תגית: סרט

בונג ג'ון הו, הסרט הקוריאני "פרזיטים": מי הם?

קומדיה? סרט אימה? פנטזיה? התפרעות לא מובנת או ביקורת חברתית מהודקת? 

אלה רק כמה מהשאלות טורדות המנוחה ששאלנו בתום הקרנתו של "פרזיטים", הסרט הקוריאני שזכה השנה בפרס פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. מה שבטוח: אי אפשר להישאר אדישים אליו. מדובר ביצירה שמעוררת רגשות עזים: כעס, דחייה, או התפעלות וזעזוע. 

הוא מתחיל כקומדיה, כביכול, אם כי אין בו לעניות דעתי שום דבר מצחיק: משפחה קוריאנית ענייה שבה כולם – הורים ובת ובן בוגרים – מובטלים. הם חיים במרתף דחוס ושורץ חרקים שמשקיף אל הרחוב, שם הם נאלצים לראות מדי ערב גברים שמשתינים מולם על קיר הבניין. העוני והמצוקה שהם חווים משוועים. 

מנגד אנו מתוודעים למשפחה בורגנית עשירה מאוד שחיה בנוחות מופלגת בבית מעוצב ומפואר.

שתי המשפחות נפגשות – לא אפרט כיצד ומדוע, פן אסגיר סודות שהצופה מעדיף בלי ספק לחשוף אותם בכוחות עצמו. המפגש מעצים את תחושת הפער המחריד שבין אורחות החיים של עניים מאוד ועשירים מאוד. אלה מחפשים את פת הלחם הבאה, ואלה מתפנקים בכל טוב, ואינם מעלים אפילו על דעתם מה עומק המצוקה של זולתם, כלומר – של מי שמצוי ממש בטווח הושטת יד מהם.

אם מתקבל הרושם שמדובר בסיפור ריאליסטי שמצייר דמויות של ממש, זאת טעות. הסרט כולו גדוש סמלים לכל אורכו. כך למשל הוא מתרחש בחלקו בקומות התת קרקעיות של מבנים שונים, שם רוחש האיד האפל המוכר ממודל הנפש שתיאר פרויד: יצרים, אנרגיות אצורות (ועצורות?), תנטוס, הלא הוא יצר המוות השוכן, על פי המיתולוגיה היוונית, בעולם התחתון, שבו שוררות צינת הלילה ואימת המוות. 

במחילות התחתונות הללו מתרחשים מעשים מחרידים שהעולם העליון אינו מודע להם. האם היצרים האפלים יתפרצו ויתגלו? מה תהיה השפעתם? 

מאחר שמדובר בסרט קוריאני, מעניין מאוד לראות כיצד הדרומיים רואים את הצפוניים. יש רגע שבו אחת הדמויות מחקה את מגישת הטלוויזיה הצפון קוריאנית הנודעת, זאת שנוהגת להטיל אימה כשהיא מייצגת את השלטון הרודני בחיוכיה המפחידים ובנימת הקול המשולהבת שבה היא מודיעה לעולם על ניסויים גרעיניים או על איומים אחרים של מנהיגה. אהה. אז מסתבר שלא רק אותי האישה הזאת מפחידה (ואולי גם קצת משעשעת…). גם שכניה הדרומיים, שעליהם היא מאיימת מקרוב, מגיבים אליה בעוצמה רגשית. 

לא רק הצפון קוריאנים זוכים ל"טיפול" של הסרט. האמריקנים נוכחים בו לכל אורכו, גם אם הם נעדרים: האישה העשירה מקפידה לחנך את ילדיה כך שילמדו אנגלית. מילים בשפה משורבבות מדי פעם ובולטות לאוזני הצופה הישראלית, מתוך המלל הלא מובן בקוריאנית. האמריקניזציה בולטת בסרט.  המשפחה העשירה היא בלי ספק פרי של הקפיטליזם האמריקני, וממרום הגובה של מעמדו "סובל" אבי המשפחה רק מהריח הרע הנודף מהעני הספון בקרבתו. גם הבן הקטן של העשיר מזהה את ריחם של העניים והעלבון שחש העני כשהוא מבין במקרה עד כמה הוא מסריח מבחינתם, מניע את העלילה. 

לא קשה להבין מדוע הסרט זוכה לשבחים מופלגים מצדם של המבקרים. הוא מעלה מחשבות. עם זאת, עלי להודות: לא מדובר בצפייה מהנה. הסרט מעורר הערכה, אבל אין בו שום דבר משמח. מי שצפה אתי הסביר לי שאף אחת מהדמויות לא יצרה אצלו הזדהות או אכפתיות והוא נשאר שווה נפש לגורלן. יכולתי להבין למה התכוון: יש משהו דוחה ומרגיז בכל האנשים הללו. עם זאת, יש בו בעיני משהו מעניין וחשוב. אפילו שמו – "פרזיטים", מעורר מחשבה, שכן במבט לאחור ברור שיש בו אירוניה מרה. מי הפרזיטים? העניים שנאלצים לעשות הכול כדי לשרוד ו"מתעלקים" על העשירים? העשירים שמתענגים על חייהם במידה רבה בזכות מאמציהם של העניים, אך רואים בעצמם אנשים נדיבים וטובים? 

גל שרליט, "זפת ונוצות": מה סודו של הרוע האנושי

ויקיפדיה: "זיפות וכיסוי בנוצות היו צורת ענישה מקובלת שהחלה בתקופה הפיאודלית באירופה": את הנענש משחו בזפת נוזלית, שחורה, ואז גלגלו אותו בנוצות. המקרה המתועד הראשון לענישה הזאת הוא משנת 1189, שאז פקד המלך ריצ'רד I להעניש כך מלחים שסרחו. צורת הענישה הזאת שרדה לאורך מאות שנים, עד תחילת המאה ה-20. 

כיום כשמשתמשים במושג מתכוונים למשמעותו המושאלת, כלומר – להשפלה או מתיחת ביקורת.

סרט הגמר המסקרן של גל שרליט, בוגרת מגמת הקולנוע בתלמה ילין ב-2019, נושא את הכותרת "זפת ונוצות". אורכו 11 דקות בלבד, והוא ראוי לתשומת לב בזכות בשלותו המפתיעה ומקוריותו. 

הסרט נפתח בהצגתן הליטרלית של נוצות מרהיבות ביופיין, שכן לא נתלשו מהציפורים כדי להשתמש בהן להענשה ולהשפלה. ברווזים משתכשים במים, צוללים ומתעופפים, צבעי נוצותיהם המגוונים מרהיבי עין, הכנפיים המתנופפות  מעידות על יכולתם לנסוק, והשתקפויותיהם במים יפות להפליא.

אבל לא רחוק מהם אורב הרוע: צייד מכוון לעברם רובה. והוא אינו לבדו. מאחוריו שלושה גברים נוספים, גם הם נושאים כלי נשק קטלניים, גופיהם הדרוכים אלימים לא פחות מזה שלו. הצייד מצולם מלמטה כלפי מעלה, מזווית הראייה של הקורבנות. כך הברווזים רואים אותו, מהמים, ראשו על רקע השמים, ממלא את המסך, גדול, ברוטלי. 

ברקע נשמעים ציוצי ציפורים. אלה בני מינן של הקורבנות: הטבע שבני האדם יורים  ומחבלים בו, לשעשועיהם. כמה רוע. איזו אכזריות. אחד מהם אוסף על גבו את הגוויה העטופה ומניח אותה בתיבת קרטון שנכתב עליה באירוניה: "אני בעד טבעונות". 

ארבעת הציידים המרוצים מעצמם מתרחקים במכוניתם. ארבע דמויות מובדלות ומובחנות – הצעיר המחויך בשמחת ניצחון (על מי? על מה? האם יחסי הכוחות בין גבר מצויד ברובה לברווז הטובל את מקורו במים – שווים?), הנהג המהורהר והמבוגר המשופם, המפחיד מבין כולם, שסיגריה נצחית תקועה בפיו. הוא בתורו תוקף את הצייד ואומר בגיחוך מרושע: "אולי הוא צלף, אבל גם בו אפשר לצלוף"… 

הנהג מבחין בפיות המגחכים של עמיתיו, בהעוויות הלגלוג שלהם. משהו רע קורה. המכונית נבלמת, ומבחוץ, מעבר לזגוגית המכוסה בנוזל אדום (דם?) נראים הנוסעים שמוטים במקומותיהם. האקרן מאדים כולו. 

במעבר חד מקביל הסרט בין חיה אחרת לבני אדם אחרים: דג במים ואיש שהולך ונחנק מעניבה שעל צווארו. אישה מושכת את העניבה ומובילה אותו כמו כלב שמובל ברצועה ומבט של גבר משופם מלווה אותם בפליאה מפוחדת. 

ואז נחשפים פניהם כאילו היו שחקנים שהאיפור הוסר מהם. ברקע שרה אדית פיאף בעליזות, לנוכח הבעות פניהם האטומות. הם יושבים במסעדה. 

מה יזמינו? 

כמובן. "ברווז צלוי". 

אדית פיאף, בצרפתית – "אני רואה את העיר חוגגת… אני שומעת את צחוק הפורץ סביבי… אבודה בין האנשים שמתנגשים בי… המומה, חסרת אונים, נסחפת…" 

הפער בין הסבל לעליזות שמתגלמת בלחן אינו מתגלה בקלות, אבל יוצרת הסרט, גל שרליט, מחדירה אותו אלינו בסמוי ובתחכום: בני המשפחה מחכים לברווז הצלוי שלהם, קצרי רוח, עוטים מבטים של נימוס שמסתיר את הזרמים התת קרקעיים האלימים שנעים ביניהם. את החולשה של הבן. את היהירות של הבת. את האדנות של האב. את ההתנשאות של האם. וזהו גורלו של הברווז. להיות מוגש להם צלוי, גופו עדיין מובהק וברור, על צלחת מהודרת במסעדה. כלים ננעצים לתוך גופו המת. נתח מתוכו נבחן, מוכנס לפה, נלעס. 

אבל לא. הבן מתמרד. הוא מסיר מעל צווארו את העניבה. ואפילו האב פתאום נגעל ויורק מפיו את חתיכת הבשר שלא ערב לחיכו. האם יבין? האם יתרכך? אין סיכוי. הוא קם, כולו אלים ומוכן לתקוף את מי שהגיש לו את הברווז. האלימות אינה נפסקת. 

המוטו לסרטה של גל שרליט, המופיע בתחילתו, הוא שירו של ו"ה אודן Musée des Beaux Arts  שעניינו בסבל הנעלם, המתרחש בלי הרף לנגד עינינו הלא רואות. בשיר אין איש מבחין בייסורים של זולתו. כשישו, שיקריב את עצמו למען בני האדם, נולד, הילדים הגולשים באגם הסמוך אינם מעלים בדעתם איזה נס קוסמי מתרחש קרוב אליהם. כשמענים מישהו שנהפך כך לקדוש, החיים נמשכים: הכלבים ממשיכים להשתובב, הסוס מתגרד על עץ, והמענה ממשיך בשלו. כשאיקרוס נופל לתוך המים בשל יהירותו – הוא עף גבוה מדי וקרני השמש התיכו את הדונג שממנו יצר אביו את הכנפיים ניתך – נפילתו אינה מעוררת שום התרגשות. הכול ממשיכים בחייהם, כאילו כלום.

הנה שוב הנוצות שגל שרליט מביאה בתחילת הסרט: בני אדם מתנכלים ליופי של הציפורים, שהנוצות שייכות להן ולהן בלבד. הם הורגים את הציפור כדי להשתמש בה: לאכול אותה, או לגזול את נוצותיה לצרכים שלהם, ומתעלמים מהסבל שהם גורמים. 

אז מי, נשאלת השאלה, מושפל ונענש? על כך יש להמשיך ולהרהר.

"זפת ונוצות" הוא סרט קצר אך חכם ויפה להפליא. 

נטפליקס: אלפונסו קוארון, הסרט "רומא": האם כל הנשים לבד באותו אופן?

"אנחנו הנשים תמיד לבד," אומרת האישה שבצדה הימני של התמונה. היא בהירת שיער, לבנה. האישה שבצדה השמאלי של התמונה שחורת שיער ובעלת תווי פניה דרום אמריקנים ילידיים. הבהירה אוחזת בפניה של האחרת, כפופה לעברה. על פניה נסוכה הבעה ידידותית לכאורה, אבל יש בהן גם יותר משמץ של התנשאות, בעצם – של פטרונות. זרועותיה של כהת השיער שמוטות. הבעת פניה נוגה, כמעט אטומה, היא בוהה קדימה, כאילו נטולת רגש, לעומת החיוך המסוים הנסוך על פני האישה שבצד ימין.

המשפט מכיל את שתיהן: "אנחנו הנשים…" ואמור לכאורה לאחד ביניהן: גורל משותף להן. בהיותן נשים "לא משנה מה אומרים" הן בעצם לבד.

ויש באמירה הזאת לא מעט אמת, שאותה מביע סרטו החדש של הבמאי המקסיקני אלפונסו קוארון, "רומא"; סרט שחולל התרגשות רבה, לא רק בשל תכניו ואיכותו, אלא גם מכיוון שמדובר בפעם הראשונה שבה סרט מוקרן בו זמנית בנטפליקס ובה בעת, בימים אלה, גם בבתי הקולנוע. אין ספק שענקית הסטרימינג חוללה עם הסרט הזה מהפכה זוטא: אפשר לצפות בסרט עכשווי ומדובר מתוך הכורסה שבבית. אין ספק שמה שנטפליקס עושה מהפכני מאוד. כבר התרגלנו לאפשרויות צפייה רבות מהבית – בVOD, וכמובן בהורדה פירטית של סרטים מהרשת – אבל כאן מדובר בשירות שאינו רק חוקי לחלוטין: תמורת סכום לא נכבד אפשר לרכוש מנוי חודשי ולצפות באינספור סרטים, אלא גם בשירות עדכני לחלוטין. עד כה אפשר היה לצפות רק בסרטים ישנים יחסית שנטפליקס רכשו את הזכויות להקרנתם, או בסרטים ותוכניות שנטפליקס עצמה ייצרה. אפשר רק לקוות שמדובר בתקדים, ושגם בעתיד אפשר יהיה לצפות בסרטים המדוברים ביותר, בלי לצאת מהבית. אכן, כבר עתה אפשר להיווכח שאת אולמות הקולנוע גודשים בעיקר, או כמעט רק, בני הגיל השלישי. הצעירים יותר כבר יודעים מזמן "להוריד" סרטים ולוותר על היציאה מהבית. כמה ממבקרי הקולנוע המליצו לצפות בכל זאת ב"רומא" על המסך הגדול של בית הקולנוע. צפיתי בו במסך הבינוני בבית, ולא הרגשתי שהפסדתי משהו.

"רומא" עטור פרסים: הוא זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים בוונציה,  בפרס הקולנוע הבריטי העצמאי לסרט הזר הטוב ביותר, בתואר סרט השנה של מבקרי הקולנוע של ניו יורק, לוס אנג'לס, פילדלפיה, סן פרנסיסקו, וושינגטון, שיקגו, בוסטון, לאס וגאס, סיאטל ואטלנטה. גם בישראל זכה לעיטור כסרט השנה של פורום מבקרי הקולנוע.

ובצדק!

מדובר בסרט מיוחד במינו, רווי אהבה וגעגוע. הוא משרטט את דמותה של קליאו, המשרתת שנראית בתצלום שלעיל. אפשר לחוש בעוצמה רבה בכך שמדובר, כנראה, באישה אמיתית שהיוצר אהב בילדותו, והחליט להנציח אותה, ואת תקופת החיים (תחילת שנות ה-70), שבה הייתה משמעותית כל כך בחייו.

אבל הוא עושה הרבה יותר מכך. הוא מתאר בסרט, בעדינות מפעימה, את הפער הגדול שמתקיים בין חייה של גברת הבית למשרתת. גם במקום שבו האחרונה זוכה ליחס נפלא, כביכול. אוהבים אותה. דואגים לה. עוזרים לה. מטפלים בה בעת הצורך. אבל כשגבירתה אומרת לה, "אנחנו הנשים תמיד לבד", וכאילו מניחה את שתיהן בקטגוריה זהה, היא כמובן טועה לגמרי.

אכן, שתיהן נעזבות. הגברים שבחיי שתיהן מתגלים כמנוולים גדולים, שקרנים שאי אפשר לסמוך עליהם במאומה. שתיהן זקוקות עד ייאוש לגבר שלהן. הסצנה שבה בעלה של סופיה מגיע הביתה, לפני שהוא נוטש אותה ואת ארבעת ילדיהם, היא מופת קולנועי. לא רואים את פניו. הוא נוהג במכונית שנראית כמו חללית: גדולה, מהבהבת, כולה מתכת ואורות. הוא משמיע כמה צפירות צורמות. רצים לפתוח בפניו את השער. הוא שועט פנימה, בתנועה חלקה ובוטחת, מחדיר את המכונית אל המסדרון הצר מדי המיועד לה. עדיין לא רואים את פניו. רק את תנועות הידיים ואת כלי התחבורה העוצמתי המחליק קדימה. את פני מי כן רואים? את אלה של הנשים: אשתו והמשרתת, ואת פניהם של והילדים. הם מצולמים מלמטה, בתקריב, פניהם מוארות, הבעת פניהם אקסטטית ונפעמת לקראת בואו של הגבר. הסצנה מתכתבת עם תמונה מהסרט "מפגשים מהסוג השלישי" של שפילברג, שבה ניצבים בני האדם בציפייה מהולה באימה לקראת מפגש הצפוי עם חייזרים.

אכן, הגברים ב"רומא" די מזכירים חייזרים. התנהגותם לא אנושית. הם אלימים, אדישים, נרקסיסטיים, הם משאירים את הנשים "תמיד לבד". אבל איזה הבדל, בכל זאת, בין הלבד של האישה העשירה, גם אם היא נעזבה, גם אם נאלצת לעבור למקום עבודה אחר, לא עוד מורה, אלא עורכת ספרים במשרה מלאה, ובין זה של המשרתת התלויה בה לחלוטין! אנו זוכים להתוודע אל "מאחורי הקלעים" של חיי הבית העשיר. את חייהם של בני הבית אנו מכירים רק כשהם נפגשים עם אלה של המשרתות. אלה שרועים על הספות וצופים בתוכנית טלוויזיה מצחיקה, וזאת גונבת רגע של צפייה, עד שפוקדים עליה ללכת למלא איזו משימה. כשבעלי הבית מסתובבים אי שם בעולם, המשרתת מנקה, מסדרת, אוספת את הבגדים המלוכלכים שלהם, מכינה להם אוכל, מכבה את האורות בסוף היום, משכיבה את הילדים לישון ומעירה אותם בבוקר. הבית אינו שלה. הילדים אינם שלה. הלכלוך אינו שלה. אבל היא אחראית על כל אלה.

ובכל זאת, יש נחמה מסוימת בסרט: בידיעה שהילד שגדל והיה לבמאי זוכר את האישה ההיא, שהעניקה לו כל כך הרבה, ומכיר לה תודה ביצירתו.

הסרט היפני "המשפחה שלי": כשהטוב מתחפש לרע

מה קורה כשהטוב מתחפש לרע?

בדרך כלל אנחנו רגילים להפך: משפחות שנראות "טובות", ובעצם מתחוללות שם, הרחק מעין רואה, זוועות, בעיקר פגיעות בחסרי ישע, בדרך כלל – בילדים. אותם ילדים נראים אולי מטופלים היטב ומטופחים, אבל בחדרי חדרים, בחשאי, סובלים מהתעללות, באין מושיע.

אבל טוב בתחפושת של רע? זה כבר סיפור אחר לגמרי.

בסרט היפני "המשפחה שלי" אפשר בעצם לפגוש את שני סוגי התחפושת, אבל הטוב המחופש לרע הוא העניין העיקרי.

אז איך נראים חייהם של אנשים שהחברה מגדירה אותם "רעים"? מדובר בחבורה של אנשים קשי יום שמתגוררים ביחד במעין סככה עלובה. הם נראים כמו משפחה. יש בהם גבר ואישה, לכאורה – ההורים. יש ילד על סף גיל ההתבגרות, וסבתא עמלנית שעסוקה כל הזמן בתפירה, בישול וטיפול בשאר בני המשפחה. יש גם שתי נשים צעירות – בנות? נכדות? לא הכול ברור, ונדרש זמן רב למדי כדי להבין את טיב היחסים בין כולם.

ה"אבא" וה"בן" הצעיר מתפרנסים מגניבות. הם מתורגלים היטב, נכנסים ביחד לחנויות, האחד מסיט את תשומת לבם של המוכרים והאחר לוקח ובורח. אחת הצעירות עובדת כחשפנית במועדון מין. האחרת – כפועלת במכבסה, שמשם היא גונבת פריטים.

מה אומר ה"אבא" לצעיר הנתון תחת חסותו כדי להצדיק את הגנבות שהם מבצעים בצוותא? הוא מסביר כי רכוש שנמצא עדיין בחנות אינו שייך בעצם לאיש, ושכל זמן שהחנות אינה פושטת את הרגל, אין שום בעיה לגנוב ממנה. מסוג ההצדקות העצמיות האופייניות לפושעים.

בהמשך מסתבר שהסבתא, שמתרברבת בכך שהפנסיה שלה היא מטה לחמם העיקרי של בני המשפחה, בעצם מקבלת דמי לא יחרץ כדי שתמשיך להסתיר פשע כלשהו, אולי אפילו רצח. אודה שהפרטים המדויקים חמקו ממני, וזאת אחת ממגרעותיו של הסרט: הכול מתנהל במין אפרוריות לא מובנת, האמת אמורה להיחשף לאטה, אבל כשזה קורה לא הכול מתברר באמת ועד הסוף. אם מכיוון שהפענוח מהיר מדי, או משום שהוא נותר אניגמטי, גם כשהוא אמור להתפרש.

אבל הקו העיקרי של העלילה מתברר: בני המשפחה הללו בעצם אינם בני משפחה. נכון יותר להגדירם ככנופיית פשע. אנשים שהתקבצו ויחד משתפים פעולה כדי להתפרנס, לאכול, להתגונן מפני העולם וחוקיו הקשים.

ובכל זאת, הלקח שאנו לומדים מהמפגש אתם הוא שכן, יש פושעים שפשעיהם בטלים בשישים, שכן הם בעצם אנשים מוסריים, נדיבים, אוהבי אדם, טובי לב ורגישים עד בלי די.

כך למשל, אחרי אחת הגניבות, בדרכם "הביתה" אל הסככה העלובה שבה האנשים הללו מוצאים מקלט,  הגבר והנער הצעיר חולפים על פני מרפסת שבה עומדת ילדה קטנה, כבת ארבע. בעבר כבר שמו לב אליה, וכמו תמיד, היא נראית אומללה, וכנראה גם מורעבת. הם שולפים אותה מהמרפסת, לוקחים אותה אתם, ומחליטים לא להחזיר אותה לביתה, אחרי שהם שומעים באקראי את הוריה רבים בתוך הבית, ואת אמה המוכה צועקת אל אביה "גם אני לא רציתי שהיא תיוולד!"

הם חיים בעוני מחפיר, אבל רחמיהם נכמרים על הילדה והם מסרבים להחזיר אותה למקום שבו היא סובלת כל כך ופשוט קובעים עובדה, היא נשארת אצלם, והם מאמצים אותה אל לבם. דואגים לה. גונבים למענה בגדים. מאכילים אותה. מדברים אליה. משתפים אותה בחייהם העלובים. ובעיקר – אוהבים אותה.

"אם מישהו מכה אותך ואומר לך שהוא אוהב אותך, אל תאמיני לו", אומרת לה אחת מבנות ה"משפחה". "כשאוהבים נוהגים כך," היא מוסיפה, ומעניקה לילדה חיבוק ארוך, אמיץ, מעניק ביטחון, מחזק. הקשר האינטימי ביניהן מתעצם כששתיהן חושפות זו לעיני זו צלקת שנגרמה להן מהתעללות, ונוגעות זו בזו בחמלה ובהבנה.

לא אחשוף את ההמשך, כדי להותיר כמה פרטים לא ידועים מראש למי שמתכוון לצפות בסרט. אומר רק שהוא מאלף ומעורר מחשבות.

וגם – שמהרגע שהמציאות ה"שפויה", ה"מתוקנת" נכנסת לחייהם של האנשים הללו, אפשר להבין לא רק איך הטוב מתחפש לרע, אלא גם איך הרע מתחפש לטוב, ואיך אפשר להשוות בין שני סוגים הפוכים של תגובה לנגיעה בפצע.

כדאי לראות את הסרט, ולוא רק בשל חלקו האחרון, המעורר מחשבות.

"המשפחה שלי" זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן השנה.

אמש בפסטיבל הסרטים: "נורמנדי בעירום": סרט משעשע ומלבב

אז מה אם מלחמת העולם השנייה הסתיימה לפני יותר משבעים שנה? בנורמנדי היא עדיין מתקיימת, או לפחות השפעתה: גם מי שנולדו שנים רבות אחרי הניצחון זוכרים אותה. מה שהתרחש על אדמותיהם ממשיך להשפיע על עמדותיהם של האיכרים המקומיים, גם אם הם מתמודדים כיום עם בעיות אחרות לגמרי. במידה מסוימת, הזמן כאילו עמד מלכת: הכיבוש, הפלישה של בנות הברית שהחלה אצלם, ההפצצות שספגו, הנוכחות האמריקנית בכפריהם, צצים ומופיעים שוב בחיי היומיום שלהם.

הבעיה האמיתית שלהם כיום היא מצבם העגום כחקלאים. צרפת מייבאת תוצרת מארצות אחרות. ארגונים שדוגלים בשמירה על זכויותיהן של החיות מתנכלים לתעשיית הבשר, שהיא מטה לחמם של האיכרים הללו. מצבם בכי רע. חלקם קורסים, הבנקים מעקלים ציוד, וכולם חוששים מפני העתיד. כל הקשיים הללו אינם מוחקים טינות נושנות, עתיקות יומין: האם סבו של האחד באמת גזל את השדה מסבו של האחר? היכן המסמכים המעידים על בעלות? הם נשרפו במלחמה. אין הוכחות. בתוך חברה של אנשים שחיים בקרבה יתרה, מקיימים אספות (שמזכירות את האספות המוכרות לנו היטב מהחיים בקיבוץ), שבהן הם מגיעים ביחד להחלטות על עניינים הנוגעים לכלל, כל סכסוך כזה מקרין על שאר התושבים ומערב גם אותם.

על הרקע הזה יצר הבמאי הצרפתי פיליפ לה גיי סרט מקסים, משובב נפש, משעשע ומרגש.

אל הכפר הטרוד, כאמור, בבעיות פרנסה חמורות, נקלע צלם אמריקני נודע, שמחליט לצלם באחד משדותיו את אחד הצילומים הרגילים שלו. אותו צלם נוהג למצוא אתרים שמעניינים אותו, ולהעמיד בהם עשרות ואפילו מאות אנשים עירומים.

אחרי מחשבה שנייה ראש הכפר, שברגע הראשון דוחה את ההצעה, מבין שאם אנשי הכפר הקטן והנידח שבו מתרחשת העלילה ייעתרו לצלם ויסכימו להתפשט ולהצטלם בתמונה קבוצתית, הם יזכו לתשומת לב ציבורית בצרפת ובעולם כולו, ואולי כך יוכלו טענותיהם להישמע, ובזכות זאת ייפתרו הבעיות הכלכליות שהם מתמודדים אתן.

האם יסכימו תושבי הכפר להתפשט? מה ההתנגדויות שאתן יאלץ ראש הכפר להתמודד?

העלילה מתגלגלת בחן ובהומור. לא מעט פרצי צחוק נשמעו לאורכה, שכן היא מלווה בשנינויות רבות ומשעשעות.

מעניין במיוחד האופן שבו מציג הסרט את היוצר הגאון, הצלם-האמן המהולל. כך למשל, מציג האמן בהתפעלות בפני עוזרו הנאמן תצלום מימי מלחמת העולם השנייה, שמצא בחדר באכסניה שבה הם לנים. בתצלום רואים מאות מצבות שהונחו על קבריהם של חיילים אמריקנים שנפלו בקרבות.

העוזר מגיב כמו בן בן אנוש סביר: מביע עצב למראה צלבי המצבות הללו, ומפטיר משהו על כל הבחורים הצעירים שחייהם הוקרבו במלחמה.

אבל את הצלם התוכן בכלל לא מעניין. הוא מדבר "על הגיאומטריה": המראה של בית העלמין המשתרע מאופק עד אופק מרגש ומרתק את האמן באסתטיקה שלו. הוא מקבל ממנו השראה, וקובע שכך יעמיד את אנשי הכפר העירומים שהוא מתכוון לצלם. האם זאת דרכם של אמנים? לראות צורה ולא לחשוב על משמעויות? לא תמיד, כמובן. הצלם שלפנינו הוא כמובן מעין קריקטורה, אבל ברור גם שכמו בכל קריקטורה, דמותו מדגישה ומפריזה קווים קיימים.

על ההשראה לסרט סיפר הבמאי: "מאז ילדותי המוקדמת אני מבלה את החופשות שלי בבית משפחתי הנמצא בפרש שבדרום נורמנדי, שלושה קילומטרים מהכפר מל סור סארטה [שם מתרחש הסרט]. יחד עם זאת, ראיתי את אותן תמונות של אמן קונספטואלי שמצלם אירועים בעירום, בערים כמו ברלין מקסיקו סיטי ועוד. וחשבתי מה היה קורה אילו האמן הזה היה מגיע למקום שכוח-האל הזה בלב צרפת, ומארגן צילום כזה, שבו הוא מפשיט את האיכרים בשדה פתוח. זה סוג של התנגשות תרבותית שיכולה להוביל סיפור."

אכן, אחד מגיבוריו הראשיים של הסיפור הוא הכפר עצמו, נופיו והאנשים המאכלסים אותו. הם, התושבים האמיתיים, מופיעים בסרט. "לא הייתי צריך להביא דוגמנים מפריז", סיפר הבמאי, ותיאר את ההתנגדות של "השחקנים" המאולתרים להתפשט – ממש אותה ההתנגדות שמופיעה בעלילה של הסרט.

"אנשי הכפר הבינו שהם יכולים להעביר משהו ממה שקורה להם, ממצבם, בהשתתפות בתמונה. יש כאלה שאמרו שיעשו את זה מתוך הזדהות עם המטרה", סיפר פיליפ לה גיי, שגם כתב את התסריט. האמנות והמציאות מתערבבים אם כך בסרט, ואולי גם זה סוד קסמו.

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, "תיק נעדר": סרט עשוי היטב

 

מאחר שקראתי בשעתו את תיק נעדר, חקירה ראשונה ספרו הראשון של דרור משעני, ונהניתי ממנו מאוד, חששתי שמא לא אמצא עניין בסרט. למרבה ההפתעה לא כך היה, חרף העובדה שידעתי למעשה את פתרון התעלומה וזכרתי גם את המפתח שהביא לו.

הסרט עשוי היטב, וההמרה שיצרו שני התסריטאים, אריק זונקה ודרור משעני, שהעבירו את הסיפור מחולון לפריז, מוצלחת מאוד. השלד הבסיסי נשאר, אבל אברהם אברהם, הבלש הלא יוצלח, שלא תמיד מבין מה קורה סביבו, ששוגה, ומצליח בסופו של דבר כמעט בטעות, נהפך בסרט לפרנסואה ויסקונטי, בלש מותש וציני, שאשתו נטשה אותו לאחרונה. הוא גם אלים, שתיין, חוצה גבולות. לא דמות של הבלש השגרתי שהקוראים או הצופים מוזמנים ושמחים להזדהות אתו ולהתפעל ממנו.

בספר הרקע של חולון כפריפריה ישראלית עלובה משמעותי מאוד. אתרים רבים בעיר – שכונת קריית שרת, שכונת נווה רמז, רחוב אלופי צה"ל, רחוב ההסתדרות, כיכר סטרומה – מוזכרים לאורכו. גם השמות של הדמויות אֶבוֹקָטִיבִיים לקורא הישראלי. אבל מסתבר שהכול יכול לפעול היטב גם בפריז ובצרפתית. במקום חולות יש יער. במקום בתי דירות ישראליים טיפוסיים יש בתים צרפתיים, שכמובן נראים שונים מאוד מאלה שלנו; במקום עופר שרעבי יש דניס ארנו, אבל העיקר והמהות, נשארים: בצרפת, כמו בישראל, שכנים יכולים להיות מעורבים מדי בחיי זולתם, ובכל מקום יש הורים ששקועים בקונפליקטים איומים עם הילדים שלהם.

הבלש בסרט חווה קשיים נוראיים עם בנו, והשאלה אם פתרון התעלומה הבלשית יאפשר לו להתקרב אל הבן וליצור אתו מערכת יחסים בריאה יותר נשארת פתוחה.

כשהספר תיק נעדר, חקירה ראשונה ראה אור לראשונה, סיפר דרור משעני בריאיון עיתונאי כי החליט לכתוב בלש שאין בתחילתו, בניגוד לקונוונציה, גופה. מדובר אם כן בנער צעיר, רק בן שש עשרה, שלא חזר מבית הספר, והבלש מנסה להתחקות על עקבותיו ולהבין היכן הוא.

הדמות המעניינת ביותר בסרט היא זאת של יאן, השכן, שמתערב בחקירה מתוך מניעים אישיים. הוא מנסה לפתור את התעלומה, בין היתר כדי למצוא עניין בחייו ולהזין את האספירציות שלו, אשר מתניעות את העלילה. דרור משעני, שיצר את הדמות יודע מן הסתם דבר או שניים על הכלא המטפורי שבו שרוי אדם כמוהו, כפי שהוא מעיד על עצמו.

אחרי  תיק נעדר, חקירה ראשונה כתב דרור משעני והוציא לאור עוד שני ספרים בסדרת הבלש אברהם אברהם: השני: אפשרות של אלימות: אברהם אברהם, החקירה השנייה והשלישי: האיש שרצה לדעת הכל, שזכו גם הם להצלחה בעולם ותורגמו לשפות רבות.

במאי הסרט סיפר כיצד החליט לעבד את תיק נעדר, חקירה ראשונה: לאחר שהודיע למכריו שהוא מחפש ספר מתח שיתאים לעיבוד קולנועי בסגנון פילם נואר, נתנו לו כמה בעלי חנויות ספרים שלושה ספרים. אחד מהם הוסיף ברגע האחרון את ספרו של משעני, ואמר לו "אולי הספר הזה יתאים לך, יש בו משהו".

אכן, יש בו, בהחלט.

סרט הקולנוע "ג'ולייט, הגרסה הערומה": קומדיה רומנטית חביבה

מה קורה למי שפוגש במפתיע את מושא חלומותיו, האדם הנערץ עליו ביותר בעולם? תשובה לכך מעניקה סצנה בלתי נשכחת בסרט הישראלי "חולה אהבה בשיכון ג'" של שבי גביזון: "אוולין, אל תלכי, אוולין…" זועק כל לילה אל החושך חרפוף, בגילומו של שמיל בן ארי. כשאוולין חוזרת, כשהיא ניגשת אליו ומנסה לדבר אתו, נוכחותה הממשית רק מפריעה לו. הוא חייב להמשיך לערוג אליה לזעוק את שמה, כמו בשיר ההייקו "בקיוטו אני / ועדיין אני מתגעגע / לקיוטו". הכמיהה אינה נדרשת למימושה.

כך גם בסרט המלבב "ג'ולייט, הגרסה הערומה", המבוסס על ספר של ניק הורנבי. דנקן תומסון, מרצה ללימודי טלוויזיה במכללה ששוכנת בעיירת חוף באנגליה, סוגד לזמר רוק אמריקני שנהפך לאגדה אחרי שפרש והפסיק לשיר. תומסון מקים לזמר, טאקר קרואו, מעין מקדש במרתף של ביתו, ומייגע את אנני, בת זוגו, בהשמעות בלתי פוסקות של שיריו של הזמר, ובפרשנויות אובססיביות של חייו, שהוא עורך גם באתר אינטרנט המיועד למעריציו של הזמר, שם הם דנים בו בלי הרף ומפתחים עליו תיאוריות קונספירטיביות.

ואז קורה משהו מפעים ומשעשע, שאת פרטיו אין לחשוף מפאת החשש לספוילרים.

די אם נאמר שאנו עדים למפגש מאלף בין דימוי, אשליה ודמיון, לבין המציאות השונה מהם כל כך. הפער ביניהם מרתק ומעורר מחשבות על ההבדל שיש בין התדמית שיש לאנשים מפורסמים, לבין קיומם האמיתי, הכרוך בקשיים וקונפלקטים, בדיוק כמו לכל אדם אחר, אבל אינם נראים לעינם של מי שצופים בהם מרחוק ומעריצים אותם.

הצלחתו של הסרט נשענת במידה רבה על החן השופע של איתן הוק, המגלם את דמותו של הזמר, ושל רוז בירן, המגלמת את אנני.

אמנם עלילתו של הסרט צפויה למדי, שכן היא נשענת על תבנית שגורה, אבל מחפה עליה שפע של שנינות והומור אנגלי.

כדאי לראות!

 

היום בפסטיבל, סרט הקולנוע "הבטחה עם שחר": חייו המרתקים של רומן גארי

גם מי שמכיר את כל פרטי סיפור החיים של רומן גארי לא יכול היה שלא להתרגש מהסרט שהוקרן היום בפסטיבל הקולנוע בירושלים. הסרט נושא את שמו של אחד מספריו. "ההבטחה עם שחר" היא המחויבות שהטילה עליו אמו בהיותו ילד: את כל משאביה, אהבתה, את כל העניין שלה בחיים, את תשוקתה ואת שאיפותיה, מיקדה האם בבנה, וייעדה אותו להיעשות סופר, דיפלומט, שגריר, מצביא, גיבור מלחמה.

והוא מימש את כול ההתחייבויות הללו. רומן גארי זכה פעמיים בפרס גונקור, והיה דיפלומט ולוחם מעוטר באותות כבוד של צרפת החופשית ושל תנועת ההתנגדות.

ועם זאת, קשה שלא לתהות אם היה מאושר.

בתחילתו של הסרט אנו פוגשים אותו בבגרותו, נסער ובטוח שהוא נוטה למות. אשתו (שממנה התגרש לימים ונשא אישה אחרת, אם בנו היחיד) קוראת את כתב היד החדש שלו, שבו סיפר על ילדותו, על אמו, ועל הקשר יוצא הדופן שהיה ביניהם. שמו של כתב היד: "הבטחה עם שחר".

זכורה גם הפרשה המוזרה של חייו (היא אינה מופיעה בסרט, שכן התרחשה בשלב מאוחר יותר), כשהעלים את זהותו כסופר "רומן גארי", הופיע בפסבדונים "אמיל אז'אר", הצליח מאוד,  וזכה שוב בפרסים שאותם קיבל לידו בן משפחה צעיר שגארי בחר בו כדי שייצג אותו בפני העולם. העמדת הפנים פעלה היטב, עד כדי כך שהצעיר התחיל להאמין שהוא באמת סופר ששמו אמיל אז'אר. גארי לא נחשף עד יום מותו.

שום מוזרות אינה מפתיעה אחרי שמתוודעים אל הקשר של גארי עם אמו,  כי אהבתה הייתה כרוכה בשתלטנות קיצונית. אמו קבעה מה יעשה בחיים. כשרצה לצייר התנגדה, כי, כך הסבירה, ואן גוך מת עני והיא רוצה שבנה יתפרסם ויצליח בחייו, לא לאחר מותו. כשנסע לפריז ללמוד לא הצליחה להיפרד ממנו, וברגע האחרון, רק כדי לתת לו עוד חיבוק אחד, עלתה במפתיע לרכבת ולמרבה הבעתה שלו הספיקה רק בקושי הספיקה לקפוץ ממנה, אחרי שהרכבת כבר החלה לנסוע. כשהתגייס, הגיעה אליו ליחידה, אורחת לא קרואה, והסבירה למפקד שלו שהוא סובל מרגישות בגרון… זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה החליטה שעליו לנסוע לברלין ולהרוג את היטלר, כי אין ברירה אחרת. "כבר קניתי את הכדורים", היא מבשרת לו, והוא אומר לעצמו שהיה מעדיף להרוג את היטלר באוקטובר, כי  בקיץ הוא רוצה להישאר בבית בניס ולבלות על חוף הים. (אחרי כמה ימים היא נמלכה בדעתה והחליטה לוותר על השליחות, "וכך לא הרגתי את היטלר", כותב גארי ברומן שעליו מתבסס הסרט…) רומן לא היה רק מרכז חייה של אמו, הוא היה חייה. והוא, כך העיד, אהב אותה יותר מכול. "יותר מדי". וידע שעליו לספק את רצונותיה. להעניק לה בחזרה את מה שהיא רוצה ממנו, אחרי שהקריבה למענו הכול. "אני רוצה שתמות בשבילי", אמרה לו פעם בילדותו, כשנודע לה כי נמלט מפני חבורת בריונים שדיברו עליה בגסות ובוולגריות.

גארי מעיד על עצמו שלא הבין כי "חלומותיה נאיביים ומוגזמים", ועשה הכול כדי לרצות אותה. למעשה, נקודת המפנה בחייו, הרגע, כך הוא מעיד, שהפך אותו לאדם שנהיה בבגרותו, היה כאשר אמו שמה את עצמה ללעג של שכניה בווילנה. אחד מהם "הלשין" עליה למשטרה המקומית, כאילו היא סוחרת ברכוש גנוב. הסצנה שבה השוטרים הופכים את הבית, שוברים את מכונות התפירה שבאמצעותן פרנסה את בנה ואת עצמה, הבכי החנוק של הילד שהיה עד לפוגרום, מחרידה. אבל אחרי כן יוצאת האימא אל החצר המשותפת של הבניין וצועקת אל שכניה. מסבירה להם שבנה גאון. שהוא יהיה סופר, גנרל, שגריר. והם כולם פורצים בצחוק לגלגני שגם בעטיו יודע רומן שאין לו ברירה: הנקמה תבוא כשיצליח במשימה. כשייעשה כל מה שאמו הכריזה בפני כול.

לקראת סופו של הסרט צפונה הפתעה שגם היא נוגעת בקשר שבין רומן גארי ואמו. מי שיודע עליה מתוך קריאת ספריו, לא יופתע, ובכל זאת אין ספק שיתרגש.

מה היה קורה אלמלא שאפתנותה המופלגת של אמו של רומן גארי? האם היה נעשה סופר מפורסם ומצליח מאוד? כמובן שאין לדעת. אובדנה האם הוא הצער הגדול של חייו, שלא יכלה להיות לו נחמה.

אם משימתו החשובה של כל צעיר היא להינתק מהוריו ולחיות את חייו העצמאיים מהם, לא בטוח שגארי, חרף כל הצלחותיו, עמד בה. נראה כי עד אחרית ימיו נשאר כרוך סביב הדמות של אמו, גם שנים רבות אחרי שלא הייתה עוד.

הסרט מפליא להציג את הקשר שלו אליה, את תחילת לבלובו כסופר, את ייסורי האהבה המופרזת שחש כלפיה, ואת תוצאותיה.

סרט הקולנוע היפני "אהבתה מרתיחה את מי האמבט"

תחילתו של הסרט שובה את הלב:  ילדה יפהפייה ועצובה שחולקת את חייה עם אמה. בארוחת הבוקר רואים אותה מהורהרת, שקועה בעצמה, סובלת. היא לא רוצה ללכת היום לבית הספר.

עד מהרה מתברר מדוע: בסצנה חזקה מאוד, עדיין ברגעים הראשונים של הסרט, רואים אותה יושבת במקומה בכיתה, זמן קצר לפני תחילת השיעור. היא רואה את הבנות האחרות, חברותיה לספסל הלימודים, מגיעות, וכבר כולה מכווצת, מתכוננת לקראת הבלתי נמנע: כל אחת מהילדות, שבעצם אינן חברות אלא אויבות, חולפת לידה ונתקלת בכוונה בשולחן שלה. סבלה של הילדה, אזומי, קשה מנשוא. אבל אמה אינה מוותרת לה, מאלצת אותה להתמודד, ללכת בכל זאת לבית הספר, להתגבר, לא להיכנע לייאוש.

עד כאן הכול אמין ומשכנע. חבל שהיוצר, ריוטה נקאנו שכתב את התסריט וביים את הסרט, נסחף בהמשך למחוזות מופרכים ולא אמינים.

עניינו של הסרט בנטישה של אמהות, וככל שהוא מתקדם מסתבר שעוד ועוד דמויות שהן בעצם ילדות עזובות או אמהות נוטשות. יש גם אבא אחד נוטש, אבל הוא נשאר בשוליים, דמותו זניחה ולא חשובה.

התגליות השונות טומנות בחובן לא מעט הפתעות. כל מיני אמיתות חיים מתגלות, והסצינה ההתחלתית שבה אם ובת חולקות מידה לא מעטה של בדידות משותפת (די בהתחלה נודע לנו שאביה של הילדה, בעלה של אמה, נעלם לפני כמה חודשים) הולכת ומשתנה, עד שבסופו של הסרט מתמלא הקיום שלהן בעוד דמויות רבות, שכולן קשורות איכשהו באימא, בכוח ההשפעה הרב שיש לה על אנשים, בהשראה שהיא מעניקה להם כדי שילמדו לחיות כיאות, לנהל חיים שיש בהם משמעות וכוח, וידעו להיאבק באויביהם האמיתיים או המדומים.

כל זה נשמע נפלא. הבעיה שהתהליכים מואצים, די בסטירת לחי או בעלבון שהיא מטיחה באדם הניצב מולה כדי שישתנה לגמרי ויבין איך בדיוק עליו לנהוג מעתה ואילך.

במילים אחרות: יש משהו מופרך בהתפתחויות, ויותר מדי מעגלים נסגרים באופן מושלם, כך שלא נשארים קצוות פרומים או חידות שאין להן פתרון. לכל מרכיב בסרט יש הסבר מסודר שנקשר לשאלה כלשהי, והכול ביחד אמור להצטייר בשלמות נוגעת ללב, אבל המאמץ לטוות מארג שלם נכשל, כי חלק גדול ממה שקורה פשוט לא משכנע. סצינות מסוימות נחוות כאילו נלקחו מסרט הוליוודי שבלוני שבו נוצר איחוי מלאכותי של לבבות סדוקים. אפילו הסמליות שנקט הבמאי פשטנית מדי. בריאיון אתו הסביר כי יוצרי הסרט דיברו "על האם והבת ורצינו שלצופים יהיה דימוי של שתי הנשים הללו. האמא היא אדום והבת היא כחול בהיר. בדרך מסוימת הצבעים האלה מסבירים הרבה על הדמויות. באופן אישי אני אוהב את הצבע האדום. עבורי הוא מלא תשוקה ובעצם מושלם לדמות של האם מלאת האהבה. אני תמיד מודע לצבעים בסרט הזה."

עם כל ההסתיגויות, יש לציין לטובה את משחקה של האנה סוגיסאקי  (Hana Sugisaki), הילדה המגלמת את דמותה של אזומי. סוגיאקי משכנעת מאוד. על הבחירה בה סיפר הבמאי: "הילדה בסרט היתה מאוד אותנטית, גם באודישן היא היתה כזו. היא לא אהבה לעמוד בשקט אפילו לא לשנייה. בחרתי אותה דווקא בגלל זה. כולם מסביב התנגדו. כולם אמרו לי שיהיה לי מאוד קשה עם הילדה. והם צדקו (צוחק), היה לי קשה, אבל היא נתנה לי משהו שאף ילד שחקן לא יכול היה לתת. הצלחתי לקבל תגובות אמיתיות של ילדה. זה היה קשה ויחד עם זאת הנאה גדולה לביים את הילדה-שחקנית הזו".

מעלה נוספת של הסרט היא בצוהר שהוא פותח אל אורחות החיים ביפן (בהנחה שמה שמצטייר בו נאמן למציאות). מעניין לראות על איזה אוכל הם מתענגים, איך נראים בתי המגורים, בתי הספר ומנהגי האבלות שלהם, מה הם נוהגים ללבוש, מה מעסיק אותם. סרט כזה מספק את הצורך של מי שמעדיף להישאר במקומו, ובה בעת להתוודע אל מציאות חיים רחוקה.

הסרט זכה בפרסים רבים: בשלושה פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע, בהם לשחקנית הראשית, שחקנית משנה ותגלית השנה, בפרס הסרט הטוב ביותר, השחקנית ראשית, שחקנית משנה והשחקנית מבטיחה בתחרות הוצ'י לקולנוע, בפרסים בשלושה פסטיבלים בינלאומיים: פסטיבל הקולנוע של טוקיו, פסטיבל הקולנוע בבוסן דרום קוריאה, ופסטיבל הקולנוע הבינלאומי במונטריאול, ובשני פרסי משחק בתחרות קינמה ג'ופו.