תגית: סרט ישראלי

ירון זילברמן, סרט הקולנוע "ימים נוראים": לראות!

הייתה התלבטות: ללכת לצפות בסרט, או לוותר? האם נוכל לעמוד שוב בעוצמת הכאב שהושת עלינו אז, באותו לילה ארור של ה-4 בנובמבר 1995, ובעצם לא התפוגג מעולם, או שהחשיפה לאירועי אותם ימים תהיה קשה מנשוא? 

האם יש צורך או טעם בצפייה בו? הרי היינו שם, אז, ולא שכחנו מאומה. לא את ההסתה המפחידה, שלא הבנו אז את עוצמתה המסוכנת כל כך. לא את תחושת הזוועה. ולא את האשמה כלפי ילדינו – אספר שוב את סיפורה של בתי, שהייתה אז בכיתה ו', וכמה ימים לפני הרצח שאלה אותי, במה שנראה לי אז תמימות ילדותית, "מה יקרה אם יהרגו את רבין?" כן, כך. היא הרגישה. אני לא הבנתי. פטרתי את שאלתה בלא כלום. מה פתאום… מה פתאום שיהרגו את ראש הממשלה? דברים כאלה לא קורים. כך אמרתי לה אז, וכך חשבתי. כלומר – לא חשבתי.

עיקר ההתלבטות נבע מהחשש שמא הסרט משרת את עניינו של הרוצח. האם זהו עוד שלב ב"טיהורו"? האם זהו עוד ציון דרך שמביא אל מה שיוצרי החמישייה הקאמרית צפו שנתיים אחרי הרצח? יגאל עמיר לועג לנו, יגאל עמיר כבר יודע שעוד יסדרו לו חנינה? שהוא עשה את זה "בהשפעת האווירה הציבורית"? 

"אתם הרי יודעים את זה", אמר לפני 22 שנה רמי הויברגר, שגילם את הרוצח המחייך אלינו בבוז, בתחושה של ביטחון עצמי: יודעים שהוא עוד יצא לחופשי ויזכה לאהדה, שלא לומר – לתהילה.

האם אנחנו מוכנים לשתף פעולה עם החשש שמא הסרט, שמציג את נקודת ההשקפה של הרוצח, מועיל או יועיל לו? 

מה גם שהיו מבקרים שטענו שמדובר ב"סרט מיותר", שנוסף לכול – עשוי רע. 

ובכל זאת, הקולות האחרים שנשמעו, לא רק זכייתו של הסרט בפרס אופיר, חברים שצפו בו ואמרו שחייבים, הניעו אותנו להסתכן וללכת.

ובכן, אין לי אלא לחלוק על עמדתו המלומדת של אורי קליין, שלטעמו מדובר ביצירה "מיותרת". קודם כל, לטעמי הסרט עשוי היטב. לא רק מכיוון שהשחקן הראשי מיטיב לגלם את דמותו של הרוצח, אלא בעיקר מכיוון שהוא מציג לכאורה את נקודת המבט שלו, אבל מפליא בה בעת לסתור אותה, ולהראות לנו בעצם את הזוועה הגלומה בה.

הסרט פועל כמו ביצירה ספרותית משובחת שפונה אלינו מפיו של דובר שאינו מבין מה בעצם הוא מספר לנו ואיך הוא מפליל את עצמו בעינינו דווקא כשהוא מנסה להסביר ולהצדיק את עצמו (הדוגמה הקלאסית: לוליטה של נבוקוב, רומן שבו ככל שהומברט הומברט פורש בפנינו את זיכרונותיו, את "התאהבותו" בילדה שאינה אלא הקורבן האומלל שלו, כך גובר התיעוב כלפיו).

לא "ימים נוראים" אינו מעודד שום אמפתיה כלפי הרוצח, ולא הבנה למניעיו. הסרט מראה לנו את ההסתה הרבנית שהעניקה לו לגיטימציה, ואולי אפילו דחפה אותו במודע. הדמות השפויה היחידה מעולמו של עמיר היא זאת של אביו שמנסה למתן אותו, שמתפלץ מהרעיון שמישהו יעלה בדעתו "להוריד" את רבין (ועדיין אינו חושד בתוכניותיו של בנו), שמשתדל להסביר לו שרצח כזה אסור, שהוא רק יוביל למלחמת אחים, ששום דבר בעולם אינו יכול להצדיק אותו.

קטעי הארכיון המשובצים בסרט שוברים את הלב. פער בין התקווה לגדיעתה, בין השמחה לשבר, בין קריאתו של הנרצח "די לאלימות", דקות אחדות לפני שיורים בו, הייתה בלתי נסבלת ונותרה כזאת אז ועד היום. איך ייתכן שאדם שקורא לשלום, שמתרגש לנוכח האהבה והשמחה שדבריו מלאי התקווה, מובס כך, ברגע תמציתי וקטלני של שנאה צרופה ואלימות בלתי נשלטת? איך ייתכן ש"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה" כדבריו של הנביא ירמיהו? 

קטעי הארכיון שבהם מוצג בנימין נתניהו המסית מעל המרפסת בכיכר ציון, הפוסע בעקבות "ארון הקבורה" של יצחק רבין בעודו בחייו, אינם חדלים להחריד. מי שהיה שם יודע וזוכר. מי שנולד אחרי אותם ימים צריך להיחשף למה שהתחולל באותם ימים. לברוטליות. להתרת הרסן. לקיצוניות שריקדה וצעקה מוות באוזניו של שליח ציבור שניסה להשכין שלום, ואף גזרה עליו מוות. 

איך ייתכן שאחד גדולי המסיתים עדיין מכהן בתפקיד ראש הממשלה? 

לראות את נתניהו עומד שם על המרפסת, מרוצה מעצמו, זחוח כדרכו, ערמומי ושטוף זדון, מחשב את צעדיו, ולדעת שבמשך רוב השנים שיבואו אחרי הרצח אותו מסית ישלוט בחיינו ובסדר היום שלנו, ישתה את כספנו לצורך הנאותיו, ימשיך להסית ולפלג, לתמרן ולרמות, לבלבל ולהערים, לחייך את חיוכו הנבזי, ולבלבל את אותו חלק בציבור שמצליח לא להבחין בכל אלה או סתם להתכחש לעובדות – כל זה קשה מנשוא.

לא בכדי נקרא הסרט "ימים נוראים". אכן, הם היו נוראים אז והם רק נעשו יותר נוראים מאז. 

יצאתי מהסרט שטופת דמעות, כאילו שהרצח התרחש רק אמש, ואני עדיין לא מאמינה, עדיין לא קולטת. כאילו שאני עדיין מרגישה שהוטל עלי אישית לעשות משהו כדי שבתי לא תנוד לי בראשה בכעס, באכזבה, בהאשמה, כשהערתי אותה בבוקר וסיפרתי לה שצדקה. שרצחו את רבין. ועדיין לא ידעתי אפילו לקראת אילו ימים חשוכים אנחנו יוצאים. כי בימים שבאו מיד אחרי הרצח התפשט בארץ מין יגון כללי, מין תחושה שהנורא מכל קרה ומעתה דברים ישתנו, למדנו משהו, לא ניתן עוד להסתה להשתלט על חיינו. כל כך תמימים היינו.

"ימים נוראים" הוא סרט חשוב. האם יתקבל לתחרות האוסקר? מה הוא יגיד לבני עמים אחרים שייחשפו אליו, אל הפנטיות הדתית שהוא מתאר, אל הרשע האלים שהיא הטיפה לו? 

ימים יגידו. 

מיכל אביעד, "אישה עובדת": מי אשם?

משפט אחד שנאמר לי – "מחר תבואי מבושמת ובלי תחתונים" – הטה את הכיוון שבו נעו חיי. הייתי אז סגן צעירה, בת 20, בחיל האוויר. בדיוק בימים שבהם החלטתי לחתום קבע, להישאר ביחידה, התחלף המפקד הישיר שאתו עבדתי, וכבר בשבוע הראשון לבואו של המפקד החדש פנה אלי זה, חייך מתחת לשפם, ואמר את מה שאמר, ספק התלוצץ, ספק התכוון ברצינות. לא נשארתי שם כדי לבדוק. הודעתי שאני לא חותמת. השתחררתי. נסתי על נפשי.

זאת, כמובן, הייתה רק הטרדה אחת מיני רבות שחוויתי, ולאו דווקא הקשה שבהן. 

כידוע כבר לכולנו, בזכות "אחת מתוך אחת" כמו גם תנועת MeToo, אין כמעט, או בכלל, אישה שלא חוותה הטרדה מינית כלשהי, בדרגת חומרה כזאת או אחרת. 

הסרט המשובח "אישה עובדת" עוקב אחרי התפתחותה של הטרדה מינית במקום העבודה, ועושה זאת ברגישות ובחוכמה רבה. הוא מתאר את האופן שבו הפוגע טווה את קוריו. את הפגיעות הנשית. הפחד. את המאבק הבלתי אפשרי של האישה בין הצורך שלה להשתלב בעולם, לפעול בתוכו כאדם מוכשר ובעל ערך שיכול להגיע להישגים, לבין התלות שלה בבוס – הגבר רב העוצמה, שבידיו היכולת "לקדם" אותה, לאפשר לה לא רק לבטא את היכולות שלה, אלא גם להתפרנס, לתרום לרווחה של משפחתה. מה הסיכוי שהוא יתייחס אליה כאל אדם שווה ערך, שהמגדר שלו לא משנה? 

יש כמובן בעולם גם גברים אחרים. כאלה שמכבדים את הזולת, גבר או אישה, צעיר או מבוגר, בהיר או כהה, גבוה או נמוך… כאלה שרואים באישה אדם, לא רק אובייקט לתשוקה, חיזור, השפלה, הכנעה. ועם זאת, רוב הנשים, רוב הזמן, דרוכות בחברתם של רוב הגברים. אמון אינו ברירת המחדל, אלא הוא משהו שחייב להתפתח בעקבות אינטראקציות רבות שבהן גבר מוכיח שוב ושוב לאישה שהיא יכולה לסמוך עליו, שהיא יכולה להיות בטוחה שאינו מסוכן לה, שלא יתבע ממנה משהו, שלא יביך, יאיים, יפלוש, ידרוש. 

כמה דריכות נדרשת. כמה זהירות. ואיזו תחושה של אחריות, שלא לומר – אשמה! – כשאישה "מתרשלת" ושוכחת לרגע את מה שהיא יודעת היטב: שעליה לעמוד כל הזמן על המשמר. 

אורנה יודעת שבני, הבוס שלה, מסוכן. אבל היא זקוקה מאוד לעבודה. והיא מצטיינת בה. האם תצליח לשמור על עצמה? ואם לא – על מי תטיל את האשמה? על מי יכעס בעלה האוהב, על התוקף, או על הקורבן? אז מה אם היא מתעבת, נגעלת, נרתעת, אז מה אם יש הרף רגע אחד שבו היא משותקת מפחד, מתדהמה, שבו היא קופאת, כמו שקורה כמעט תמיד לקורבנות, אז מה אם הכוח הגופני הרב יותר שהעניק לו הטבע מאפשר לו לדחוק אותה, לגבור עליה? היא זאת שמרגישה אשמה, היא זאת שלוקחת על עצמה את האחריות, היא זאת שמואשמת, מתוכה, ומבחוץ. כל כך מקומם! (וכל כך אמיתי!) 

עוצמתו של הסרט בכך שהוא עושה הכול בעדינות, ביושר ובדייקנות. משחקם של לירון בן שלוש (ששבתה את לבי גם בסרט "את לי לילה"), אושרי כהן ומנשה נוי נפלא. במהלך ההקרנה מתעוררת תחושה שאלה אנשים אמיתיים שמגיחים אלינו מהמסך, לא שחקנים שמגלמים דמויות. אלה אנחנו. גברים ונשים, שעדיין צריכים ללמוד.

סרט הקולנוע הישראלי "בוקר טוב, ילד": האם זאת הישראליות?

האם זאת, אם כן, הישראליות? לשבת בבית הקולנוע לצדו של מי שנפצע אנושות כשהיה רק בן עשרים, עד כדי כך שהסובבים אותו היו בטוחים שנהרג? לצפות ביחד אתו – שהיה מאושפז במשך חודשים ארוכים, איבד את מאור עיניו שהוחזר לו רק כעבור שנה – בסרט העוסק בפציעתו האנושה של חייל ישראלי צעיר? לגחך ביחד בסצנה המתעדת ביקור אופייני של פוליטיקאי שבא לבית החולים לטובת התצלום עם הפצוע?

"המחיר שהמדינה משלמת גבוה מאוד", מפלבל הפוליטיקאי שבסרט בעיניו וממשיך הלאה עם כל הפמליה שלו ועם הבטחותיו הלא נחוצות. 

אז מי באמת משלם "מחיר גבוה מאוד"? החייל, עמרי. חברו שנהרג. הוריו של החבר שבאצילות נפש מופלאה מוצאים את הכוח לבוא ולבקר את עמרי בבית החולים. מפקדו של החייל שסוחב אתו טראומה משלו. ואביו. גם הוא ניצול מאחת המלחמות "שלנו" וממוראותיה.

כולם פגועים. כולם מתמודדים. כולם מנסים להתאושש. להשתקם. לאזור עוז ולהמשיך, למרות הכול, עד הפעם הבאה שתגיע עד מהרה, הרי ברור לכולם.

"בוקר טוב, ילד" הוא סרט קאמרי שעשוי היטב. הדרמה היא של הדמויות, של היחסים ביניהם, של הכעסים הבלתי נמנעים, ושל האהבה העצומה שכל האנשים הללו חשים זה כלפי זה, של מסירותם המופלאה, ושל כוחות הנפש הלא מובנים. ולא רק משום שאין להם ברירה.

כל השחקנים מגלמים את תפקידיהם באופן מופלא. קרן מור היא האימא, שקשת הבעות הפנים שלה רחבה, משכנעת ומדויקת, ויוצר הסרט, שרון בר זיו, מגלם את האבא, דוד.

על תהליך היצירה סיפר בר זיו כי אחרי מות אביו החל לכתוב את התסריט, והשלים אותו תוך כמה שבועות. הוא חש כי במהלך הכתיבה צלל "אל תוך התת מודע הקולקטיבי," ודיווח משם על האהבה המשפחתית העוטפת כל אחד מאתנו, גם אם בדרך כלל "היא נותרת נסתרת מן העין".

בר זיו מספר כי בחר לגלם את האב ובכך השלים לא רק את המעשה קולנועי הכרוך בכתיבה, בימוי משחק, אלא הוסיף עליו גם "מהלך מנטלי, רגשי ואישי", שכן היצירה אפשרה לו "להיות בו זמנית ילד והורה אוהב."

עוד סיפר כי במהלך החזרות לקראת צילומי הסרט נעזר בד"ר ירון סחר, המומחה לפגיעות ראש בבית לווינשטיין המטפל אישית בשיקום פגיעות ראש של חיילי צה"ל. הרופא נרתם למשימה ויעץ לבמאי ולשחקן אביב אלקבץ המשחק את החייל הפצוע. לכאורה תפקיד פשוט, ובעצם לא כל כך.

ד"ר סחר, כך סיפר הבמאי, עזר לשחקן לגלם את פצוע הראש באופן אמין, הראה לו כיצד להניח את גופו, וכיצד להגיב. 

ד"ר ירון אף שיתף את השחקן והבמאי בכך שבאותה קומה שבה שהו שוכב חייל פצוע עם פגיעת ראש דומה. "הרגשנו שאנחנו מספרים סיפור קולקטיבי, רחב יותר של תקווה אנושית".

שמחתי "לפגוש" בסרט את דר רוזנבאום היפהפייה, תלמידתי לשעבר בתלמה ילין. דר מגלמת אמנם תפקיד זעיר בסרט, אבל תורמת לו בחיוכה המלבב, ואין לי ספק שזאת רק תחילת הקריירה הקולנועית שלה. 

כדאי מאוד לצפות ב"בוקר טוב, ילד". יש בו תקווה ואהבה. והכאב שחשים בו  אינו נגרם רק ממנו, אלא מהמציאות שהולידה אותו. הפוליטיקאים המבקרים פצועים ומאמינים שיצאו ידי חובתם הם אלה שחייבים למנוע אותה.

"את לי לילה": סיפור על אהבה והחמצה

לירון בן שלוש

הסרט "את לי לילה" מסתיים לכאורה בדיוק במקום שבו החל: במיטה המשותפת לשתי אחיות שחולקות את לילותיהן, חבוקות. האחת מסורה לאחרת בכל מאודה; האחת נזקקת עד בלי די והאחרת מעניקה לה את חייה.

חלי וגבי חיות ביחד, חנוקות ואבודות בדירה קטנה, נטולות כל תקווה. גבי מפגרת בשכלה, וחלי מטפלת בה, בלי שום עזרה מאף אחד. אדרבא, כשהסביבה מתערבת, היא רק מקשה: השכנים מאיימים, מתערבים וכועסים, ואפילו אמן של האחיות מגיעה רק לביקורים נדירים וברור לגמרי שאינה שותפה למצוקה, אינה מבינה את גבי ולמעשה לא ממש מתעניינת בה. (את התוקפנות והכעס של שתי האחיות כלפי האם המזניחה מחצינה גבי, כאשר בביקורה היחיד של האם היא מתנפלת עליה ותוקפת אותה). בשעות הבוקר נאלצת חלי להשאיר את אחותה לבדה בבית, כדי לצאת לעבודה – היא מפרנסת את שתיהן כשומרת בבית ספר. בשעות שחלי נעדרת, נוהגת גבי לחבוט את הראש ברצפה. השהייה לבדה בבית מסבה לה סבל שאינה מסוגלת לשאת. בדידותן המשותפת נראית כמצב שאין ממנו מוצא. מה כבר יכול לקרות בחייהן?

אבל הבלתי אפשרי מתרחש. שני שינויים משמעותיים חלים, שניהם מפרידים במעט את הקשר הסימביוטי, המוחלט, החנוק לגמרי, שיש בין האחיות: בשל ההתערבות הלא רצויה של אחת השכנות נאלצת חלי לשלוח את אחותה למעון המיועד לאנשים במצבה, כל יום לכמה שעות, בזמן שהיא נעדרת מהבית. בה בעת יוצרת חלי קשר זוגי עם מורה מחליף שמתחיל לעבוד בבית הספר.

דאנה איבגי

הגבר הצעיר שנכנס לחייהן של חלי, ובאופן בלתי נמנע גם לאלה של גבי, אמור ויכול לגאול את שתיהן. נדיבותו נדירה, שום דבר לא מבהיל או מרתיע אותו והוא שופע מסירות ואהבת אמת. הוא משתלב במציאות שלהן ומתחשב בצרכים המיוחדים של גבי. לא רק שהוא מקבל אותה, הוא גם מגלה כלפיה רגישות והבנה מיוחדות במינן. כאן, במקום הזה של החסד, יכול היה הסיפור להיעצר, אבל הסרט "את לי לילה" מבקש לספר לנו על הטבע האנושי המכשיל, להראות לנו כיצד חטא הגאווה יכול להתגלות גם במקומות הכי לא צפויים.

לירון בן שלוש

על חטא הגאווה, ההיבריס, כתב אריסטו בחיבורו המפורסם "הפואטיקה" שהוא "מעשה המבייש את קורבנו על לא-עוול-בכפו, למען מילוי הסיפוק של עושה המעשה". בטרגדיה היוונית כרוך ההיבריס בשגיאה שעושות הדמויות, והוא הסיבה לחורבנן.

וכך עושה חלי ברגע מסוים את טעות חייה. זוהי טעות שלעולם לא תהיה לה תקנה, איומה וטרגית, מעשה שיחזיר אותה כביכול אל נקודת ההתחלה, אל אפלת הלילות ובדידותם, אל חוסר המוצא. מה עוד יהיה לה בחייה, לאחר שסתמה בשגגה את הגולל על הפתח היחיד שהיה יכול להיות לה?

בספרה יסודות הטרגדיה כתבה דורותיאה קרוק כי "הידיעה הנובעת מהסבל הטראגי חייבת להיות כזאת שיש בכוחה לשפוך אור על אספקט בסיסי של הטבע האנושי."

חלי לומדת לקח מר על עצמה, על העיוורון שבו היא מסוגלת ללקות, על התוצאות המרות של פזיזותה. אין שום נחמה בתמונה האחרונה, שבה נראות שוב שתי האחיות חבוקות, מנותקות מכל קשר אחר, ביחד וכל כך לבד. כל אחת מהן ידעה בדרכה אהבה שאין בה תוחלת. שתיהן שבויות, של עצמן, של גורלן, של חוסר היכולת שלהן להיחלץ מתוך המציאות שנגזרה עליהן, ביחד ולחוד.

דנה איבגי ולירון בן שלוש

המשחק של לירון בן שלוש המגלמת את חלי ושל דאנה איבגי, בדמותה של גבי, מפעים. העדינות, הקרבה, המגבלה, הצער, הרצון הטוב, חוסר ההבנה – כל אלה מצטיירים בדייקנות. מפליאה במיוחד יכולתה של דאנה איבגי להביע את מגוון הרגשות של אישה שנמנעה ממנה היכולת לתקשר. איבגי מצליחה להביע שמחה, תשוקה וכאב אילמים, נטולי מילים, כבושים, מתפרצים, קיימים מאוד.

לירון בן שלוש

jokopost

הרשומה, באתר