיעו להורים שהוא אוטיסט בתפקוד נמוך הם חשו שעולמם חרב. ג'ייק היה בנם הבכור, וההבנה שהעתיד הצפוי לו שונה כל כך מכל מה שקיוו ותכננו שברה את לבם.

הם לא העלו בדעתם אילו הפתעות מופלאות מצפות להם, ולא ידעו שאת ההפתעות האלה יוכלו לגלות רק בזכות נחישותה יוצאת הדופן וחושיה המחודדים של קריסטין. כשג'ייק החל ללכת לגן טרום חובה והתעקש לקחת אתו לשם את המשחק האהוב עליו ביותר – כרטיסיות עם אותיות האל"ף בי"ת – זימנה אותם יום אחד הגננת וניסתה להסביר להם שהם משלים את עצמם, ועליהם להפסיק ללחוץ על הילד – היא הייתה בטוחה שהם מתאמצים ללמד אותו לקרוא, בניגוד לכל היגיון. בנכם לעולם לא יוכל לקרוא, הודיעה להם נחרצות.

זה היה הרגע שבו החל המסע של קריסטין בארנט: בניגוד לעמדת בעלה, שהאמין למה שאמרו לו, ובניגוד מוחלט לדעתם של כל המומחים מהמערכת, היא החליטה, ולא בפעם האחרונה, לפעול על פי תחושותיה הפנימיות, להוציא את הילד ממערכת החינוך, וללמד אותו בבית, בכוחות עצמה (בסיוע של מורה שהסכימה לשתף אתה פעולה ולהדריך אותה).

קריסטין בארנט הפעילה באותם ימים פעוטון, ובמשך הזמן גם טיפלה בהתנדבות בילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים. משנתה החינוכית הייתה שיש לאפשר לכל ילד לגלות את תחומי העניין שלו, ולטפח אותם. את התפישה הזאת למדה מאמה ומאחות הצעירה שהתקשתה מאוד בילדותה בלימודים העיוניים, אבל גילתה כישרון יוצא דופן בציור. אמן לא זלזלה ביכולות של בתה, לא תבעה ממנה להשיג הישגים בתחום שבו הייתה מועדת להיכשל, ואִפשרה לה לפתח את כישוריה הטבעיים, את מה שמשך את לבה, את התחום שבו הצטיינה. לימים נהפכה אחותה של קריסטין, כך מעידה המחברת, לציירת מצליחה ולמורה לציור.

את השקפת העולם הזאת יישמה קריסטין באופן שבו טיפחה לא רק את ילדיה, אלא גם את הילדים האחרים שהתחנכו אצלה: כך למשל ילדה חובבת חיות זכתה להאכיל למה אמיתית בחצר האחורית של הפעוטון. נערה אחרת היא עודדה לעסוק במה שמשך באמת את לבה: אפייה. כעבור כמה חודשים זכתה הנערה, אוטיסטית ברמת תפקוד כה נמוכה עד שהוריה כבר נואשו ממנה, להתחיל לעבוד במאפייה, להתפרנס ולמצוא את אושרה. לילד אחר היא השיגה קוביות משחק ענקיות, בצורות שונות ורבות, ועודדה אותו לשחק אתן ולבנות שלל מבנים מורכבים. כעבור שנים גילתה שהוא נהפך לאדריכל.

מרגש ומרהיב הוא שפע הרעיונות המתוארים בספר, שנועדו כולם לשפר את איכות החיים של הילדים, לשמח ולעודד אותם, ולאפשר להם להתמסר לתשוקותיהם הנסתרות, לעסוק בספורט לא תחרותי, ובכלל – ליהנות מהחיים. כל היצירתיות הזאת, היכולת להמציא עוד ועוד שיטות ודרכים ולשכלל אותם באמצעים כספיים מוגבלים, מרתקת, נפלאה ומעוררות השראה.

אין ספק שבזכותה של האימא המיוחדת הזאת הצליח גם בנה להיפתח, להתפתח, לממש את הכישרונות המיוחדים שלו, ולהגיע להישגים שקשה מאוד לעמוד על גדולתם, שכן ג'ייק בארנט עוסק בתחומים מדעיים ברמה גבוהה ביותר. אפשר רק לסמוך על העדות של אמו ועל העובדות המוכחות בעליל: בגילו הצעיר מאוד הוא כבר לומד, חוקר, יוצר, מלמד, ועולה על עמיתיו הבוגרים בהישגיו יוצאי הדופן.

לא פחות חשוב: בראיונות אתו אפשר לראות שג'ייק זורח, מאושר, מתקשר, משתף פעולה, מוכן לספר על עצמו, להסביר מה הוא חושב ומרגיש ומה תוכניותיו. הוא עדיין אוטיסט, אבל כמה התקדם והשתכלל מאז גזר הדין הנורא של המורה שקבעה בביטחון כה רב שלעולם לא ילמד אפילו לקרוא…!

מבעית לחשוב על החיים שהיו יכולים להיות לו אלמלא התעקשה אמו להגן עליו מפני החנק, השיממון, למעשה – מפני רצח אישיותו והפוטנציאל שלו, לא פחות – שהיו מנת חלקו בגן הילדים ובבית הספר, שמהם הצילה אותו. לא רק שלא הניחה לו לסגת, אלא שהעניקה לו את כל האפשרויות להתקדם, להתפתח, ולממש את היכולות שבהם ניחן, גם אם לא העלתה בדעתה לאילו הישגים מפתיעים יוביל אותה, ובעיקר – את עצמו.

לקריאת הספר הזה ניגשתי בחשש מפני תיאורי ההתמודדות הקשה שציפיתי למצוא בו, אבל התבדיתי. הוא שבה את לבי וריגש אותי עד דמעות בעוצמה האנושית שהוא מביע, בחוכמה החינוכית שהוא מציג, ובדמותו המופלאה של הילד הגאון, שוודאי עוד נשמע על הישגיו.

למרבה השמחה גם התרגום של ברוריה בן-ברוך משובח, העברית ברורה וטבעית, קל ונוח לקרוא את הספר והוא מתגמל מאוד.

Kristin Barnett: The Spark: A Mother's Story of Nurturing Genius

הרצאה מרתקת ומפעימה של ג'ייק בארנט בTED, שבסופה הוא מטיל על קהל שומעיו להפסיק ללמוד במשך 24 שעות, ורק לחשוב על תחום העיסוק שמרתק אותם. "יש כמה תרפיסטים שבטח משתגעים עכשיו," הוא אומר וצוחק, "הרי הם קבעו שלעולם לא אוכל לדבר..." מסקנתו: כדי להגיע להישגים לא די לעסוק בלימוד, צריך גם  לחשוב. כמו שניוטון ואיינשטיין נאלצו לדבריו לעשות, בימים שבהם האוניברסיטה נסגרה בפניהם.

 

תוכנית הטלוויזיה "שישים דקות" שלאחריה התפרסם מאוד ילד הפלא
בריאיון מרתק, משנת 2014, כשג'ייק היה בן חמש עשרה, הסבירה אמו מסבירה כיצד פעלה בניגוד לשיטות שקבעו המומחים: כשג'ייק היה פעוט, במקום להתמקד במטלות שבהן התקשה, כפי שעשו התרפיסטיות שהמדינה הפעילה, היא אִפשרה לו לעסוק במה שעניין אותו ובדברים שבהם הצטיין. כך למשל כשישב ובהה בכוס עם מים, במקום לקחת אותה ממנו, כפי שהורו לה לעשות, היא הגישה לו עשרות כוסות כאלה. בדיעבד התברר שג'ייק עסק בהתבוננות מדעית, חקר את האור, לימד את עצמו. מאחר שהצליחה כל כך לא רק עם בנה, אלא גם עם כל מאות הילדים האחרים שטיפלה בהם, החלו בתי ספר ותרפיסטים לפנות אליה כדי להבין מה היא עושה.