תגית: עיון מקור

אבי ולנטין, "בסתר כנפיים": מה באמת גרם למות אחיו?

לפני ימים אחדים הגעתי ללשכת הגיוס כדי ללוות צעירה אהובה מאוד ביום גיוסה. נוכחתי כי בחמש עשרה השנים שחלפו מאז נכחתי לאחרונה בלשכת הגיוס, התפתח טקס החניכה המקובל שם. ראיתי צעירים נישאים על כתפי חבריהם. המלווים לרחבת הכניסה, שממנה יילקחו באוטובוס אל מקום החיול – נכנסים אזרחים ויוצאים מפס הייצור והם כבר חיילים במדים, מעתה ואילך "רכוש צה"ל" – השמיעו צהלולי שמחה ותרועות רינה שנישאו למרחקים. הצעיר הנישא למרומים חייך בביישנות מהולה בשמחה וגאווה ניכרות וגלויות: הנה הוא כאן, על סף הכניסה לבגרות, לא זאת של הבחינות בבית הספר, אלא האמיתית, של החיים עצמם.

נראה היה שאיש אינו זוכר לאן בעצם מיועדים להגיע הצעירים הללו, המתחיילים. מה בכלל מטרת הטקס. תהיתי מה בעצם פשר השמחה וההילולה, ומה הטעם בהן. הרי בארצות אחרות, מתוקנות, צעירים בני שמונה עשרה מקבלים עלוני הסבר מאוניברסיטאות, ומעסיקים את מחשבותיהם בהחלטה החשובה לאן ילכו ללמוד, או אולי, הם מתלבטים, יקחו מה שנקרא "שנת פער" יתורו בעולם, יחפשו ארצות רחוקות להתנדב בהן לטובת הציבור? וכשישובו, בשלים יותר, יתחילו בחיים ששעריהם אינם נפתחים עם מדים ונשק, בחיים שבהם לא יידרשו להגן על אחרים, במסירות ובנחישות.

אכן, זוהי מציאות קיומנו, המתקבלת כבר כאילו היא טבעית, כאילו אי אפשר לצפות ששלב השירות הצבאי לא יהיה כל כך מובן מאליו.

כשקוראים את הספר בסתר כנפיים אי אפשר שלא לחשוב על הגורל, או על הבחירה הקשה הזאת, שכמעט כולנו הגענו אליה, וכמעט כולנו לא בחרנו לחמוק מפניה: להתגייס, לשרת, לשים את מבטחנו בצבא ההגנה לישראל, להאמין שהמפקדים ידאגו לנו, ועכשיו כבר לילדינו ולנכדינו. שלא רק אנחנו נשרת בו ואותו, אלא שגם הוא ישרת, או לפחות לא יפקיר, אותנו.

אבי ולנטין מספר לנו על אחיו שטבע בתאונת צלילה, בעת ששירת בחיל הים. תאונות יכולות להתרחש בכל מקום. גם אזרחים נקלעים אליהן. גם אזרחים נהרגים סתם כך, וגם עליהם מתאבלים בני משפחתם לעולם ועד. אבל הסיפור שאבי ולנטין מספר שונה בכל זאת. הוא סיפור על עוול בלתי נסבל: על הצבא שהתעלם, זייף, שיקר, פגע, העליב, השפיל ונמנע מלקיחת אחריות. הוא על אטימותם הבלתי נתפסת של העומדים בראש. לא, אין די במילה "אטימות": אפשר בהחלט לדבר על אכזריות, רשעות, וחוצפה שאין להן שיעור.

אחיו של אבי ולנטין לא טבע בגלל תאונה. הוא טבע כי מפקדיו שלחו אותו לתרגיל צלילה ביחד עם חניך אחר שגרם למותו, והצבא לא רק טייח, לא רק העלים ראיות, אלא גם רימה ממש, בפועל, את האח השכול, מנע ממנו לדעת מדוע אחיו טבע. האמת, הזועקת בכל פה, מתגלה לו בסופו של דבר, והיא בלתי נסבלת. בלתי מובנת. מחרידה. מקוממת. מעוררות רצון לטלטל את המערכת, לגבור על תחושת חוסר האונים האיומה שהיא מעוררת.

שלושים שנה חלפו מאז טביעתו של האח. אבי ולנטין מצליח לתאר את כאב השכול כמו שמעטים יודעים לעשות זאת. הוא פורט אותו, מראה אותו מאלף ואחת זוויות שונות. למשל – למוזיקה יש בחייו, ולכן גם בספר, תפקיד מרתק ומרגש במיוחד. הוא לוקח אותנו אתו בדרך ארוכה, עד שלקראת הסוף נודע לו ולנו מה באמת קרה שם, במים הרדודים והעכורים של נמל חיפה, מתחת לספינה שאחיו, מולי, צלל כדי לבדוק את תחתיתה, וטבע. רק כעבור עשרים שנה מאז התאונה (ההריגה? אולי אפילו – הרצח?) חושף בפניו אחד החיילים ששירתו עם מולי את העובדות, כפי שגילה אותן באקראי מדוּח סודי שחיל הים סירב לאפשר למשפחה השכולה לראות. עשר שנים נוספות נדרשו לאבי ולנטין כדי לכתוב את הספר שלפנינו, לספר בו לציבור, לנו, קוראיו, מה קרה ומה הוסתר.

אבל עד שנודעה לו האמת כבר נתקל ולנטין ברוע שלא יתואר במילים, והוא רק דוגמה קטנה להתמודדות שנכפתה עליו מאז מות אחיו: ביום שבו באו להודיע לבני המשפחתה על טביעתו של מולי, שהו הוריהם בבית מלון בחיפה. המספר, ביחד עם אחותו והמודיע מטעם הצבא, נסעו ביחד במונית, מבית ההורים ברמת השרון, כדי להודיע להם מה קרה לבנם.

בדרך הבחין המספר במכונית השרד של מפקד חיל הים דאז, בנימין תלם. הוא ביקש מנהג המונית לאותת למכוניתו של תלם, לעצור את נסיעתה.

"אני רוצה לשאול אותו מה קרה למולי," הסביר. נהג המונית מילא אחר מבוקשו, הגביר את המהירות ואותת למכוניתו של מפקד החיל לעצור.

ומכאן ציטוט של מה שהתרחש:

"זינקתי מהמונית השחורה ורצתי אל הווליאנט. כרעתי בצידה הימני של המכונית כדי להיות בגובה אחד עם האיש שישב במושב ליד הנהג. לא היה לי נסיון רב בשיחה עם אלופים. אמנם טסתי פעם בהליקופטר לסיני בחברת מפקד חיל הים הקודם, אלוף שלמה אראל, אבל לא שוחחנו בדרך. גם השיחה הארוכה יחסית עם רב-אלוף חיים בר-לב, שחשף את דרגות הקצונה שלי כשסיימתי בהצטיינות את ההשלמה החיילית של חיל הקשר, לא יכולה להיחשב לניסיון מחשל, מפני שהוא שאל את השאלות ואני רק עניתי. אפילו השיחה עם אלוף מוסה פלד – מפקד האוגדה שלי במלחמת יום הכיפורים – לא חישלה אותי לקראת השיחה עם מפקד חיל הים, מפני שגם במקרה הזה הוא שאל את השאלות ואני עניתי. כשכרעתי בצד דלת מכוניתו של מפקד חיל הים, אני הייתי השואל.

מפקד חיל הים פתח את החלון הכהה באטיות. דרגותיו המוזהבות הבהיקו על כתפיו ומדיו היו מגוהצים למשעי. ערמת מסמכים היתה מונחת על ברכיו, הוא הסיר את משקפי השמש שהרכיב, התבונן בי ושתק. הצדעתי, אף על פי שלא לבשתי מדים, ואמרתי: "המפקד! הבוקר הודיעו לי שאחי, סמל משה לוינסון, נספה בתאונת צלילה בנמל חיפה. אנחנו לא יודעים מה קרה…"

רציתי לומר עוד משהו, לבקש פרטים, הסבר, אבל רוח קרה שנשבה מתוך המכונית הקפיאה את דמי ומחשבתי. זה לא היה רק בגלל המזגן שפעל במכונית ואגר בתוכה קור שפרץ החוצה דרך החלון הפתוח, אלא בעיקר בגלל המבט המקפיא שהיה על פניו של בנימין תלם, מפקד חיל הים. אם היה בעיניו שמץ של אנושיות – ואני מטיל בכך ספק – לא יכולתי להבחין בכך. לכאורה, הוא לא כעס. שמר על טון דיבור רגוע, מנומס.

הוא אמר: "בשביל זה עצרת אותי באמצע הדרך?"

המילים הללו, מספר ולנטין (את שם המשפחה שלו ושל אחיו ואת שמו של המספר, שינה בספר, אבל לא את העובדות!), שינו את חייו, כי נאלץ להבין: "המוות של מולי בטביעה היה חסר חשיבות כל כך, עד שאפילו לא הצדיק את זה שמפקד חיל הים יעצור בגללו לחמש דקות בכביש המהיר לחיפה […] הגעתי למסקנה שחייו ומותו של מולי לא היו שווים בעיניו חמש דקות מזמנו. אלא שלא רק מולי מת. שעתיים אחרי שהתבשרתי על מותו, חיסל מפקד חיל הים במטח קצר של שש מילים את הנאמנות שלי לצבא…"

מולי אינו החייל היחיד שאת מותו מבכה המספר (המכונה בספר יואבי: דומה מאוד לאבי). הוא מספר (בקצרה) על נפילתם של חברים אהובים. תוהה מה היה עולה בגורלם אילו לא נהרגו. אילו נשאו לאישה את החברה האהובה. (אילו נשא מולי את רחל. ואולי מישהי אחרת?).

עצב עמוק על הבזבוז הנורא משרה בסתר כנפיים על הקורא. וכעס שקשה להכילו. כי איש לא נענש, איש לא נמצא אשם במותו של מולי, אם כי הנסיבות ברורות לחלוטין והחוקרים, כך מסתבר, ידעו כבר אז מה בעצם קרה ומי היה אשם: לא רק בן זוגו לצלילה. גם המדריכים שזלזלו בנהלים, שלא היו דרוכים ומוכנים לשעת חירום, שלא נהגו כפי שהיו צריכים, ולא מילאו את תפקידם נאמנה.

זה, אגב, לא המקרה היחיד שבו לא הוטל שום עונש על רשלנות פושעת שעלתה בחייהם של צעירים בדמי ימיהם. ידועה למשל התאונה הקטלנית המוכרת בשם "אסון משאית התחמושת": עשרים וארבעה איש נהרגו ועשרות נפצעו, חלקם אנוש, כי מישהו לא פירק את מרעומי המוקשים במשאיות שהושטו על הספינה בת שבע. אמות הסיפין לא רעדו בעקבות התאונה. אמנם היו מי שהועמדו לדין על רשלנות, אבל לא על הריגה או על גרימת מוות ברשלנות, ואלה שנשארו בצבא, המשיכו להתקדם בסולם הדרגות וקידומם לא נפגע. אפילו את מעט הכבוד שיכלו להעניק להרוגים ולפצועים שללו מהם: לא הייתה שום הנצחה או יד זיכרון לחללי האסון, שהיה מעשה יד אדם. האם העדיף הצבא להשתיק את העניין? להשכיח אותו, ככל האפשר?

כך הפך נמל אילת לתופת

על אף הכאב שהספר מסב, חובה בעיני לקרוא אותו. רק הקוראים יכולים לשמש היום עדים למחדל הנורא. רק אנחנו יכולים להיות עם אבי ולנטין, עם בני משפחתו, ועם אחיו, לראות אותם בעיני רוחנו, ולהיות עדים לחייהם ולמוות של חלק מהם.

ולצעירים המלווים את המתגייסים מתחשק לומר: שמחתכם הקולנית נוגעת ללב בתמימותה, ויש בה מן הסתם גם מעין רצון לגירוש שדים: אנחנו נשמח, והכול יעלה יפה. ובכל זאת מוטב אולי ללוות את המתגייסים בקול דממה דקה. בתפילה חרישית, אם מישהו יודע לשאת אותה, וגם מאמין בכוחה להגן על הצעירים הללו, שבעוד רגע קט יהיו כבר חיילים וחיילות.

שאול פז, "פנינו אל השמש העולה": מי לא היה מעולם בתנועת נוער?

בתחילת ההרצאה פנה שאול פז אל קהל שומעיו, כמאתיים איש, שגילם הממוצע התקרב מן הסתם ל-70, וערך מעין סקר זוטא: "מי היה בנוער העובד, שירים את היד… ומי בשומר הצעיר? במחנות העולים? בבני עקיבא? בצופים…?" אחרי שמנה את שמות כל תנועות הנוער שהתקיימו אי פעם בישראל, גם כאלה שמעטים שמעו עליהן – כך למשל רק יד אחת הורמה כשהזכיר את בנק"י: ברית נוער קומוניסטי ישראל − סיים המרצה את הבדיקה והתכוון להתחיל בהרצאה, אבל אחת הנוכחות (גילוי נאות: זאת הייתה כותבת שורות אלה) קראה לעברו – "רגע, תשאל מי לא היה בכלל בתנועת נוער?" רק שתי ידיים, שלי ושל חברתי הטובה, הורמו. המרצה הביט בנו בהשתאות מהולה בבוז: "תתביישו לכן!", אמר ולא יסף.

אפשר להבין את פליאתו של מי שהקדיש שנים רבות לכתיבת ספר עב כרס, 855 עמודים אורכו, המוקדש כולו לתנועות הנוער, כשהוא נתקל בשתי ישראליות שלא היו מעולם חברות בשום תנועה. חריגותנו הוכחה, שהרי מבין כל הנוכחים באולם היינו היחידות שלא זכו להיות חלק מההתנסות המקיפה והמשמעותית כל כך של בני הדור שלנו ושל קודמיו. עוצמתה של החוויה האבודה נגלתה לנו בהרצאה, ועוד יותר מכך – בספר שחיבר שאול פז, פנינו אל השמש העולה, חניכי תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן בני הדור השני 1947-1967. הספר עוסק לכאורה רק בנושא המוצהר בכותרתו: תנועות הנוער והקיבוצים שייסדו, אך למעשה יש בו סקירה היסטורית מקיפה של העשורים הראשונים למדינת ישראל, שנעשתה מתוך הפריזמה של תנועות הנוער. כל אחד מפרקיו עוסק בסוגיה שהוא מנתח את השתלשלותה לאורך השנים, מתחיל כל פעם בעבר ומתקדם באופן כרונולוגי, תמיד מנקודת המבט המסוימת של העניין הנחקר.

אלה שמות הפרקים: "מבוא ושורשים", "התנועות בזירה הפוליטית," "תנועות הנוער של מפא"י," "תנועות השמאל בעשור הראשון למדינה", "דגלים וערכים בחינוך", "בנתיב ההגשמה", "התנועות בהתיישבות ובביטחון", "תנועות הנוער והשאלה הערבית", "עולם ישן עדי היסוד נחריבה", "אל העולם הגדול – תנועות הנוער בזירה הבינלאומית", "זה לא יחזור כל זה כבר איננו".  כל אחד מהפרקים כולל עשרות רבות של תת נושאים, וביניהם שזורים המון איורים, תצלומי אנשים, כרזות, שערי עיתונים, דגלים, טקסים, בולים – כל טוּב ועושר אדיר.

שאול פז נשען בכתיבה לא רק על מסמכים כתובים, אלא גם על מאות ראיונות שערך עם בוגרי תנועות נוער, על שירים, פזמונים וקטעים ספרותיים שהוא מצטט, והכול משתבץ כמלאכת מחשבת של תיעוד, המשחזר הלכי רוח, עמדות, תפישות עולם ותהליכים היסטוריים.

הספר מרתק. סביר להניח שכל קורא יתמקד בתחומים שמעניינים אותו במיוחד. בעיני אלה היו הפרקים שאחרי המבוא, המספק לקורא רקע רעיוני מפורט על תנועות הנוער, ועל שייכותן לזרמים הפוליטיים השונים. הרקע הכרחי, כי רק הוא מאפשר להבין תהליכים שבמבט לאחור מצטיירים כמעט כבלתי אפשריים, כמו אותה בדיחה ששאול פז עצמו ציטט בהרצאה, על אדם שרואה לראשונה ג'ירפה, סוקר אותה מכל עבר, מהרהר רגע ופוסק: אין חיה כזאת.

הסוגיות המתמיהות רבות, אבל אין ספק שבראשן עומד הפילוג המפורסם שהתרחש בתחילת שנות החמישים בתנועה הקיבוצית, וששיאו היה בכמה קיבוצים, שם היה הקרע חריף במיוחד. אחרי שעומדים על העוצמה הרגשית שנלוותה להשתייכות המפלגתית – בעיקר למפא"י ולמפ"ם − אפשר להתחיל להבין את האלימות שהפרידה משפחות ואת המעשים הבלתי נתפסים שנעשו: חדר אוכל שנחצה לשניים, מריבות אלימות עד כדי כך ש-1000 שוטרים נדרשו כדי  להפריד בין הניצים, משקים שהופרדו כמו בגירושים קשים. מדהים להבין באיזו עוצמה רגשית נהו חברי מפ"ם אחרי רוסיה הסובייטית בכלל וסטאלין בפרט, אבל האמונה העיוורת של אותם אנשים (היו ביניהם גם כאלה שכבר התפכחו, אבל סירבו להודות בכך בגלוי), והחשש של חבריהם המשתייכים למפא"י מפני האינדוקטרינציה שתופעל כלפי הילדים, שאותם ביקשו חברי מפ"ם לחנך על פי תפישתם, מבהירים במשהו את שורשי הקרע הנורא ההוא.

הפירוט הרב והמדוקדק מעניק לקורא מבט לתוך אורחות החיים של ישראלים בעיר ובקיבוץ בעשורים שלפני ואחרי קום המדינה. הוא מתאר את הווי החיים בתנועות הנוער השונות, את מקומן המרכזי כל כך בחיי בני הנוער ואת השפעתן העמוקה, שלא פגה גם מקץ עשרות שנים.

הקוראת השקדנית מצאה את עצמה מסמנת שורות רבות לאינספור, שכולן מדגישות תהליכים ותופעות מעניינים מאוד. הנה למשל שאול פז כותב על "הניסיון הנועז של חלוצי ההתיישבות העובדת בשנות העשרים ליצירת תרבות חדשה, חלופית: טקסי חג חקלאיים, הגדות חדשות לחג הפסח, חגי טבע ששאבו השראה משחזור הזיכרונות העתיקים של עם היושב על אדמתו". בה בעת השיח החדש שימר את ערכי התרבות הדחויה, "הדתית והגלותית", שכן המשיכו להשתמש "במושגי ערך סמליים מתוך לשון התרבות היהודית המסורתית: בתוכניות עומק רבות-השפעה. מדובר במונחי יסוד כמו 'הלכה', ו'אגדה', 'דבקות', 'קודש וחול', 'יצר הרע', 'ציבור', 'קהל', 'תרבות המחלוקת'".

התובנות רבות לאינספור, וכדי לעמוד על כולן אין בררה אלא לקרוא את הספר, ובכל זאת אפרוס כאן כמה מאלה שנשארו בתודעתי, בתום קריאה של חומר רב ומפורט כל כך:

ההנחה של החוקר כי ההתנכרות של בני דור המייסדים כלפי הבית שהשאירו באירופה, וההתנערות הכמעט אלימה ממנו, נבעה לא מעט מרגשות האשם שחשו כלפי המשפחות שנטשו.

הקנאה ההדדית של ילדי קיבוצים בחבריהם העירוניים שזכו לגדול בבית הוריהם, ולעומתם המרירות המפוכחת של אותם ילדים עירוניים שטוענים כי בני הקיבוץ ראו אמנם את הוריהם "רק" שעתיים ביום, אבל הם עצמם פגשו את הוריהם העירוניים, שהיו שקועים במלחמת הקיום, עוד הרבה פחות: "את אימא חצי שעה בבוקר וחצי שעה בערב", ואת אבא רק בסופי שבוע.

פרשנותו של שאול פז כאילו שורשו של הקרע בין יוצאי עדות המזרח לאשכנזים, שאפשר להבחין בו עד עצם היום הזה, בקליטה המתנשאת שהעניקו חברי הקיבוץ ל"מזרחיים". (בהקשר זה עולה כמובן על הדעת הסרט "סלאח שבתי").

הזיקה המפחידה והמזעזעת בין הטקסים והריטואלים − התלבושת, המצעדים, הדגלים, הלפידים, שמות השכבות, המפקדים, החצוצרות והתופים − ובין תנועות נוער אירופיות, שאת הקשר אליהן אף אחד לא היה רוצה להעלות על הדעת.

מקורותיה ומטרותיה של השירה בציבור, החביבה כל כך עד היום על ישראלים רבים (רמז: תת הפרק נקרא "כמו תפילה חילונית").

מרתק לקרוא על הניסויים הפסיכולוגיים והחברתיים שנערכו בקיבוצים. למשל – עניין המקלחות המשותפות לבנים ובנות, שנועדו "לעדן" את היצר המיני. "הסגפנות" שנדרשה מבני נוער נועדה בין היתר לחשל את רצונם, כך שלא יירתעו מסבל, שהרי זאת נחשבה אחת המטרות של תנועה חלוצית… שאול פז מצטט בין היתר את ע' הלל, יליד משמר העמק, שכתב כי "בהיסטוריה של המוסד החינוכי הייתה המקלחת המשותפת הכישלון הגדול והאידיוטי ביותר […] זה היה כמו לכפות על יצור אנושי בן תרבות, דבר ששייך לשבטים פרימיטיביים".

אחרי ששמעתי את ההרצאה וקראתי את הספר אני עדיין תוהה אם רב האובדן של חברתי ושלי, שתי החריגות, שמעולם לא הלכו לשום קן, לא השתתפו בטקסים, לא שפכו את לבן בווידויים חושפניים נוסח "ליל העשרים" של יהושע סובול, כדי לזכות ב"סמל התנועה", לא הושפלו, כמו הצעירים שהודחו מהתנועה כי לא נמצאו ראויים. האם שתינו – שלא דיברנו על הגשמה, לא הקמנו קיבוץ ולא עזבנו אותו (או נזרקנו ממנו!), שלא אימצנו לצמיתות את צווי ה"הצנע לכת" (ובהם האיסור החמור ללבוש ג'ינס, גרבי ניילון, חצאיות צרות, לנעול נעלי סירה, להתאפר) וגם לא התמרדנו נגדם, שלא  צייתנו לכפייה חברתית אבל גם לא השתייכנו לשום קבוצה מחבקת – ראויות לַגינוי שזכינו לקבל מהמרצה, כמעט בהיסח הדעת?

שנות חיים רבות כל כך חלפו מאז הימים שבהם יכולנו לכאורה להשתייך לתנועת הנוער, ועדיין, אחרי הקריאה של הספר ענק הממדים הזה, התהייה נותרת בעינה.

האם כאן המקום להסביר מדוע לא הייתי בתנועת נוער? הנה עובדה ביוגרפית: בשנים הרלוונטיות ההן גרתי תחילה בבסיס צבאי של חיל האוויר, ואחרי כן – בשליחות בלונדון, שם הלכתי פעם אחת למפגש בסניף של "הבונים", שהתנהל כמובן באנגלית, והיה שונה מאוד מכל מה שמתואר בספר. אבל זה כבר סיפור אחר.

לאה גולדברג: "על אותו הנושא עצמו"

המשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר – את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי  גם לו לאדם לאהבם, להעריכם, לשמור עליהם.


כותרת הרשימה לקוחה משיר של אלכסנדר בלוק, שאחת משורותיו, המתייחסות אל טבע השירה בכללותה, היא: "הֲלֹא זֶה תָּמִיד, תָּמִיד, תָּמִיד, עַל אוֹתוֹ דָּבָר עַצְמוֹ".

מתוך: לאה גולדברג: יומן ספרותי – מבחר רשימות עיתונות 1941-1928 ספרית פועלים

לאה גולדברג: "יומן ספרותי – מבחר רשימות עיתונות 1941-1928", מדוע אי אפשר שלא להתאהב בה

יומן ספרותי מבחר רשימות עיתונות 1941-1928 הוא חגיגה לשוחרי תרבות בכלל, ולאוהביה של לאה גולדברג בפרט.

בספר קיבצו העורכים, גדעון טיקוצקי וחמוטל בר-יוסף, רשימות ומאמרים שכתבה גולדברג, מהרשימה הראשונה, שהתפרסמה כשהייתה בת שבע עשרה. העורכים טרחו מאוד, ובעבודת נמלים יסודית הוסיפו הערות שוליים וביאורים המנחים את הקורא להבין מי האנשים, היצירות, היוצרים והמקומות שגולדברג מזכירה במאמריה. לא זו בלבד, אלא שהוסיפו בגוף הכתוב תיקונים של טעויות קולמוס, שכולם מצוינים בסוגריים מרובעים.

למקרא כל הכתבים הללו קשה שלא להתאהב בלאה גולדברג, אם יש עדיין מי שטרם נפל שבי בקסמה. כמה ידע, כישרון, חוכמה ומבט רגיש היא שופעת! אילו אוצרות טמונים בדפים הללו, שמסבים עונג רב כל כך בקריאתם!

יש להודות שלא כל הרשימות המובאות בספר מדברות אל הקורא הישראלי בן זמננו. חלקן – למשל ביקורות תיאטרון שכתבה גולדברג – איבדו מהרלוונטיות שלהן, במיוחד כשהיא מתעכבת על ניואנסים של משחק, או על טקסטים שנעלמו מהתודעה. פה ושם גם בקיאותה הרבה של גולדברג בספרות העולם, במיוחד בזאת הרוסית, יכולה להביא אותה אל מחוזות שזרים לקורא הישראלי בן ימינו. על הרשימות הללו אפשר כמובן לדלג, או לקרוא אותן "באלכסון", כלומר ברפרוף…

אבל מרבית הרשימות מרתקות, מרגשות ומשמחות עד מאוד. היוצרים שבהם גולדברג דנה רבים לאינספור. אנדרה מורואה וצ'פלין הם הראשונים. ואחר כך ציירים, משוררים, סופרים, אנשי תיאטרון, היא מספרת על תערוכות במוזיאונים ועל ראינוע, כותבת על ליטא וברלין, זלצבורג, פריז ותל אביב, מחוזות שבהם היא משוטטת ולוקחת אותנו אתה.

רשימותיה לוקחות אותנו גם אל זמנים אחרים. אל מה שהעסיק את הבריות בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה (וגם, בזיכרונות מילדותה, אל ימי מלחמת העולם הראשונה). למשל, ברשימה מ-1935 היא תוהה מה הטעם במאמר שנכתב על "המחשבה היהודית", המנסה להוכיח "כי היהודים עם חשוב הוא, מפני ש… נתנו את התורה ומפני ששפינוזה היה יהודי". על כך היא רוטנת: "אחרי כל אלה נשארת רק שאלה אחת, שפתרונה כמעט ברור: לשם מה מוציאים מרץ לכתיבת ספרים כאלה? את מי זה מעניין ועל מי זה משפיע?"

באוקטובר 1935 היא לוקחת אותנו למופע קברט ביפו, שם "הקהל מיושן ואדיש, […] הנרגילות עוברות מפה לפה. שתיקה או שיחות חשאיות. גרמני משרונה בחולצה חומה העשויה לפי האופנה הגרמנית האחרונה, וו הידועה כל כך מתהלוכות ואסיפות של השנים האחרונות בגרמניה, מקשיב ברצינות לנגינת התזמורת."

ביוני 1936 היא מקוננת על מצבם של אנשי רוח גרמנים ואיטלקים, שנאלצו להגר מארצותיהם בגלל המשטר הפשיסטי. הם "פזורים בארצות דמוקרטיות בעולם", והיא מוסיפה ומפרטת את המקומות "הנידחים", לדבריה, שאליהם נסו אותם אמנים: "שוויץ, בלגיה, הולנד". מצבם רע, כי הם "אמיגרנטים" שנתלשו לא רק מביתם הפיזי, אלא גם מעולמם התרבותי. בזמן שכתבה את המאמר לא העלה עדיין איש על דעתו איך גרמניה תכבוש על הארצות שאליהם ברחו הגולים, ומדוע לא ימצאו בהם עוד מחסה אמיתי.

באוגוסט 1938 היא מתארת מפגש בין גרמני, קתולי אדוק, ובין מכר יהודי. ידידה סיפר לה על ההתלהבות שבה הקתולי הגרמני התקומם באוזניו על הנאצים המחריבים לדבריו את הכנסייה. אבל כעבור שלושה ימים, כשנפגשו שוב, כבר היה על דש בגדו של הגרמני הקתולי "צלב קרס קטן. קטן מאוד. מתבייש." ברור לה שמשם דרכו של העונד סלולה אל "מדי פלוגת הסער".

באותו חודש היא מתארת מפגש בין נאצי במדי פלוגת הסער ובין צעירה יהודייה "שפרצופה 'ארי' בהחלט". הנאצי מתלונן באוזני היהודייה הסמויה על המחסור בבצל, כי "כל הבצל בעולם הוא יהודי!" הצעירה מופתעת: האם גם צמחים מסווגים מעתה על פי גזעם? לא, מסביר הנאצי, היהודים קנו את כל הבצל… הצעירה מייעצת לו בלעג שהוא אינו חש בו שלא לקנות את הבצל הזה בכל מקרה, שהרי הוא יהודי, ובן שיחה נאנח ומסביר שהיו קונים, למרות יהדותו, אבל היהודים מסרבים למכור. ממש מזימה. אבל, הוא מתנחם, "בשנה הבאה, בעזרת המנהיג, יהיה בצל גם לנו": (בדיעבד התוכנית ברורה: הם יתקפו את שכניהם, יפציצו ערים שלוות, ירצחו, יכבשו, ימיטו חורבן גמור על אירופה – גם על גרמניה, כמובן – אבל  בצל יהיה להם…)

כשהמלחמה פורצת מחליטה לאה גולדברג במודע להמשיך לכתוב על החיים, על אמנות, ולא על הקרבות. החלטתה מעוררת פולמוס: משוררים אחרים בני זמנה, שלונסקי למשל, סברו כי בימים של קרבות על המוזות לדמום, או לפחות "להתגייס" למאמץ המלחמתי. גולדברג התנגדה. כבר ב-1935, גיבשה את עמדתה במאמר שנקרא "האורכידיאה מול התותח", שבו בזה לשיר של משורר איטלקי שפיאר לדעתה את המלחמה. כי, לדבריו, "האורכידיאה פורחת ומלבלבת 'מול הפרג האדום של אש המלחמה'". על כך כותבת גולדברג בפלצות: "יש להניח שכל קורא בעל היגיון […] שואל את עצמו ואת חברו: 'מה זאת? טירוף דעת גמור? חנופה? חוסר מצפון? או השקפת עולם עיוורת ומסורסת?'"

ובכן – מה מעסיק אותה? למשל, במאמר שנקרא "הבן האובד", (כותרת שמעלה על הדעת את אחד משיריה היפים ביותר, "שובו של הבן האובד") היא מגחיכה את התיירים הנוסעים, שבעיניהם המזרח הרחוק אקזוטי כל כך: "אנו הלועגים לסופר רוסי מוכשר ומפורסם אשר סיפר לנו כי שותים ביפו מאסטיקה [גומי לעיסה] בכוסות, מקבלים מתוך אמונה שלמה סיפורים דומים על יפן, סין והודו".

באותו הקשר היא מצטטת מכתב שלם שקיבלה מידיד הודי (הסטודנט ההודי שהתיידד אתה, אבל חיזר בנוכחותה אחרי אחרות, זה שהשיר "נפרדנו כך" נכתב אולי בהשראתו?). אותו ידיד נאלץ לשוב לארצו, והוא כותב לה, בלא מעט מרירות מפוקחת, על בני ארצו המיואשים: "לשם מה לשבת על הספסל, אם אפשר להתפרקד על הרצפה? למה לשאוף לגדולות, אם אפשר להתקיים גם במועט?" (האם הייאוש שרואים התיירים באמת אקזוטי כל כך? ומה אפשר לחשוב על מי שמצוקתו של הזולת מצטיירת כמעניינת במצלמתו? אלה אינם הרהוריה של לאה גולדברג, אלא המסקנה שלי מכתבתה).

ועוד היא עורכת דיונים ספרותיים מרתקים ממש. הנה היא נוזפת ביורשיהם של סופרים שמתו, כשהם מתעקשים להוציא לאור כתבים שהיוצר גנז, (אם כי ברור לה שלא תמיד היוצר מסוגל לשפוט את כתביו נכונה, כך למשל טולסטוי, שהתכחש באחרית ימיו לרומנים הגדולים שלו), או מספרת על פרק יפה להפליא מתוך מלחמה ושלום שהתגלה לאחרונה, תוהה מדוע טולסטוי השמיט אותו מכתב היד הסופי של הרומן, ומעניקה לנו הסבר מופלא על הצורך של היוצר להיפרד מחלקים ביצירתו, גם אם הם מצוינים, רק משום אינם נחוצים באמת למארג הכללי. "האמן האמיתי יודע תמיד את הדבר שהוא מספר עליו לקוראים יותר מאשר הוא מגלה", היא כותבת, ומציינת דוגמאות של סופרים שמספרים יותר מהראוי, עד כדי כך שהקורא אומר בלבו "טוב שאתה, הסופר, יודע את זאת, כי עליך לדעת את כל פרטי חייהם של גיבוריך, אולם מה זה מעניין אותי?". בעיניה זאת אחת ההבדלות בין כתיבה גדולה לבינונית: "אי אפשר לקחת את כל השיש של איטליה כדי לבנות בנין אחד"…

זיקתה העמוקה לספרות הרוסית מתגלה בפרקים רבים. צר לה על כך שהספרות בתקופתה מתכופפת בפני השלטון: "הדיקטטורה הסובייטית כופה הר כגיגית על האמן, והאמן נכנע ומבקש סליחה". בסיכומו של אחד המאמרים היא קובעת כי האמנים הדגולים באמת לא ישתנו בגלל "צו ממשלתי והוראה מפלגתית".

במאמר אחר היא מתארת את עוצמת השפעתו של פושקין, שלדבריה "במשך מאה שנה […] חי והתפתח עם הספרות הרוסית ובתוכה", וזאת מכיוון שיוצרים רבים המשיכו לכתוב עליו, באמצעותו, ובהשפעתו.

היא דנה בענייני דיומא, לא רק אלה הקשורים במציאות העולמית, אלא גם בזאת המקומית: במאמרה "דפדפתי במקרה" היא מתארת מקראה לילדים עתירת טעויות מחפירות שבעקבותיה עלעלה בעוד ספרי לימוד והיא מסכמת וכותבת דברים שלא פג תוקפם: "אנו רוצים להקנות תרבות לילדינו, יחס של חרדת קודש ליצירה האנושית, טעם טוב. נהיה זהירים ומוקפדים. אחריות מוטלת עלינו".

טעמיה ברורים וגלויים: למשל, היא סולדת מיונג ואוהבת את אלתרמן (ומפרטת ומסבירה, כמובן, מדוע), היא מתרגזת מתייר אנגלי שמתאר לטעמה את המציאות בארץ ישראל ברוח אנטישמית גלויה וכותבת עליו בציניות מרנינה ומשעשעת. היא מתפעלת מדברים לא צפויים: למשל – מהשם "כוכב הרוח": "מיהו אותו משורר בעל דמיון, מיהו אותו נעים זמירות אלמוני, שכינה בשם נפלא זה את אחד ההרים בישראל?"

בין המאמרים העיוניים אפשר למצוא גם פרקים שבהם מתארת גולדברג מקומות (רחוב בעירה, לעת ערב), אירועים (סיפור קצר מילדותה: כיצד נזהרה מפני צעצועים שזרקו השכנים מהקומה השנייה. הוריה היו בטוחים שמישהו חלה שם בטיפוס ושהצעצועים מסוכנים. ילדים אחרים לא ידעו על הסכנה, ורק היא שמרה על מרחק, ועד היום היא מתגעגעת אל הצעצועים ההם, שאף אחד מילדי השכנים לא חלה בסופו של דבר בעטיים…), אנשים (שכן קטן-גוף וילדתו, שהיא משקיפה עליהם מהחלון, עדה לחיי המשפחה המסוימים שלהם ולבדידותה, השולחת אותה אל ספריה).

כתיבתה זוהרת ביופייה. יש לקוות שזהו הכרך הראשון, ושאחרים יבואו בעקבותיו. יש כאן קוראת שמחכה בכיליון עיניים להמשך.

שלבים בתפישה ובעיבוד חוויית-האם של שורדת ניצול מיני מתמשך בילדות

תהליך ההתמודדות עם חוויית-האם אינו מתרחש במבודד משאר רכיבי הטראומה כי אם במקביל להם, וכמותם – הוא אינו לינארי אלא נמצא בתנועה מתמדת ספיראלית, מאופיינת בהתקדמויות ובנסיגות עד להשלמה ולסגירה המצופות.

תפישת האם כ"הורה הלא-פוגע"

לילדה הנפגעת יש מטרה בסיסית עיקרית: לשרוד את ההתעללות במהלך התרחשותה ואת השלכותיה לאחר שהפגיעה הפיזית הסתיימה. לשם כך, ובמקביל להפעלת מנגנוני ההגנה, היא מנסה לשמר, ולו רמה מינימלית של קשר עם הדמות ההורית ה"לא פוגעת", במקרה זה – האם. הילדה אינה יכולה להרשות לעצמה לתחום גם אותה במשבצת ה"רעים", לפיכך היא עושה את הבחירה שאימה הייתה אמורה לעשות ומפרידה בין הפוגע ל-לא פוגעת, בין הרע לטובה. הפרדה זו היא סם חיים הכרחי להמשך הקשר שלה – המדומיין או המציאותי – עם אימה.

לעתים קרובות הילדה עושה את החלוקה באופן לא מודע, אבל במקרים לא מעטים הבת, גם בבגרותה, בוחרת במודע לוותר על האמת שלה, לחזור בה מהאשמותיה, או לטאטא את הנושא אל מתחת לשטיח – נוכח דרישות האם והסביבה וכדי לשמר קשרים שאינה מסוגלת רגשית לוותר עליהם.

גם כשהכאב על היעדרות האם מתחיל לעלות על פני השטח, קל יותר לילדה "להבין" את האם, למצוא לה צידוקים והצדקות, להשאיר אותה כדמות החיובית "שרצתה אך לא יכלה".

בנקודה זו חשוב להדגיש שיש הבדל מהותי בין החלוקה ל"רע" ו"טובה", שנובעת מהצורך לשמור על הורה אחד לפחות כדמות חיובית, לבין הבחנה בוגרת ומציאותית שנבנית תוך כדי עיבוד קשת הרגשות כולה: בין חלוקה שהיא תוצאת המאמץ לסיפוק הצורך הילדי בהגנה, ביטחון וטיפוח, לבין תובנות בוגרות שנרכשות במהלך טיפול ועיבוד הטראומה.

מאיה ריד, עכשיו אני: זה לא לנצח, מסע החלמה מטראומה מינית מתמשכת בילדות, הוצאת ספרים "אח", 2008

 

חיים שפירא, זיכרון ילדות יפה במיוחד: מהי הצלחה בחיים

לי יש הגדרה אלטרנטיבית ל"הצלחה":

הצלחה: 1) להיות אדם טוב; 2) לדעת לאהוב; 3) להיות אהוב ואהוד על ידי האנשים שהכירו אותך ובמיוחד על ידי בני משפחתך; 4) לדעת להיות חבר; 5) לדעת לקבל את כל המר שבחיים מבלי להפוך למריר; 6) להיות איש נדיב; 7) להיות במצב רוח טוב אחוז ניכר מהזמן; 8) להיות איש חכם ומצניע לכת; 9) להיות ממש טוב בתחום כלשהו; 10) כשתסיים את חייך יהיו רבים שיתגעגעו אליך.

והיפוכם של הדברים יהיה הגדרה אלטרנטיבית ל"כישלון".

ההורים שלי היו אנשים ממש מוצלחים.

 

מאיר שלו, "גינת בר": מדוע נמלים אינן סוטות מהדרך

אני אוהב שבילים. בילדותי השתרעו בין שכונותיה של ירושלים שטחי בוּר, המכוניות היו מעטות, ואנשים הלכו אז ברגל ממקום למקום. השבילים שכבשו רגליהם ניכרו לעין, והיה בהם יופי שיש גם בכלי עבודה משובח ובתנועות ידיו של בעל מלאכה ותיק: יופי חסכוני, נכון, שמעצבים התכלית, השימוש, הנסיון והזמן. גם שבילי הנמלים, אף שנכבשו ברגליים זעירות מאוד, נוצרו בהליכה רצופה וממושכת על אותו מסלול עצמו, אבל יש בהם משהו שמיוחד להן. הנמלים הולכות בו אל אתר העבודה ושבות בו אל הקן, ולא סרות ממנו ואף לא מביטות לימין או לשמאל כדי לבקר מישהו או כדי לנוח בצד או כדי לראות את הנוף ולהרהר.

ואכן המאפיין הבולט ביותר של שבילי הנמלים הוא שאין בהם צמתים והתפצלויות. צומת דרכים הוא מקום שיש בו בחירה מעצם מהותו, והתפצלות יכולה להוליך את הנמלה למקום אחר, להפגיש אותה עם יצורים אחרים ועם צורות חיים אחרות ולעורר בלבה מחשבות אסורות, אולי אף פקפוק וספק. אבל הנמלה נידונה למאסר עם עבודת פרך וכלאה הוא אישיותה, שאין בה יסוד של בחירה, ורגליה סללו שבילים על פי צורכי החברה והקן. למעשה יכולה כל נמלה לנטוש את השביל בכל רגע ורגע. אין הוא תָּחום בגדרות. אבל הגדר בנויה בתודעתה, בתורשתה, במהותה, והשביל אינו שביל נדודים או נתיב מסחר, בוודאי לא טַיילת או דרך נוף. הוא שביל של עבודה, משעול הפרך והשעבוד.

"דרך מכאוב ודרך עמל", תיארה רחל המשוררת את שביל הנמלים, ועוד כתבה:

רק על עצמי לספר ידעתי,
צר עולמי כעולם נמלה.
גם משאי עמסתי כמוה,
רב וכבד מכתפי הדלה.

רחל קלעה יפה לצרוּת קיומה של הנמלה, לחיי הפרך, העמל והקושי שלה, אבל היא כתבה עוד שיר אחד על שביל, לא על דרך העמל והמכאוב של הנמלים אלא על שביל שלה עצמה:

לא שרתי לך ארצי
ולא פֵּאַרתי שמך
בעלילות גבורה
בשלל קרבות.

רק עץ ידַי נטעו
חופי ירדן שוקטים,
רק שביל כבשו רגלַי
על פני שדות.

המשמעות המקורית של השורש העברי "כבש" היא לחיצה, ומכאן נוספו לו עוד משמעויות, בעיקר זו של השתלטות צבאית. רחל הטעימה כאן שהשביל שכבשו רגליה אינו שייך למשמעות הזאת. השביל הזה שלה, והעץ שנטעו ידיה, שניהם מִנחה יפה שעשוי אדם לתת לארצו, ומביעים סוג אחר לגמרי של קשר ושל בעלות.

גינת בר

מיכה גודמן, "מלכוד 67", מדוע אהוד ברק חולק עליו

"הספר מלכוד 67 מככב כבר זמן רב ברשימת רבי המכר, הן בידיעות אחרונות והן בהארץ. האם הדבר מעיד שרבים לא רק קנו אותו, אלא גם קראו, ומעניין יותר – הפנימו את מסריו? האם הגיע לא רק לידיהם של קוראים מהשורה, אלא גם אל אלה שביכולתם לשקול את הרעיונות (וההצעות הפרגמטיות!) המובעים בו, וליישמם?"

את הפתיח שלעיל כתבתי לפני כמה ימים. אמש התפרסמה  הביקורת של אהוד ברק  על הספר. הרשומה שלי חיכתה לתורה, אבל דבריו של אהוד ברק, המקעקעים חלקים נכבדים בספר מלכוד 67, מרתקים, ומצריכים בלי ספק קריאה מחודשת שלו. האם הלכתי שבי אחרי הטיעונים הסדורים והרציונליים של גודמן, שעל פי ברק אינם אלא "אידיאולוגיה ימנית" מוסווית? האם אפשר אם כן להסיק שהספר בעייתי יותר מכפי שנדמה בקריאה לא מושכלת?

להלן המשך הרשומה, כפי שנכתבה לפני שקראתי את דבריו של ברק:

מיכה גודמן, היסטוריון וחוקר העוסק בפילוסופיה יהודית, מנסח בבהירות כמעט סכמטית את מה שלכאורה ידוע לכולנו. הוא מתאר את פניו השונות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועושה זאת כמו מרצה מיומן, שמיטיב לפשט עניינים מורכבים וסבוכים.

כדי לשכנע אותנו באפשרויות שהוא מציע לקראת סופו של הספר, טווה גודמן את טיעוניו בסבלנות וביסודיות, שנועדו למנוע כל אפשרות של סתירה או הפרכה של דבריו. הוא מתאר את הדיכוטומיה בין "הימין" ו"השמאל" הישראלים, ומראה כיצד מערכת היחסים הרגשית שיש לנו עם דעותינו מונעת מאתנו לחשוב באופן רציונלי. הוא עוקב אחרי התהליכים ההיסטוריים שיצרו לא רק "שמאל" ו"ימין", אלא גם את שורשי המלכוד הרגשי של הפלסטינים ושל היהודים הישראלים. כך למשל הוא טוען כי הרגש הדומיננטי של הישראלים הוא פחד, ושל הפלסטינים – תחושת השפלה, ומראה כיצד הרגשות הללו מזינים ומעצימים אלה את אלה. בפרק מרתק במיוחד מתאר גודמן את התפניות העמוקות, למעשה – את המהפך – שעברו על הימין והשמאל הישראלי, איך הימין התרחק מתורת ז'בוטינסקי, והשמאל – מהסוציאליזם, ומסביר מדוע זה קרה. הוא מראה מה עשתה ההתנתקות לימין, והאינתיפאדה לשמאל, ואיך כל אלה מתקשרים למחאה החברתית של 2011 ולמשמעויותיה העמוקות. הוא מוכיח שוב ושוב כיצד בעצם כולם צודקים: ימין ושמאל, יהודים ופלסטינים, דתיים וחילונים. האם יש בעיה ביטחונית, שבגללה אסור לישראל לסגת מיהודה ושומרון? כן! האם יש בעיה מוסרית בהמשך השליטה הישראלית ביהודה ושומרון? כן, בהחלט! שהרי "מדינת ישראל מחולקת לשתיים. ישראל הדמוקרטית מגיעה עד הקו הירוק, ישראל הלא דמוקרטית נמצאת מחוץ לקו הירוק". והכיבוש משחית לא רק משום שהוא מעוות את מידותיהם של החיילים הישראלים הנדרשים להיות במגע עם אוכלוסייה אזרחית, אלא מעצם טבעו, שכן כל אזרח בעם ששולט על עם אחר הוא שותף מלא לאי המוסריות של הכיבוש, ולכן "הכיבוש עצמו הוא שחיתות". העניין חמור במיוחד כשזוכרים עד כמה הזהות היהודית מתבססת על ריסון הכוח "כתחליף לעולם שבו החזקים שולטים בחלשים" ועד כמה היא שואפת "לייסד עולם שבו החזקים מצווים על חמלה ורגישות כלפי החלשים". האם הפלסטינים צודקים בתחושת העוול האיומה שהם חשים? כן. האם ליהודים יש זכות למדינה ריבונית שיש בה רוב יהודי? כן. האם הפלסטינים יסתפקו בנסיגה לגבולות 67? לא, במוקד הזיכרון שלהם עומד הגירוש של 48. האם הם צודקים? כן. האם אפשר לצפות מהישראלים לסגת מכל השטחים ולסמוך על הסכם שיבטיח שלום, "כי אלוהי ישראל" יגן עלינו, או, לחילופין, אומות העולם יעשו זאת? לא ולא!  "ציונות היא האמונה שיהודים יכולים להישען על עצמם בלבד ולבטוח בעצמם בלבד". האם "הכיבוש" הוא המקור היחיד לסכסוך ההיסטורי? לא. ולא רק משום שהפלסטינים, וסיבותיהם עמם –גודמן מונה ומתאר אותן בלי לחמוק משום היבט − דחו פעם אחר פעם את ההסכמים שהוצעו להם.

גודמן מתאר את העמדות ההלכתיות (הסותרות) בעניין נסיגה מהשטחים ומסביר מדוע הדיון ההלכתי "אינו מקביל לדיון הביטחוני, אלא הוא התוצר שלו".

אחת האבחנות המרתקות שגודמן עושה היא כי "האנשים שבשטחים הם אנשים שחיים תחת כיבוש, אף שהאדמה שהם יושבים עליה אינה כבושה." (הוא מסביר ומפרט מדוע).

מסקנתו היא "שכולם צודקים, ומכיוון שכולם צודקים, כולם ממולכדים". עם זאת, ולמרבה ההפתעה, גודמן מציג רעיונות שאמורים לתת מענה לשני הצדדים, ליהודים הישראלים ולפלסטינים. רעיונותיו מעשיים מאוד. הוא נשען על מתווה יגאל אלון ועל רעיונות שהעלה הנרי קינסינג'ר, ומשכלל אותם לכדי צעדים אופרטיביים שעשויים, לשיטתו, להעניק לנו, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תקופה משמעותית של רגיעה. רעיונותיו חותרים תחת הייאוש וחוסר התוחלת שחווים ישראלים יהודים, ימנים ושמאלנים כאחת, כל צד מסיבותיו: אלה הפסיקו להאמין בעם (בעקבות ההתנתקות), ואלה הפסיקו להאמין בשלום (בעקבות האינתיפאדה והסרבנות הערבית העקבית להסכמי שלום כולל, שיכללו ויתור על זכות השיבה והכרה בקיומה של ישראל כמדינה יהודית).

"הפלסטינים עומדים מול הישראלים ומזהים קולוניאליזם אירופי. הישראלים עומדים מול הפלסטינים ומזהים אנטישמיות אירופית." שני הצדדים חווים את עצמם כקורבנות, והתחושות הללו אינן מותירות מקום לאמפתיה ולהבנה, מסביר מיכה גודמן. הוא מראה כיצד מדינת ישראל הוקמה בזכות הוויתור של מייסדיה על האידיאלים שנראו להם מהותיים, כי בלי פשרות (על סוציאליזם, על ההפרדה בין דת ומדינה, על התיישבות בכל חלקי הארץ) היא לא הייתה קמה. לטענתו הם "הקריבו כמה מהחלומות שלהם", וגם כיום יש לנהוג באותה דרך, שרק היא תוכל להביא לרגיעה.

מה פרטי הדרך שהוא מציע אני מזמינה את מי שטרם קראו את הספר לברר בעצמם. גודמן מיטיב ממני לשטוח את טיעוניו.


עד כאן הרשומה המקורית.

אהוד ברק, בביקורת רחבת הקף ומנומקת שכתב על הספר, מסביר מדוע המלכוד המתואר בו אינו מדויק ומדוע גודמן טועה בכמה טיעונים מהותיים.

למי שאין גישה לעיתון הארץ, הנה דבריו של אהוד ברק, ישירות מפיו:

חיים שפירא, "זיכרון ילדות יפה במיוחד": האם אישה היא אדם?

"הספרים שלו תמיד מצליחים," הפטיר מישהו כשלקחתי לידי את הספר החדש, זיכרון ילדות יפה במיוחד. חיים שפירא, מחבר הספר, הוא מרצה מבוקש ואהוד מאוד. במקצועו הוא מתמטיקאי וחוקר רב תחומי, אבל בזכות רוחב האופקים שלו, השכלתו הרבה והמגוונת, ועולמו הפנימי העשיר, הוא מצליח לסחוף אחריו קהלים רבים, שמשתוקקים להאזין לו, ללמוד ממנו, ולזכות להשראה מרעיונותיו הרבים.

את כל אלה אפשר בהחלט למצוא גם בספרו החדש: אוסף של רשימות קצרות, ציטוטים, זיכרונות, שכולם עד אחד מרתקים ומושכים את הלב. על מה הספר? נכון יותר לנסות לנסח מה הוא מבקש למסור לקורא. לטעמי מטרתו לנסוך תחושה של משמעות, נוסח ה"פשר" הידוע של ויקטור פראנקל.

חיים שפירא "מגייס" לשם כך את טובי הכישרונות והמוחות, וקודם כול את אביו ואמו. יש באהבה הרבה השופעת ממנו אליהם, גם עתה, כשהם נעדרים מהעולם הגשמי, ובאהבה שלהם כלפיו וכלפי יקיריו, כפי שהוא משחזר ומתעד אותה בדבריו, יותר מאשר התרפקות של בן על זכר הוריו: יש בה סוג של נתינה לנו, הקוראים, מעין צידה לדרך שנותרה לנו במחיצת עצמנו ובמחיצת היקרים לנו.

הספר יכול להיות משמעותי לכל אחד, אבל נדמה לי שהוא נוגע במיוחד במי שחווה לא מזמן אובדן של אדם אהוב. הוא עוסק ישירות באבל, בשלביו, במשמעויותיו: "אנשים דומים לחלונות ויטראז'" − הוא מצטט את אליזבת קוכלר-רוס, פסיכיאטרית שעיצבה את מודל חמשת השלבים להתמודדויות עם אבל ואובדן: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה – "הם מנצנצים ובוהקים כאשר השמש נמצאת בחוץ. אבל כאשר משתלט החושך, יופיים יתגלה רק אם בוקע אור מבפנים", ומוסיף ומחזק את דבריה באמצעות ציטוט דברים דומים שכתב לב טולסטוי, ואז, כשהוא עובר לנושאים אחרים, כביכול, הוא מספר לנו בעצם על התחושות המתעוררות במי שחווה אובדן, ובמשמעויות שהוא יכול למצוא בחייו.

הנה למשל הרשומה הקצרה שכותרתה "אהבה עצמית", שהיא, כך קובע חיים שפירא, "תנאי הכרחי לאהבת הזולת," כי "איזו משמעות בכלל יש למצוות עשה ואהבת לרעך כמוך, אם אדם אינו אוהב את עצמו?"

הפרקים הקצרים מרחפים בין איינשטיין, שטען כי "המחשבה החכמה ביותר שאיזשהו בין אנוש הגה מימיו" היא התיבות הראשונות בפתיחה של Lacrymosa מתוך הרקוויאם של מוצרט, שפירא מעלה את התווים, כדי שנוכל לקרוא אותם ולהיווכח בחוכמתם, משם הוא עובר אל ציטוטי רעיונות של פילוסופים שונים ואל משמעויותיהם הפרקטיות לכאורה. הוא מספר לנו מה דעתו על קמצנות (ומה דעתו של בודהא, שלימד באחת מדרשותיו כי "הכול חולף כלעומת שבא, פרט לדברים שהענקנו לאחרים – אותם איש לא יוכל לקחת מאתנו"). הוא מציב בפנינו חידות מתמטיות (ומספר על בני נוער מחוננים במיוחד שלימד באוניברסיטה, וגם למד מהם), מביא בפנינו המלצות לחיים שיש בהם תוכן: למשל, את דבריו של גתה, לפיהם "כל אדם צריך, בכל יום לפחות, להאזין ליצירה מוזיקלית ראויה, לקרוא שיר טוב, לראות ציור יפה, ואם זה אפשרי, גם לומר כמה מילים סבירות". ואז הוא מספר לנו על האופן שבו הוא משתדל ליישם את ההמלצות הללו, וגם מביא בפנינו ציורים שיקרים ללבו, ומספר עליהם.

כדי שנבחן את חיינו, רצונותינו, חלומותינו, הוא מצטט כלשונו את השאלון של פרוסט שברנרד פיבו אימץ בתוכניתו "אפוסטרוף" (ששודרה בישראל בשנות השמונים, עם כתוביות תרגום לעברית, והייתה חגיגה שאין דומה לה), וגם משמח אותנו בתשובות מובחרות שלו עצמו, ושל כמה דמויות מוכרות היטב. (למשל – שאלה: "היכן היית רוצה לחיות?"  תשובתו של פרוסט: "במקום שבו מתגשמות כל משאלותי והעדינות היא תמיד הדדית". שאלה: "כיצד היית רוצה למות?" תשובה: "לא נראה לי שאני רוצה למות," תשובתם של טום וייטס, סלמון רושדי ושל רבים אחרים). הוא מצטט משייקספיר, שופנהאואור, ז'יז'ק, אדגר אלן פו, קרואק, ויטגנשטיין, ועוד רבים אחרים. ("הטיעון הטוב ביותר נגד הדמוקרטיה הוא שיחה של חמש דקות עם בוחר ממוצע", הוא מצטט את צ'רצ'יל ברשומה שמיועדת להסביר את המשמעות האמיתית של שיטת המשטר הנהוגה בעולם החופשי, ורומז בה על הכשלים התפישתיים שהובילו לבחירה של טראמפ לנשיא ארצות הברית). הוא עוסק בפייסבוק, מראה לנו כיצד המתמטיקה מתקיימת בלי שנרגיש בכך בחיי היומיום: "לאיש דגול קוראים 'אחד ויחיד', ואילו אנשים לא ראויים זוכים להיקרא 'חתיכת אפס'", מתפלמס עם ריצ'רד דוקינס, ומקנח בציטוט ארוך מתוך מלחמה ושלום, קטע ספרותי שאמור להיות התשובה הניצחת למי שמיואשים מגילם המופלג ומאמינים שחייהם תמו.

ובכל זאת, למרות ההנאה המרובה ששאבתי מהספר, אי אפשר לצאת פטור בלא כלום. מטריד להיווכח כי חיים שפירא, אדם משכיל ובלי ספק הומניסט, גבר שוודאי אוהב מאוד את אשתו וחי אתה בהרמוניה, חוטא בחטא מקובל מדי: הספר נכתב, כך אפשר להתרשם, למען גברים בלבד. הנה כמה דוגמאות: ברשומה קצרצרה, שתי שורות וחצי אורכה, שנקראת "מיותר והכרחי" הוא כותב: "הדבר המיותר ביותר בעולם הוא אהבתה של אישה שאין אוהבים, הדבר ההכרחי ביותר בעולם הוא אהבתה של אישה שאוהבים". או שהוא מצטט, במקום אחר, את אחת האמרות המקוממות ביותר של חז"ל: "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם: אישה נאה, דירה נאה וכלים נאים" ומצדד בה. מתחשק לפנות אליו בדיבור ישיר, ממש כשם שהוא עצמו עושה בספר, ולומר לו − חיים שפירא: גם אישה היא אדם. כן, ברור לי שאתה ער לכך. אתה אפילו מתבדח בהקשר אחר ומעיר במעין התחטאות מתפנקת: "אני מניח שהפמיניסטיות כבר לא אוהבות אותי…" "הפמיניסטיות"? רק באוזניהן ניסוחים כאלה אמורים לצרום? רק הן יודעות שנשים הן בני אדם? לא יפה…

מאיר שלו, "גינת בר": ספר רווי אהבה, ולא רק לגינה.

קשה להאמין שכתיבה על גינת בר, או גינה בכלל, יכולה ליצור יופי קסום כמו זה שיש בספרו החדש של מאיר שלו, גינת בר.

היופי מתחיל עוד לפני שפותחים את הספר. על כריכתו הקדמית מופיע ציור נפלא מאת רפאלה שיר. איורים דומים, רובם צבעוניים וחלקם בשחור לבן, אפשר למצוא לכל אורכו, והם מוסיפים לחוויה ומעצימים אותה.

וזאת רק ההתחלה, כי התוכן עצמו פשוט מרתק. מעניין ומרגש להיווכח כמה תובנות יכולות להתעורר כשאדם עם שאר רוח עוסק בגינון, ולכמה מסקנות הוא יכול להגיע מתוך עולם הצומח, החי וגם הדומם, המקיף אותו.

הפרקים קצרים, כמה עמודים כל אחד, אבל זהו מעט המכיל את המרובה. כמעט בכל דף מתעורר הרצון לסמן כמה שורות, כדי שאפשר יהיה לזכור אותן ולשוב אליהן בקלות, והנה הספר הולך ומתמלא בכל כך הרבה סימונים, עד שכמעט לא נשארים עמודים נקיים. (הסימונים – כמובן בעיפרון בלבד. הלא אסור "ללכלך" ספר יפה כל כך, ואת העיפרון אפשר לכאורה למחוק בעתיד.)

אחד ההיבטים המרנינים של גינת בר הוא הנגיעה והחיבורים שמאיר שלו עושה בין המציאות הסובבת אותו לבין המקרא בכלל, והעבר הקדום בארץ ישראל בפרט. הנה למשל בפרק "היו ואינם" הוא מתאר את יער האלונים מול ביתו, שהוא "שריד ליער הגדול שכיסה פעם את הגליל התחתון, את גבעות מנשה ואת רוב השרון". הפרק מסתיים במשאלת הלב: "מי יודע? אולי יום אחד תשוב הארץ הזאת ותתכסה ביער הדשן שלה, ודובים יהלכו בה, וארי יעלה מגאון הירדן ומי לא יירא עת ישאג". מאיר שלו צופה בנמלים, נזכר בשלמה המלך, ומצייד אותנו בתובנה מרתקת: מה הפלא, הוא טוען, שאותו שליט נהנתן וטפיל ציווה על קהלו "לך אצל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" – הלא כדי לספק את תענוגותיו ותפארתו היו דרושים לו נתינים "שמתנהגים כנמלים"… בפרק אחר תוהה איך ייתכן שבתנ"ך כמעט לא מוזכרים פרחים. החברה המתוארת בו חקלאית, אבל, הוא תוהה, "האם הכול רק עבודת אדמה ועבודת אלוהים? האם הטבע הוא רק מה שאפשר ומותר לאכול ולכרות ומה שאסור?"

פרג אגסני גדול. איור: רפאלה שיר

מאיר שלו שנון ומשעשע בכתיבתו, והתכונות הללו מתבטאות לאורך הספר כולו. הנה למשל תיאור מאבק האימים שלו נגד החולד שחפר לעצמו מחילות בגינתו, והוא משמיד את הפקעות והבצלים. התיאור מבדח מאוד, עד לשיא שבו מגיע הדובר למסקנה "שהנזק שהוא מזיק לעצמו גדול מכל מה שמעולל לו החולד, ואחרי עוד שעה [של עמידה דרוכה כשהוא אורב לחולד כדי לחבוט בו ברגע שיראה אותו] כשהחולד – חשדן וסבלן – מגיע סוף סוף, הוא לא יוצא החוצה ומגיש את צווארו לשחיטה, אלא דוחף בחרטומו אדמה מתוך המנהרה החוצה […]"  רק אחרי מארבים נוספים, כשהוא מצויד בכל פעם בכלי נשק אימתני יותר ויותר, הוא מגיע למסקנה שמוטב לו לוותר. "מחלתי על כבודי וכבשתי את נקמתי," הוא מספר, מציל את פקעות הסייפנים והנוריות ששרדו, ושותל אותם בעציצים. "נכון, לא מיגרתי ולא ניצחתי, והצורר ממשיך בשלו מתחת לאדמה. אבל אני נהנה מפרחיי שמעליה, אז מה רע?"

הוא מתדיין על שמות של מקומות ושל חפצים: מדוע שמה המעוברת של המוחרקה לא נקלט? איך זה שהקומפרסור לעולם לא ייקרא בשמו הרשמי, מדשן? (ומדוע הוא רואה בקומפרסור ייצור חי?), הוא נזכר בספרים אהובים, בשירים שקרא (את חלקם כתב אביו), ומקשר את מילותיהם לנמלים, לפרחים, לציפורים, לעונות השנה, לכל מה שאפשר למצוא בטבע.

התובנות שלו אינן מדלגות כמובן על השקפת העולם שלו: למשל, הוא דן במראה של עצי זית עתיקים שנעקרו ממקומותיהם ונשתלו מחדש "בחצרו של בית שזה עתה נבנה", ואינו שוכח לציין כי "לא כל הזיתים הזקנים האלה הגיעו למקומותיהם החדשים ברצון טוב ובאופן חוקי". או כשהוא מספר על הדררות הפולשות שמגרשות את הנקרים, הוא מציין שהן עושות זאת "לא משום שאלוהים הבטיח להן את השטח הזה". האלוזיה שקופה וברורה.

בין לבין הוא מציע מתכונים: למשל כיצד יש לכבוש זיתים ואיך מכינים לימונצ'לו, הוא מתבדח בלי הרף, מסביר למשל מדוע כשמתפללים לגשם יש "לפרט את סוג הגשם הרצוי, משכו ומקומו, באופן שאלוהים יבין." הוא משעשע, שנון ומאלף.

הספר גינת בר רווי לא רק בהומור, ידע ומחשבות, הוא גם מוצף באהבה לחי, לצומח, לדומם, וגם לבני האדם. וכל האהבה השופעת הזאת, שיש בה קורת רוח, שמחת חיים ולצון, עוטפת את הקורא וממלאת גם את לבו בשמחה.

מתי פרידמן, "דלעת": מדוע נבחר לאחד מ-100 הספרים המומלצים של הניו יורק טיימס

הספר דלעת, שראה אור בעברית ממש לאחרונה, נכתב במקור באנגלית. מחברו, מתי פרידמן, יליד קנדה, העדיף לכתוב אותו בשפת אמו, אף על פי שתכניו ממוקמים כולם במציאות אחת מסוימת, ומאוד לא קנדית: מוצב צה"ל בלבנון, שהעניק לספר את שמו.

דלעת זכה בשנה שעברה להישג נדיר: הוא אחד ממומלצי מוסף הספרים של הניו יורק טיימס, שכל שנה מציין את מאה הספרים הראויים ביותר לתשומת לב שראו אור באותה שנה.

אפשר בהחלט להבין את בחירת העורכים בעיתון, ולהצטרף אליה. כי דלעת הוא ספר יוצא דופן, מרתק ומעורר מחשבות (ורגשות!). הוא מעין שילוב של תחקיר אובייקטיבי – רשימת המקורות שעליו נשען המחבר מרשימה ומקיפה – לצד תיעוד של חוויות אישיות מאוד, ועמן גם תיאור של אנשים שהמחבר, מתי פרידמן, לא הכיר בעצמו, אבל הפרטים שאסף עליהם, במיוחד על חייל אחד, אבי, משתבצים במלאכת מחשבת ספרותית לכדי יצירת דמות ספרותית, שהכותב והקורא בולשים את הווייתה, הרבה מעבר ליכולת לעשות זאת עם בני אדם בשר ודם שאנו פוגשים בחיי היומיום שלנו.

דלעת חשוב ומעניין במיוחד גם בזכות התובנות שהוא מעתיר על הקורא, ועושה זאת בעדינות ובחוכמה.

מתי פרידמן שירת במוצב דלעת, בתחילת שנות ה-90. הוא מתאר את הוויית המקום בשנים שקדמו לבואו, וכמובן – בזמן שהיה שם. הוא תוהה בדיעבד מה משמעות השהייה הממושכת, ומתאר את התהליך שהביא להחלטה על הנסיגה מלבנון.

אחת הנקודות המעניינות שפרידמן מציין לא פעם היא העובדה שאין בעצם שום ספרות מחקרית העוסקת בתקופה ההיא, אשר הייתה משמעותית כל כך, עד שהיא "חרתה בנו זיכרונות אישיים עזים, אך הותירה זיכרון קולקטיבי קלוש". הוא רואה באירועים המתוארים בספרו "תמצית מזוקקת של תקופה" שאולי רק אדם כמוהו, שהיה שם בגופו, שראה את חבריו נהרגים ונפצעים, יכול לספר עליה. ואולי, הוא מנסה לשער, הסבת המבט של החברה הישראלית כולה ממה שהתחולל שם, בדלעת בפרט ובלבנון בכלל, אינה אלא סימפטום שמשקף התנהגות מהותית מאוד שלנו, מה שהוא מכנה היכולת ל"שכחה קולקטיבית" ולהחצנה של אדישות קולקטיבית, שאותה ראה גם אחרי מלחמת לבנון השנייה. הוא מספר איך בזמן המלחמה התרוקנה כמעט עיר מגוריו מתושביה, ואיך בין לילה התמלאו הרחובות מיד בתום המלחמה, ואיך החיים חזרו בבת אחת לשגרתם התוססת, כאילו ההפגזות והאימה לא התרחשו מעולם. את האדישות המופגנת הוא מדגים בסיפור על חייל שראיינו אותו בשובו למוצב אחרי חופשה קצרה שקיבל, כשכל חבריו ליחידה נהרגו. "איך חזרת לצבא?" הוא נשאל, והשיב ביובש, "באוטובוס". אין ססמאות, אין התלהבות, אין חיילים ששים אלי קרב. "לבנון הייתה רחוקה כמו שהירח היה רחוק. מרגע שהמלחמה ברצועת הביטחון הסתיימה, נדמה היה שהחברה הישראלית לא הקדישה לה מחשבה נוספת." שמונה עשרה שנה היא נמשכה. ילדים שנולדו זמן לא רב אחרי שפרצה עוד הספיקו להגיע לשם. ואז צה"ל נסוג מלבנון, ודומה כאילו לא היה שם מעולם.

מדוע אם כן שירתו שם, החיילים ההם? מדוע סיכנו את חייהם בדרך למוצב, ביציאה ממנו לסיורים, למעשה גם כשהיו בתוכו? הסבירו להם שתפקידם "להגן על ישובי הצפון". איש מהם לא הטיל ספק במשימה, עד שכמה נשים, "ארבע אמהות", החליטו להיאבק. הן הפגינו, עד שהצליחו בהדרגה לשנות את דעת הקהל. בתחילת דרכן, מספר מתי פרידמן, קיללו אותן וירקו עליהן. לקראת הסוף הביאו להן אינספור פיצות. את שינוי האווירה הוא מתאר מנקודת מבטה של אחת מהן. כיצד יום אחד כשהתראיינה לרדיו שמה לב שבשיירת המכוניות החולפת לידה כל הנהגים מאזינים לה ומביטים בה, לא עוד בתיעוב ובהתנגדות לדרכה.

הספר רצוף משפטים ותיאורים שאי אפשר לקרוא אותם בשוויון נפש. למשל – הסיפור על ארז גרשטיין, "המפורסם מבין מפקדי דור לבנון" שהסביר בלי הרף כי "החיזבאללה נחלש ואיבד ארבעים לוחמים באותה שנה", ומוסיף מתי פרידמן וכותב: "אנחנו היינו תמיד בדרך לניצחון והם תמיד הלכו ונחלשו, אבל אנחנו לא ניצחנו והם לא הפכו לחלשים וכעבור כמה חודשים הם הרגו את גרשטיין עם מטען צד". דוגמה אחרת היא התיאור כיצד בכל פעם שהחיילים יצאו למשימה, הם הצטלמו, והקפידו להשאיר ביניהם רווחים, "כך שאפשר יהיה לסמן עיגול סביב ראשי ההרוגים אם הצילום ימצא את דרכו לעיתון". ועוד אחת: פרידמן מתאר כיצד בימים האחרונים של שהות צה"ל בלבנון, כשכבר היה ברור שהנסיגה בלתי נמנעת, פחדו כולם להיהרג. "גם חייל בשם צחי לא רצה להיות ההרוג האחרון בלבנון, אבל הוא היה." הקביעה הזאת, השקולה, העובדתית, שאוצרת בתוכה כל כך הרבה כאב, הזכירה לי את הסיפור "השביעי" מתוך הספר בעולם נהדר ואכזר מאת אנדריי פלטונוב: קצין רוסי משתעשע בניסוי: הוא רוצה לבדוק כמה אנשים יצליח להרוג בבת אחת, בירייה אחד. הוא מעמיד אותם זה לצד זה, אבל אחד מהם, השביעי, נשאר בחיים, למרבה אכזבתו של הקצין. "…לחיות התחשק לו, ליהודי!" הוא מפטיר. והיהודי המופתע, שציפה למותו, מבין שנשאר בחיים, מבין ש"זה המרתף שבו ירו בהם, בשמונת האנשים, והנר עוד לא דעך במרחק. "לא טוב שאנחנו פה," הוא אומר לעצמו ומתנחם, "המוות יבוא. נו, אז מה! לפני המוות יש גם קצת חיים…" ואומר לקצין "אני חי!" "אתה כבר מת!" פוסק הקצין, מצמיד אקדח לרקתו והורג אותו.

מתי פרידמן מרבה "להיזכר" במלחמות אחרות. הוא מספר על שני סביו מצד אביו שלחמו באירופה, במלחמת העולם הראשונה. מצטט שורות משיר של וילפריד אואן, משורר אנגלי שנהרג באותה מלחמה, ושבפעמון ביתו צלצלו המודיעים על מותו ממש בזמן שפעמוני הכנסייה צלצלו לכבוד ההכרזה על הפסקה האש. ואת רומן גארי, סופר ששירת כטיס במלחמת העולם השנייה, שכמו הלוחמים בלבנון נלחם באמצעים של המלחמה הקודמת. בלבנון "נראה שהזמן הצבאי עמד מלכת ב-1973," בדיוק כפי שרומן גארי נאלץ לתקשר בתנועות ידיים מתא טייס פתוח, כאילו הוא משתתף במלחמת העולם הראשונה.

התובנה המכאיבה ביותר מהספר היא זאת: "בשנת 1999 עוד נראה שהמזרח התיכון עובר תהליך של שינוי לטובה, ולבנון נראתה כמו סופו של משהו רע, לא כמו התחלה של דבר-מה גרוע עוד יותר." בעיניו של מתי פרידמן המלחמה ההיא לא הייתה חלק מהמאה העשרים, אלא ביטאה במהלכיה את המלחמות הצפויות במאה העשרים ואחת: כך למשל התברר שהקרב החשוב ביותר אינו מתנהל בשדה המערכה הצבאית, אלא במרחב התודעתי. כשלוחמי חיזבאללה הצליחו להגיע עד מוצב צה"ל ולתקוע עליו דגל, הם לא זכו באמת בשום ניצחון ממשי, ובכל זאת נחשב המעשה להישג משמעותי, כי הגיע אל דעת הקהל. "במלחמה החדשה האירועים נמשכים על פני זמן ארוך כל כך עד כי אין מי שיכול לראות אותם מקצה אחד לקצה אחר. האירועים מקוטעים וקשה להרכיב מהם סיפור היסטורי לינארי ונהיר."

תהליך ההתפכחות החל לא רק אצל האמהות, אלא גם אצל החיילים שהחלו להודות בגלוי שהם "לא מבינים מה אנחנו עושים כאן. האם אנחנו מגינים על האזרחים מפני הסתננויות מהגבול? חיזבאללה כבר לא ניסה לעבור את הגבול. כשרצה לפגוע בישראל פשוט העמיד משגר בעומק לבנון והטילים עברו מעל מוצבי רצועת הביטחון ונחתו בארץ. האם אנחנו בעצם מגינים על עצמנו? ואם זה המצב, אולי מוטב שלא נהיה כאן, ואז לא נצטרך לדאוג להגנה של עצמנו?"

כל פרקיו של דלעת מרתקים ומעוררי מחשבה, אבל חלקו האחרון, המתרחש שנים רבות אחרי הנסיגה, מפתיע ומפעים במיוחד. אכן, ספר ראוי!

 

 

מנחם בן ימי ויהודית רותם, "מים רבים": מה חשיבותו של תיעוד ביוגרפי

אדם בן תשעים, רב פעלים ועתיר הישגים, מחליט לכתוב ספר על קורותיו. למעשה, כך הוא מסביר, נעתר להפצרות ילדיו, שהאיצו בו לתעד את חייו. כדי להבטיח שהספר יהיה ראוי, הם משכנעים אותו להיעזר בסופרת מקצועית. בניגוד לסופרי צללים רבים – הסוגה הזאת של ספרי זיכרון מוזמנים שכיחה מאוד, ויש אפילו הוצאות לאור שמתמחות רק בספרים כאלה – הסופרת שמתגייסת למשימה המכובדת אינה נותרת מאחורי הקלעים. שמה מתנוסס לצד שמו, שני המחברים, על כריכתו הקדמית של הספר: מנחם בן ימי ויהודית רותם.

כדי לשוות לספר נופך ספרותי מחליט מי שמחליט לא להקדיש את הכתוב רק לסיפור חייו של מנחם, אלא לפתוח אותו במעין מונולוג הנמסר מפיה של חנה, רעייתו. מאחר שזיכרונה אבד לה, לא יכלו הכותבים לשוחח עם חנה, לגבות מפיה עדות ישירה, ולתעד ולעצב את דבריה. כל החלק המוקדש לה נשען, כך ברור, על דבריו של מנחם, על הזיכרונות שלו ממה שסיפרה לו לאורך שנות חייהם המשותפים. את הפערים התבקשה, מן הסתם, הסופרת למלא בכישרונה, ואולי – אין לדעת − זה היה חלקה העיקרי ותרומתה החשובה לספר כולו.

מצד אחד חברו כאן כוחות רבי משמעות. מנחם בן ימי הוא, כאמור, איש שעומדת לזכותו  עשייה רבה ומרשימה מאוד. הוא יליד ורשה, כשמלחמת העולם פרצה היה בן שלוש עשרה. הוא ובני משפחתו חיו בגטו. הוא היחיד שניצל. יומיים לפני פרוץ המרד הבריח אותו אביו לצד הארי של ורשה. האב עצמו, כמו אמו של מנחם ואחותו הקטנה, נספה. מנחם היה פרטיזן ואין ספק שחווה חוויות בלתי נתפסות בעוצמתן. יהודית רותם, שכתבה אתו את הספר, היא סופרת רבת הישגים. שנים עשר ספריה זכו להצלחה וסיפור חייה נוגע ללב ומאלף: בהיותה אם לשבעה ילדים יצאה רותם החרדית בשאלה, התגרשה וניתקה מהחברה החרדית שבה גדלה. אין ספק שאפשר לראות בה מופת של אומץ לב ונחישות.

כל הכוחות הללו היו אמורים ליצור ספר יוצא דופן ורב משמעות. למרבה הצער המשימה לא צלחה. התוצר הסופי הוא אוטוביוגרפיה שאינה אלא דיווח מתמשך, קורקטי, מסודר ומקיף, שמנסה לדייק ולכלול הכול. יש בו המון תיאורים יבשים ונטולי רגש, מכתבים (אותנטיים) שהדמויות כתבו ושלחו −  אלה מובאים כנראה כדי להוכיח את הדברים הנאמרים – יש בו בלי סוף עובדות ומעקב כרונולוגי אחרי קורות החיים של חנה ושל מנחם.

אי אפשר להתווכח עם חשיבותו של התיעוד. כן, כדאי וראוי שנדע מה עבר על אנשים כאלה. מה הם איבדו. מה נאלצו לעשות, לראות, לדעת. אבל כדי שתיווצר אצל הקורא תחושה של מסע אמיתי, כדי שירגיש שליווה את הדמויות מבפנים, הצטרף אליהן עד כדי כך שהוא מבין משהו מתוך נפשן, עליו לעבור חוויה שמידה של שאר רוח אמנותי אמורה להפיח בהן חיים.

למרבה ההפתעה, גם החלק המובא מפיה של חנה אינו מצטייר כיצירה ספרותית, אף על פי שהוא ודאי בדוי בחלקו.

לא זו בלבד: לרגעים מתעוררת תחושה שחלקה של חנה בספר נמסר כמצוות אנשים מלומדה. כאילו כדי להצדיק את העיקר, את העניין עצמו, והוא – מה שיש למנחם בן ימי לספר, על עצמו, על חייו לפני המלחמה ואחריה, על הישגיו (המרשימים!) כדייג וכחוקר, על השליחויות שלו באריתריאה ובאיטליה, על מה שראה ועשה וחשב במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים, על מסעותיו השונים בעולם, ואפילו על השקפת העולם החברתית שלו וכיצד הוא רואה את מציאות החיים העכשווית בישראל. (יש רגעים שבהם מתעוררת מבוכה מסוימת, בשל כמה מהדברים הנכתבים על חנה, שאינה יכולה "להתגונן": מצד אחד מספר בן ימי עד כמה הוא אוהב אותה, ומצד שני אינו מהסס לציין שהיא "לא עשתה לי חיים קלים", ושאת    בית הוריה הנפלא, החם, השקט, שרק כבוד ואהבה שררו בו, "המציאה לה", לדעתו.)

כל אלה ודאי מעניינים מאוד את בני המשפחה שלו, ואולי בעצם גם קוראים אחרים, ובכל זאת מתעוררת בלי הרף השאלה מה ההצדקה להופעתו של הספר הזה. אם משווים אותו עם הרומן האוטוביוגרפי שוב מלך אדום שכתבה חנה קראל – המספר על הישרדותה בוורשה באותן שנים, או עם זיכרונותיו של אברהם סוצקבר מגטו וילנה, אפשר להבין איך נכתבת ספרות של ממש.

ייתכן שלא הוגן ולא ראוי להשוות את הכותבים של מים רבים עם כישרונות פיוטיים חד פעמיים וייחודיים כל כך כמו אלה של חנה קראל ואברהם סוצקבר. ייתכן שיש מקום גם לכתיבה חיצונית, כזאת שאינה יוצרת חוויה אלא רק מספרת עליה: (דוגמה קטנה: "המראות המזעזעים, סיפורי הזוועה וחוויות האובדן נגעו בי". סיכום כזה, ודומיו, גוזל מהקורא כל אפשרות להיות שם, ביחד עם המספר; כשסופר מספר על כך ש"דמעות עמדו בעיני" הוא מונע את הופעתן של הדמעות בעיני קוראיו. כבר אין להן מקום; וכשנכתב ש"לא היה מי שעמד בפני קסמו הסוחף" לא נותר לנו אלא להאמין לעדות, או לפקפק בה. אנחנו לא עדים לה ואיננו משתתפים בחוויה).

האמת תיאמר: ייתכן מאוד שהקריאה הנוחה והפשוטה מאוד שכתיבה כזאת מציעה יכולה לספק את מי שאין להם רצון וצורך להתאמץ ולהשתתף במעשה האמנותי, זה שאמור להיות משותף לכותב ולקורא.

"בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי": איך אדם נעשה משורר?

פעם, אחרי מפגש של קריאת שירים, נשאלתי מהי לדעתי הדרך הטובה ביותר לחנך ילד כדי שיגדל להיות משורר. התשובה הראשונה שלי הייתה טבעית לגמרי: אבל מי בשם אלוהים רוצה לחנך  לכך את הילד שלו? כמה הורים – ועל אחת וכמה כמה משוררים – רוצים שילדיהם יהיו אמנים, משוררים? הרי אנחנו רוצים שהם ילמדו "מקצוע אמיתי", שיהיו בבגרותם אנשים "מעשיים". כתיבת שירה, כידוע, מביאה עמה כל כך הרבה כאב לב, רגישות יתר ומצוקה מסוגים שונים, כן, מידה רבה כל כך של "טירוף מערכות וצער מוקדם" – כפי שניסח זאת תומס מאן.

ואולם, אפשר להציג את השאלה בצורה שונה: איזה סוג של ילדות ושל בית הורים הוא המתאים ביותר למשורר? איזו סביבה ואיזו אווירה מתאימות למשורר? ובקיצור: מהי הביוגרפיה האידיאלית לצמיחת משורר? מובן מאליו שאני יכול לספר רק על עצמי, ועל מהלך חיי שלי.

"בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי": מה הציע יהודה עמיחי למאיר שליו?

בסיומו של הספר בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי  (הוצאת רימונים) מופיעה אחרית דבר שכתב מאיר שלו: תיאור של מפגשיו האחרונים עם יהודה עמיחי, כשזה כבר היה חולה מאוד. עמיחי ביקש מידידו שייקח אותו לביקור פרידה בשלושה מקומות שאל נופיהם היה קשור במיוחד: טיול ראשון למצפה מכוור במדבר יהודה, לשם הגיע פעם במסע של הפלמ"ח; טיול שני לאזור גת וגלאון בשפלה, שם נלחם ואיבד חברים במלחמת השחרור; טיול שלישי לשדות עמק יזרעאל, שם עבד בנעוריו במשק של קרובי משפחה במושב שדה יעקב.

תיאור הטיולים הללו מכמיר את הלב: שליו מספר על עמיחי היושב שעה ארוכה על כיסא באמצע המדבר וצופה בשקיעה על הרי מואב; כיצד נקלעו להמלטה קשה ועזרו לרועה בדואי לסייע לפרה; כיצד נרדם עמיחי על שמיכה שמאיר שליו פרש למענו בחיק הטבע. מרגשים במיוחד דברי הפרידה של המשורר מחברו: "מאיר," הוא אמר, "עד היום הייתה בינינו ידידות. בוא נחליט שמהיום זאת אהבה."

הספר שלפנינו מזכיר במידה מסוימת טיול בנוף יקר ללב: מסע של אהבה בתוך חייו של יהודה עמיחי, והוא מרתק, מפעים ומאלף. זוויות המבט משתנות בכל פעם, יש מאמרים אקדמאיים, זיכרונות שעמיחי עצמו כתב, מכתבים הקשורים בו, גם אם בעקיפין, תיעוד של דברים שאמר ושאמרו עליו. בין הפרקים משובצים שיריו הנוגעים בעניינים הנידונים, וגם תצלומים מילדותו, בחרותו ובגרותו, שלו ושל האנשים הקרובים אליו, אלה שאהב ואלה שאהבו אותו.

לא מפתיע להיווכח שהפרקים המרגשים ביותר הם אלה שהוא עצמו כתב, וכמוהם גם פרק התיעוד האותנטי המוקדש לאהובת ילדותו, "רות הקטנה", ובו מובאים מעט מהמכתבים הרבים שכתבה ורובם לא שרדו. רות הקטנה, שעמיחי כתב שירים רבים בהשראתה, נספתה בשואה. הוריה הצליחו לצאת מווירצבורג שבגרמניה – שם נולד גם עמיחי – והיגרו לאמריקה. את בתם נאלצו להשאיר בהולנד. היא לא קיבלה אשרת כניסה, כי הייתה נכה: רגלה נקטעה בעקבות תאונה דרכים, כשהייתה רק בת אחת עשרה. במכתביה אפשר לחוש במצוקה של אותם ימים, בניסיונותיה הנואשים לשמור על שגרת חיים של נערה צעירה שיש לה תוכניות וחלומות, שאינה מוותרת על התקווה לצאת מאירופה ולהגיע לפלסטינה. אביו של יהודה עמיחי, שחזה בזמן את הנולד והזדרז להגר מגרמניה כמה שנים לפני שפרצה המלחמה (לא מעט בזכות ירושה שקיבל מקרובי משפחה באמריקה), השתדל, אך לא הצליח, להוציא משם גם את רות. גורלה נחרץ.

בסמוך לפרק עליה שובץ שיר מפעים ביופיו ובכאב שהוא מביע, שכתב עליה עמיחי. השיר נפתח במילים: "לִפְעָמִים אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָךְ רוּת הַקְּטַנָּה / שֶׁנִּפְרַדְנוּ בְּיַלְדּוּת רְחוֹקָה שֶׁשָּׂרְפוּ אוֹתָךְ בַּמַּחֲנוֹת." ובהמשך: "… הַאִם הָפַכְתְּ אוֹתִי בַּנְק הָאַהֲבָה שֶׁלָּךְ כְּמוֹ הַבַּנְקִים בִּשְׁוַיְץ / שֶׁהַמַּטְמוֹן נִשְׁמָר בָּהֶם גַּם אַחֲרֵי מוֹת בְּעָלָיו?"…

הפרקים עוקבים, פחות או יותר כרונולגית, אחרי קורות חייו של עמיחי. ילדותו בווירצבורג, בימים שעדיין נקרא לודוויג פפויפר, העלייה לישראל, השנים הראשונות בפתח תקווה, ההתבגרות בירושלים, השירות בצבא, הפיכתו למשורר, הכבוד וההערכה הרבים שזכה להם. בכל מקום שקולו של עמיחי נשמע, מצטיירת דמותו של אדם נעים הליכות, מרתק, מושך את הלב – לא רק בשיריו, אלא גם בפשטות הצנועה שבה התייחס לעצמו: "אני חי חיים רגילים לגמרי," אמר לקריינית שראיינה אותו לתוכנית רדיו בגרמניה, ב-2006 והוסיף: "באופן כללי אני גם לא נראה כמו משורר. אני חושב שלמשוררים צריך להיות שיער ארוך או צמות או עגילים באוזניים או דברים כאלה, הם אמורים לשתות הרבה או לצרוך הרבה סמים ולהתנהג שלא על פי המוסכמות וכיוצא באלה. אני רחוק מאוד מכל זה. אנחנו באופן יחסי משפחה רגילה לגמרי." מעולם, כך סיפר, לא ציפה שילדיו ישמרו על שקט, רק משום שהוא עסוק בכתיבה – אדרבא, אמר, את שיעורי הבית נהגו להכין לצדו בחדר העבודה שלו, כי "כל אמנות צריכה להיות עמידה עד כדי כך שיהיה אפשר ליצור אותה בכל מקום."

הפרק האחרון בספר, לפני אחרית הדבר שכתב מאיר שליו, הוא דברים של ידידו, כריסטוף מקל, משורר גרמני נחשב מאוד. מקל מתאר את גדולתו של עמיחי, את עובדת היותו "קלאסיקון של המודרנה העברית" ומספר עליו שהוא "משורר חשוב ופופולרי בישראל". במקור כוונו דבריו של מקל לקהל קוראי גרמנית, והוא כתב אותם לכבוד הפעם הראשונה שספר של עמיחי הופיע בגרמניה. (על יחסו של עמיחי לארץ הולדתו אפשר לקרוא בפרק השני, "היהדות שלי", שבו הוא מתאר את אהבתו העמוקה לנופים שבהם גדל וכיצד סיפורי התנ"ך נשארו קשורים בתודעתו בהם, ולא באלה של ארץ ישראל).  לנו, קוראי העברית, לא נותר אלא להסכים עם דבריו של מקל: אכן יהודה עמיחי הוא מהאהובים שבמשוררינו. עתה נוכל להתענג גם מהספר המקרב אותנו אל עמיחי, אל חייו, הגותו ומחשבותיו, וגם אל מה שנכתב עליו.


קישור לטור העוסק ביהודה עמיחי ובשיר "לא כברוש"

רן כהן, "סעיד": "עיראקי ומזרחי ובכל זאת קיבוצניק"

ילד בן עשר וחצי נפרד מהוריו. אמו, שמשלחת אותו למקום נעלם, אינה מפגינה את רגשותיה. היא ודאי מתוחה ומודאגת, אבל מקפידה לנסוך בו ביטחון מלא. היא נותנת לו סכום כסף גדול, מדריכה אותו כיצד לנהוג, ומוסרת אותו לידי שני זרים שלוקחים אותו אתם. האם אינה מזילה דמעה, אינה נאחזת בילד, אינה מעוררת בו תחושה של חרדה או דאגה. וכך הוא יוצא לדרך ארוכה, שתימשך חודשים.

סעיד, לימים – חבר הכנסת והשר בממשלת ישראל רן כהן – עוזב את בגדד שבעיראק, העיר והארץ שבה נולד, בדרכו לישראל. הפרידה נכפית על בני המשפחה: השלטונות כבר תפשו את אחד מאחיו, כלאו ועינו אותו. אח אחר הספיק להימלט והגיע לישראל. הוריו של סעיד חוששים שמא גם הילד בן העשר וקצת ייתפש. הם אוזרים עוז ומשלחים אותו לדרכו, אם כי אינם יודעים את כל פרטי המסע הצפוי לו.

ספרו האוטוביוגרפי של רן כהן, סעיד, נפתח בתיאור הפרידה מההורים, ובשחזור המסע לישראל, ברכבות, במקלטים מאולתרים אצל יהודים בערים שונות לאורך הדרך, עד לטיסה ולרגע הנחיתה. את כל המסע הזה עשה למעשה לבדו. אמנם שליחים מטעם היישוב היו אחראים לתהליך, וסעיד לא היה בגפו – ביחד אתו הבריחו עוד בני נוער ומבוגרים – אבל בפועל היה במשך זמן רב הילד אחראי לעצמו, בלי אף מבוגר שיפקח עליו מקרוב, יבדוק לאן הוא הולך בימים שבהם שהו במקומות המקלט השונים, שלא לדבר על השגחה על צרכי היומיום שאנחנו רגילים להעניק לילדים רכים כל כך בשנים.

מפעים לקרוא את תיאור המסע מבגדד לקיבוץ גן שמואל, שם חי אחיו איתן שפגש אותו בישראל ולקח אותו אליו. קשה כל כך לדמיין ילד קטן שנעשה אחראי כך לעצמו ולגורלו. שמגלה אחריות ותושייה. וקשה עוד יותר לדמיין את תעצומות הנפש של ההורים, האימא במיוחד, שנאלצו לשתף פעולה עם המעשה. בעצם, לא הייתה להם ברירה: היו רק שתי אפשרויות: לשלוח את הילד לישראל, כך, לבדו, או לסכן את חייו אם יישאר. הם העדיפו את הסכנה שיש עמה תקווה. בדיעבד אפשר להיווכח בצדקת דרכם. סעיד, רן כהן, היטיב להתערות בחיי הקיבוץ, עד כדי כך שכעבור שנים נבחר למזכיר המשק. מעניין לקרוא על התפעלותו מחיי הקיבוץ. בשנים האחרונות מרבים בני קיבוצים לספר על תלאות הילדות שלהם, ועל הכשלים של החיים בקיבוץ. לא כך רן כהן, שמרבה בשבחים, גם אם הוא מציג את הקונפליקטים שהיה שותף להם בבגרותו. כך למשל הוא מספר על המשבר שגן שמואל נקלע אליו כאשר התגלה כי אודי אדיב, בן המשק, היה שותף לקנוניית ריגול נגד ישראל. הוריו של אודי, ממייסדי גן שמואל, ביקשו מהקיבוץ מימון להגנה על בנם. רבים מחברי הקיבוץ התנגדו נחרצות, אבל ההורים שכנעו את רן כהן שזאת העת לערבות ההדדית שהייתה אחת מאבני היסוד של החיים השיתופיים. כהן הצליח לשכנע את החברים שאין ברירה, ושלמרות ההתנגדות הגורפת למעשיו של אודי, הקיבוץ מחוייב לסייע להוריו, כי אין להם שום אמצעים אחרים. הלא את כל "הונם" – כלומר את השנים שפעלו ועבדו – השקיעו בקיבוץ.

יש להודות כי החלקים המעניינים ביותר בספר הם אלה שמתארים את תהליך ההפיכה של "סעיד" ל"רן": מרתק ללמוד איך הצליח ילד קטן כל כך לשמור על עצמו ולגלות כל כך הרבה ביטחון עצמי. איך, חרף געגועיו הביתה ולמשפחה, לא איבד את כוח הרצון ואת היכולת להתגונן, גם ברגעים שבהם המבוגרים סביבו לא שמו לב אליו ואפילו, במקרה אחד, סיכנו את שלומו. כשקוראים את הספר אי אפשר שלא לחשוב על הפער בין תחושת הפגיעות וחוסר האונים של משפחה יהודית בבגדד, הנתונה לשרירות לבם של השלטונות, לבין תחושת השייכות שמבטא רן כהן בהמשך דרכו בישראל.

ויחד עם זאת, אי אפשר גם להתעלם מתיאורו של אירוע אחד שהוא מביא: סיפורם של בני זוג, יהודייה וערבי, שלא הצליחו למצוא לעצמם מקום ובית והאופן שבו גם הקיבוץ שלו עצמו (ובניגוד לדעתו), סירב לקלוט אותם. גם האפילוג של אותו אירוע אינו מנחם: רן כהן מספר כי בסופו של דבר קיבוץ אחר הסכים לקבל את המשפחה המעורבת, אף כי בהמשך החליטו בני הזוג עצמם לעזוב, ולימים נהפך אותו בן זוג ערבי ל"ראיס, ורדה בלי שמץ של חמלה בבני עמו, שאותם העביד כפועלים". תחושה לא נעימה מתעוררת מסיומו של הסיפור: קשה להאמין שרן כהן, איש מר"צ ולוחם זכויות אדם, מצפה שנסיק כי בסופו של דבר הגזענים צודקים, אם נזכור שהפרטים נועדו לבטא מכלול של רעיונות ודעות.

סיפורו של רן כהן הוא מקרה פרטי שמייצג תופעה: את הגירתם של יהודים מארצות שבהם נולדו, במקרה זה מעירק, את הכורח שלהם לנוס על נפשם, וכיצד בהגיעם לישראל התערו היטב בחברה ואף נמנו עם מנהיגיה.

 

ליאור הלוי, "להיות מורה"

מורים שמלמדים רק חומר הם מורים שנשכחים מלב, הואיל והחומר כשלעצמו מתכלה, זוהי תכונתו הבסיסית של חומר. המורה שנצרב בזיכרון הוא זה שמביא לכיתה את הרוח שבחומר, את הערך המוסף.

 

ליאור הלוי, "להיות מורה": מדוע וכיצד הוא מעורר השראה

על גב הספר להיות מורה כתוב: "זהו ספר חובה לכל מי שעוסק בחינוך ומתעניין בחינוך ומבקש ראייה פנורמית מעניינת על המקצוע החשוב בעולם"; אכן, זהו ספר מרתק, ואיני מהססת להמליץ עליו בפני כל מי שעוסקים בהוראה, מורים ומנהלים.

פרקיו של הספר קצרים. את כל אחד מהם מקדים ציטוט או סיפור קצר, וכל אחד מסתיים בכמה שאלות שממקדות את תשומת הלב לסוגיה המתוארת בו, ובכך הוא פועל על פי לא מעט מההמלצות המובאות בו: הוא מסודר ומעורר אמון, כל אחד מהפרקים מפתה ומזמין להיכנס אליו, הוא אינו מסתפק בניסוח של כללים יבשים, אלא מדגים אותם בסיפורים מעניינים, הוא בהיר מאוד, קל להבנה, והוא מספק הרבה עצות שימושיות, שמורה יכול ליטול אותן וליישמן בכיתה כבר מחר.

מעלתו העיקרית, שגם עליה ממליץ המחבר כשהוא מסביר למורים מה נדרש מהם כדי להצטיין בעבודתם, שהוא מעורר השראה, כלומר – נאה דורש ונאה מקיים.

כל אחד מהפרקים מכונה "שיעור", והם נפתחים בשאלה או בהצעה למחשבה. כך למשל "השיעור הראשון" שואל "מהו הייעוד שלכם?" ונפתח בסיפורו המעניין של מתאגרף בשם צ'אק ופנר, ושל שחקן אלמוני בשם סליי. המחבר מצליח להפתיע את הקורא: סליי איננו אלא סלבסטר סטאלון, והסיפור על המתאגרף ועל ההשראה שהעניק לשחקן האלמוני, עד שזה כתב את התסריט לאחד הסרטים המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע, "רוקי", נועד להדגים בפני הקורא רעיון: "לסטאלון היה ייעוד ברור – להיות שחקן." ומוסיף ליאור הלוי וטוען: "חשבו לרגע מה היה קורה אילו מהטמה גנדי היה מתעלם מגורלו ומייעודו, נשאר בתפקידו כעורך העיתון ההודי 'אינדיאן אופיניין' ולא היה מביא לעצמאותה של הודו? מה היה קורה אילו וינסטון צ'רצ'יל היה מתמסר לאמנות הציור שכל כך אהב, והופך לצייר במקום להוביל את אנגליה למלחמה בהיטלר?" מטרתן של הדוגמאות בפרק זה לדרבן את הקורא להחליט מה ייעודו. על השאלות המסכמות את הפרק כדאי בלי ספק לכל מורה להשיב לעצמו: האם אתם אוהבים ללמד? אילו אנשי חינוך ומנהיגים חינוכיים מעוררים בכם השראה? אילו תכונות עיקריות תרצו לאמץ מהם בעבודתכם בהוראה? וכן הלאה.

כל אחד מהפרקים מציג סוגיה מרתקת: מדוע חשוב שיהיה למורה חזון, ומדוע עליו להיות כזה שאפשר להגשימו? מה חשיבותם של שינויים ומהו התהליך שבהם הם מתרחשים? מי יכולים להיות סוכני השינוי ומי יחבלו בו ומדוע? איך מתאמנים כדי להשתפר? ("השאלה הנכונה שיש לשאול בתחקיר אינה 'מה היה?' אלא: מה היה? למה היה? מה בפעם הבאה אתה רוצה לעשות אחרת?"), מדוע ואיך משתפרים ונעשים מומחים? מה חשיבותה של ביקורת עצמית ושל ידיעת העובדות? (צ'רצ'יל, כך מספר הלוי, התעקש לדעת תמיד את כל העובדות לאשורן, בניגוד להיטלר, שזעם כשהגיעו אליו עם ידיעות מרות. "העובדות טובות מהחלומות", נהג צ'רצ'יל לומר). מדוע חדוות העשייה היא ערובה לשיעור טוב? ("חוויה מיטבית מתארת מצב שבו אנשים שקועים כל כך בפעילותם, עד שלשום דבר אחר אין חשיבות בעיניהם", וגם "אנשים שמחים ממש כאשר הם יוצרים"), איך שומרים על ההתלהבות? מה חשיבותה של אסרטיביות בניהול כיתה? מה הופך מורה רגיל למורה שמחולל שינוי? מה חשיבותו של מיקוד, ואיך מגיעים אליו? מדוע מוניטין חיובי חשוב למורה, ואיך משיגים אותו? ("השתדלו להימנע מוויכוחים מילוליים עם תלמידים. ויכוח נותן תחושת שליטה וכוח לילד ומסיט את תשומת הלב מההתנהגות שאנו חפצים לשנות או מהשיעור עצמו"), איך מגיעים להחלטות ומה משמעותן? כיצד נוצר אמון ומדוע הוא חיוני? ("ילד שיש לו אמון במבוגר שמולו יפגין יותר סבלנות וריסון עצמי"), מדוע חשוב שמורה לא יאמר וישדר מסרים סותרים? ("ישנם מורים שאינם ערים דיים לכך שתלמידים הם מומחים גדולים בזיהוי סבטקסט"), מה תפקידם של שבחים, ואיך להשתמש בהם בתבונה? מדוע הגבהת רף הציפיות מועילה לתלמידים? ("התלמידים מצפים מאתנו שנצפה מהם"), מדוע ואיך אסור לאבד את קשר העין והלב עם התלמיד, ואיך מקשיבים לו? מדוע "גאוות יחידה" תורמת להישגים לימודיים? ("אם זוכים – בית הספר הופך לבית. אין סיבה לברוח ממנו"), מדוע יש להימנע מתיוג של תלמידים? מדוע השאיפה למימוש עצמי חיונית? איך בודקים אם התלמידים מבינים? איך צוברים מידע על תלמידים, ומדוע וכיצד מידע כזה יכול להיטיב אתם? מה תפקידם של כישלונות? מדוע אסור לשעמם ואיך להימנע מכך? איך מאפיינים את הצרכים של התלמידים? במה שיעור טוב דומה להצגה? איך מעצבים התנהגות של כיתה? מתי בני אדם מצליחים להתאפק? ("חז"ל כבר אמרו, 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. וכיוון שלעולם לא נגיע למקומו, יוצא שחז"ל אולי אכן התכוונו לומר זאת – שאדם צריך להימנע ככל האפשר מלשפוט אחרים"), מדוע "ייאוש אינו אופציה"? במה דומה מורה טוב למאמן טוב? איך מתכננים שיעור מוצלח ואיך שומרים עליו שיזרום? מה חשיבותם של משמעת ושל הפרטים הקטנים? כיצד ומדוע יש להתגבר על כעס? ולבסוף – מה יש בו, במורה המעורר השראה?

כאמור, על כל השאלות החשובות הללו מציע הספר תשובות, עצות ונקודות לחשיבה. הוא דן והופך בהן, ועושה זאת במיומנות ובחן.

כמי שהייתה מורה במשך יותר משלושה עשורים, אין לי ספק שספר כזה היה מועיל לי, אז, בימים שקדמו לפרישה מהמערכת. עתה לא נותר לי אלא להציע אותו בחום למי שעדיין מכינים מערכי שיעור ומתכוננים למפגשיהם עם התלמידים, באהבה, ביראת כבוד, ובכוונה רבה.

עלי מוהר, "עוד מהנעשה בעירנו": הנאות חורף זעירות

א. בבית

  1. להסתכל החוצה בעד החלון

זו אולי המלצה מובנת מאליה, אבל זו לא סיבה להתעלם ממנה. לביצוע בנעלי בית חמות, כשהידיים בכיסים, והאף כמעט דבוק לשמשה, רצוי של חלון גדול במיוחד הפונה לחזית. לראות את הגשם ניתך על הכביש ומנתר ממנו בקופצנות נמרצת. סילוני המים הלבנים שמזנקים מתחת לגלגי המכוניות. האנשים המצטופפים מתחת לגגון של מוכר העיתונים ממול ומחכים לשוך הסערה. וזה שבכל זאת רץ, עם מעיל העור השחור המשוך לו מעל הראש.

ניואנס: מיקוד המבט לטווח הקרוב יגלה את טיפות הגשם המחליקות על החלון. בזיכרון עשוי אז לעלות שיר של א.א. מילן על תחרות בין שתי טיפות כאלה. בהקשר זה עולה מיד בזיכרון גם ילד שמסתכל בחלון, חולה ("מקורר"), לא הלך לבית הספר. מולו שיממון אפור וריקני של יום חורף, עגום אז, עכשיו מעורר געגועים. אפשר להיזכר גם במשפט של אריך קסטנר: "הצינה הייתה צורבת, ירד שלג סוחף, ומשהשקיף הדוקטור אייזנמאייר בעד החלון, מיד קפאו שני תנוכי אוזניו מקור.

 

עלי מוהר: "זה שאומר על כל דבר ואללה"

 

אחד הדברים שמעניקים לוואללה את גמישותו המיוחדת הוא סימן השאלה המצורף אליו לעתים תכופות. זהו יתרונו המהותי, המושגי, על האחלה והסבבה: הם יבואו תמיד כשאחריהם סימן קריאה, או לפחות נקודה; ואללה, לעומת זאת, מסתעף במפתיע, עד כי כיום יש בעברית, למעשה, שני ענפים מרכזיים שלו: ואללת השאלה, ובמקביל לה – ואללת החיווי, שאף היא לבדה מגוונת יותר מאחלה או סבבה! שלא כמוהן, היא יכולה לבטא גם צער, השלמה, כאב, ואפילו לעג ואירוניה!

דבר זה מעניק לוואלה מעמד מיוחד במינו, שספק אם היה אי פעם דומה לו בשפה: הוא יכול לכהן כמילית תגובה אחת ויחידה ההולמת כל מצב ומצב. […]

במקרה של ואללת השאלה הדברים פשוטים וקל להמחישם בעזרת דוגמאות מעטות:

"אני גרה בגבעתיים".

"ואללה?"

"עזבתי את אפרים".

"ואללה?"

קירקגור אחלה פילוסוף."

"ואללה?"

"מדרמסאלה נסענו  נפאלה".

"ואללה?"

בכל המקרים הללו בא הוואלה במקום שאלות מסורתיות כמו "באמת?", "האומנם?", או אפילו "מה אתה אומר!" ותפקידו להביע עניין בדברים, לאותת על הקשבה ואף סקרנות. […]

הדברים דקים ומסובכים יותר כשמדובר בוואלת החיווי, רק שימוש מיומן ומרשים בגוני הקול מכשיר אותה להלום זמנים ומצבים שונים בתכלית אלה מאלה.

"סבי חננאל זכה בפרס ישראל!"

"ואללה" (בטון מלא הערכה, עם הדגשה קלה על ההברה הראשונה, כרוצה לומר "כל הכבוד לו", "שאפו", "סחתיין", וכיוצא בהם).

"דודי מלכישוע נפצע בפיגוע".

כאן אפשרי כמובן "ואללה?!", אך ייתכן בהחלט גם "ואללה…" (שקט, מרצין, מניד ראש, כאומר "תראה, תראה באיזה עולם אנחנו חיים").


עלי מוהר, עוד מהנעשה בעירנו, עם עובד

עלי מוהר, "עוד מהנעשה בעירנו": כמה שנינות, חוכמה ויופי

ביום שנודע, לפני עשר שנים וקצת, שעלי מוהר מת, הרגשתי שננטשתי. איך ייתכן שעלי מוהר איננו. שהוא לא ידבר עוד בדייקנות כזאת, ויבטא כך את מחשבותי. הרגשתי תמיד שאני מבינה אותו, גם כשכתב על עניינים שאין לי מושג בהם. כדורגל רחוק ממני, אבל צחקתי בכל פעם ששמעתי או שרתי את שורות הסיום של הפזמון "אמרו לו": "אמרו לו שהחולצה האדומה / זאת לא מציאה /אמרו לו שהוא נכנס פה לצרה / ואין יציאה / אמרו לו שיהיה כבר מעשי / רמזו לו שיתבגר / אז הוא לא למד שום לקח / ואין לו שכל גם להצטער…"

כמו כולם שרתי את "שכשנבוא", בתחושה של פליאה: איך הצליח עלי מוהר, במילים של פזמון, לבטא ערגה טרנסנדנטלית, כמעט רליגיוזית, אבל מתובלת בהומור ובקריצה? רקדתי אתו בלבי עם "רוקד לכל הבנות", התמוגגתי מ"הכול קלוי" מ"הנסיכה והרוח", מ"שש עשרה מלאו לנער", מ"אם ייוולד לי ילד", מ"זה כל מה שיש", מ"נגיעה אחת רכה" –  אי אפשר למנות את כל שיריו שריגשו, הפתיעו ושימחו.

והיו כמובן גם הטורים ב"העיר", שעכשיו קיבצו אותם בכרך נוסף (קדם לו מהנעשה בעירנו שראה אור ב-1994): עוד מהנעשה בעירנו. כמה פעמים כשקראתי את הטור ההוא בימים שהופיע פעם בשבוע, הנהנתי בהסכמה, בשמחה ובהתלהבות: הנה שוב ביטא עלי מוהר בדיוק את מה שאני חושבת ומרגישה. כמה פעמים גזרתי את הדף ושמרתי. ואחר כך, במשך שנים, צילמתי לתלמידי הכיתות שלימדתי ושהוטל עלי גם "לחנך", ובחנתי: האם הטור עדיין משפיע, כמה שנים אחרי שכותבו איננו עוד? האם הצעירים צוחקים במקומות הנכונים, מתרגזים, מזדהים, מבינים? כך למשל הגשתי להם את הטור הנקרא "על התמעטות הרבדים בלשון":

"זה קורה לעתים קרובות בטלפון, כאשר הדוברים מעברו השני של הקו הם בני עשרים ומשהו, ולעתים אף קצת יותר. זה יכול להיות עמית צעיר למקצוע, התחקירנית שמבקשת סיוע, עוזר הפקה בטלוויזיה, ולפעמים המפיקה עצמה, או מזכירתה. אלו הן בדרך כלל הדמויות העשויות להתקשר מדי פעם גם אל איש העט, אותו פולמוסאי מדובלל מהדור הישן, החש אל הטלפון באוושת דשדוש נעלי בית.

הלו? מי מדבר?

הקולות הצעירים מעברו השני של הקו נעימים כעלומים עצמם. מלאי רצון טוב הם מסבירים את מבוקשם. האם אפשר לקיים התייעצות? אולי גם פגישה? היוכל איש העט הוותיק לבוא אל המשרד, אל חדר העריכה, אל האולפן? האם יום רביעי הבא יהיה נוח בעשר? – סבבה.

סבבה?

סבבה. ולפעמים גם אחלה. אך לרוב סבבה. ואחריו נטרקת חיש קל השפופרת, התחקירניות ועוזרי ההפקה הנמרצים זורמים בלי מעצור הלאה, אל שאר מטלות יומם הגדוש, ואין הם משערים כלל כי מאחור, הרחק מאחור בדירתו האפלולית, הם משאירים את איש העט תוהה ונבוך מול הסבבה שלהם, כמין כלב מגודל המרחרח בפליאה עצם בלתי מזוהה.

כי מה זאת אומרת סבבה? איך סבבה? למי סבבה? מה פתאום סבבה? – "

וכן הלאה. והוא ממשיך: "מה הם אומרים לי סבבה […] הייתם אתי בגן? ביליתם אתי באייטיז? נסעתי איתם לאפטר פרטי באומן 17? הרי הם בכלל לא מכירים אותי!" והוא מסיק כי "אולי אפילו לעגנון בכבודו ובעצמו הם היו אומרים סבבה ש"י, אילו היו מצליחים לקבוע אתו פגישה באילנ'ז! אני חושד שאפילו ביאליק (!) היה שומע מפיהם אחלה ביאליק, או סבבה חיים נחמן!"

הטור עורר תמיד, כצפוי וכנדרש, דיון על העניין שמוהר מעלה: על "היעדר מוחלט של רגישות, הן ללשון והן לזהותו של בן שיחם, לגילו, לטיב היחסים בינו לבינם. אכן, מה שמאפיין צעירים חביבים אלה אינו חוסר רספקט כי אם דלות השפה, היעדר כל רובד מעל ללשון היומיומית הבסיסית ביותר שלהם."

לא פעם בערב יום הזיכרון הם שרים את "יורם". סיפרתי להם שעלי מוהר כתב את השיר על חברו, על יורם ביאלר שנהרג ב-1969, בתעלה. והנה הטור עליו מופיע בספר, עם סופו הקורע את הלב: "לדעת לתפוס את הבוקר החדש, את הזריחה, כאילו זו הזריחה הראשונה ומעולם לא הייתה אתמול. לתפוס את הבוקר החדש, את הזריחה, כאילו היא האחרונה, ולעולם לא תהיה מחר. ורק החייל ממול, המעביר משחולת בקנה, נראה שטותי להחריד…"

קשה להאמין עד כמה הטורים המונצחים בספר אקטואליים ורלוונטיים. הוא כותב על הרעש הבלתי נסבל שמשמיע שכן: "איזה מין בן אדם זה? איש איכות הסביבה? תומך הירוקים? חרד לגורל הפליטים בקוסובו? איזה תוקף וערך יש לכגון אלה לעומת הוונדליזם הביתי שאינו חש כלל כי הוא מחריב שקט של שכונה שלמה, שקט של עשרות בני אדם, זקנים, נשים וטף, שהרי הוא צריך להיות (באמת) חזיר גמור כדי להפר כך את הדממה שמסביבו." מוהר כותב על נעמי פולני שהגיע הזמן להעניק לה את פרס ישראל, על כנס מחזורים שבו נדהם לפגוש את חבריו הנראים לו מבוגרים מדי לגילו, על נהג מונית "הוגה דעות" שחוזה מלחמה עתידית, ולמרבה החלחלה והזעם סבור ש"זה טוב", ומתאר את תחושות "הזעם והחרון על כך שגורלי האישי תלוי גם בשיקול דעתו המדיני של הוגה ואיש הגה צרוד".

וכמובן על העיר, על תל אביב. על עברה. על ההווה שלה, על זיכרונות, ועל תחושות. ומכל מחשבה עולה מחשבה נוספת: הנה, למשל, הוא מתקומם נגד ההחלטה לרצף את שדרות בן גוריון (ובאיזו עוצמה רגשית הגיב כשנודע לו שהחליטו לשנות את השם משדרות קק"ל, ואיך נאחז בידיעה שהשם שדרות קק"ל מונצח בשיר של ע' הלל "ככה סתם"…), הוא חש שלא מילא את חובתו ולא שמר על השדרות "שלאורכן הלכתי לבית הספר שנה אחר שנה עם בוא הסתיו, העונה המחזירה לאדמה את העלים שהשאיל לה האביב. אם האדמה תכוסה אבן, איך נשיב את ההלוואה הזאת?"

התיאורים שלו כל כך יפים. כל כך משעשעים. הנה למשל הוא סופד לפרנק סינטרה, ומסביר את סוד גדולתו: גם כשהביע כאב מעולם לא ריחם על עצמו וגם לא שר "את הטקסטים הבכייניים שקשה להבין איך אין כותביהם מתביישים לכתוב אותם, לא כל שכן לשיר אותם." והוא תוהה אם לא הגיעה העת לתחייה של הסגנון המאופק, המלווה ב"הומור פה ושם, יובש, ומאה חצוצרות שמשרבבות ראש מדי פעם ואומרות ביחד – פאו!" במקום אחר הוא מתאר בני זוג שראה אותם רוקדים באיזו כיכר בפריז: "…בת זוגו הייתה צעירה ממנו אך במעט, יפיפיית עבר כמושה קצת אך קלילה כמוהו. היא החזיקה את ידה הפנויה מונפת אל על באוויר הלילה הקר, בתנוחה גרציוזית, מעודנת ומקצועית לחלוטין. השניים רקדו עת רבה מבלי להתעייף כלל, וניכר היה שהם לא רק זוג בחיים…"

עלי מוהר מצחיק. ממש. הנה למשל, טור שבו הוא ממליץ על פעילויות שמתאימות ליום חורפי: לרוץ על החוף בסלואו מושן. "לא קל לביצוע, אבל עושה חשק לנסות". או – לשיר בגשם. "מי שיודע לרקוד כמו ג'ין קֶלי יכול גם לרקוד קצת." בלתי נשכח הוא הטור "בעידן הסאדו מאזו" שבו הוא מלגלג בשנינות יוצאת מהכלל לידיד, "פולמוסאי" שפגש עטוף כולו בבגדי עור ותהה אם לא חם לו, למסכן. להסבריו על הפעילות שאליה הוא הולך הוא מקשיב "ברוב עניין. דמותו של פולמוסאי כמו גדלה בעיניי, נגלתה לי באור חדש…"

הטורים המפתיעים ביותר הם אלה העוסקים לכאורה במציאות חיינו העכשווית. ב21.6.1996  כתב מוהר על מנעמי השלטון ועל השמחות הקטנות לאיד של מי שמרכיב את הממשלה (בנימין נתניהו, כבר אז), שנהנה "לטרטר" את המועמדים לתפקידים השונים. ב-11.10 באותה שנה − על "הצורך לטפל ברצינות בסידור הדחוף ביותר והדחוי ביותר שלנו, ההסדר עם הפלסטינים" וב22.10.1997 כתב על "סוד גאונותו התקשורתית" של נתניהו שאינה אלא "חוצפתו הגאונית, מצח הנחושה הגאוני שלו, שלמולו נותר השומע פעור פה, אילם מתדהמה ומאי אמון. ההתחמקות השקופה – שקופה עד עלבון – מתשובה אמתית, או אפילו ממשהו שמתחזה לתשובה אמתית […] יש אפקט מהמם כל כך, עד שגם עיתונאים ותיקים ומנוסים אינם מוצאים את המענה הנכון, כלומר, את השאלות הנכונות."

עברו שלושים שנה, ושום דבר, לכאורה, לא השתנה. הנושאים שעלי מוהר כתב עליהם עדיין בתוקף, ושנינותו וחוכמתו המונצחות בספר שלפנינו אינן יכולות, למרבה הצער, לשנות את המציאות, אבל יש בהן, בכל זאת, איזה כוח מנחם.

רחל מראני, "לשמוט, סיפור אהבה": מה סוד כוחו של הוויתור

"ועוד לפני שהבנתי מה ואיך קורה, היינו רק שתינו. רק היא ואני עליה, קצרת נשימה ומבוהלת מהתנועה הנמהרת שבה היא מניחה את רגלה מילימטר מפי התהום בצד ימין, מהקירבה המוגזמת מדי לסלעים המשוננים בצד שמאל, ומן הקצב שרק הולך ומתגבר ולא מואט, אף לא לקראת העיקול החד שלפנינו. שועטת-מתפתלת למעלה, בלי להותיר לי כל סיכוי לעצור אותה או לקרוא לעזרה", מספרת רחל מראני, מחברת הספר לשמוט, סיפור אהבה, על מה שחוותה בפטרה שבירדן: מדריך הטיולים הציע לה ולבן זוגה להעפיל אל ראש ההר כדי לחוות את כל יופיו של "הסלע האדום". ילדים בדואים הציעו להם לרכוב על פרדות, והמחברת מספרת על המחשבה שעברה בדעתה: "קצת נרכב, קצת נטפס […] וגם נעזור לחמודים האלה להתפרנס, למה לא?"

אלא שלפרדה היו רעיונות אחרים. ברגע שחשה את משא הרוכבת, הפתיעה את בעליה ופרצה בדהרה כלפי מעלה, והשאירה מאחוריה את כולם. וכאן הייתה למספרת הארה שמשקפת במידה רבה את רוחו של הספר: בתחילת הדרך, אחוזת בעתה משעטתה של הפרדה, לא ידעה מראני את נפשה. "היינו רק שתינו. רק היא ואני עליה, קצרת נשימה ומבוהלת מהתנועה הנמהרת שבה היא מניחה את רגלה מילימטר מפי התהום בצד ימין, מהקירבה המוגזמת מדי לסלעים המשוננים בצד שמאל ומן הקצב שרק הולך ומתגבר ולא מואט, אף לא לקראת העיקול החד שלפנינו." תגובתה הראשונית, הטבעית, היא להתאמץ ולהשתלט על הפרדה המתפרעת. אבל אז עולה בדעתה מחשבה אחרת. פתאום היא מבינה כמה היא יהירה. הרי הפרדה הזאת מיטיבה להכיר את הדרך שבה היא דוהרת פעמים רבות כל יום. ואין לה, לפרדה, שום כוונה להתאבד. ואם כך, "למה שאפקפק בכלל באינסטינקטים שלה?"

כשהמחשבה הזאת מציפה אותה היא מניחה לפחדים, ומתמסרת לרגע ולחוויה. שלווה שלא תיאמן יורדת עליה. "שקט עמוק" ועמו גם "תחושת חיות צלולה וזורמת". במשך העלייה אל ראש ההר היא לומדת "ככה. פשוט להיות."

ובעצם – על כך הספר, ששמו אומר עליו הכול: יש פה סיפור אהבה, ויש כאן לימוד של "שמיטה". אנחנו מכירים את המושג של שנת שמיטה מהיהדות: השנה השביעית שבה אנו מצווים לשבות מחלק גדול מהמלאכות בשדות חקלאיים בארץ ישראל ולהפקיר את הפירות לכל המעוניין לקטוף אותם. זוהי שנת מנוחה, לעובדים ולאדמה. אבל "שמיטה" בהקשר של הספר מדברת על עוד עניין: על פי הבודהיזם מקום שיש בו סבל מעיד על היאחזות עקשנית במשהו שראוי לשחרר. "וכגודל האחיזה – עומק הייסורים". רחל מראני מתארת בפנינו את התהליך שבו למדה להרפות, לשחרר, "לשמוט", בשני המובנים.

ב-2002 היא הקימה את "הקרן למצוינות תרבותית": מיזם, "סטארט אפ", כדבריה, שנועד לתמוך, ללוות ולטפח אמנים ישראלים מצטיינים. לא, כך היא מסבירה, בכך שהעניקו לאמנים "דגים" אלא סיפקו להם "חכות" כלומר – לא מענקים כספיים, אלא סיוע בפיתוח כישוריהם, כדי שיממשו את כישרונם האמנותי בארגון הקריירה שלהם. אנשי עסקים, חברות וקרנות בינלאומיות השקיעו כסף, ורחל מראני, היזמית, ניהלה את הקרן.

עד שב-2008 חשה שהיא זקוקה ל"שנת שמיטה", שכן הפעילות בקרן, שהייתה כה חשובה לה, עד כדי הזדהות מוחלטת עמה, החלה להסב לה ייסורים, שאת משמעותם וסיבותיהם לא הצליחה להבין.

רחל מראני

הספר שכתבה הוא מסע של פענוח. אחד המפתחות שבהם היא משתמשת כדי להבין את עצמה הוא סיפור תלמודי ששלח לה אחד מאמני הקרן. גיבוריו הם שניים, רבי יוחנן, שהיה לפני 1700 שנה ראש הישיבה בטבריה, וריש לקיש, ראש כנופיה של שודדי דרכים. באגדה נפגשים השניים כשרבי יוחנן שוחה בירדן, ריש לקיש רואה אותו ומצטרף אליו, וחילופי הדברים ביניהם, המובאים בפנינו בתמציתיות, משנים את חייהם, ובמידה מסוימת גם את חייה של רחל מראני. שוב ושוב היא דולה רגעים מתוך הסיפור, בוחנת אותם, שוקלת פרשנויות של אנשים אחרים – מה היה טיב היחסים בין השניים? האם מדובר פה בסיפור אהבה? אהבת בשרים אפילו? במורה ותלמידו? בשני חכמים שניהלו חיי התנצחות ופלפולים והעשירו זה את זה? ומדוע משפט שנאמר, על השפעתו של רבי יוחנן על ריש לקיש כאילו "עשה אותו איש גדול" מטריד מאוד את מנוחתה? האם אפשר בכלל "לעשות מישהו"? או שסוקרטס צודק בתפישתו לפיה יש לכל אחד מאתנו תפקיד של "מיילד" ונוכל רק לאפשר לפוטנציאל של זולתנו להתגלות?

לשמוט, סיפור אהבה הוא ספר יוצא דופן. מצד אחד, הוא אישי מאוד, וידויי ונוגע ללב בכנותו. מראני מספרת בגילוי לב על ציפיות ואכזבות ועל תהליך של למידה והתפתחות. מכתבי האהבה האינטימיים השזורים בין הפרקים מצטיינים ביכולתה ללכוד יופי מוחשי ולהביאו אלינו.

מצד שני, הספר עתיר בציטוטים רבי השראה, ושואל שאלות מרתקות. למשל: מה חשוב יותר לאמנים, המטרה או הדרך? מהי מצוינות? מה קורה לאמן שמתעלה מעל אחרים בתחום העיסוק שלו? איך אפשר להימנע מביקורת פוגעת? (לפי אריסטו, שאותו היא מצטטת, "אתה רק צריך להימנע מלומר משהו, לעשות משהו או להיות מישהו…"), מדוע נדיבות-עצמית אינה אנוכיות? מהו סוד התנועה המחזורית שכופה את הקצב שלה על הכותבת ומאלצת אותה, עוד לפני שהיא מבינה מדוע, לשמוט, להרפות, ולקחת לעצמה את שנת השמיטה הנחוצה לה?

באחד הפרקים בוחנת רחל מראני את השאלה "מה כוחו של גילוי לב" ונוכחת כי מי שמרשה לעצמו להיות אותנטי, פתוח וגלוי לב, זוכה להיווצרות של "תנועה מתעצמת של אנרגיות", לתחושה רבה של "האוויר הצח, המסכים שנופלים, ואינטימיות גדולה," כי זהו "כוחה של הפגיעות". הספר שלפנינו − אותנטי, פתוח, גלוי לב, רב-כוח בפגיעות שהוא חושף − מוכיח שאכן כך.

מה גרוטסקי במועד שבו התחילו לדבר על הנצחת השואה

הידיעות שהגיעו מארצות הכיבוש נשמעו איפוא כחזרה על רדיפות היהודים בעבר, ולא חרגו ממה שהיה אצור בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. הן אימתו את הציפיות מגרמניה הנאצית, תאמו את יסודות האידיאולוגיה הציונית, והן נגולו בהדרגה, במהלך שנים: אנשים למדו לחיות אתן משנה לשנה, שלבים אחרי שלבים, כל שלב הכינם לבא אחריו.

במחצית הראשונה של חודש ספטמבר 1942 הציע שנהבי לקרן הקיימת לישראל לייסד קריית הנצחה לזכר קרבנות השואה, או בלשונו "חללי המלחמה וגיבורי ישראל". בתוך זמן לא רב קיבלה הקריה המתוכננת את השם שתישא כשתקום כעבור שנים: יד ושם.

לא היה ביטוי מובהק וגרוטסקי מזה לנטייה להדחיק את השואה מההווה אל העבר, עם מבט אל העתיד: בעת שהתדיינו על הדרך ההולמת ביותר להנצחת זכרם – רוב קורבנות השואה היו עוד בין החיים.


תום שגב, המיליון השביעי, הישראלים והשואה.

תום שגב, "ימי הכלניות": איך "להרחיב את האופק" של ערבייה ילידת ארץ ישראל

גרדה ארלוזורוב, אשתו ואחר כך גרושתו של חיים ארלוזורוב, מראשי תנועת העבודה, תלתה תקווה גדולה במפגש בין עוזרות בית ערביות לבין בעלות הבית היהודיות. העבודה בבתי היהודים "תרחיב את האופק" של העוזרת הערבייה, בין היתר תלמד להעריך את בגדיה של הגברת מאירופה ותדרוש מבעלה לקנות לה כמותם. המעבר לצורות חיים אירופיות יסלול את הדרך ליתר הבנה בין אישה לאחותה", כתבה ארלוזורוב.