תגית: עיון תרגום

אן אפלבאום, "גולאג, סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים": האם יום אחד נשאל מי אנחנו?

"לראשונה נתקלתי בבעיה לפני שנים אחדות, כשחציתי את גשר קארל בפראג שזה עתה עלתה על דרך הדמוקרטיה. לאורך הגשר, אתר תיירות מרכזי, היו אומני רחוב וסוחרים, ומדי חמישה מטרים לערך ניצב מישהו שניסה למכור בדיוק את מה שניתן לצפות שמישהו ימכור באתרים כאלה, שנראים בעצמם כמו גלויות נוף – ציורי רחובות יפים, תכשיטים במחירי מציאה ומחזיקי מפתחות עם הכיתוב – 'פראג'. בין היתר הוצעו למכירה שלל מזכרות של הצבא הסובייטי: כומתות, אותות, אבזמי חגורות וסיכות קטנות, תמונות פח של לנין וברז'נייב, מהסוג שתלמידים סובייטים נהגו להצמיד לתלבושת האחידה.

הדבר היה מוזר בעיני. מרבית רוכשי המזכרות הסובייטיות היו אמריקנים ומערב אירופים, אין ספק שכולם היו נחרדים למחשבה שישאו צלב קרס, אך איש לא התנגד לשאת את סמל הפטיש והמגל על חולצת טריקו או על כובע. זו היתה אבחנה שולית, אך לפעמים דווקא אבחנות שוליות כאלה מלמדות בצורה הטובה ביותר על מצב רוח תרבותי. הלקח לא יכול היה להיות חד יותר: בעוד שסמלו של רצח המוני אחד ממלא את ליבנו חלחלה, סמלו של רצח המוני אחר מעורר בנו צחוק."

התיאור והתמיהה מופיעים בפרק ההקדמה של הספר המרתק גולאג: סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים, זוכה פרס פוליצר, שתרגומו לעברית יצא לאור ב-2004 (באנגלית הוא הופיע שנה לפני כן).

תשובתה של אפלבאום, המופיעה מיד אחרי אותה תהייה, מעניינת לא פחות מהשאלה:

"את האדישות של התיירים בפראג ביחס לסטליניזם אפשר להסביר, בין השאר, בהיעדר דימויים בתרבות העממית במערב. המלחמה הקרה אמנם הולידה את ג'יימס בונד ושלל ספרי מתח, או קריקטורות של רוסים מהסוג המוצג בסרטי רמבו, אך לא יצירות שאפתניות דוגמת 'רשימת שינדלר' או 'בחירתה של סופי'. סטיבן ספילברג, כנראה הבמאי המוביל בהוליווד (אם נרצה ואם לא), בחר ליצור סרטים על מחנות הריכוז של יפן ('אימפריית השמש') ועל מחנות הריכוז הנאציים, אך לא על מחנות הריכוז הסטליניסטיים. אלה לא עוררו את דמיונה של הוליווד כמו האחרים.

גם התרבות הגבוהה לא גילתה פתיחות רבה יותר לנושא. המוניטין של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר הוכתמו קשות עקב תמיכתו קצרת הימים והגלויה בנאציזם – התלהבות שהתפתחה לפני שהיטלר ביצע את מעשי הזוועה הגדולים שלו. לעומת זאת, שמו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר[1] לא נפגע כהוא זה עקב תמיכתו האגרסיבית בסטליניזם בשנים שלאחר המלחמה, כאשר לרשות כל מתעניין עמדו שפע ראיות למעלליו של סטלין".

אכן, תהייה מעניינת.

גם את התשובה האפשרית, הכמעט מובנת מאליה – לכאורה! – מביאה בפנינו המחברת: "האמת הפשוטה היא שהאידיאלים הקומוניסטים – צדק חברתי, שוויון לכול – קוסמים לרוב הגדול במערב הרבה יותר מתורת הגזע וניצחון החזק על החלש מבית מדרשם של הנאצים".

לאורך ספרה עב הכרס, 593 עמודי טקסט בעברית, מבהירה אפלבאום מדוע מי שמתייחס בסלחנות לזוועות הגולאגים טועה טעות מרה.

הקריאה מרתקת, מפחידה, ולפעמים מחרידה כל כך, עד שעל חלק מהתיאורים ויתרתי ודילגתי, שמא המורא יכריע אותי.

הסבריה של אפלבאום נפתחים בתובנה פשוטה: מאחר שהגולאגים לא הונצחו כמעט בתצלומים ובקטעים קולנועיים, בניגוד למחנות הריכוז הגרמניים, לא נותר מהם כמעט בזיכרון הקולקטיבי דימוי ויזואלי ו"בלי תמונות לא היה סיכוי להבנה ראויה".

כמו כן, העובדה שברית המועצות, לצד ארצות הברית ושאר בנות הברית, הביסה את הרוע הצרוף, את היטלר, מקשה לדעתה של אפלבאום להביט בעיניים פקוחות על הרוע של ברית המועצות עצמה. "איש אינו רוצה לחשוב שהבסנו רוצח-המונים אחד בעזרתו של אחר!"

נקודה נוספת: "עוצמת התעמולה בברית המועצות הייתה כזו, שהיה בה כדי לשנות את תפיסת המציאות".

אבל יש להכיר בעובדות: יש קווים משותפים רבים בין מחנות הריכוז הנאציים והגולאגים. למשל – הדה-הומניזציה המכוונת, שאחת ממטרותיה הייתה להקל על הנוגסים והרוצחים לבצע את מעלליהם, אם כי, בניגוד למחנות הריכוז הנאציים, בגולאגים לא הייתה קבוצת אסירים שנדונה למוות ודאי מעצם כך שהם נמנים עם בני עם מסוים. כמו כן, בגולאגים הגלגל יכול היה בקלות להתהפך. הרודפים יכלו תוך זמן קצר להיכלא ולמצוא את עצמם בצדם של הנרדפים. מערכת הגולאגים גם לא אורגנה בכוונה "לייצור המוני של גופות", אם כי התוצאה הייתה זהה – מאות אלפים, אם לא יותר, הומתו ברעב, מקור, הזנחה, מחלות, ומעבודה קשה עד בלתי אפשרית.

לאורך הספר כולו מראה אפלבאום בפירוט את העולם המטורף, ההפוך, שיצר את הגולאגים. "משנת 1917 ואילך התהפכו כל ערכיה של חברה שלמה: שוד הוצג באור זוהר במונח 'הלאמה', ורצח נעשה חלק מקובל במאבק למען הדיקטטורה של הפרולטריון," זאת כבר בתחילת הדרך, עוד לפני תחילת שלטונו של סטלין, כשלנין "שלח אלפים לבתי הכלא […] אך ורק בשל עושרם משכבר הימים או תוארם האריסטוקרטי", העניין לא נראה לציבור "מוזר או חריג", וזאת רק דוגמה אחת קטנה.

דוגמה אחרת לעולם ההפוך ששרר אז בברית המועצות: הבולשביקים, שדגלו כביכול בשיפור גורלם של החלכאים והנדכאים, לא הוטרדו כלל מהניסיון לחסל עמים שלמים, לא-רוסיים, שהיו חלק מהאימפריה. אנשים נשפטו לא בשל מעשיהם, אלא על פי זהותם.

בעולם ההפוך של הגולאגים ציפו מהאסירים להכיר טובה למעניהם ולהמשיך לאהוד את המשטר. את האכזריות, ואת אופיים האמיתי של המחנות, ניסו להסתיר "במסווה של עגה כלכלית" שאתה הצדיקו כל דבר, אפילו מוות. "הכול נעשה לטובת הכלל הרחבה יותר".

בעולם ההפוך של הגולאג, האסירים הפליליים לא נחשבו פושעים יותר מאשר האסירים הפוליטיים, שהיו כביכול "האויבים האמיתיים של המשטר", אם כי רובם היו אויבים מדומים, שכן מעולם לא ביצעו באמת שום עבירה פוליטית.

בעולם ההפוך של הגולאג רופא רחום הסביר לאסיר מה לעשות כדי לפתח תסמיני מחלה, שבמקרים מסוימים זיכו אותו אולי במנוחה ובאוכל, וכדבריה של אפלבאום: "בעולם החופשי רופא לא היה נחשב אדם טוב אם גרם למטופליו בכוונה למחלה; במחנה רופא שכזה נחשב לקדוש לכל דבר."

את העובדה הבולטת ביותר שנגלית בספר אפשר לסכם במשפט אחד ממצה: "מטרתו העיקרית של הגולאג הייתה כלכלית"!

מיליוני בני האדם שנשלחו לגולאגים – רובם המוחלט באשמות שווא – נועדו בעיקר, אולי בעצם אך ורק, לשמש כוח עבודה זול שיקדם את תוכניותיו הגרנדיוזיות של סטלין (ביניהן – הכרייה המיותרת לחלוטין של תעלת הים הלבן, שבוצעה, ממש כך, בידיים חשופות). הם נוצלו, "ובלשונו של מרקס, נעשו לחומר". בהקשר זה יש פרט שבעיני הקוראת הישראלית נתפס כקוריוז: מסתבר שמפקדו רב העוצמה של "סולוביצקי", הגולאג הראשון, מחנה ששימש אחר כך דגם לכל המחנות האחרים, היה יהודי יליד חיפה בשם נפתלי פרנקל, שהגיע כאסיר, אבל הצליח להתקדם בחיים… על פי השמועות, בהגיעו למחנה כאסיר, העז פרנקל לכתוב מכתב לאחד מראשי המשטרה החשאית והסביר לו מדוע המחנה התעשייתי – האסירים הועסקו ביערנות, חקלאות וייצור לבנים – אינו יעיל, ומה אפשר לעשות כדי לתקן את כשליו. אחרי שהתמנה למנהל נעשו המפעלים רווחיים מאוד. "הכול זיהו את פרנקל עם מסחור המחנה". (אחת השיטות הקטלניות שהנהיג הייתה "אכול כפי עבודתך", שעל פיה מנות המזון של האסירים נקבעו בהתאם לכמות העבודה שהשלימו).

לעבודות הכפייה היו שורשים בהיסטוריה הרוסית. כך נבנתה במאה ה-18 העיר סנט פטרסבורג. "רבים מתו במהלך הבנייה, ואף על פי כן נעשתה העיר סמל לקדמה ולאירופיזציה. השיטות היו אכזריות, אך האומה ככלל הפיקה מהן תועלת."

כאמור, חלק מהתיאורים קשים מנשוא, במיוחד אלה שקשורים בילדים, בתינוקות שהופרדו בכוח מאמם, באלה שמתו מרעב ובשל ההזנחה שנכפתה על האמהות.

מחריד גם הפרק העוסק בגורלן של נשים שלא רק נאנסו, אלא גם כונו אחר כך בכינויי גנאי (ומעלה על הדעת את סיפורה של אידה פינק, "בתולה לא יכולה להיות זונה?"). כדבריה של אפלבאום: "סיפורה של רוז'נביץ', כמו גם זה שמביא הרלינג, עשוי להצטייר כסיפור של הידרדרות מוסרית. לחלופין ניתן לכנותו 'סיפור של הישרדות'".

קשים מנשוא גם הפרקים המתארים את הרעב. את עבודת הפרך. את התנהגותם החייתית והמבעיתה של האסירים פליליים. את ההתאבדויות. ובכל זאת, יש בספר גם נחמות. למשל – הסיפורים על התנהגותם החומלת ומצילת החיים של רופאים ואחיות. או אלה שמעלים על נס את כוחה של האמנות להעניק לבני האדם פשר ורצון לחיות. כך למשל את מי שהיטיב לספר סיפורים זיכו האסירים בתנאים מועדפים, כמידת יכולתם. (תיאור האסירים המאזינים לעמית משכיל שיכול לשחזר באוזניהם ספרים שקרא ולעורר את עניינם וסקרנותם הזכיר לי את הקטע "מה הסכנה שמפניה צריך סופר להישמר" מתוך הספר Aspects of a Novel, מאת א"מ פורסטר).

חלפו ארבע עשרה שנה מאז שהספר שלפנינו התפרסם לראשונה. ב-2003 ברית המועצות כבר לא הייתה קיימת זה שתים עשרה שנה. ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, היה אמור לשמש בתפקידו רק שתי קדנציות שאורכן ארבע שנים, אבל בקשתו להאריך כל קדנציה לשש שנים התקבלה ב-2012. הוא נבחר לאחרונה לנשיא זו הפעם הרביעית, והושבע לתפקיד במאי 2018. סמכויותיו עצומות.

בספר The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia שראה אור בניו יורק לפני כשנה, מתארת המחברת מאשה גסן, אזרחית ארצות הברית אך ילידת ברית המועצות, איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב, להערכתה, על רוסיה.

אמנם, ככל הידוע, אין כיום גולאגים כמו אלה הסובייטים המתוארים בספר, אבל דברי הסיכום של אן אפלבאום מצמררים:

"ככל שניטיב להבין עד כמה חברות שונות הפכו את שכנותיהן ואת אזרחיהן מבני אדם לחפצים, ככל שניטיב לדעת את הנסיבות הספציפיות שהובילו לכל אפיזודה של טבח המוני ורצח המוני, כך ניטיב להבין את הצד האפל של הטבע האנושי שלנו. ספר זה לא נכתב 'כדי שהדברים לא יקרו שוב', כמאמר הקלישאה. ספר זה נכתב משום שאין כמעט ספק שהם יקרו שוב." (ההדגשה שלי, עע"א). אפלבאום גם מסבירה מדוע: "פילוסופיות טוטליטריות קסמו, ויוסיפו לקסום, למיליונים רבים. השמדת 'האויב האובייקטיבי', כדבריה של חנה ארנדט, נותרה יעד בסיסי של דיקטטורות רבות. עלינו לדעת מדוע, וכל סיפור, כל ספר זיכרונות, כל מסמך בהיסטוריה של הגולאג, הוא חלק מפאזל, חלק מההסבר. בלעדיהם נתעורר יום אחר ונגלה שאיננו יודעים מי אנחנו".

ומה אתנו? האם אנחנו עדיין יודעים מי אנחנו? מפתה לחתום את הרשומה בבית מתוך שירה של חוה אלברשטיין:

ומה פתאום את שרה חד גדיא?
אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
ובכל הלילות בכל הלילות
שאלתי רק ארבע קושיות
הלילה הזה יש לי עוד שאלה
עד מתי יימשך מעגל האימה
רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה
מתי ייגמר הטירוף הזה
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
הייתי פעם כבש וגדי שליו
היום אני נמר וזאב טורף
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודעת מי אני.

[1] אגב, לא רק סארטר העניק לגיטימציה לזוועות. גם הסופר הרוסי מקסים גורקי ביקר בגולאג וכתב חוות דעת חיובית ואוהדת שבה שיבח את יפי הנוף ואת המבנים הציוריים והתפעל מתנאי החיים של האסירים, ואפילו הציג את האלימות הממסדית "כחלק הגיוני וטבעי של הסדר החדש".

Gulag: A History by Anne Applebaum

לעברית: כרמית גיא

ג'יילס מילטון, "*הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה": מדוע הוא, אכן, מרתק

מי היה ההרוג האחרון במלחמת העולם השנייה?

איך התאהבה צעירה אנגליה בהיטלר, והאם בשובה לאנגליה ילדה תינוק שהיטלר היה אביו?

מה הציל את אחד מאנשי הצוות שהיו על סיפונה של הטיטניק?

איך שכנעו את היפני האחרון, שהמשיך להילחם נגד האמריקנים עוד עשרות שנים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה, להיכנע?

כיצד תכנן היטלר להחריב את אמריקה, בפעולות חבלה?

איך ביקש צ'רצ'יל להפעיל נשק המוני נגד אוכלוסיית גרמניה (באמצעות לוחמה ביולוגית וגז), ומדוע לא התממשה תוכניתו?

מדוע ואיך איבד לנין את מוחו?

איך נחשפה זהותו של טרנסג'נדר, שנולד ב-1728?

האם מטה הארי הייתה מרגלת?

איך הצליחו שני אסירים, רודולף וְרְבָּה ואלפרד וֶצלֶר, ששהו באושוויץ שנתיים, לברוח ממחנה ההשמדה, איך הבינו שהיהודים המגיעים לאושוויץ אינם יודעים מה צפוי להם, ומה עלה בגורלו של הדו"ח שחיברו אחרי שהגיעו לסלובקיה?

מי אמר "אני מצדד מאוד בשימוש בגז רעיל נגד שבטים חסרי תרבות" וסבר כי "התנגדותו של המשרד לענייני הודו לשימוש בגז נגד ילידים אינה הגיונית"?

על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, מסקרנות לא פחות, משיב הספר *הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה אשר כשמו כן הוא: מרתק. הסיפורים קצרים, עד שלושה עמודים כל אחד, כולם מעניינים וחלקם מפתיעים מאוד.

גם את מה שזכור מההיסטוריה הלא רחוקה היה מרתק לקרוא.

הנה למשל תחילת הסיפור הנושא את השם "מותו של רודן":

"בבוקר 21 בדצמבר 1989 נאם ניקוֹלָאֵה צ'אושסקו, מנהיג רומניה הקומוניסטית, באוזני ההמונים שנאספו במרכז בוקרשט.

בימים שלפני כן התחוללו מהומות בכמה מרכזים בפריפריה. עכשיו החליט צ'אושסקו עצמו להרגיע את הרוחות, בנאום פייסני שיעלה על נס את הישגיה של רומניה הקומוניסטית. כדי להבטיח קבלת פנים אוהדת הובאו אל כיכר הארמון אוטובוסים מלאים בעובדים, שהצטוו להריע ולנופף בדגלים אדומים (וָלא – יאבדו את מקומות עבודתם).

נאומו היה מונולוג רגיל ונדוש של רטוריקה מפלגתית, והוא לא הרשים את ההמון. כעבור שמונה דקות החלו הנאספים לדקלם בקצב "טִי-מִי-שׁוּאָ-רָה!" – שם העיר שאירעו בה כמה מהומות חמורות.

צ'אושסקו היה המום. הוא ציפה לקהל המעריץ הרגיל של נאמני המפלגה. דבר לא הכין אותו לקבלת הפנים העוינת והנזעמת. הוא התבלבל ונבהל. לאחר שניסה להציע כמה ויתורים השתתק פתאום באמצע הנאום. תסיסתו של ההמון הלכה וגברה. נשמע קול ירייה.

שומרי ראשו הבינו שמשהו חמור מאוד מתרחש ודחפו אותו בחזרה לתוך הבניין. בחוץ יצא המצב מכלל שליטה.

אילו ברח צ'אושסקו באותו הרגע אולי היה מציל את עורו."

מכאן ממשיך ג'יילס מילטון ומתאר את התהליך הקצר שבו הפנה העם הרומני עורף לדיקטטור. איך אנשים סירבו בזה אחר זה לעזור לו. תחילה – הטייס, שלא הסכים לקחת אותו למקום מבטחים ביוגוסלביה, והנחית את המטוס באזור כפרי. אחרי כן נהג שהעמיד פנים כאילו מכוניתו אינה תקינה ולכן אינו יכול להסיע את בני הזוג הנמלטים, צ'אושסקו ואשתו, ולבסוף – האדם השלישי, שגם הוא זיהה כמובן את השניים, הבטיח להם לקחת אותם למקום בטוח, כלא אותם בתוך אסם והזעיק את המשטרה. בהמשך מתואר משפט השדה שנערך לרודן, וההוצאה להורג בירייה.

את הרגע ההוא, שבו הבין צ'אושסקו כי משהו השתנה, אחיזתו הלופתת בגרונותיהם של בני עמו הסתיימה, אפשר לראות בקטע יוטיוב שנותר מנובמבר, 1989.

האם אפשר להסיק משהו מכל הסיפורים הללו? אולי רק שכל מה שנדמה כאילו הוא חדש וחד פעמי, כבר בעצם קרה בעבר, ועלול לקרות שוב.

כך למשל אפשר להיווכח שאפילו את טרור הבלונים והעפיפונים לא המציאו תושבי עזה. מסתבר שיפן כבר ניסתה לעשות משהו דומה בעבר, בימי מלחמת העולם השנייה. בפרק הנושא את הכותרת "הכדורים הפורחים הקטלניים של יפן" מתואר כיצד שלחו היפנים כדורי נפץ פורחים, שהחלו לנחות ולהתפוצץ ברחבי אמריקה. "דבר קיומם נשמר בסוד – משרד הצנזור הורה לעיתונים שלא להזכיר אותם כדי לא להפיץ בהלה בציבור". הניסיון היפני נכשל, לדברי מחבר הספר, רק משום שלא היה ליפנים די זמן לפתחו. "המלחמה כמעט הסתיימה ויפן עצמה עמדה להיות מטרה לנשק הרסני חדש." (אחד הסיפורים מתאר ניצול יפני שהצליח לצאת בשלום מההפצצה האטומית על הירושימה, ומיהר לשוב אל ביתו שבנגסקי. גם מהפיצוץ האטומי השני ניצל, באורח נס). רק אחד הכדורים הפורחים היפניים הצליח במשימתו: אישה אמריקנית הרה וחמישה תלמידי בית ספר שלקחה עם בעלה לפיקניק, נהרגו כשכדור פורח כשזה נפל בקרבתם והתפוצץ.

כאמור, הספר מרתק. אפשר לקרוא אותו לאורך זמן, כל פעם סיפור קצר או שניים, לצד הקריאה של ספר אחר. הוא מתאים במיוחד לחופשת קיץ.

קישור לספר באמזון

  

    Fascinating Footnotes From History , by Giles Milton

מה קורה לספר אם מכריזים עליו שהוא קלאסי

מספיק להעביר סמסטר אחד בניסיון ללמד ספרות בקולג' כדי לקלוט שהדרך המהירה ביותר להרוג את החיוניות של סופר בעיני קוראים פוטנציאליים היא להציג את הסופר הזה בטרם עת כ"דגול" או "קלסי". מפני שאז הסופר הופך בשביל הסטודנטים למין תרופה או ירקות, משהו שהרשויות הכריזו שהוא "טוב בשבילם" ושהם "צריכים לאהוב", ובשלב זה נסגר העפעף השלישי של הסטודנטים וכולם פשוט מבצעים את התרגולת הנדרשת של ביקורת וכתיבת עבודות בלי להרגיש ולו דבר ממשי או רלוונטי אחד. זה כמו לשאוב החוצה את כל החמצן בחדר לפני שמנסים להדליק אש.

 

 

דיוויד פוסטר וואלאס, "טבעו של הכיף": מרנין, משעשע, מחכים ומרתק

"אם נרצה לדעת מהי נורמליות באמריקה – כלומר מה האמריקאים רוצים לראות כנורמלי – נוכל לסמוך על הטלוויזיה", טוען דיוויד פוסטר וואלאס במסה המרכזית המופיעה בספר טבעו של הכיף.

בספריית הפועלים ערכו "קובץ ראשון מסוגו בעולם", כפי שנכתב על גב הספר, "המאגד בתוכו כמעט את כל מאמריו ורשימותיו של דיוויד פוסטר וואלאס על כתיבה וספרות". למעריציו של הסופר מדובר במתנה שלא תסולא בפז. הספר כולל לא רק דיונים על דוסטוייבסקי, בורחס וקפקא, אלא אפילו סילבוסים והנחיות מפורטות של קורס בספרות וסדנת כתיבה שוואלאס העביר לסטודנטים שלו. וכל אלה מרתקים ומפעימים!

המסה המרכזית, העוסקת, כאמור בטלוויזיה, ליתר דיוק – בקשר שבינה ובין עולם הספרות האמריקני – מעניינת במיוחד. היא הופיעה לראשונה ב-1990, וכדרכו של וואלאס, היא כתובה בשנינות ובהומור, ומספקת תובנות מעניינות ביותר. וואלאס מציג בתחילתה ממצא שעליו מתבססת המסה לאורכה: אמריקנים "מקדישים", או "מבלים" (מלשון בליה!) כשש שעות ביום בצפייה בטלוויזיה. מכאן נובעות לא מעט מהמסקנות והתובנות שוואלאס מפתח במסה.

כך, למשל, הוא פותח את דבריו בטיעון שלפיו כאשר סופרים, שיש להם צורך הכרחי ולגיטימי של אנשים כותבים לצותת לזולת, סומכים על הטלוויזיה כאמצעי "ללטוש עיניים […] לארוב ולנעוץ מבטים", שכן "הם משקיפים מלידה", הם טועים טעות מרה. כי מה שמוקרן בטלוויזיה רחוק מאוד מהחיים האמיתיים שהטלוויזיה מתיימרת להציג, או לפחות – לייצג. הדמויות המופיעות על המרקע הן אלה של שחקנים. אנשים שמצטיינים בעיקר ביכולת אחת מסוימת: הם "פשוט גאונים מבחינת היכולת שלהם להיראות כאילו לא צופים בהם". וואלאס עומד על הזיוף המובנה בכל מה שנצפה בטלוויזיה, ולטענתו, הצפייה הממושכת בה היא "רעילה לכותבים, מפני שהיא גורמת לנו לא להבדיל בין התחקיר הממשי שנדרש לצורך כתיבת סיפורת ובין סוג משונה כלשהו של צריכת סיפורת".

אכן, וואלאס ער לכך ש"חלק גדול כל כך מההנאה שהדור שלי מפיק מהטלוויזיה טמון בלגלוג עליה," אבל ההתנשאות הזאת היא למעשה חלק מהמשחק המוסכם, שאותו הוא מדגים בין היתר בניתוח של פרסומות שמוקרנות בטלוויזיה. כך למשל הוא מתאר לפרטיה פרסומת מצליחה מאוד לפפסי, שבה הצופים "הוזמנו" ללעוג לפרסומות בכלל ולאותה פרסומת בפרט, ולהתנשא מעליהן. אבל הפרסומת ההיא לפפסי הוכחה כיעילה במיוחד, שכן היא הקפיצה את המכירות, ובכך הוכיחה את צדקת טענותיו של וואלאס. אמנם הצופים (בתקופה שבה וואלאס כתב את המסה, כלומר – ב-1990) "מנסים לחטא את עצמם ממה שצפייה מרובה כל כך עלולה לעשות להם על ידי כך שהם צופים בטלוויזיה בבוז לאה במקום בתמימות המוקסמת שרובנו גדלנו אתה", אבל הם ממשיכים לצפות!

הדברים הללו מעלים על הדעת את ספרו הידוע של מרשל מק'לוהן, המדיום הוא המסר (The medium is the message), שכבר בשנות ה-60 של המאה העשרים תיאר את עוצמתה של הטלוויזיה. הוא כינה אותה "מדורת השבט" (דימוי המנציח את המושג הופיע בתערוכה "קיצור תולדות האנושות" שהתקיימה במוזיאון ישראל, בקיץ 2015). על פי מק'לוהן, כמעט לא משנה מה יוצג בטלוויזיה. המדיה עצמה חשובה, והצפייה בה היא המספקת את העונג הנדרש. כך שאפילו אם יקרינו סרט וידיאו של אש בוערת, הצופים ימשיכו לבהות.

פוסטר וואלאס כתב את המסה שלו לפני כמעט שלושים שנה, וכשלושים שנה אחרי מק'לוהן. האם היה דבק בתפיסותיו גם כיום? האם האבחנות שלו עדיין רלוונטיות?

מצד אחד אפשר בהחלט להיווכח בהשפעות ההרסניות שיש ל"תרבות" האסקפיסטית של תוכניות הריאליטי השונות, השולטות היום בכיפה. האם ההורים מאילת שרישתו את ביתם במצלמות וידיאו והרשו לתעד את חייהם של בני הבית בכל עת ובכל מקום, גם ברגעים האינטימיים ביותר של הילדים שלהם, צעירים בני 14 ו-13, הושפעו מתוכניות ריאליטי? האם התוכניות הללו מספקות מעין לגיטימציה לטירוף?

מצד שני, אין ספק שהאינטרנט תפש במידה רבה את מקומה של הטלוויזיה. אין ברשותי נתונים או סטטיסטיקות, אבל דומני שהצעירים היום צופים בטלוויזיה פחות משש השעות שאותן מזכיר וואלאס. מעניין לדעת איך הוא היה מנתח את ההשפעות החברתיות של האינטרנט.

למרבה הצער, פוסטר וואלאס, שסבל לאורך שנים רבות מדיכאון, התאבד לפני עשר שנים, בגיל 46.

אפילו קריאת הסילבוסים שהותיר מעוררת תחושה של בזבוז מכאיב על שאדם כזה הסתלק מהעולם בהיותו צעיר כל כך.

שלא לדבר על כל הכתיבה האחרת שלו. (למשל, הספר המופלא משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם). המסה הראשונה בספר שלפנינו, זאת שהעניקה לו את שמו, פשוט מקסימה. היא נפתחת בתיאור היחס האמביוולנטי, המיוסר, שיש לסופרים כלפי יצירתם: מצד אחד, היא תמיד פחותה ממה שדמיינו וחלמו ליצור (אני נזכרת בציטוט מתוך מאדאם בובארי, שבו פלובר מסביר את ההבדל בין אמן לאומן, ומדוע רק האחרון יכול לחוש סיפוק אמיתי). מצד שני, זקוקים הכותבים עד ייאוש לאישור, לתיקוף, לאהבה! גם כשאתה מרגיש שהיצירה שילדת מאוסה, "אתה רוצה לטעות טעות גדולה: אתה רוצה שיתברר שמראהו המבעית של התינוק הפגום לא היה אלא תעתוע מוזר או הזיה שלך בלבד. אבל המסקנה מכך תהיה שאתה משוגע: אתה ראית, נרדפת על ידי ונרתעת מפני עיוותים מבעיתים שלמעשה (כך משכנעים אותך אחרים) בכלל לא קיימים".

גם תיאור התהליך היצירתי נפלא: בהתחלה "כשאתה רק מתחיל לנסות לכתוב סיפורת, זה רק בשביל הכיף. אתה לא מצפה שמישהו אחר יקרא את זה. אתה כותב כמעט אך ורק כדי להגיע לפורקן…" בשלב הבא, אחרי מה שהוא מכנה "הדחף האוננותי", אתה משתוקק לאהבתם של קוראים לכתיבה שלך. ואז "אתה מגלה שאתה להוט במידה קיצונית שאנשים יאהבו את הדברים החדשים שאתה עושה". ואז מתחילה האימה, "פחד נורא מפני דחייה", ובו "האגו שלך נכנס למשחק". כתוצאה מכך אתה מתחיל לכתוב רע, כי אתה מונע ומתודלק מהצורך שיאהבו אותך… " התוצאה היא "סיפורת מחורבנת", שמקומה בפח האשפה, לא רק מתוך יושרה אמנותית, אלא "פשוט מפני שעבודה מחורבנת תגרום לכך שלא יאהבו אותך…"

הפתרון שוואלאס מציע: לחזור אל המניע המקורי. לכתוב מתוך fun: כיף.

כאן המקום לשבח את התרגום, מעשה ידיה של דבי אילון, שלא חששה ממילים לא תקניות, ידעה להמציא מקבילות למשחקי המילים הססגוניים של וואלאס ("דוסטוייבסקיאנליה"), ובמיוחד על הפתרונות המעולים שהעניקה בקטעים שבהם וואלאס מדגים את סירבולם המטופש של תרגומי דוסטוייבסקי לאנגלית. כשקראתי את הדוגמאות המצחיקות להפליא חיפשתי בסקרנות את שם המתרגם של אותם קטעים לעברית. הייתי בטוחה שמדובר בתרגומים ארכאיים של טקסטים שראו אור בעברית. הופתעתי ושמחתי לגלות את ההערה של המתרגמת: "[המובאות תורגמו מן האנגלית, בניסיון לשמר את אותו סרבול שוואלאס מדבר עליו בתרגומים שקרא]". היא הצליחה מאוד במשימה!

הספר מרנין, משעשע, מחכים ומרתק.


David Foster Wallace, The Nature of Fun

לעברית: דבי אילון

גיא דויטשר: מה תפקידן של מטאפורות שחוקות

בלשון השירה הופכות מטאפורות במותן לקלישאות ריקות. בשפת היומיום מטאפורות שחוקות הן אדמת הסחף שמתוכה צומחים מבנים דקדוקיים. כמו שונית, המתהווה משכבה על גבי שכבה של שלדי אלמוגים מתים, מבנים חדשים בשפה נוצרים משכבות של מטאפורות מתות, שנסחפו ושקעו בנהר הזורם לעבר ההפשטה.

THE UNFOLDING OF LANGUAGE, Guy Deuetscher
לעברית: עמרי אשר

גיא דויטשר, "גלגולי לשון – מסע בעקבות המצאתו הגדולה ביותר של האדם"

מי המציא את השפות שבהן בני אדם כותבים, קוראים, ומדברים? האם צודקים כל המקוננים על התדרדרותה של השפה? האם מוצדקת התפיסה שלפיה בעבר השפה הייתה מושלמת, ומאז אנחנו רק מקלקלים אותה? איך בכלל יכולים בלשנים ללמוד על תהליכים שהתרחשו בעבר הרחוק, בהיעדר ממצאים אובייקטיביים? מדוע, בניגוד לטענותיהם של טהרני השפה, הביטוי "נורא יפה" תקין?

ספרו של גיא דויטשר, בלשן וחוקר ישראלי שהשתקע באנגליה, והוא גם אביה של עלמה דויטשר המופלאה, מנסח את השאלות הללו, וגם משיב עליהן ברוב ידע, חן והומור. לא פעם מצאתי את עצמי קוראת ופורצת בצחוק רם. לא עניין של מה בכך, כשמדובר במחקר מדעי העוסק בסוגיות מורכבות. דויטשר מצליח לא רק לשעשע, אלא גם לפשט מורכבויות, עד כדי כך שאדם מן היישוב, לא בלשן, יכול לשקוע בהן ולהבין אותן. והתשובות שהוא מציע מרתקות ומאלפות!

בכל פרק מעלה דויטשר סוגיה שנראית חסרת פתרון אפשרי. למשל, אותה תהייה בדבר האפשרות לחקור התרחשויות שאירעו לפני אלפי ועשרות אלפי שנים. התשובה פשוטה ומקסימה: "ההווה הוא המפתח לעבר". תהליכים שמתרחשים בימינו משקפים את מה שקורה וקרה לשפה האנושית, שלא אדם אחד המציא אותה, אלא היא פרי של תהליכים ממושכים, יצירתם של מיליוני בני אדם שמשנים אותה תוך כדי השימוש בה: "אותם כוחות שיצרו את מנגנוניה המשוכללים של השפה בתקופה הפרה-היסטורית ממשיכים לפעול ברגעים אלה ממש."

השפה, מראה דויטשר, היא יצירה מופלאה של בני האדם ושלהם בלבד. חיות מתקשרות, אך לא ברמת התחכום והמורכבות של בני אדם. גם קופי האדם הנבונים ביותר שלימדו אותם לתקשר באמצעות סימנים לעולם אינם מגיעים ליכולותיהם של בני האדם. "היכולת הזו ייחודית לתינוקות אדם", שניחנים בכושר מדהים לרכוש כל שפה אנושית שהיא.

(למרבה השמחה, דויטשר מתווכח עם עמדותיו הבלשניות השנויות במחלוקת של נעם חומסקי, שסבר כי לא רק היכולת הלשונית אלא גם זאת הדקדוקית, מולדת וטמונה מלכתחילה במוחם של בני האדם. דויטשר טוען כי גם אם העובדה הזאת נכונה, היא "אינה אומרת הרבה מעבר לכך". כמו כן, דויטשר אינו מסכים עם טענתו של חומסקי שלפיה ילדים לומדים לדבר בהיעדר הכוונה ותיקונים של המבוגרים הסובבים אותם, שהרי מבוגרים בהחלט מציגים בפני הילדים דגם תקין של השפה. חשובה מכול בעניין זה תהייתו של דויטשר: "לא מתקבל על הדעת שכללים תחביריים ספציפיים טבועים במוח, אם התפתחו רק 'לאחרונה', נגיד ב-100,000 השנים האחרונות).

ובכן מהי השפה? היא "מושתתת על הרבה יותר מסך מילותיה". מובנם של משפטים תלוי לא רק במשמעותן של מילים, אלא גם בסדר שבו הן מופיעות במשפט, ואין סדר "טבעי", שהרי הוא משתנה משפה לשפה. מעניינות במיוחד המילים "הדקדוקיות", שאין להן קיום עצמאי, שכן אינן מתארות עצמים או פעולות.

מעניינת מאוד גם הסוגייה של ה"מין הדקדוקי" של מילים והסיווג השרירותי שלהן לזכר ונקבה, שמות עצם אנושיים ולא אנושיים, חיים ודוממים, ואפילו אכילים ולא אכילים. (בהקשר זה מוסיף דויטשר את אחד מחידודיו: "לאיזו קטגוריה משתייכים בני אדם, זה תלוי כמובן במנהגי המקום"). כך, למשל, בגרמנית, המילה "סלק" היא נקבה, ולמילה "נערה" אין מין! דויטשר מצטט דיאלוג מתוך ספר לימוד גרמני, שבתרגום לעברית משעשע מאוד: "איפה הסלק?" "היא הלכה למטבח". "איפה הנערה האנגלייה היפה והמחוננת?" "זה הלך לאופרה"…

אחת השאלות הבסיסיות ששואל דויטשר עוסקת בהשתנותן של שפות ובתהייה מה גורם לה. את השינויים במשמעותן של מילים אפשר לגלות בקלות יחסית בעברית. לדוגמה – מילה שמופיעה בתנ"ך בספר שמואל, שנכתב בתקופת בית ראשון, משקפת את השפה של תקופתו, ואילו התיאור של אותו אירוע, שמופיע גם  בדברי הימים, ספר שנכתב בימי בית שני, מוכיחה שחל שינוי: בשמואל ב' (ו', 16) "הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר", ובדברי הימים א', (ט"ו 29) "הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק": המילים "מפזז ומכרכר" יצאו מכלל שימוש…!

דוגמה נוספת, המילה "נורא" שיש לה, לדברי דויטשר "תעודת יוחסין די מכובדת". בתחילת דרכה לא הייתה שלילית. משמעותה הייתה "נשגב, מדהים, מעורר הערצה." ולכן, טוען דויטשר, אין מקום לזעזוע שמביעים "נוטרי השפה העברית" כשהם נתקלים בביטויים כמו "נורא יפה"…

ובכן "כל השפות משתנות, כל הזמן". (מתי, אגב, נהפך ניב לשפה? מתבדח דויטשר, ומצטט בלשן אמריקני: "שפה היא ניב עם צבא וצי"). בני אדם נוטים להציג את השינויים הללו כאילו יש בהם "סכנה גדולה (לשפה, לחברה, ואפילו לתרבות האנושית כולה)". ובכל זאת השפות ממשיכות להשתנות, "מוסיפות לנוע ללא שמץ עידוד, על אפם וחמתם של בני האדם וכוונותיהם הטובות".

דויטשר מתמצת את הסיבות לשינוי הבלתי פוסק הזה בשלוש מילים, שאת משמעותן הוא מבאר לאורך הפרקים: "חיסכון, דחף להבעה ואנלוגיה".

פירושו של "חיסכון": הדחף לפשט את ההבעה, והוא שגורם לשינויים שלרובם איננו ערים כלל. כך למשל הצליל ה' נהפך ברבות הימים לצליל א', כי נוח יותר לבטאו. כך למשל התחילית ת' בעברית היא שיירים של המילה אַתָּה שנצמדה לפועל ("תלך"), מה שדויטשר מכנה "התכווצות כינויי גוף והתמזגותם בפועל".

איך אפשר לדעת שאלה התהליכים ששינו מילים ומבנים? כי הם מתרחשים גם בהווה, וממנו אפשר להסיק! למשל, צמד המילים going to באנגלית, שבעבר שימש כפועל שמציין פעולה ממשית, לעבור ממקום למקום, נהפך במרוצת הזמן לצורה דקדוקית שמציינת פעולה בעתיד, ובימים אלה, כשמדובר בצורה הדקדוקית ולא בפועל המתאר פעולה ממשית, going to הולך ומשתנה בהדרגה והופך ל gonna, כי כך נוח יותר להגות את הצמד! (דוגמה עכשווית בעברית: המילה "כן" שהולכת ומצטמצמת ל"כֵּ", ואולי בעתיד תיחשב תקנית בצורתה החדשה).

פירושו של "דחף להבעה" הוא שדוברי שפה אינם מסתפקים עוד במילים שמשמעותן נשחקה, וכדי להעצימן הם מוסיפים להן מילים שידגישו אותן, וכך השפה לא רק מצטמצת, אלא גם מתרחבת. אחת הדוגמאות המשעשעות שדויטשר מציג היא התהליך שעברה המילה "אפילו". תחילתה במילה "אם", שעמדה במקור בזכות עצמה, עד שהדוברים חשו שאין בה די, והוסיפו לה את המילה לוּ: "אם לוּ". אבל אז היא התכווצה ל"אילוּ", ובעקבות זאת התרחבה ל"אף אילו" ומשם התכווצה שוב ל"אפילו", שבימינו הדוברים חשים שאין בה די, וכדי להעצימה מוסיפים לה שוב את המילה "אם", ויוצרים את הביטוי המשעשע "אפילו אם", שמשמעותו המילולית היא "גם אם אם אם".

מרתק במיוחד הפרק העוסק באנלוגיה. דויטשר מראה כיצד מאפשרים הדימויים, שכל אחד מאתנו משתמש בהם בלי דעת, להביע רעיונות מופשטים, בדרך של השוואה בינם לבין מושגים קונקרטיים, שכן "מטאפורה היא המנגנון העיקרי שבאמצעותו אנחנו יכולים לתאר, ואפילו להבין, מושגים מופשטים". כך למשל מושגים מהמרחב משמשים אותנו כדי לבטא מושגים של זמן או של גורמים או סיבות. "מלונדון": אות השימוש מ' מציינת מרחב, לעומת "הוא רעד מקור", שאז מ' השימוש מציינת סיבה; "מלונדון לפריז": מ' השימוש מציינת מרחב, לעומת "דחיתי את הפגישה מיום ראשון ליום שני" – מ' השימוש מציינת מעבר בזמן, וכן הלאה.

ניסיתי להביא בסקירה משהו, על קצה המזלג, מהחדווה שמעורר ספרו של גיא דויטשר. כשקוראים אותו וחושבים על בתו המחוננת והמופלאה, אי אפשר שלא להודות על קיומם של אנשים כאלה, שמעשירים את העולם בקסם של חוכמתם וכישרונם.

 

THE UNFOLDING OF LANGUAGE, Guy Deuetscher
לעברית: עמרי אשר

פטר וולבן "החיים הנסתרים של העצים: על תחושות ותקשורת. גילויים מעולמם הסודי"

ממש בסופו של הספר החיים הנסתרים של העצים: על תחושות ותקשורת. גילויים מעולמם הסודי זכיתי בדברי הרגעה: "אמנם," כתב מחברו, פטר וולבן, "אנו מנצלים יצורים חיים, המומתים לתועלתנו," אבל "עולה השאלה אם ההתנהגות שלנו אכן ראויה לגנאי." והוא מסביר מדוע הוא מאפשר לנו, קוראיו, ליהנות מהספק ולא להתייסר: "אנו משתייכים לטבע במידה שווה, והגוף שלנו בנוי בצורה המאפשרת לנו לשרוד רק בעזרת החומרים האורגניים של מינים אחרים. אנו חולקים בהכרח הזה עם כל שאר החיות".

עם זאת, וולבן אינו פוטר את האדם מאחריות לנהוג בהתחשבות: "לקחת רק את הדרוש לנו מהמערכת האקולוגית של היער," ולחסוך מהעצים, כמו גם מהחיות, כל סבל מוגזם או מיותר.

סבל? לעצים? בשלב הזה של הקריאה בספר הקביעה הזאת כבר אינה מפתיעה, שכן לכל אורכו מראה וולבן בפירוט מרתק כי עצים אינם חפצים דוממים; שיש להם רגשות ואופי; שהם נוהגים לעזור זה לזה; שהם, בעצם, יצורים חיים לכל דבר, גם אם תגובותיהם אטיות מאוד, ונסתרות מעיניהם של מי שאינו מבין מה הוא רואה.

והוא, וולבן, בהחלט מבין. הוא יערן, מלמד יערנות, מנהלו של יער במערב גרמניה ויותר מכל – הוא אוהב עצים מושבע. ספרו הוא מעין שיר הלל להם, ליכולותיהם, לעוצמתם הפלאית, ליופיים ולחוכמתם, ולכך שבני האדם היו נוהגים בתבונה אילו למדו מהם!

אחד הפרקים הראשונים בספר עוסק בקשרי החברות שמתקיימים בין עצים שגדלים בטבע, לא אלה שצומחים ביערות שבני אדם שתלו. אלה, האחרונים, "מתבודדים וחייהם קשים במיוחד", שכן "אינם מסוגלים להתקשר יחדיו ברשת משותפת של עזרה הדדית".

מי שסבור כי הדברים הללו נשמעים מיסטיים או ניו אייג'יים, טועה. וולבן מתבסס לכל אורך הספר על מחקרים ותצפיות. למסקנה כי יש מערכת של עזרה הדדית בין עצים הגיע לראשונה אחרי שנתקל ביער בגדם עץ עתיק מאוד, שהיה אמור להיות גוף מת, אבל בניגוד לכל היגיון המשיך לחיות לאורך אלפי שנים, בזכות העובדה ש"רוב העצים מאותו מין באותו החורש מחוברים זה לזה," וכי "חילופי חומרי תזונה והגשת סיוע לשכנים בעיתות מצוקה הם עניין שבשגרה מבחינתם, בצורה המזכירה למשל מושבת נמלים."

אז מסתבר, לפי וולבן, שעצים סובלים כשפוצעים או ממיתים אותם. (מחשבה קשה למי שבחרה בילדותה להיות צמחונית. כי מה נותר לו לאדם לאכול, אם גם הצמחים מרגישים? אבל, כאמור, וולבן פוטר את הקוראים מתחושות אשמה כשהוא מסביר שהצורך להיזון מחומרים אורגניים הוא בלתי נמנע). ויש לעצים חוש טעם. הם נעזרים במעין רשת אינטרנט, של פטריות שמתפשטות, מתווכות ביניהם, ומספקות להם מידע חיוני, כך ש"בקהילת היער לא רק עצים אלא גם שיחים ועשבים, ואולי כל מיני הצומח, מחליפים ביניהם מסרים" (אבל זה לא יכול לקרות, ולא קורה, בשדות חקלאיים. רוב הצמחים התרבותיים "איבדו את יכולת התקשור מעל לקרקע ומתחתיה"). הם עושים זאת לא רק בעזרת הפטריות, אלא גם "על ידי אותות ריחניים, חזותיים וחשמליים, בעזרת מעין תאים עצביים בקצות השורשים".

מרגש במיוחד תיאור העזרה ההדדית שמגישים עצים זה לזה, "כי עץ יכול להיות חזק רק כמו היער שסביבו", ולכן העצים ביער מחלקים ביניהם בצורה אופטימלית חומרי תזונה ומים, "כך שכל עץ יכול לצמוח בצורה המיטבית מבחינתו."

עצים מתאמים ביניהם את תקופת הפריחה שלהם, "כי כך הגנים של פרטים רבים יכולים להתערבב כיאות". העצים הבוגרים "מלמדים" את הצעירים לצמוח לאט, כדי שיוכלו להתבסס ולהתחזק. יש להם כללים ל"התנהגות" (למעשה – לצמיחה נאותה), שמאפשרים להם לשרוד לאורך אלפי שנים, ויש בהם יכולת ללמוד, להפיק לקחים, ואפילו להזהיר זה את זה, למשל – מפני מתקפת חרקים מתקרבת.

האהבה שבה וולבן כותב על העצים מופלאה. הוא רואה עצים-אמהות שמניקים את "התינוקות שלהן", ומאפיין אותם בלא מעט תכונות אנושיות. למשל, האורן לדעתו חצוף, כי "הוא היחיד שמעיז פנים ומסיט בתאווה את הכותרת שלו" (לאורך הספר משתמש המתרגם במילה הזאת, "כותרת", במקום במילה המקובלת "צמרת". ייתכן שיש לכך הצדקה, שלא עמדתי על טיבה); עצים בדרך כלל "אינם אוהבים להתאמץ", הם "מזדקנים בחן", הם אמיצים או מוגי לב, הם רעבים או צמאים, הם מתפטמים כשמתאפשר להם, צעיריהם – הוא מכנה אותם "זאטוטים" – "להוטים" לצמוח. את העצים שנשתלים בפארקים עירוניים הוא מכנה "ילדי רחוב", שנתקלים ב"הפתעת חייהם" כשהם מנסים להרחיב את טווח צמיחת השורשים שלהם ונתקלים בכביש, או בקרקע הדוקה מדי, שנסללה בעזרת מכונות.

נוגעת ללב במיוחד הבנתו העמוקה את גורלם של העצים אשר "יכולים לגדול בסביבות קיצוניות רבות. יכולים? מוכרחים! כי כשזרע נופל מעץ, אתר הנחיתה שלו יכול להשתנות אם הרוח או חיה כלשהי מזיזה אותו. אך מרגע שהוא נובט באביב, גורלו הוכרע. מעתה ואילך השתיל קשור לחלקת האדמה הקטנה הזאת לכל חייו ונאלץ להתמודד עם מה שמזדמן בדרכו". (בדרכה הפיוטית הביעה זלדה רעיון דומה, בשיר "שני יסודות").

אהבת העצים של וולבן, המפורטת ומגובה בהסברים מדעיים, מרגשת ומרתקת.

DAS GEHEIME LEBEN DER BÄUME PETER WOHLLEBEN

לעברית: ניב סבריאגו

מה הייתה השיטה המרתקת ביותר של המשטר הטוטליטרי

אירופה של המאה העשרים עוצבה בידי שניים: אנו חייבים לאדולף היטלר וליוסף סטלין את המשטר הטוטליטרי – ואם לא את המצאתו, הרי לפחות  את יישומו הנמרץ ביותר. אחריותם המשותפת לאובדן החיים היא אכן מדהימה. ואולם מדד נכון יותר לאופיו ההרסני של המשטר הטוטליטרי הוא לא מה שקרה אלא מה שלא קרה: "סך הספרים שלא נכתבו", כפי שניסח זאת אחד הסופרים; "סך המחשבות שלא חשבו, הרגשות שלא הרגישו, העבודות שלא בוצעו, החיים שלא הגיעו לסיומם הטבעי."

לא רק מטרותיה של הפוליטיקה הטוטליטרית פגעו בחברות שבהן הונהגו, אלא אף שיטותיה, והמרתקת שבהן הייתה מיסוד ההסתה. מי שחיו תחת שלטונם של סטלין והיטלר הוסתו בשיטתיות וזה נגד זה וקיבלו עידוד לפעול על פי הדחפים השפלים ביותר עד תום וכל עוינות הוחרפה. בזמן זה או אחר הוסתו תושבי העיר נגד כפרים עניין, פועלים נגד כפריים, כפריים בני המעמד הבינוני נגד כפריים עניים, ילדים נגד הוריהם, צעירים נגד מבוגרים, וקבוצות אתניות זו נגד זו. המשטרה החשאית עודדה הלשנה, והצליחה – "הפרד ומשול" הייתה הססמה. ככל שנדרש גיוס חברתי והשתתפות המונית במוסדות שבחסות המדינה ובפולחניהם, כך הפכו בני אדם, במידה זו או אחרת, שותפים בהכנעה העצמית.

שכנים: השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, יאן תומש גרוס. לעברית: יז'י מיכאלוביץ'.

מה ההקבלה שבין הפרעות נפשיות לאמנות, דת, או פילוסופיה

מצד אחד אנו מוצאים בנאורוזות הקבלות בולטות ומעמיקות ליצירות של האמנות, של הדת, ושל הפילוסופיה, ומצד אחר הן נראות כמו סירוס של הללו.

אפשר להעז ולומר שההיסטריה היא קריקטורה של יצירה אמנותית.

נאורוזת הטורדנות היא קריקטורה של הדת.

והטירוף הפרנואידי הוא קריקטורה של שיטה פילוסופית.

הנאורוזות מבקשות לפעול בכוחות עצמן את מה שנוצר בחברה  בעבודה קולקטיבית.

"טוטם וטאבו", כתבי זיגמונד פרויד, מסות נבחרות

פלובר | אוזאן | מנגל "ביבליומאניה": האם יש לשפוט לפי הקנקן?

"כקוראים יש לנו כוח מבעית ובלתי מעורער", כותב אלברטו מנגל, חוקר ספרות יליד ארגנטינה, בחיבורו "תשע הערות על ספרות וקריאה" שבספר ביבליומאניה, ומוסיף: "איננו מושפעים לא מתחינות המבקרים ולא מדמעות הקוראים שקדמו לנו. מאות שנים אנו שופטים, ושבים ושופטים בחומרה ספרים שכבר חשבו את עצמם לבטוחים."  אכן! כך בדיוק מתרחשת קריאה: אנו נוטלים ספר ליד. פותחים את העמוד הראשון וטועמים אותו – האם הוא ערב לחכנו הספרותי? האם נרצה להמשיך ולקרוא אותו, או שמא כבר בשורות הראשונות נחוש שאינו מתאים לנו, שמשהו בו מר או תפל מדי, אולי אפילו מגעיל ודוחה? לא משנה כמה אנשים המליצו עליו לפנינו: אנחנו נשפוט ונחליט אם כן ואם לא.

ובכן – על הספר שלפנינו, ביבליומאניה, המאגד שלושה חיבורים שעניינם ספרים וקריאה, אמרתי לעצמי – כן, בהחלט! וזללתי אותו עד סופו.

החיבור הראשון, "קץ הספרים", שכתב אוקטב אוזאן (ותרגמה לעברית אנמרי בארטפלד), משעשע מאוד. הוא נכתב בשנות ה-30 של המאה העשרים, ויש בו חזון: אחד הדוברים בחבורה של "אספני ספרים משכילים" מתאר באוזני חבריו כיצד יראו הספרים בעתיד. להערכתו "הפונוגרף ישמיד את בית הדפוס". האנשים בעתיד (כלומר – אנחנו!…) יאזינו לספרים, במקום לקרוא אותם. "איך לדעתך נצליח לבנות פונוגרפים שיהיו גם ניידים, גם קלים ועמידים  וגם יקליטו, בלי שיכרעו תחת העול, רומנים ארוכים שמכילים ארבע מאות, חמש מאות עמודים; על פני אילו גלילי שעווה קשה תצרוב את המאמרים והחדשות של העיתונות? ולבסוף, בעזרת אילו סוללות תפעיל את המנועים החשמליים של הפונוגרפים העתידיים האלה?" תוהים ידידיו, שמנסים, כך נראה, להטיל ספק בחזונו, ומבהירים: "כל זה דורש הסבר ולא נראה קל לביצוע."

משעשע מאוד לראות איך הדמיון מנסה להמריא, ואיך הידע הקיים מושך אותו כלפי מטה כמו משקולות שנתלות על כדור פורח. לנו ברור עד כמה הדובר, למעשה – אוזאן הכותב את הדברים – צדק כשניבא את העתיד, אבל ניסח אותו באמצעים המוכרים לו בתקופתו. מעניין מה היה אומר אילו זכה לראות את הקוראים האלקטרוניים, המחשבים הניידים, הטלפונים החכמים של זמננו – כל האמצעים המאפשרים לנו לשאת עלינו בלי שום קושי עשרות ומאות ספרים, או להאזין להם, כמעט כמו שדמיין. עד כדי כך הוא דייק, עד שכתב כי "המחבר יהפוך למוציא לאור של עצמו, במטרה להימנע מחיקויים ומזיופים": האם לא התכוון בלי דעת, לכתיבה של בלוג, כמו זה שבו את קוראת או אתה קורא, ממש ברגע זה?

את החיבור השני בספר, זה שהעניק לו את שמו, "ביבליומאניה", כתב גוסטב פלובר, שנודע לימים בעיקר בזכות הרומן הקלאסי שלו מאדאם בובארי. קשה להאמין שאת הסיפור שלפנינו (תרגמה אותו מיכל שליו), כתב כשהיה רק בן 16! הסיפור מגולל את קורותיו של ביבליומאן: אדם הכרוך אחרי ספרים, קונה ואוסף אותם בהתמכרות ששואבת את כל כולו. הוא אמור להתפרנס ממכירתם, אבל מתקשה מאוד להיפרד מהעותקים החד פעמיים והנדירים שהוא משיג. דמותו מתוארת באירוניה, שכן מסתבר שהאיש "בקושי ידע לקרוא"! הטירוף שלו, ההתמסרות הנסערת, אינם קשורים לתכנים של הספרים, אלא לגשמיותם, לכריכה, לדפוס, לאיורים, לקישוטים המלווים את מילת הסיום "סוף".

על משהו שקשור בתשוקה הזאת לגופו של הספר אפשר לקרוא בחיבורו של אלברטו מנגל, "תשע הערות על ספרות וקריאה" (אף הוא בתרגומה של מיכל שליו). מנגל פותח את ההערה התשיעית בציטוט של אוסקר ויילד השנון והמשעשע: "רק אנשים שטחיים לא שופטים לפי הקנקן" (באנגלית הפתגם הוא Don't judge a book by its cover, ולא – "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"), ומסביר את העוצמה הרגשית שיכולה לעורר עטיפה של ספר: "בין כל אלה (ורבים אחרים) נמצא הקיחוטה שלי: יש לו כריכה שחורה, אותיות לבנות ותחריט של רוברטו פָּאֶס. בשבילי הוא-הוא הקיחוטה האמיתי".

מה אם כן חשוב בספר? אני חושבת על לא מעט אנשים שמסרבים לעבור לקורא אלקטרוני, כי חשובה להם התחושה הנייר, ריחו, דפיו… ואילו לי המדיום בכלל לא חשוב: מודפס על נייר, בטלפון הנייד, באייפד, במחשב, בקינדל ייעודי – הכול "הולך", כי העיקר לטעמי בתוכן (אם כי,  יש להודות,  הפורמט האלקטרוני נוח יותר,  כי אפשר להגדיל את האותיות).

ומתוכנו של ביבליומאניה התענגתי. אבל, כמו שגורס מנגל, כל אחד אמור לשפוט בעצמו: לפתוח את העמוד הראשון, ולהתחיל לקרוא…

קולום מק'קאן, "מכתבים אל סופר צעיר: עצות מעשיות ופילוסופיות": האם אפשר ללמוד לכתוב

האם אפשר בכלל ללמד מישהו לכתוב? זאת אחת השאלות ששואל קולום מ'ק'אן בספרו החדש מכתבים אל סופר צעיר: עצות מעשיות ופילוסופיות. הספר כולל 55 פרקים קצרים, שנפרשים על פני 115 עמודים. בכל אחד מהם נוגע מק'אן בסוגיה הקשורה בכתיבה, מביע את דעתו, מעניק לקורא עצות הנוגעות בעניין, ומקדים כל פרק בציטוט מדברים שכתבו סופרים אחרים. הראשון שבהם, למשל, זה שמקדים את הפרק הנושא את הכותרת "אין כללים" הוא ציטוט מדברים שכתב הסופר האנגלי סומרסט מוהם: "יש שלושה כללים לכתיבת רומן. לרוע המזל, אין איש יודע מה הם." הציטוט הזה מביע במידה רבה את אופיו או רוחו של הספר: בקלילות ולפעמים ממש בשפת יום יום – "שב על התחת" – מגלגל המחבר רעיונות ומחשבות הנוגעים בכתיבה, ומביא בפני הקורא את השקפת העולם שלו ואת דעותיו על עניינים שונים הקשורים בכתיבה.

קולום מק'קאן מודה שהוא עצמו מעולם לא השתתף בסדנת כתיבה, מאלה הנפוצות מאוד באוניברסיטאות בארצות הברית, שכן לא התקבל לאף אחת מהן, ומסביר מיד שאינו מתפאר בכך, שכן ודאי היה יכול לקצר תהליכים וללמוד דברים חשובים אילו כן השתתף בסדנה כזאת.

מק'קאן הוא סופר מצליח. שניים מתשעת ספרי הפרוזה שלו, יסתובב לו העולם הגדול ו לחצות אוקיינוס, ראו אור בעברית, בספרייה לעם של הוצאת עם עובד, ויש בהחלט ערך בעצות שהוא מעניק לקוראיו. הוא מפנה אותן, כאמור, לכותבים מתחילים: "מכתבים אל סופר צעיר". למעשה, כמה מהן יכולות להועיל לכל אחד, לא רק למי שרוצה לכתוב ספרות. למשל הפרק "אל תהיה שמוק" ממליץ לקורא, בין היתר – "אל תדביק כינויים לאנשים. אל תעליב את עמיתיך. אל תתאר לאנשים איזה תותח אתה. אל תשתה את כל היין. אל תתלונן שאף אחד לא מקשיב. אל תתעלם מחבריך. אל תחייך בשחצנות. אל תחשוב שאתה נעלה מעל כולם. אל תוריד את הענווה שלך לרמה של יהירות…" וכן הלאה: יותר בגדר של מה שמכונה "עצות טובות לחיים טובים", מאשר – לסופר בתחילת דרכו.

עם זאת, חלק ניכר מהעצות בהחלט שימושיות, ואפילו, אומר בצניעות, מוכרות למדי: כמי שהנחתה במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה (וכמי שהתחילה לכתוב "ברצינות" כתלמידה בסדנאות כאלה, ובאותו מקום ממש!), למדתי, ולימדתי, כללים כמו: "להראות ולא לספר" (בסדנאות השתמשנו לא פעם במילים באנגלית "showing, not telling"'). בסדנאות הכתיבה למדנו ולימדנו להיזהר מקלישאות, כדבריו של מק'קאן: "לא עוד 'דמעות חמות', בטובך. לא עוד 'ירכיים לבנות כחלב'. לא עוד סטיות הצידה מהסיפור אל סצנות של חלום או של פלשבק, ואפילו לא עוד 'שקיעות אדומות כדם'. לא עוד ביקורים בחנות המזכרות הספרותית."; למדנו ולימדנו לשים לב לסימני הפיסוק, לזכור שלמחוק חשוב לא פחות מאשר לכתוב, לקרוא את הטקסט בקול, כדי לשמוע אותו, לערוך תחקיר מקיף, להרבות בקריאה (!), להבין עד כמה המשפטים הראשונים בסיפור חשובים, ועוד כהנה וכהנה הדגשים שמק'קאן מנסח ומציג ברהיטות ואפילו בשובבות מסוימת.

פרקים אחרים מכילים עצות שימושיות: למשל – איך למצוא סוכן – תפקידו בשוק המו"לות בארצות הברית קריטי, בניגוד למקובל בישראל. שם הוצאות לאור אינן מנהלות דיון ישיר עם הסופר, אלא תמיד ואך ורק באמצעות סוכן. לעומת זאת, הדברים שמק'קאן כותב על הקשר בין הסופר לעורך שימושיים מאוד גם לסופר או לסופרת הישראלים. (אגב, בתרגום החליטו מדי פעם לבחור בצורת נקבה למשל – סופרת, או עורכת. יש להניח שזוהי בחירה שרירותית, שהרי אין באנגלית הבדל בין זכר לנקבה כשמדובר במילים הללו, אבל יפה שבמהדורה העברית ביקשו לפנות אל שני המגדרים באופן שוויוני!).

הספר כולו גדוש דברי עידוד: גם אם נכשלת, נסה (או נסי!) שוב ושוב. אסור להתייאש ממכתבי סירוב. מק'קאן מעיד על עצמו שחיבר את כל המכתבים הללו שקיבל לאורך השנים והדביק אותם כטפט על הקירות של כמה חדרי שירותים. כל זה טוב ויפה, עד שמתעוררת השאלה: מדוע, בעצם? האם העצות הללו, שמפצירות בכותבים לא לוותר, להמשיך, לכתוב ולכתוב, וההבטחות שאם רק יתמידו יצליחו, בסופו של דבר, אינן מעודדות גרפומניה? האם הצורך, למעשה – הכורח (!) לכתוב אינו אמור להגיע כדחף שאינו בר כיבוש? האם נכון לעודד כך את כל מי שלוקח לידיו את העט (או המקלדת…), את כל מי שרואה את עצמו "סופר צעיר"?

באחד המכתבים מציע מק'קאן לקורא הספר להימנע מלכנות את עצמו "סופר". איימי טאן בספר המאמרים שלה היפוכו של גורל, אסופת הרהורים סיפרה כיצד נשאלה פעם אם היא אכן סופרת, ואם כן – אם היא "עכשווית". השאלה הצחיקה אותה, אבל עוררה בה גם מחשבות נוגות, שהרי אם היא חיה אך אינה "עכשווית", מה היא, בעצם? מאז החליטה שתציג את עצמה כ"כותבת" – writer, ולא כסופרת – author.

האם הספר שלפנינו יכול לשמש תחליף לסדנת כתיבה? בהחלט לא. קולום מק'קאן עצמו מסביר שבסדנאות הללו רק מאפשרים למשתתפים בהן לכתוב, ובעצם – לא מלמדים אותם לעשות זאת. כך בהחלט חשתי, הן כמשתתפת והן כמנחה של סדנאות כתיבה. ובכל זאת – למי שרוצה באמת לכתוב כדאי לקרוא (גם!) את הספר הזה.

וירג'יניה וולף: מי אני האמיתית?

אך מה אבסורדי יותר מזה? למען האמת, השעה היא שש בדיוק; זהו ערב חורפי; אנחנו בדרכנו אל הסטרנד לקנות עיפרון. אם כך כיצד זה אנחנו גם במרפסת, עונדות פנינים בחודש יוני? מה אבסורדי יותר מזה? אך זוהי השתטות של הבריאה, לא שלנו. כשתכננה הבריאה את יצירת המופת שלה, בריאת האדם, היה עליה להתרכז בדבר אחד בלבד. במקום זאת, כשסובבה את ראשה, היא הביטה מעבר לכתפה, ולתוך כל אחד מאתנו הזדחלו דחפים ותשוקות המנוגדים לעיקר ישותו, וכך אנחנו מרובי גוונים, מנומרים, מעין תערובת; כל הצבעים נזלו זה על זה. האם מי שעומדת על המדרכה בינואר היא אני האמיתית, עצמי האמיתי, או זאת שרוכנת מהמרפסת בחודש יוני? האם אני כאן או שם? ואולי העצמי האמיתי הוא לא זו ולא זו, לא שם ולא כאן, אלא דבר מה רבגוני כל כך ותועה, עד שרק כשמפקידים את המושכות בידי משאלותיו ומאפשרים לו למצוא את דרכו ללא הפרעה אנחנו באמת עצמנו? הנסיבות דורשות אחדוּת; מטעמי נוחות האדם מוכרח להיות שלם. האזרח הטוב הפותח את דלת ביתו בערב מוכרח להיות בנקאי, שחקן גולף, בעל, אב; לא נווד התועה במדבריות, מיסטיקן הבוהה בשמים, הולל בשכונות העוני של סן פרנסיסקו, חייל הצועד דרכו למהפכה, מנודה המיילל בספקנות ובבדידות. כשהוא פותח את דלת ביתו, הוא מוכרח להעביר את אצבעותיו בשערו ולתלות את מטרייתו על המתלה כמו כולם.


מתוך הספר לאהוב, לשוטט, להפליג
הוצאת תשע נשמות, לעברית: רעות בן-יעקב

סבסטיאן הפנר, "סיפורו של גרמני": מה קרה כשנציגי השלטון הנאצי פלשו לפרקליטות

רק בחדר הפרקליטים היתה מהומה קטנה. פרקליט יהודי אחד "עשה בעיות" והוכה. אחר-כך גם נודע לי מי היה האיש: הוא נפצע במלחמה חמש פעמים, איבד עין, ולבסוף היה לקצין. לרוע המזל עלה כנראה בדעתו לנסות ולעשות משהו מתוך אינסטינקט, אולי משהו שעושים קצינים כדי להרגיע חיילים מתמרדים.

בינתיים הגיעו הפולשים גם אלינו. הדלת נפתחה לרווחה והמדים החומים זרמו פנימה. אחד מהם, יש להניח שהיה זה המפקד, קרא בקול רועם ומצווה: "הלא-ארים חייבים לעזוב את המועדון מייד!" הבחנתי בכך שהוא השתמש בביטוי "לא-ארים" ובלי משים גם במילה "מועדון", שלא התאימה כאן בעליל. מישהו, כנראה מי שדיבר כבר קודם, אמר: "הם כבר הלכו." השומרים שלנו התמתחו כאילו הם עומדים להצדיע. ליבי הלם. מה עלי לעשות? איך לשמור על יישוב דעת? להתעלם מהם! לא לתת להם להפריע לי! השקעתי עצמי בתיקים שלפני וקראתי משפטים אחדים באופן מכאני: "טענתו של הנאשם אינה נכונה והיא אף חסרת חשיבות…" – העיקר לא לשים לב!

בתוך כך קרבו אלי המדים החומים ואחד מהם נעמד מולי: "אתה ארי?" שאל, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, כבר עניתי: "כן." מבט בוחן לכיוון אפי – והוא נסוג. אשר לי, הדם הציף את פני. חשתי בחרפה ובמפלה – רגע אחד מאוחר מדי.

"כן" אמרתי! נכון, הייתי אומנם "ארי". בשם אלוהים, לא שיקרתי, רק הנחתי למשהו גרוע הרבה יותר לקרות. איזו השפלה, להזדרז ולהבהיר למי שאינו מוסמך לשאול שאני ארי – דבר שממילא היה בעיני חסר כל ערך. כמה בזוי לקנות בדרך זו את הרשות להמשיך ולשבת כאן בשקט מאחורי התיקים שלי! אפשר עדיין להפתיע אותך! נכשלת במבחן הראשון! רציתי לסטור לעצמי.

כשעזבתי את בית-המשפט המשיך הבניין לעמוד שם, אפרורי, קריר ושליו, כתמיד, מרוחק באלגנטיות מן הרחוב, מעבר לעצי הפארק שלו. לא ניתן היה לראות עליו שזה עתה התמוטט כליל כמוסד. גם עלי לא ניתן היה לראות שזה עתה ספגתי מהלומה נוראה, השפלה שאין לה תקנה. אדם צעיר, לבוש היטב, פסע בשלווה במורד רחוב פוטסדאם. גם ברחוב לא ניתן היה לראות דבר. עסקים כרגיל. וכל הזמן – השאון המתגלגל של הבלתי נודע באוויר…

הטור על אודות הספר

Sebastian Haffner GESCHICHTE EINES DEUTSCHEN

מגרמנית: שולמית וולקוב

 

סבסטיאן הפנר, "סיפורו של גרמני": כיצד נוצר המצע הרגשי שעליו צמח הפשיזם?

את כתב היד, למעשה את הטיוטה, לספר סיפורו של גרמני מצא בנו של הסופר, סבסטיאן הפנר, בעיזבונו. האב השאיר הנחיה ובה התיר ליורשיו לעשות בכתביו ככל העולה על רוחם. הבן החליט, בצדק, להוציא אותו לאור. את הספר כתב הפנר ב-1939, והוא ראה אור לראשונה בגרמניה בשנת 2000. הפנר מנתח בו את המהלכים שקדמו לעלייתו של היטלר לשלטון, ומתאר את הלכי הרוח של הציבור באותן שנים ראשונות של המשטר הרצחני והברוטלי. מרתק לקרוא על כך לא מתוך ספרי היסטוריה, אלא כתיעוד ראשוני, הישר מתוך המציאות של אותם ימים. יתר על כן: חלקים מסוימים בספר מרתקים ומפחידים במיוחד, כי אפשר למצוא בהם הדים לתופעות שמוכרות לנו בהווה.

הפנר מראה כיצד נוצר המצע הרגשי שעליו צמח הפשיזם. איך בני הנוער הגרמנים שגדלו בתקופת מלחמת העולם הראשונה התרגלו להתרגשויות שסיפקה להם המלחמה, איך פיתחו נאמנות לארצם, בדומה לזאת שחשים אוהדי כדורגל כלפי הנבחרת שלהם. המלחמה הייתה מבחינתם "משחק גדול, מרגש ומלהיב, משחק בין עמים". מאחר שלא הגיעה ממש עד אליהם, לא סבלו בגללה. הם אפילו לא זכרו ולא הכירו מציאות שונה. "במהלך ארבע שנות מלחמה איבדתי כל תחושה באשר לשלום, וכל מושג על איך ומה זה." (כמה ישראלים זכו לחיות במציאות נטולת מלחמות?)

הפנר מתאר את תחושת הביטחון-בעתיד שהעניק לגרמנים מי שהיה שר החוץ, ולטר רתנאו (היהודי), עד שצעירים מחוגי הימין הקיצוני התנקשו בחייו, ב-1922. "הייתה תחושה שהאדמה נעה תחת הרגליים, ותחושה זו רק התחזקה כשהתברר לנו באיזו קלות זה קרה, בלי מאמץ מיוחד, כדבר מובן מאליו […] הרי זה כל כך פשוט, עד שמרוב פשטות איש לא חשב על כך. בשיא הפשטות, צריך להודות, אכן אפשר לעשות היסטוריה." האם אפשר לקרוא את הדברים הללו ולא לחשוב על התדהמה שירדה על הציבור הישראלי כשצעיר ימני רצח את יצחק רבין? את ההבנה שבעצם פשוט כל כך לממש את האיומים שריחפו באוויר, שכל אחד היה אמור להבחין בהם, שכולם התעלמו מהם, כי לא האמינו, עד שזה קרה? האם אפשר לא לחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח של הרצח, שלא את כולן אנחנו יודעים עדיין?  (גם סבסטיאן הפנר לא ידע כשכתב את הספר ב-1939 במקום גלותו באנגליה מה עתיד לקרות בתוך זמן לא רב).

הפנר מתאר את תקופת המשבר הכלכלי. איך הציבור כולו השקיע את כספו במניות. מה קרה לחברה כשלצעירים נועזים היו פתאום עודפי כסף מופרזים ביותר, שאותם הרוויחו בלי מאמץ, ובזבזו בקלות מטורפת: קבצנים והתאבדויות לעומת חיי הוללות פרועים. איך הבועה תפחה, עד שהבורסה קרסה, וכמה איומים היו חיי היומיום בתקופת האינפלציה, כשהכסף איבד מערכו במהירות, עד כדי כך שאנשים נאלצו להוציא את כל משכורתם בימים הראשונים של החודש, וקנו אוכל עמיד בכמויות, כי תוך יומיים או שלושה כבר לא היה לכספם שום ערך.

הוא מתאר את הופעותיו הראשונות של היטלר. כמה מגוחך וחסר סיכוי נראה לכולם. איך "התבלט בלשון הביבים של נאומיו המקוממים ובשיאים חדשים של איומים ואכזריות גלויה…" והזכיר להם תימהונים אחרים, למשל אחד שרצה להציל את גרמניה "בעזרת ריקודי עם, שירה וקפיצות באוויר."

אבל אחרי תקופת שלום קצרה שנמשכה רק שש שנים, תקופה של יציבות  כלכלית וליברליות, סירב הציבור הגרמני לבחור בחיי שלווה, במה שהפנר מכנה "חיים פרטיים". אלה נראו לאנשים "'משעממים', 'בורגניים', ו'מיושנים.'" תחילה נאחזו בספורט תחרותי. דבקו בו, כתחליף להתרגשויות של פוליטיקה סוערת ושל מלחמה. אנשי השמאל האמינו שהספורט מספק להמונים סובלימציה, ולא הבינו שהוא רק משמר ומעצים את הדחפים המלחמתיים. ואז החלה להתפתח מה שהפנר מכנה "גרמניה החומה": "עם רבים מבני דורנו לא יכולנו להחליף מילה, משום שדיברנו בשפה אחרת. סביבנו חשנו ב'גרמניה החוּמה' ההולכת ומתהווה. היתה לה עגה מתועבת, שצפנה בחובה עולם שלם של טיפשות אלימה: 'משימה', 'ערבויות', 'מסירות נפש', "בני עמנו", 'רגבי אדמתנו', 'נוכרים', 'תת-אדם'. גם לנו היתה שפת סתרים משלנו. הסכמנו בינינו מייד על מי שהיה בעינינו 'חכם', ולא היה לזה כל קשר לתבונה אלא רק ליכולת להבין את מהות החיים – וכן היכולת להשתייך 'אלינו'. ידענו גם שמספרם של הטיפשים רב לאין ערוך ממספרנו." (האם יש כאן רמז למשהו מוכר? רבים חשים כי מוטב לא לדעת. מוטב לא לראות).

את עלייתו של היטלר מתאר הפנר באורח מעורר פלצות. מסביר איך "המפלצת החלה להלך קסם על סביבותיה. וכך הסתבר אותו מסתורין שהוא בסיס התופעה שנקראת היטלר: המתנגדים לו סבלו מעירפול וטשטוש חושים. הם לא הצליחו להתמודד עם התופעה הזאת ומצאו את עצמם מאובנים תחת מבט המדוזה, לא מסוגלים לתפוס שמה שעומד מולם זה העולם התחתון בדמות אדם." הוא מתאר איך "החוצפה הפרועה שהפכה בהדרגה את מטיף השטנה הקטן והלא סימפטי הזה לדמון; הטמטום של מאלפיו, שתפסו תמיד מאוחר מדי מה בעצם אמר או עשה – כלומר רק אחרי שאמירה מטורפת יותר ומעשה מפלצתי יותר העמידו בצל את האמירות הקודמות והמעשים הקודמים; הקהל מהופנט, עם הזמן פחות ופחות מוגן מפני הקסם שבמבחיל ומפני שיכרון הרוע."

כשחלה המהפכה, כשהיטלר השתלט על מוסדות המדינה, רבים התבלבלו. הפנר מעיד על עצמו כי לרגע לא שגה באשליות, וידע מיד שהנאצים האויב, אבל, הוא כותב, "טעיתי לגמרי בהערכתי איזה אויב נורא הם יהיו" – ואת זה הוא כותב ב-1939! עוד לפני שהמלחמה פרצה!

הוא מתאר את ההתדרדרות המהירה, שתחילה לא ראו אותה. או שראו והתרגלו – למצעדים, למשל. במשך זמן מה הכול נראה כרגיל. עד שהשלטון הגיע אל בתי המשפט, עד ששינו את החוקים.

"המשכנו לרקוד שעה שלמעלה על הסיפון כבר הוחלט להציף את האגף הזה כולו ולהטביע את כולנו" הוא מסביר בדימוי את תחושת חוסר האונים מצד אחד, ואת הניסיונות להתעלם מהאמת, מצד שני.

הוא מספר על השקרים שהשלטון הפיץ והעיתונות הנשלטת פרסמה, "בהתלהבות, בטון חנף, שבע רצון ופטריוטי", ועל תחושת הטרור והאימה הגוברים: "זריעת פחד בכל, גרימת בהלה והשגת כניעה מוחלטת".

הוא מראה כיצד למעשה לא כל הציבור בחר בנאצים, אלא רק 44 אחוז ממנו. "רוב הבוחרים היו עדיין נגדם. אם נביא בחשבון שאז כבר הופעל הטרור במלוא המרץ, ושלמפלגות השמאל כבר סתמו את הפה במהלך השבועות המכריעים שלפני הבחירות, אפשר לומר שהעם הגרמני נהג עדיין ברובו בהגינות," הוא כותב, ומוסיף כי "הנאצים לא נתנו לזה להפריע להם."

ואז החלו בכל זאת אנשים לשתף פעולה עם השלטון, תחילה מתוך פחד, ואחרי שכבר שיתפו פעולה, וחשו שיש משהו "זול ומשפיל" בשיתוף פעולה כזה, צירפו אל הפחד גם את "השקפת העולם המתאימה." בין היתר כי המפלגות באופוזיציה נטשו אותם, בגדו בהם.

הפנר כותב כי בעתיד הציבור ישלם לדעתו מחיר כבד על הפחדנות והחולשה שהפגין, על ההתמכרות שלו לתחושה המשכרת של היחד, "הכוח המגנטי של ההמון". גרמניה תיתן את הדין על כך שמשלב מסוים לא דנו עוד "בצדקת קיומם" של הנאצים, אלא "בזו של האחרים"; על כך ששיתפו פעולה עם ההסתה וההסטה של אינסטינקט הציד החייתי, הטמון לדעתו בכל בני האדם, שבדרך כלל מכוון נגד בעלי חיים, "אל חלק מן האנושות עצמה". הוא סבור שהתוצאה תהיה כנראה  "פירוקה של האומה הגרמנית ופירוק כל מערכות השלטון שלה."

מדהים לזכור שאת כל הדברים הללו ראה עוד לפני הפלישה, הניצחונות, הקרבות העקובים מדם, רצח העם, וגם – התבוסה, הכניעה, ההתאבדות.

הפנר מסביר עד כמה חשוב שהציבור לא ייכנע ולא יתעלם. מדגיש כי אסור לאנשים להשלות את עצמם ולהאמין שאם יתכנסו בדל"ת אמותיהם ויתעלמו מהמציאות, היא בתורה תשתף אתם פעולה ותתעלם מהם. אפילו הוא, המתנגד הנחרץ לשלטון, נסחף בשלב מסוים ונגרר, ממש בניגוד לרצונו, לפעילות כמו-צבאית שבה ענד את סרט היד עם צלב הקרס, ותהה לא רק בדיעבד, אלא גם בשעת מעשה, איך זה קרה לו, וכיצד יוכל לנקות את מצפונו.

סבסטיאן הפנר הציל את עצמו. לא רק את גופו, אלא גם את נפשו. ב-1938 עזב את גרמניה, וחזר אליה רק ב-1954. באחרית הדבר לספר נכתב כי "במהלך מלחמת העולם השנייה פרסם מסות וספרים על גרמניה הנאצית, שנועדו לקהל קוראיו הבריטים," ובכך "תרם למסע התעמולה נגד משטרו של היטלר".

שבע עשרה שנים חלפו מאז שסיפורו של גרמני ראה אור בעברית. הן לא הקהו מעוקצו, ולא הפחיתו מהעניין שהוא מעורר.

 

Sebastian Haffner GESCHICHTE EINES DEUTSCHEN

מגרמנית: שולמית וולקוב

 

 

נועם חומסקי, "שפה ושאלות על הידע": מדוע שימפנזים לא מדברים?

בשנים האחרונות היו ניסיונות רבים ללמד יצורים אחרים (לדוגמה, שימפנזים וגורילות) כמה מיסודות השפה האנושית. אך כיום רווחת ההכרה כי ניסיונות אלה נכשלו, מה שלא מפתיע את מי שעצר לחשוב לרגע על העניין.

היכולת הלשונית מעניקה יתרון עצום למין המחזיק בה. קטן הסיכוי שקיים מין שיש לו היכולת הזו ומעולם לא חשב להשתמש בה לפני שאדם הדריכו לעשות כן. הסבירות לכך דומה לסבירות כי על אי מבודד כלשהו קיים מין של ציפור בעלת יכולת תעופה מושלמת אשר לא חשבה לנסות לעוף עד שבא האדם והדריך אותה להשתמש במיומנות זו. אף שהדבר אינו בלתי אפשרי מבחינה הגיונית, יהיה זה נס ביולוגי, ואין סיבה להניח שדבר מסוג זה יתרחש. ואכן, כפי שציפינו כל הזמן, הראיות מצביעות על כך שהתכונות היסודיות ביותר בשפה האנושית הן מעל ומעבר ליכולתם של קופי אדם אינטילגנטים, ממש כפי שיכולת התעופה ואינסטינקט המיקום של יונים נמצאים מעבר ליכולת האנושית.

Language and the Problem of Knowledge, Noam Chomsky

וולף, מופסאן, בנימין, סטיבנסון, תורו, קדוגן: "לאהוב, לשוטט, להפליג"

הוצאת "תשע נשמות" מגישה לנו שוב ספרון חמוד, 122 עמודים אורכו בסך הכול, שנאספו בו חיבורים קצרים מאת וירג'יניה וולף, גי דה מופסאן, ולטר בנימין, לואיס סטיבנסון, ולטר תורו וסופר ידוע פחות – גארנט קדוגן, אמריקני יליד ג'מייקה. הקובץ הנוכחי מזכיר מאוד את קודמו המלבב לחשוב, להתבטל, לטייל, שכלל חיבורים מאת לואיס קרול, לואיס סטיבנסון, צ'רלס דיקנס וויליאם הזליט, ובו הובאו בפנינו מחשבות על בטלה וטיולים.

משמו של הקובץ, לאהוב, לשוטט, להפליג אפשר להבין במה הוא עוסק. בחיבור הראשון, "על התאהבות" משתף אותנו סטיבנסון בהומור ובשנינות בלבטיו. נדמה שאת הדברים הללו כתב זמן קצר לפני שנשא אישה, או כשהתלבט אם להיכנס לקשר כזה. החיבור משעשע ביותר, ומעניק לקוראת מבט אל תודעתו של גבר מבוהל, מהזן המוכר – אלה שנרתעים ממחויבות, ונוהגים להסביר את חששותיהם בפשטנות שאינה מעניינו של סופר רהוט כמו סטיבנסון. את מה שגבר מהשורה אומר במשפט נוסח – "מגיע לך יותר", או "את נהדרת, אני הבעיה" או "אני עדיין לא מסוגל להתחייב", מביע סטיבנסון באורח משעשע ונוגע ללב.

תחילתו של החיבור בתיאורה של התאהבות. מצד אחד – ברור שסטיבנסון עצמו נמצא כולו שם, שהוא לגמרי מאוהב. מצד שני, אפשר להבין את המבט שלו מבחוץ, על עצמו, על אהובתו, על הקשר ביניהם ועל נאהבים בכלל, מכותרת המשנה של החיבור: "אוי לי, כמה טיפשים האנשים!" המשקפת את רוחו של החיבור כולו: כמה הוא צוחק מהעניין הזה, ההתאהבות, מהאופן שבו בני אדם נקלעים בן רגע "למצב שבו נעשה הזולת לתמציתה, ללב לבה של הבריאה כולה"!

כן, הוא בפירוש מצחיק, סטיבנסון: הנה הוא מוכיח שהוא מסוגל להבין ללבן של נשים: במקומן היה נגעל מאינספור הצהרות של גבר שמשפיל את עצמו, "מכריז על אהבתו ארבעים פעם" ומתחנן שהאישה תסכים להינשא לו: "אסתכן ואומר שלו אני אישה, הייתי רוצה להתחתן עם אדם המסוגל לעשות זאת, אך לאו דווקא עם אדם שכבר עשה זאת", הוא כותב, ואפשר בהחלט לדמיין אותו אומר לעצמו את מה שהוא מספר לנו: "ההתאהבות הפשוטה הזו טובה כשם שהיא מפליאה. היא עוצרת את השפעתן המבהילה של השנים, מפריכה מסקנות אכזריות ומרירות, ומעוררת רגישויות רדומות…"

הוא מצחיק כשהוא "מבשר" לנו שאמנם ברור שרומיאו ויוליה היו מאוהבים מאוד, "אם כי הובא לידיעתי," הוא מוסיף, "שכמה מבקרים גרמנים חולקים על כך", וגם כשהוא מדווח כי "בסך הכל, יש הרבה לקרוא בנושא"; כשהוא מלגלג לאוהבים כי "הם כמעט מדמים בלבם שבזכותם ובזכות אהבתם השמים כחולים והשמש זורחת", והוא נוגע ללב בחיבורו הנוסף "נישואים", שבו הוא מסביר את האימה שחשים גברים: "אני, הוא יחשוב, שניהלתי את חיי עד כה ברשלנות כה רבה, עומד כעת לשאת באחריות לחייה של ברייה נוספת". האימה רבה עד כדי כך שהוא חש כי "יציאה לקרב היא עניין פעוט לעומת נישואים. זוהי ההתחייבות המכרעת ביותר. אחריה לא נותרת כל דרך, אף לא התאבדות, אלא רק להיות אדם טוב".

חיבורה של וירג'יניה וולף שונה לגמרי, אם כי גם הוא ניחן באירוניה דקיקה. וולף מתארת את הדחף שהיא חשה לצאת ולשוטט בחוצות לונדון, בערב חורפי. היא מחפשת תירוץ: הצורך לקנות עיפרון, וההליכה שלה מזכירה, אבל שונה מאוד, את זאת של דיקנס בספר  לחשוב, להתבטל, לטייל. דיקנס מתאר עיר אפלה, לילית. וולף מתארת עיר משעשעת, כזאת שהכפר השוכן בעברה הרחוק נשאר סמוי בתוכה, ונגלה לעת ערב בריחות של אדמה ופרחים. בלונדון של וולף "גברים ונשים מבהיקים, שלמרות כל עוניים ועליבותם עוטים מין מראה ערטילאי, חזות של ניצחון, כאילו הצליחו לחמוק מהחיים…"

בחיבור שלה פוגשים את הסופרת שרואה בכל מקום דמויות, התחלות של סיפורים, בני אדם שמהותם נגלית בן רגע בפני מבטה המעמיק לראות. יופיים של תיאוריה על "חשכת הלילה" אשר "מצטנפת לה לשינה בדרך הטבע", או על "הסחר הגואה שהפקיד את משאו על חופי רחוב אוקספורד בדייקנות ובענייניות, העלה ברשתו הלילה אך ורק אוצרות", מעלה על הדעת לא רק את יכולת הכתיבה המופלאה של הסופרת, אלא גם את זאת של המתרגמת, רעות בן-יעקב, שהיטיבה להעביר את כל היופי הזה משפה לשפה.

החיבור השלישי המעורר עניין רב בספר הוא זה של גארנט קדוגן, "הולך בעור שחור" (גם אותו הפליאה רעות בן-יעקב לתרגם). קדוגן מספר לנו כיצד "גילה" שהוא שחור: מאחר שהוא יליד ג'מייקה, ידע תמיד שעליו להיזהר כשהוא משוטט ברחובות עירו, כפי שאהב ונהג לעשות משחר נעוריו. הוא מסביר כיצד למד מה מותר ומה אסור ללבוש בשכונות מסוימות, כדי שלא לעורר במקומיים כעס ואלימות שתופנה נגדו. עד שהגיע לאמריקה. ושם, כך הוא כותב, גילה דבר חדש: "אף אחד לא אמר לי שאני הוא זה שייחשב לאיום". לאורך החיבור הוא מספר לנו מה מרגיש מי שנאלץ להתהלך בעולם בתוך עורו (השחור!).  באילו סכנות הוא נתקל. עד כמה עליו להיזהר. למשל – אסור לו בשום פנים ואופן להיעצר באמצע הרחוב ולהסתובב. או לשאת עליו חפצים מבריקים. או לרוץ! הוא מספר על מקרים שבהם התרשל לרגע, ושילם על כך מחיר יקר. על האסטרטגיות שגבר שחור חייב לנקוט כדי שלא להפחיד את הסובבים אותו, עוברי אורח כמוהו, אבל לבנים: "הקפדה על יחס כנוע היא תנאי בל יעבור לכך שהמפגש יעבור בבטחה" ועל תחושתו שהעולם מסוכן – לו! (משהו בניסוח של דבריו הזכיר לי את מה שסיפר בשעתו ברק אובמה על סבתו הלבנה, האימא של אמו, שציינה פעם בנוכחותו עד כמה היא פוחדת כשגברים שחורים חולפים לידה ברחוב, ואיזו בדידות חש למשמע דבריה).

"הליכה בעור שחור מגבילה את חוויית ההליכה" כותב קדוגן. משפט מזעזע ומעורר מחשבות על כל כך הרבה אנשים, כאן ועכשיו, שחיים בדיוק כך.

הקבצים הללו, בהוצאת תשע נשמות, המביאים בפנינו אוספים אקלקטיים של טובי הכותבים, שרק חוטים תמטיים דקיקים מקשרים ביניהם, הם מתנה משמחת שמרחיבה את הלב, ומעוררת ציפייה לספר הבא.


מתרגמים: אנמרי בארטפלד, הראל קין, יהונתן דיין, יותם בנשלום, רעות בן יעקב

זיגמוינד פרויד: איך ומדוע פוגעות הנשים בתרבות

כבר תפשנו כי אחת המגמות העיקריות של התרבות היא לאגד את בני האדם לכדי יחידות גדולות. אבל המשפחה אינה רוצה לוותר על היחיד. ככל שמהודק יותר ליכודם של בני המשפחה, כך שכיחה יותר נטייתם להסתגר מפני אחרים, וכן קשה עליהם יותר הכניסה למעגל החיים הרחב יותר. אורח חיי היחד עתיק יותר מבחינה פילוגנטית, האדם חי בו עוד רק בימי ילדותו. וצורה זו מתגוננת וממאנת לפנות מקומה לאורח החיים התרבותי, שהתפתח בתקופה מאוחרת יותר. ההתנתקות מן המשפחה נעשית בגדר משימה לכל אדם צעיר, ולעתים קרובות מאוששתו החברה לפתור משימה זו במנהגי פולחן של בגירה וכניסה לחברה. עולה בנו הרושם, כי קשיים אלה טבועים בכל התפתחות נפשית, ובעצם בכל התפתחות אורבנית

מלבד זאת מעוררות הנשים עד מהרה מגמה הנוגדת את גורם התרבות. אותן נשים עצמן,  שתחילה הניחו את היסוד לתרבות בתוקף דרישותיהן לאהבה, הן המשפיעות עתה עליה השפעה משהה ובולמת את התרבות. הנשים מייצגות את האינטרסים של המשפחה ושל חיי המין. עבודת התרבות נעשית יותר ויותר לעניינם של הגברים, מטילה היא עליהם תפקידים קשים יותר ויותר, כופה עליהם עידוני יצר שאין לנשים הכשרה יתרה אליהם. כיוון שיש גבול לכמויות האנרגיה הנפשית שברשות האדם, חייב הוא להסדיר את משימותיו בדרך חלוקה תכליתית של הליבידו. מה שהוא צורך למטרות תרבותיות שולל הוא במידה מרובה מן הנשים ומחיי המין. העובדה שהוא עושה תמיד בחברת גברים והוא תלוי ביחסם אליו, גורמת לו להתרחק ממשימותיו כבעל לאשתו וכאב לילדיו. כך באה האישה, בתוקף תביעות הַתַּרבות, לראות עצמה נדחקת לקרן זווית, והיא נוקטת עמדה עוינת לתרבות זו.

תרבות בלא נחת ומסות אחרות לעברית: אריה בר

זופיה נַלקוֹבְסקָה, "מדליונים": מה בני אדם הביאו על בני אדם אחרים

"בגרמניה, אפשר לומר, אנשים יודעים לעשות משהו משום דבר…"

השנה: 1945. צעיר פולני, לא נבון במיוחד, "רזה וחיוור, בעל עיניים כחולות מלאות הבעה", מעיד בפני חברי "הוועדה המרכזית לחקר פשעי היטלר בפולין". אחת מחברות הוועדה היא זופיה נלקובסקה, שכותבת "סיפורים" – למעשה מתעדת את העדויות ששמעה. הסיפור הראשון בקובץ מדליונים, שראה אור לראשונה בפולין ב-1946, כולל את עדותו של אותו צעיר. הוא היה כפוף למדען גרמני בשם פרופסור סְפָּנֶר, במקום המכונה "המכון האנטומי". הפרופסור העסיק אותו "כמכין גוויות", שאותן הספיקו חברי הוועדה לראות במכון, עוד לפני שסולקו הראיות. קטועות ראש וגפיים. פשוטות עור. מסודרות היטב באזורים שונים של המכון, בשלבי "הכנה" שונים.

כאן השתמשו, על פי עדותו של הפולני הצעיר, בחומרי הגלם האנושיים, בעיקר, אבל לא רק, כדי לייצר סבון. (האם הסיפור אמור לשים קץ לפולמוס המתמשך ולשאלה שנשאלת מימים ימימה – האם באמת ייצרו שם סבון מבני אדם?) העד משתדל מאוד להשיב על השאלות בדייקנות. מסביר. מפרט. "הוא שקוף לחלוטין – בשיקול דעתו ובהרהוריו, ברצונו העז למסור הכול כפי שהיה, ולא לפסוח על דבר." אין בו שום יכולת לשיפוט ערכי או מוסרי. הוא היה עובד מסור וחרוץ, ועכשיו הוא עד שקול ורציני. עד שהוא מגיע לסופה של עדותו, ומרשה לעצמו לומר משהו ביוזמתו: הוא מלא הערכה לגרמנים היעילים הללו, "אנשים שיודעים לעשות משהו משום דבר": סבון מבני אדם.

בכל אחד מהסיפורים מגיעה שורת מחץ דומה. יש לזכור שהם נכתבו זמן קצר אחרי תום המלחמה, ולפיכך הם מכילים עדויות ראשונות לזוועות.

בסיפור השני "תחתיות", שומעים את עדותה של ניצולה שאיבדה את כל בני משפחתה. היא מספרת על קורותיה בכלא פוויאק, על זוועות ההסעה ברכבת, בדרך למנה הריכוז, ועל תגובתו של הקצין הגרמני ש"היה סקרן לדעת מה יש שם" בקרון החתום, אחרי ימים של דוחק, בלי מים, בשמש היוקדת, נשים רטובות מזיעה, שחורות מאבק, מטונפות מצואה: "כשהוא ראה אותנו העיניים שלו נעשו עגולות ואת הידיים הוא פרש ככה לצדדים מרוב פחד. כל כך הוא נבהל מאתנו!" בסוף העדות היא חוזרת על האמירה המשתאה, הכמעט אפילו גאה: "את רואה, גבירתי, את רואה! ואפילו שהיה גרמני, בכל זאת נבהל כשראה אותנו." מה יש בדברים הללו? התפעלות מזכר לאנושיות שמתגלה בגרמני? אולי. אבל יותר מכך אולי – פליאה מהעובדה שלמרות מצבה הבלתי אפשרי, המחריד, עד כדי כך שאפילו גרמני נחרד ממנו, היא הצליחה להישאר בחיים, לשרוד.

בסיפור השלישי, "אישה של בית קברות", אפשר לרגע לחשוב שהמראיינת הגיעה לשוחח עם מישהי שחושפת מידה רבה יותר של אנושיות מזאת של הדובר בסיפור הראשון. היא גרה בצמוד לחומה ושומעת כל מה שקורה "אצל ההם". איך יורים בהם. שורפים אותם בבתיהם. שומעת את הצעקות והבכי. מתענה. "אף אחד לא יכול לסבול את זה. האם זה נעים לשמוע את זה?" היא שואלת, כאילו הכול ממשיך להתרחש ממש ברגעים אלה. כאילו המרד של גטו ורשה לא הסתיים מזמן. והיא ממשיכה, "הרי גם הם בני אדם. אז הבן אדם מצטער עליהם – " אפשר לחוש, בלי מילים, בלי שרגשותיה מתוארים כלל, איך המראיינת המתעדת את הדברים חשה משהו כמו הקלה, או רווחה: הנה, אישה שמסוגלת לראות את הזולת, לחוש בסבלו. אבל מיד מגיעים המשפטים האלה: "אבל הם שונאים אותנו יותר מאשר את הגרמנים." רגע, מה? "היא נראתה פגועה ממילות השכנוע התמימות שלי," מציינת המראיינת. כלומר, אפשר להבין – היא ניסתה להסביר משהו לאישה הגרה סמוך אל בית הקברות. אבל האישה ממשיכה בשלה: "כל אחד יגיד לך, גבירתי, את אותו דבר, מי שמכיר אותם. שאם הגרמנים רק יפסידו את המלחמה, היהודים יקומו וירצחו את כולנו. הגברת לא מאמינה? אפילו הגרמנים בעצמם אומרים את זה, והרדיו גם אמר…"

בשנים האחרונות נשמעים בפולין קולות סותרים. מצד אחד פועל פרופסור יאן טומאש גרוס, היסטוריון שמתעקש לחקור את מה שקרה על אדמת ארצו בתקופת המלחמה. גרוס כתב את הספר שכנים, שחוקר את טבח ידוובנה, כששכניהם של 1,600 יהודי העיירה כלאו אותם באסם והעלו אותו באש. בפולין כינו את הספר "פצצת אטום". מצד שני נחקק שם לפני שנתיים חוק שלפיו אסור לטעון כי פולין השתתפה בפשעי הנאצים. זהו שיא חדש בצעדים שנועדו לשנות את השיח בנוגע לחלקם של הפולנים בשואה, אפילו תוך התכחשות לתיעוד היסטורי של פולנים המעיד על הפשעים שביצעו, או ששמעו עליהם מפי פולנים.

מבחינה זאת הספר מדליונים חשוב, כי יש בו תיעוד בזמן אמת. בעברית הוא ראה אור השנה.

בשולי הדברים, ובנימה אישית: בקיץ 1961, כשמשפט אייכמן היה בעיצומו, מלאו לי עשר. לא הייתה אז בארץ טלוויזיה, כמובן, היו רק רדיו ועיתונים. קולו של גדעון האוזנר הדהד באוויר, לא רק במילות הפתיחה הידועות כל כך: "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים…" אלא גם בחקירות שחקר את העדים, ואשר נשמעו, ביום ובליל. והיו גם העיתונים, שבהם תועדו הדברים. הכותרת החוזרת "היום הזה במשפט", וכותרות וכתבות אחרות, ביניהן עדויות מסמרות שיער של ניצולים על העינויים שעברו ועל בני המשפחה שלהם שנרצחו, היו אז לחם חוקי. את הכתבות בעיתון נהגתי למיין, ולסלק הצידה את מה שנראה לי קשה מדי. אותן הרחקתי מפני מי שהייתה אמורה, על פי חוקי הטבע הבסיסיים, להגן עלי מפניהן. נהגתי להזהיר אותה: את זה אל תקראי.

הספר מדליונים עורר בי לרגעים תחושה דומה. רצון לומר: יש שם חלקים בלתי נסבלים. קשים מדי. אבל נדמה לי שהגיעה העת לסמוך עליכם, הקוראים, שגם אתם תצליחו להתמודד.

מכל מקום, גם אם לא קוראים את הספר, כדאי לזכור כי  זופיה נלקובסקה טבעה בו משפט שצוטט רבות, ושאותו פגשתי בנסיבות שונות ולא ידעתי שבא ממנה: "בני אדם הביאו על בני אדם גורל זה".

Zofia Nałkowska Medaliony
מפולנית: רינה גינוסר, דוד ויינפלד

פרימו לוי, "כך היה אושוויץ": מדוע חייבים לספר

"ביכולתי לזהות את פניהם", כתב פרימו לוי ב"תצהיר העדות למשפט הס" – אחד הפרקים הקצרים בספר כך היה אושוויץ. לוי מתכוון לאנשי אס-אס, שלאחד הפשעים שלהם היה עד, כנראה מקרוב: רצח בדם קר של אסירים, זמן קצר לפני שהחיילים הרוסים הגיעו, רגעים לפני שהמחנה ננטש והם עצמם נסו על נפשם. עוד רצח סתמי, מחריד, מיותר, לא מובן – מה הפריע לאותם אנשי האס-אס להניח ליהודים  הללו, הרי הכול כבר נגמר, תבוסתם כבר הייתה עניין מוגמר, הרי יכלו להניח לאנשים הללו, שניסו לחמוק מגורלם וכמעט הצליחו. פרט קטן לכאורה. שמונה עשרה איש בסך הכול, מבין ששת המיליונים. אבל לא, פרימו לוי, בנחישות של אחד המנציחים הכי חשובים של מה שקרה אז, אינו מוותר: הוא זוכר. הוא מוכן לבוא ולהעיד. והוא חקק בעיני רוחו את מראה פניהם של הרוצחים, כן, הוא יכול לזהות אותם. לוי קבע לעצמו משימה הדומה לזאת של מוסד "יד ושם": להחזיר לקורבנות את זהותם. לפחות לאלה שהוא עצמו הכיר. מיד בתום המלחמה הוא ערך רישומים המכילים את כל הפרטים הידועים לו על האנשים שאתם הגיע למחנה הריכוז, אלה שנשלחו כמוהו לעבודת פרך, ואלה שנשלחו לטור השמאלי – אל מותם המיידי, כולל מה שידוע לו על גורלו של כל אחד מהם. הוא, כדברי עורכי הספר כך היה אושוויץ שיצא לאור לאחרונה בעברית, "חש צורך להשקיע מאמץ בכל אחד מהם, בגבולות האפשרי, כדי להשיב להם את שמם ואת ההיסטוריה האישית שלהם". ברשימה שנושאת את השם "עשור לשחרור" פרימו לוי מסביר: "אסור לשכוח, אסור לשתוק. כי אם אנחנו נשתוק, מי ידבר? ודאי שלא האשמים ומשתפי הפעולה שלהם. בהיעדר העדות שלנו, בעתיד הלא רחוק כל מעלליה של החייתיות הנאצית, על שיעורם העצום, יעברו לממלכת האגדות. צריך לדבר אפוא."

לכן, משום ההפצרה של פרימו לוי לספר ולא לוותר, אחד הפרקים המרגשים נקרא "מכתב לבתו של פשיסט שמבקשת לדעת את האמת". שמו של הפרק מדבר בשם עצמו. יש בו תשובה פומבית לצעירה שכתבה מכתב למערכת. הצעירה תהתה אם הזוועות שמספרים עליהן אינן אלא תעמולה אנטי פשיסטית, אם אין בהם הגזמה. "רצוני להודות לקוראת 'שמבקשת לדעת את האמת,'" פתח פרימו לוי את תשובתו והוסיף, "משום שמכתבה […] הוא המכתב שחיכינו לו." פרימו לוי מסביר מדוע: אפילו בעולם מושלם, שאין בו עוד שום אלימות, "תהיה זו טעות ואיוולת לשתוק על אודות העבר," וזאת לא רק מפני שהניצולים "לא זכו לשום הכרה ופיצוי" או שאם קיבלו – "אלה היו סיוע ופיצויים מגוחכים", אלא גם משום ש"נעשו מעשים שמשמעותם כה עצומה, התגלו תסמינים של מחלה כה חמורה – עד שאיננו יכולים לשתוק על אודותיהם", שכן "הרוע יכול לגבור על הכול" בקלות רבה מדי. "המצפון האנושי מעולם לא נאנס, הושפל ועוות כמו במחנות הריכוז."

התצהיר לקראת משפט הס הוא אחד הפרקים בספר, שאותו כתב ביחד עם חברו לאונרדו דה בנדטי, רופא יהודי איטלקי. השניים הכירו זה את זה בבונה – מחנה עבודה צמוד לאושוויץ – היו ביחד עד השחרור, ביחד עשו את דרכם בחזרה לאיטליה, בתום המלחמה, ונשארו חברים קרובים מאוד, עד יום מותו של דה בנדטי, שהיה מבוגר מפרימו לוי בעשרים ושלוש שנים.

כתביו של פרימו לוי, כימאי שאחרי מלחמת העולם השנייה נהפך לסופר, מוכרים היטב. הידוע ביניהם הוא הטבלה המחזורית, אבל גם האחרים, ביניהם הזהו האדם, ו ההפוגה, אהובים ומצליחים מאוד, כבר עשרות שנים.

כך היה אושוויץ כולל כתובים שטרם פורסמו. חלקם הגדול נכתבו זמן קצר אחרי תום המלחמה. הפרק הפותח, "דו"ח על הארגון ההיגייני-רפואי במחנה הריכוז ליהודים מונוביץ (אושוויץ – שלזיה העלית)" קשה לקריאה במידה שלא תאומן. הכימאי והרופא מתעדים בו, בלשון עניינית ויבשה, את – כמו שכתוב בכותרת – "הארגון ההיגייני רפואי" של המקום שנועד לא רק לרצוח את קורבנותיו, אלא גם, בראש ובראשונה, להשפיל אותם. להכאיב להם. לגזול מהם כל שמץ של כבוד אנושי שנותר בהם. לדרדר אותם לדרגה של חרקים הראויים להשמדה – אפילו לא לדרגה של חיות, שעליהן חסים, גם אם מנצלים אותן ואת חוסר האונים שלהן בפני כוחו של האדם. לא, האסירים באושוויץ לא היו רק מועמדים לרצח המוני. ככל שקוראים את הפרק מבינים שהמטרה העיקרית הייתה לגרום לדהומניזציה. פרימו לוי אפילו מסביר את המניע: כדי לשכנע את עצמם שמדובר באמת בתת-אדם: "הם בובות, הם חיות: הם מטונפים, בבלויי סחבות, הם לא מתרחצים, אם מכים אותם הם לא מתגוננים, לא מתקוממים; והם חושבים רק איך למלא את בטנם." לא זו בלבד: הדהומניזציה מתרחשת גם כשמאלצים את הקורבנות לשתף פעולה, ואז המענה יכול לרחוץ בניקיון כפיו המדומה ולטעון, כפי שעשה הס, מפקד מחנה אושוויץ, לדברי פרימו לוי: "אנחנו לא יותר מלוכלכים מכם [מוסרית], העבדים שלנו עצמם עבדו אתנו."  הפרטים שפרימו לוי וחברו מתעדים בדייקנות מדעית, בלתי נסבלים. עד כדי כך שעל חלקם העין חלפה, קוראת-לא-קוראת, כי קשה מדי להכיל אותם. זהו פרק – הראשון בספר – קשה מנשוא, דווקא משום נימתו העניינית היבשה, האובייקטיבית. את הדו"ח כתבו לוי ודה בנדטי זמן קצר אחרי שהמלחמה הסתיימה. גם פרקים אחרים יוצרים אפקט דומה.

ברור לגמרי עד כמה התאמצו הכותבים לדייק ולא לסטות במאומה ממה שידוע להם בוודאות. כך למשל בפרק "שאלון למשפט בוסהאמר" לשאלה "האם הכרת באיטליה את איש האס-אס, שטורמבנפיהרר לשעבר, פרידריך בוסהאמר?" השיב דה בנדטי – "איני יודע; אף פעם לא ידענו את שמות הקצינים וחיילי האס-אס", ופרימו לוי השיב בפשטות, "לא."

אין ספק שחלק מהדברים שמופיעים כאן בספר היו בין הגילויים הראשונים של מה שהתרחש באושוויץ. חלק מהפרטים חוזרים, פעם בדוח, פעם במאמר, בדברים שנישאו, בעדות לקראת משפט. שוב ושוב אנחנו עדים לשמות ולמספרים: רק 24 נשים נשלחו לעבוד. בכל קרון נדחסו 40-50 איש. במשלוח היו 650 איש. הצעיר ביניהם בן כמה חודשים. המבוגר – בן 75. אשתו של דה בנדטי נרצחה זמן קצר אחרי שהגיעו לאושוויץ. כעדות. כמאמר. במסמך מצולם. כמו במערבולת סוחפת. כמו בחלום בלהות חוזר ונשנה.

מעל לכול מבקשים פרימו לוי ודה בנדטי למסור לעולם את השקפת העולם ההומניסטית שלהם, ולהזהיר כל אחד מאתנו מפני סכנות הפשיזם לאנושות. העניין, כך הם כותבים, נוגע לכל אדם באשר הוא, לא רק למי שהוא או בני משפחתו נרצחו או סבלו באושוויץ.

"הפשיזם הוא סרטן שמתפשט במהירות" מזהיר פרימו לוי, ומדגיש: "רק 12 שנה חלפו בין הקמתם של מחנות הריכוז הראשונים בגרמניה, ועד לחורבנה הגמור, להרס אירופה כולה, ולמותם של 60 מיליון בני אדם".

ההתנסות שלו באושוויץ, הוא כותב, לא נטלה ממנו את התשוקה לחיות, אלא להפך: "היא העצימה תשוקה זו משום שהעניקה לי תכלית לחיים, להעיד על הדברים, כדי שדבר דומה לא יקרה שוב לעולם. וזו גם התכלית שאליה שואפים ספרי."

מוטב לא לחשוב מה היה אומר אילו היה עד לרוחות המנשבות כיום בעולם: ההפגנות הגזעניות, הימין הקיצוני שצובר כוח, הפשיזם, שוב. "פרימו לוי מת באשווייץ, רק 40 שנה מאוחר יותר," אמר ניצול שואה מוכר אחר, אלי ויזל, לאחר שבאפריל 1987 נפל לוי אל מותו בביתו, מהקומה השלישית. כנראה – התאבד.

Primo Levi COSÍ FU AUSCHWITZ
מאיטלקית: אלון אלטרס

זיגמונד פרויד, "קושי הניצב לפתחה של הפסיכואנליזה": האם הוא עדיין רלוונטי?

"אני מבקש עכשיו לתאר את הנרקסיזם האוניברסלי של גברים" כתב פרויד במאמרו "קושי הניצב לפתחה של הפסיכואנליזה" (תרגום כותרתו לאנגלית: "A difficulty in the Path of Psychoanalysis") שהתפרסם ב-1917, והוא כולו כתב הגנה לשיטה הטיפולית שפיתח: הפסיכואנליזה.

דברים רבים השתנו במאה השנים שחלפו מאז שהתפרסם המאמר, כשפרויד נאלץ להסביר ולהדגים רעיונות שהפכו מאז לנחלת הכלל. כיום הדברים נראים כמעט מובנים מאליהם: מי לא יודע שיש לנו לא-מודע, והוא שולט בנו!

מאז ימיה הראשונים עברה הפסיכואנליזה שינויים ומהפכים. בתחילת הדרך נאלץ פרויד להסביר את השיטה שנועדה להפגיש את המטופלים עם הלא מודע שלהם, זה שיוצר נוירוזות, כשהאגו חש שהדחפים המיניים מסכנים אותו, ולכן מדחיק אותם. בהמשך נעשתה הפסיכואנליזה חזות הכול. מטפלים דגלו והאמינו שרק בעזרתה אפשר לרפא פגיעות נפשיות. כיום, אחרי שהכול הפנימו את רעיונותיה הבסיסים, הפסיכואנליזה שוב אינה נחשבת כשיטת טיפול בלעדית או אפילו מיטבית.

פרויד אמנם לא מנכס לעצמו בלבד את הרעיון שיש לבני האדם "לא מודע", ומייחס אותו לשופנהאואר, אבל לטענתו החידוש שלו נובע מכך שהשיטה הטיפולית שפיתח, המתבססת על התפישה שאין לאגו שליטה מלאה על מה שלא ידוע לו, שוב איננה רעיון מופשט, אלא דרך פעולה מעשית שיכולה לעזור לכל מי שרוצה "להיפטר" מהנוירוזות הבולמות אותו ומפריעות לו לחיות חיים מלאים ומשוחררים.

"אתם מתנהגים כמו  שליט אבסולוטי, שמסתפק במידע המגיע אליו מפקידיו הממונים, בדרגות הגבוהות ביותר; מלך שלעולם אינו יורד אל העם כדי להאזין לרחשי לבו. הביטו פנימה, הסתכלו לתוך המעמקים שלכם, הכירו את עצמכם! רק אז תוכלו להבין את הסיבה הבלתי נמנעת למכאוביכם, ואולי תימנעו מהם בעתיד," הוא מפציר  בקוראיו, עד שמתעורר כמעט הרצון לרוץ ולחפש את הפכיסואנליטיקן הראשון ולהתחיל לעבור אנליזה…

אחד החלקים המעניינים במאמר הוא הסקירה של ההיסטוריה האנושית, שפרויד מסכם אותה בכמה משפטים. לטענתו האנושות ספגה שלוש "מכות" או "פגיעות":

"הקוסמולוגית" – כשהתחוור לאדם שכדור הארץ אינו מרכז היקום – השמש אינה סובבת סביבו – ולפיכך הוא אינו האדון השולט, עתיר זכויות היתר. (הלוואי שמישהו היה מצליח להבהיר זאת לנשיא ארצות הברית הנוכחי, שמתכחש להשפעה ההרסנית שיש לאדם על סביבתו. טראמפ החליט כידוע לסגת מהחתימה על הסכם פריז, שנועד לצמצם את פליטת גזי החממה).

"הביולוגית" – כשהאדם הבין כי בעצם איננו יצור נעלה, שנברא "בצלם אלוהים", אלא הוא רק עוד חיה. בהקשר זה מעניין ההסבר של פרויד לפיו ילדים דומים לאדם הפרימיטיבי. דווקא הוא, לפני "המצאת" הדתות המונותיאיסטיות, לא התכחש לחייתיות שבו. הדתות הן אלה שרוממו את האדם לדרגה גבוהה, מעל לחיות, ודרווין, במוצא המינים, החזיר אותו אל התפישה העצמית המקורית שלו. גם ילדים מרגישים זיקה לחיות, ולכן, למשל – טוען פרויד – אינם מופתעים כשחיות באגדות "מדברות".

הפגיעה השלישית שחווה האדם היא "הפסיכולוגית" שאותה מתארת הפסיכואנליזה: התחוור לאדם כי בעצם אינו הריבון על מחשבותיו הנסתרות, על דעותיו ועל תחושותיו. בנפשו "מתרוצצים" דחפים מודחקים וכבושים, והם מנהלים אותו, בלי שידע כלל על קיומם.

מהו אם כן הקושי הניצב לפתחה של הפסיכואנליזה, על פי המאמר שלפנינו? כמובן: הצורך לשכנע את הציבור, מטפלים ומטופלים כאחת, בצדקת דרכה. ההיסטוריה מוכיחה שבכך לפחות פרויד הצליח.

עם כל היופי שבדבריו, לפעמים נדמה כאילו האנושות, שאינה נעה בכיוון אחד, במה שמכנים "התפתחות" או "התקדמות", שוב מתכחשת אליהם. בעולם כולו מתרחשת בתקופה האחרונה מעין ריאקציה (אולי: נסיגה?) בחזרה אל הדת – מה שנהוג לכנות בישראל בימים אלה "הדתה", וכך לא רק אצלנו, אלא גם במקומות אחרים. רבים סבורים שוב ש"מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה" (קהלת ג' י"ט), שדרווין טעה, ושהעולם נברא בשישה ימים. לאחרונה דווח כי הורים בארצות הברית מסרבים לאפשר לילדיהם ללמוד על האבולוציהוגם בישראל יכולים תלמידים רבים לסיים את חוק לימודיהם, בלי שלמדו על תורתו של דרווין. (לעומת זאת, מעניין לציין שהטבעונות, הנובעת מהזדהות עם החיות ועם אהדה למצוקתן ולאכזריות באופן שבו מגדלים אותן ואז הורגים אוכלים אותן, עושה לה יותר ויותר נפשות).

ועוד הערה קטנה לסדר, והיא נוגעת במשפט המצוטט כאן, בראשית הדברים. מדובר  בציטוט  המעורר רצון לנופף לעבר פרויד באצבע מתרה. ה"נרקסיזם האוניברסלי של גברים"? האומנם? ניסוח כזה לא היה עולה כיום על הדעת. על פי הסטנדרטים (המוצדקים, לעניות דעתי!) של התקינות הפוליטית היה עליו להשתמש במילה "בני אדם", people באנגלית ולא "men". אמנם בהמשך הדברים הוא מדבר על "האדם" באופן כללי, ובכך כולל מן הסתם גם את המחצית האחרת של האנושות, אבל אני חושדת, בכל זאת, שפרויד ראה "גברים" כבני אדם תקניים וסטנדרטים. הניסוח מזכיר את הפתגם המגונה, לפיו: "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם, והם אישה נאה, דירה נאה, וכלים נאים".  הזהו האדם?


הנה קישור אל המאמר המלא, בתרגומו לאנגלית.

 

ריצ'רד פיינמן, "חשמל זה אש?"

בזמן שהייתי בכנס, גרתי בסמינר התיאולוגי היהודי, שם למדו רבנים צעירים – אורתודוכסיים, אני חושב. מכיוון שיש לי רקע יהודי, ידעתי כמה מהדברים שהם אמרו על התלמוד, אבל אף פעם לא ראיתי את התלמוד. זה היה מעניין מאוד. יש לו עמודים גדולים, ובריבוע קטן בפינת העמוד ישנו התלמוד המקורי, ומסביב לריבוע הזה, בשוליים רחבים בצורת ר', מופיעות פרשנויות שכתבו אנשים שונים. התלמוד התפתח, וכל דבר נדון פעם אחר פעם, בהקפדה רבה, במין היגיון של ימי הביניים. אני חושב שהפרשנויות נסגרו בסביבות המאה הארבע עשרה, או החמש עשרה, או השש עשרה – לא הייתה שום פרשנות מודרנית. התלמוד הוא ספר נפלא, תערובת גדולה, עצומה, של כל מייני דברים: שאלות טריוויאליות, ושאלות קשות – לדוגמה, בעיות של מורים, ואיך ללמד – ואז עוד טריוויה, וכן הלאה. התלמידים אמרו לי שהתלמוד לא תורגם אף פעם [לאנגלית], וזה נראה לי מוזר, כי הספר הזה חשוב כל כך.

יום אחד באו אלי שניים או שלושה רבנים צעירים ואמרו לי, "אנחנו מבינים שאנחנו לא יכולים ללמוד להיות רבנים בעולם המודרני בלי לדעת משהו על המדע, אז היינו רוצים לשאול אותך כמה שאלות."

כמובן, יש אלפי מקומות שאפשר ללמוד בהם על המדע, ואוניברסיטת קולומביה הייתה ממש קרובה לשם, אבל אני רציתי לדעת באיזה מין שאלות הם מתעניינים.

הם אמרו, "טוב, למשל, חשמל זה אש?"

"לא," אמרתי, "אבל… מה הבעיה?"

הם אמרו, "התלמוד אומר שאסור להדליק אש בשבת, אז השאלה שלנו היא, האם אנחנו יכולים להשתמש במכשירים חשמליים בשבתות?"

הייתי המום. הם בכלל לא התעניינו במדע! האופן היחידי שהמדע היה יכול להשפיע על החיים שלהם, היה אם הוא יספק להם דרך לפרש את התלמוד טוב יותר! הם לא התעניינו בעולם החיצוני, בתופעות טבעיות; הם התעניינו רק ביישוב איזו שאלה שהעלה התלמוד.

[…]

זה באמת היה מאכזב. הנה הם, הולכים ומתקדמים לאט בחיים, רק כדי לפרש את התלמוד טוב יותר. תארו לעצמכם! בתקופה המודרנית הזאת, אנשים לומדים כדי לצאת לחברה ולעשות משהו – להיות רבנים – והסיבה היחידה שהם חושבים שהמדע יכול להיות מעניין היא מפני שהבעיות העתיקות הפרובינציאליות שלהם מימי הביניים נעשו קצת יותר מסובכות בכלל אי אלה תופעות חדשות.

 

Richard Feynman, You Must Be Joking, Mr. Feynman
לעברית: עמנואל לוטם

ז'ידו קרישנמורטי, "מבחר כתבים, האמת היא ארץ שאין שבילים אליה": מדוע לא אקרא אותו

"האדם מנסה למצוא משמעות עמוקה – כמו שמספר כותבים עשו תוך כדי קיום חסר תקווה זה – ממציא סיבה חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית. ונראה לי שזה יהיה מאוד כדאי אם נוכל לברר בעצמנו, לא באופן רגשי או אינטלקטואלי, אלא ממש, למעשה, אם יש בחיים דבר שהוא קדוש. לא המצאותיה של המחשבה, שנתנו תחושה של קדושה לחיים, אלא באמת אם יש דבר כזה, היות-והאדם מבחין גם באופן היסטורי וגם ממש בחיפוש זה. בחיים שהאדם מנהל – העסקים, התחרותיות, היאוש, הבדידות, החרדה, עם ההרס של מלחמה ושנאה – שלחיים כמכלול של כל זה יש מעט מאוד משמעות. אנחנו יכולים לחיות שבעים שנה, מבלים ארבעים או חמישים שנה במשרד, עם השגרה, השעמום והבדידות של חיים אלו. יש לזה מעט מאוד משמעות, בהביננו זאת, גם במזרח וגם כאן, אנחנו נותנים משמעות ומובן וסמל, לרעיון, לאל – דברים שהם בבירור המצאות של המחשבה. הם אמרו במזרח שהחיים הם אחד: אל תהרוג; אלוהים קיים בכל אדם; אל תשמיד. אבל ברגע הבא הם משמידים זה את זה, באופן פיסי, באופן מילולי, או בעסקים. וכך לרעיון הזה שהחיים הם אחד, קדושת החיים, יש מעט מאוד משמעות."

את הפסקה שלעיל ציטטתי מהעמוד השני של ספר נוסף מבית היוצר של אסטרולוג בשיתוף עם ספרי משכל (במילים אחרות –ידיעות ספרים), שגם אותו לא אקרא, חרף שמו ושם כותבו המבטיחים חוויה רוחנית מעניינת ומשמעותית. על ז'ידו קרישנמורטי, המחבר, נכתב בגבו של הספר שיש הרואים בו מעין "משיח". כן נכתב שם כי "התנועה התיאוסופית, המבקשת להפיץ תורה של אחוות עמים ואהבת אדם" אימצה אותו כי פרסם עשרות ספרים, הרצה ושוחח (בלשון הגב: "קיים שיחות") עם תלמידים והוגי דעות.

מדובר לכאורה בספר חשוב, פוקח עיניים, מרתק. ואולי הוא באמת כל אלה. אלא שמהגרסה העברית קשה לדעת. לפחות לא משני העמודים הראשונים, שאחריהם השלכתי את הספר מעלי בשאט נפש.

קשה להאמין שהתרגום המצוטט נעשה בידי אדם ולא באמצעות גוגל טרנסלייט, תוך דילוג על השלבים המייגעים, והמיותרים כנראה בעיני המוציאים לאור, של עריכה בעזרת עיניים אנושיות שיבחנו את הכתוב, ובכלל – של תבונה אנושית שתמיר את שפת המקור לעברית שיש בה פשר.

בפסקה המצוטטת אין כמעט שום משפט הגיוני.

הנה, למשל, מה פירוש המשפט "האדם מנסה למצוא משמעות עמוקה – כמו שמספר כותבים עשו תוך כדי קיום חסר תקווה זה – ממציא סיבה חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית"?

מי ממציא? מה הוא ממציא? למה מתייחסת המילה "זה"? למה ממציאים סיבה "חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית"?

"ונראה לי שזה יהיה מאוד כדאי אם נוכל לברר בעצמנו…" מתורגם מילולית מאנגלית: It would be, וכן הלאה.

"לא המצאותיה של המחשבה, שנתנו תחושה של קדושה לחיים, אלא באמת אם יש דבר כזה…"

מה?!

"היות-והאדם"? קודם כל, צריך "להיות היות ש…" לא "היות ו…". שנית, לשם מה מקף החיבור? שלישית – מה בעצם כתוב כאן?

הזוועה נמשכת לאורך הפסקה. "דברים שהם בבירור המצאות של המחשבה"? "הם אמרו"? שוב – תרגום, מילה במילה, מאנגלית: They claim… באנגלית המילה They או it יכולות להיות סתמיות. בעברית המשמעות היא זאת שנעשית סתמית, בשל התרגום הלקוי והמשובש.

"החיים הם אחד"? "יש מעט מאוד משמעות"? מה כתוב כאן, ובאיזו שפה?

מיותר לציין שלא המשכתי לקרוא את הפסקה הבאה. יש גבול למה שקוראת עברית צריכה לסבול.

(ובאסוציאציה פרועה, נראה כי על כך נשאלה השאלה האלמותית – "?Haven't the Jewish people suffered enough")

ריצ'רד פיינמן, "אתה בטח מתלוצץ מר פיינמן": מדוע סירב זוכה פרס נובל לבחון ספרי לימוד במדעים

אתה בטח מתלוצץ מר פיינמן הוא ספר משעשע ומאלף ביותר, ולא פלא: הוא נכתב מפיו של הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן, שזכה בפרס נובל ב-1965, והשתתף בפיתוח פצצת האטום (פרויקט מנהטן).

הספר עלול להרתיע את מי שאין לו שום ידע במדע בכלל ובפיזיקה בפרט, אך לא בצדק. אמנם יש בו פה ושם אזכורים מדעיים, אבל הוא מרתק ומקסים גם הדיוט גמור במדע, כמו כותבת שורות אלה.

"אתה בטח מתלוצץ" הוא כותרת נאותה ביותר לספר, שכולו אנקדוטות, מבדחות ברובן. הן נרשמו מפיו של פיינמן, "כפי שסופרו לרלף לייטון". הסיפורים, כך נכתב בהקדמה, "לוקטו לעתים מזומנות, באופן לא רשמי, במהלך שבע שנים מלבבות ביותר של תיפוף בצוותא עם ריצ'רד פיינמן."

את שאר הרוח שלו לא מנסה פיינמן להסוות בהלצותיו. נהפוך הוא. אלה רק מעצימות את ההערכה כלפיו וכלפי יכולותיו המפתיעות בעוצמתן וברבגוניותן. שוב ושוב מספר פיינמן כיצד עלה בידו "להערים" על אחרים, כאילו במקרה, כאילו שרק בזכות מזלו הטוב הצליח בכל מה ששם עליו את היד: פרץ כספות, למד לצייר (והבין לראשונה שמטרתה של האמנות לרגש אנשים), לתופף, לדבר פורטוגזית ויפנית, פיצח אינספור חידות מכל הסוגים. למעשה, כך הוא מציג את הישגיו המפליגים: ברצון המתמיד שלו לפתור חידות.

אחד הסיפורים הראשונים בספר מדגים את האופן שבו התנהל המדען המהולל: לא לקח את עצמו ברצינות רבה מדי, ועם זאת נהנה לחשוף שוב ושוב את היומרה והנפיחות של סוג האנשים שתיעב במיוחד: הטיפשים. אבל לא את אלה "הרגילים". הם לדבריו "בסדר גמור; אתה יכול לדבר אתם, לנסות לעזור להם." לעומת זאת את הטיפשים שהוא כינה "נפוחים" כאלה שהם "טיפשים ומכסים על זה לגמרי ומרשימים אנשים כדי שיראו כמה הם נהדרים, אני לא יכול לסבול". ובכן – הוא מתאר כיצד, כדי להשתעשע, לימד את עצמו לדבר בג'יבריש שנשמעת איטלקית. "לא היה קל לגלות שזו איטלקית מזויפת," הוא מספר, ומתאר איך "קילל" מישהי: "נדרש רק ביטחון עצמי מוחלט" כדי לשכנע את הזולת… יום אחד גילה עד כמה היכולת הזאת ששכלל יכולה להועיל: הוא ליווה את אחותו הקטנה לנשף אבות-ובנות שאביו לא יכול היה להגיע אליו. בנשף התבקשו האבות לבדר את הילדות. לאבות לא היה מושג איך לעשות את זה. כשהגיע תורו הודיע שהוא מתכוון לדקלם שיר קטן, לצערו – לא באנגלית, ואז פצח בסדרה של מילים: "טנטו סאנקה טולנה טי, מה פוטה טוקי פוטי טי לה…" וכן הלאה. הילדות התגלגלו מצחוק. אחרי הנשף ניגשו אליו המורה והמדריכה וניסו לברר אם דקלם באיטלקית או בלטינית. "תצטרכו לשאול את הילדות – " הוא השיב. "הן ידעו באיזו שפה השיר כבר ברגע הראשון."

בסיפור משעשע אחר, שמדגים גם הוא את הקלילות המבודחת של פיינמן, הוא משחזר כיצד ניהל ויכוח עם כמה מחבריו. הוא טען שאנשים משתינים לא רק בזכות כוח הכבידה. הם לא הסכימו אתו. כדי להוכיח את צדקתו, עמד בנוכחותם על הראש, והשתין…

שמו של הספר נלקח ממפגש שפיינמן מתאר, ובו חווה את "הניסיון הראשון עם העסק הזה שנקרא מסיבת תה", כשנאלץ להתמודד עם ציות לקודים חברתיים. לקראת סוף הספר מתאר פיינמן מפגש דומה, הפעם עם בית המלוכה השוודי, בנשף שנערך לכבוד פרס הנובל שקיבל, ומספר איך הצליח להבהיל שתי נסיכות כשחרג מכללי הטקס ואמר להן דברים שאינן מצפות לשמוע. למשל – שכדאי אולי להמציא מכונה ללחיצת ידיים, כדי לחסוך מהמלך טרחה… במפגש הראשון – מסיבת התה שנערכה כשהיה עדיין סטודנט – שאלה אותו המארחת, אשתו של הדיקן, אם הוא רוצה חלב או לימון בתה שלו. תשובתו "שניהם, תודה רבה," הניבה את המשפט הזכור לטוב "אתה בטח מתלוצץ, מר פיינמן". לאורך כל חייו לא היה בו מורא מפני סמכות או בעלי מעמד. "כשאני שומע דיבורים על פיסיקה, אני חושב רק על פיסיקה, ואין לי מושג עם מי אני מדבר, אז אני אומר דברים מטורללים כמו 'לא, לא, אתה טועה', או סתם 'השתגעת'." דווקא ההתעלמות הזאת הביאה אותו לא פעם להישגים ולמפגשים מעניינים עם אנשים שהעדיפו את גישתו הישירה, הכנה, על פני אומרי הן חששנים.

פיינמן מתאר בספר שלל חוויות שחווה: הוא עבר היפנוזה, כדי להבין מה פשרה, למד מעט ביולוגיה (ובאותה הזדמנות, כך הוא מספר בפרוטרוט, למד "לזהות עבודת מעבדה חלשה"),  נפגש עם אורי גלר כדי להיווכח אם קסמיו אמיתיים (ונוכח שגלר לא הצליח לקרוא את מחשבותיו, וגם לא לכופף מזלג, בנוכחותו… בכלל – הוא מלגלג לכל מיני מיסטיקות: כשהיה סטודנט, כך הוא מספר, עלה יום אחד בדעתו שסבתא שלו מתה. "מיד אחר כך הגיעה שיחת טלפון, ממש ככה. היא הייתה מיועדת לפיט בארני – סבתא שלי לא מתה"… הוא מספר, ואפשר כמעט לשמוע את הצחוק שלו כשהוא מוסיף כיצד לימד את עצמו שצירופי מקרים יכולים לקרות, אבל הם אינם מוכיחים שום דבר). הוא למד לתופף בכלי נגינה ברזילאי ואפילו השתתף בקרנבל כחבר באחת הלהקות, לימד את עצמו להבחין בחפצים באמצעות ריחם (כמו שעושים כלבי גישוש),  וכשהיה סטודנט בפרינסטון התחיל להתעניין בנמלים. אחרי שצפה בהן, ניסה לגלות איך הן מוצאות דברים, ולכן שם להן פיתיון – חתיכת קרטון מרוחה בסוכר, ואז גזר חתיכות נייר שבאמצעותן העביר את הנמלים ממקום למקום, כדי לבדוק איך נודע להן היכן הסוכר. התברר לו שהנמלים משאירות עקבות, ולכן סימן בעיפרון את הנתיב שבו הלכו, ובחן איך הן משכללות אותו… הבנתו את הנמלים השתפרה עד כדי כך, שכאשר גילה שיירה שמגיעה אל המזווה שלו, ידע איך למנוע מהן לפשוט עליו, בלי להרוג אותן. "שום רעל! לנמלים מגיע יחס אנושי!" הוא הצליח כמובן "לפתות" אותן, העביר על פיסות הנייר את הראשונות בשיירה, עד שכולן למדו לפסוע בנתיב אחר, אל הפתיון. "כעבור חצי שעה בערך השביל הישן התפוגג וכעבור שעה לא נשארה נמלה במזווה שלי. לא שטפתי את הרצפה. לא עשיתי שום דבר, רק הסעתי נמלים." סקרנותו לא ידעה גבולות. בשלב מסוים בחר להמשיך ללמד באוניברסיטת קלטק, אף על פי שבמקומות אחרים הציעו לו תנאים טובים בהרבה, כי חש שבסביבה הזאת הוא זוכה לפגוש את מיטב החוקרים, ולשמוע על התגליות הכי מרהיבות, וזה מה שבאמת חשוב לו.

באחד הסיפורים המרתקים והמצחיקים, שגם ממנו הפיק לקח, תיאר פיינמן כיצד הלך שבי אחרי דברים שאמר לו מי שנראה בעיניו גבר של ממש: צבָּע, שטען כי כדי להשיג צבע צהוב, הוא מערבב אדום ולבן. פיינמן ידע כמובן ששני הצבעים הללו מפיקים ורוד, ואף ניסה להתווכח עם הצבָּע, אבל כשזה עמד על דעתו, לא התעצל פיינמן, הלך וקנה צֶבע אדום וצבע לבן, והגיש אותם לצבָּע כדי שידגים כיצד הוא יוצר צהוב מאדום עם לבן. התוצאה הייתה כמובן – ורוד, כמצופה. רק אז מלמל הצבָּע משהו על איזו שפופרת קטנה של צבע צהוב שהוא נוהג להוסיף לתערובת… "זה מראה לכם איזה אמון היה לי ב'גברים אמיתיים'," מסכם פיינמן. "הצבע אמר לי [לפני כן] כל כך הרבה דברים סבירים [על צביעת קירות], עד שהייתי מוכן להביא בחשבון סיכוי כלשהו שמדובר כאן בתופעה מוזרה שלא ידועה לי…"

על שותפותו בפיתוחה של פצצת האטום הוא מעיד, הפעם לא בלצון, עד כמה הטרידה אותו הידיעה שעוצמת הרס כזאת אפשרית: "הייתי יושב במסעדה בניו יורק, למשל, מסתכל על הבניינים ומתחיל לחשוב, אתם יודעים, על רדיוס ההרס של פצצת הירושימה, וכן הלאה… או הייתי מסתובב ורואה אנשים בונים גשר, או סוללים כביש חדש, והייתי חושב, הם משוגעים, הם פשוט לא מבינים, למה הם בונים דברים חדשים? הלא אין שום טעם. אבל," הוא מוסיף, "למרבה המזל, זה חסר טעם כבר קרוב לארבעים שנה, נכון? אז טעיתי כשחשבתי שאין טעם לבנות גשרים חדשים, ואני שמח שלאנשים אחרים היה השכל להמשיך הלאה." (אי אפשר שלא לקוות כי התעלולים האחרונים של קים ג'ונג און  ושל דונלד טראמפ לא יוכיחו שטעה במסקנתו).

הפרקים שריתקו אותי במיוחד, אולי מכיוון שהייתי מורה במשך שנים רבות (אמנם לא למדעים, אבל העיקרון לא משנה), הם אלה שבהם מותח פיינמן ביקורת מושכלת על מערכת החינוך. באחד מהם הוא מתאר את שיטות ההוראה בברזיל, שאותן בחן מקרוב. הוא מראה כיצד במקום שבו "כל כך הרבה ילדים לומדים פיסיקה" בעצם לא מלמדים אותם מאומה, אלא רק לשנן חוקים נטולי משמעות מבחינתם. והוא נותן דוגמה מתוך ספר לימוד פיזיקה שראה בברזיל: "'טריבולומינסצנציה היא האור הנפלט כשמרסקים גבישים…'" נכתב שם, ופיינמן זועם: "יש כאן מדע? לא! בסך הכול אמרתם מה פירושה של מלה אחת באמצעות מלים אחרות. לא אמרתם שום דבר על הטבע – אילו גבישים פולטים אור כשמרסקים אותם, למה הם פולטים אור. ראיתם פעם סטודנט הולך הביתה ומנסה את זה? הוא לא מסוגל. אבל אילו היה כתוב כאן, במקום זאת, 'אם לוקחים קוביית סוכר ומרסקים אותה בצבת בחושך, אפשר לראות הבזק אור כחלחל, יש עוד גבישים שעושים את זה. איש לא יודע למה זה קורה, תופעה זו נקראת  'טריבולומינסצנציה," אילו כך היה כתוב, מישהו היה הולך הביתה ומנסה את זה. ואז הוא היה לומד להכיר את הטבע."

במקרה אחר התבקש פיינמן להיות חבר בוועדה שבדקה ספרי לימוד במתמטיקה. הוא הזדעזע מעליבותם. מכך שהיו רצופים בטעויות, אבל בעיקר מכך שלא באמת לימדו מאומה. כמו שבברזיל היה ברור לו שאף אחד אינו לומד ואינו מלמד פיזיקה, כך כשבדק את ספרי הלימוד נוכח שאין לכותביהם מושג בהנחלת המתמטיקה. הקריאה בהם עוררה בו  תחושה שהוא קורא "משפטים עם כמה שגיאות דפוס, ולפתע פתאום יש משפט שלם שכתוב מהסוף להתחלה. המתמטיקה הייתה פשוט אבודה!" וזה עוד ניחא. כי לתדהמתו התברר לו שחלק מחברי הוועדה נתנו ציון (ממוצע) לספר שלא היה כתוב בו כלום. או שלא שמו לב שהספר שקיבלו לבדיקה מכיל רק דפים ריקים, או שהסתמכו על ההמלצות וההסברים שקיבלו מהמוציא לאור! (פיינמן, בניגוד להם, סירב לקבל מידע על הספרים). אחרי ההתנסות הקשה הזאת, ובמיוחד מכיוון שהמלצותיו לתיקונים לא התקבלו, סירב פיינמן לשמש בוועדה דומה שבחנה ספרי לימוד במדעים.

ניסיתי לתת כאן טעימות, ממש על קצה המזלג, מספר ששמעתי עליו רבות ממעריץ מושבע של ריצ'רד פיינמן. נוכחתי שכל דברי השבח, על האיש, כמובן, אבל גם על הספר, מוצדקים.

אמנם הוא יצא לאור מזמן, ב-1995, אבל תכניו לא התיישנו. הוא מומלץ בחום.

הנה קישור לדף שלו באתר סימניה. ודאי אפשר להשיג אותו שם, כ"יד שנייה".


Richard Feynman, You Must Be Joking, Mr. Feynman
לעברית: עמנואל לוטם

א"מ פורסטר: מה הסכנה שמפניה צריך סופר להישמר

אפשר להניח, על פי מבנה גולגלתו, שהאדם הניאנדרטלי הקשיב לסיפורים. המאזינים הפרימיטיביים היו קהל של אנשים פרועי שיער, שישבו סביב המדורה בפיות פעורים. הם הותשו מהמאבק נגד ממותות או קרנפים שעירים, ונשארו ערים רק אם היו במתח. מה יקרה עכשיו? הִמְהם המספר, וברגע שהצליחו לנחש מה יקרה עכשיו, הם נרדמו, או הרגו אותו.

אפשר לנחש מה היו הסכנות שהמספר התמודד אתן כשחושבים על שחרזדה: זאת שניצלה מהגורל שיועד לה, רק משום שידעה להשתמש ביעילות בנשק המתח – הכלי הספרותי היחיד שפועל על עריצים ועל פראי אדם.

אכן, היא הייתה מספרת מחוננת: תיארה הכול בכישרון, ידעה לא לשפוט ולא לנקוט עמדה מוסרנית, היטיבה לשרטט דמויות, לבחור את האירועים שסיפרה עליהם ולתאר מקומות שהכירה היטב – אבל חייה לא ניצלו בזכות הכישורים הללו דווקא. כל אלה היו שוליים בלבד. היא ניצלה כי הצליחה להשאיר את המלך במתח. הוא תהה בלי הרף מה יקרה עכשיו. בכל פעם ששחרזדה ראתה את השמש זורחת, היא הפסיקה באמצע המשפט, והותירה אותו פעור פה…

כולנו, כל בני האדם, דומים לאותו מלך. אנחנו רוצים לדעת מה יקרה עכשיו. לכן עמוד השדרה של כל רומן חייב להיות הסיפור.


(מאנגלית: עופרה עופר אורן)