תגית: סרטים צרפתיים

מיכאל הנקה, "סוף טוב": מדוע המציאות בטלוויזיה יותר טבעית

כשרואים בטלוויזיה עוף טורף ציפור קטנה, זה לא מרגש במיוחד. זה נראה בסדר, "טבעי". אבל אם מסתכלים מבעד לחלון ורואים שם ציפור אמיתית טורפת, נחרדים, עד כדי כך שהגוף כולו רועד.

לקראת סופו של סרטו החדש של מיכאל הנקה, "סוף טוב", אומר את הדברים הללו סבה של ילדה בת שלוש עשרה לנכדתו. הוא משתף אותה בחוויה שעברה עליו – הציפור שנטרפה לנגד עיניו, ומספר לה כמה התקשה להכיל את המראה. בשיחה שהוא מגלגל אתה הוא מבקש לברר מדוע ניסתה להתאבד, אבל בעיקרו של עניין דבריו הרי נועדו לנו, הצופים בסרט, אלה שרואה שחקן המתיימר להיות סבא לילדה בת שלוש עשרה, דמות של גבר מזדקן, מיואש מהחיים, שמבקש את נפשו למות. והוא מזכיר לנו: החיקוי לטבע, המימזיס – המשחק שלו – נראה "נכון" ו"טבעי" יותר מאשר המציאות עצמה.

אכן כך: עם העיצוב האמנותי, כלומר – עם ייצוגה של המציאות – אנחנו מסוגלים להתמודד באופן שונה מאשר עם מה שמכונה החיים עצמם. כך למשל בסרטו הקודם של הנקה, "אהבה", שיצא אל האקרנים ב-2012, הביא בפנינו הבמאי את המצוקה היומיומית, הקשה מנשוא, של גבר שנאלץ לטפל באישה שהוא אוהב עד כלות הנשמה – שלה. שכן בשלב מסוים, מתוך חמלה עליה, מתוך הייסורים הבלתי אפשריים של עצמו – אין לדעת מה מכריע את הכף – הוא חונק אותה למוות.

במציאות – מעשה בלתי אפשרי. פשע דוחה ומחריד. משפט. פסק דין. גזר דין. מאסר עולם. בקולנוע – ביקורות מהללות, פרס אוסקר, צופים נרעשים ומתרגשים. אהבה או זוועה? ייסורים או מסירות? פושע או גיבור?

העיצוב האמנותי נועד לאפשר לנו להסתכל מקרוב על מה שבמציאות אי אפשר לבחון בלי להיחרד. השאלה שנשאלה בסרט "אהבה" הייתה – עד מתי ועד כמה אמור אוהב לשאת את נטל הטיפול במי שאין לה תקומה, ובאיזה שלב אובדן כבודה האנושי אינו מצדיק עוד את ההקרבה העצמית.

הבעיה שאת הרעיון שלפיו עיצוב אמנותי מאפשר לראות דברים שבמציאות הם בלתי אפשריים – תמציתו של "סוף טוב" ואולי בכלל של מעשה היצירה, כפי שמיכאל הנקה רואה אותו – היטיב הבמאי להביע במילותיו של הסב, אבל לא בסרט כולו, שרובו מייגע למדי. למעשה, מתעוררת תחושה שאפשר היה לקצץ חלקים נרחבים מתוכו, כאלה שבהם התמונה נמשכת בלי שום צורך, ולא היינו מפסידים מאומה. כך למשל סצינה באתר בנייה שרואים מרחוק, כמו ממצלמת אבטחה,  בשוט ארוך ואינסופי, אישה נוהגת במכונית, ונוהגת, ונוהגת… כלב נובח במשך דקות ארוכות, מכונית מגיעה, מתמרנת, מחנה – המון רגעים מנופחים באוויר ומעוררים את התחושה שנמתחו כדי לייצר סרט באורך מלא.

ועם זאת, אי אפשר לפסול אותו לחלוטין, כי הוא כן מעורר עניין, בעיקר בזכות האופן שבו הוא הולך ומתגבש, כמו התצלומים שהופיעו בעבר בחדרי חושך, בתוך תמיסת פיתוח: עוד ועוד פרטים צצים בהדרגה לכדי תמונה שלמה. בהתחלה שום דבר אינו ברור, כל מיני אנשים אומרים ועושים דברים ואז, לאט לאט, החלקים נקשרים והתמונה השלמה מתבהרת ומתבררת.

הנקה מבקש ב"סוף טוב" למתוח ביקורת על עולם הבורגנות השבע והזחוח. להצביע על יחסי הניצול שבין העשירים לבין מי שעובדים אצלם כמשרתים או כפועלים.

בכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-18.11.2017, העוסקת ביחסי הכוחות הללו, "בין המשרתים לאדונים" תיארה טליה, אחת המרואיינות, שעבדה במשך שנים כשפית על ספינת תענוגות של אחד מעשירי הארץ, את היחסים הללו: "היא לא שוויונית, אבל מטרתה האמיתית, אם את טובה בזה, היא לייצר בשביל המעסיקים את האשליה שהיא כן שוויונית. כי הם רוצים להרגיש שהם אנשים רגילים. היו לנו שיחות על המצב הכלכלי ועל המחאה החברתית. הם הדגישו כל הזמן כמה הם תורמים לחברה, ואני לא אמרתי מה אני באמת חושבת. את לא יכולה להתעמת איתם בגלוי. הם רוצים להרגיש שהם סבבה".

(עוד מהכתבה: "פרופ' אורלי בנימין מהמחלקה לסוציולוגיה והתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן, שמלווה מחקר דוקטורט של אירית פורת בנושא העסקת מהגרות עבודה בתוך המרחב הביתי, לא מסתפקת בטרמינולוגיה של אדונים ומשרתים, היא טוענת שגם על העבדות אי אפשר לדבר בלשון עבר. 'גם בהווה יש לנו נתונים על מיליוני בני אדם ובמיוחד ילדים שחיים בתנאי עבדות. ההתנגדות לביטול העבדות מעולם לא נחלשה ובהקשרים רבים אפשר לראות את ארגוני הגלובליזציה הכלכלית ככאלה שפועלים על מנת לשמר עבדות בצורות שונות, כמו למשל המאבק בהתארגנות עובדים.'")

בחלקים מסוימים מצליח הסרט "סוף טוב" להדגים היטב את התיאור של טליה, שעבדה כשפית בספינת שעשועים. עם זאת, נראה שהנקה לא גיבש עד הסוף את הקונספציה הכוללת של היצירה: האם הסרט מתמקד בזקן שרק נראה דמנטי, ובעצם, כמו השוטה אצל שייקספיר, הוא האדם שרואה את האמת, וגם יודע לומר אותה? האם הסרט עוסק בבוגדנות? או שהוא מבקש להביא בפנינו את סבלה של ילדה שעולמה חרב? או את מוזרותה? האם האנשים הללו תמימים או מנוולים? שקרנים או אומללים? ראויים לאהדה או לתיעוב?

השאלות הללו אינן זוכות למענה, ולא משום שהסרט מורכב מדי, אלא מכיוון שטרם החליט מה הוא רוצה לספר לנו, ומה מצוי במוקד העניין שלו.

לפחות הפתעה אחת הוא מזמן בפנינו, כשמבינים את הקשר בינו לבין הסרט "אהבה", ולא רק בשני השחקנים הראשיים, איזבל הופר וז'אן-לואי טְרָנטיניאן, אבל כדי להעריך את ההמשכיות יש להכיר ולזכור את הסרט הקודם (וגם אז, נדמה לי שלא כל הפרטים מתאימים).

ונסן גארנק, "בשם בתי": האם מערכת הצדק בצרפת, וגם בישראל, כושלת?

מה קורה כשמערכת הצדק כושלת? האם אפשר בכלל לסמוך עליה – בצרפת, ואולי גם בישראל? – איך ייתכן שאינה פועלת כיאות? מדוע היא מגינה על מי שמצטייר כפושע, רוצח, אנס? איך נוצר הפער בין מה שנראה כמובן מאליו, לבין התוצאות הלא מובנות בכלל? איך ייתכן שאימא מגינה בחירוף נפש על הפושע שפגע בבתה?

הסרט "בשם בתי" מציג את כל השאלות הללו. על חלקן הוא משיב. אחרות נשארות סתומות ומטרידות מאוד.

"בשם בתי" מתעד, אך לא כיצירה דוקומנטרית, מקרה מוכר, ועוקב אחרי שלביו בדייקנות, גם אם אינו כולל את כל הפרטים: גבר צרפתי שבתו בת הארבע עשרה מתה במפתיע כששהתה בחופשה בבית אמה ובעלה השני, הגרמני, חושד שהנערה, קָלִינְקָה, לא מתה מוות טבעי.

חשדותיו מתעצמים כשמגיע אליו דו"ח הנתיחה שלאחר המוות שערכו השלטונות הגרמניים. כמה מהפרטים המתגלים אינם מתיישבים עם תיאור המהלכים שהביאו למותה של קלינקה, כפי שסיפרו לו עליהם אמה ובעלה, שהוא רופא.

חשדותיו נהפכים לוודאות אחרי שמתירים לו להוציא את הגופה מקברה ולערוך בדיקה נוספת. מכאן ואילך מתחילה בעצם עלילתו המרכזית של הסרט: האב, אנדרה במברסקי, מנסה להפעיל את הרשויות כדי שהפושע, ד"ר ברומבך, יישפט וייענש, כיאות.

התהליך נמשך במציאות עשרים ושבע שנים. האב הקדיש לו את חייו. שוב ושוב כשלה מערכת הצדק. שוב ושוב הצליח הפושע, בחסות מערכת המשפט, לחמוק מעונשו.  גם כשהתגלו מקרים נוספים, שבהם הואשם בפגיעה בנערות. אלה אינם ספוילרים, כי הדברים ידועים וזכורים מהתקשורת. קלינקה, אנדרה במברסקי, דיטר ברומבך, דניאל ­(האֵם), אינם דמויות בדויות. אלה שמותיהם האמיתיים של האנשים הללו, וזהו סיפורם.

עניינו של הסרט, העשוי היטב, ומצליח לרתק, גם כשהמהלכים הצפויים בעצם ידועים מראש, הוא בשאלות הרבות שהוא מציג. ובראשן – איך ייתכן? איך יכול רוצח לחמוק מעונשו, כשההיגיון הבריא, הפשוט, אומר שהראיות זועקות לשמים, שמדובר בפושע ודאי? איך?

ואיך ייתכן שהאימא ממשיכה לתמוך בו, גם אחרי שהם מתגרשים (לטענתה – בלי שום קשר למות בתה), איך זה שהיא מתכחשת לעובדות ולראיות? מסרבת להודות? מסרבת להאמין?

בקשר לאימא התשובה אולי לא מובנת, אבל ידועה ומוכרת. למרבה הזוועה תגובותיה קלאסיות, כמעט אוניברסליות. ידוע היטב מהמחקר כי אמהות של נפגעות תקיפה מינית בתוך המשפחה אינן מוכנות לראות את מה שקרה לילדה. לפעמים מלכתחילה שיתפו פעולה עם הפוגע. לפעמים "רק" ידעו מאז ומתמיד, והעלימו עין. מדובר בנשים נרקסיסטיות, ילדותיות, מרוכזות בעצמן ובצרכים, רצונות ותשוקות שלהן, לא של בנותיהן. הן אינן מוכנות, כנראה גם לא מסוגלות, להתמודד עם האמת.

"אמהּ מעולם לא עמדה באמת לצדהּ," כותבת ג'ודית הרמן בספרה טראומה והחלמה כשהיא מתארת מה שקורה לבנות שחושפות את סוד הפגיעה, "ואי-אפשר לסמוך עליה בשעת משבר. אם לא יינקטו צעדים להגנה על הבת, רבים הסיכויים שזוג ההורים יתאחדו נגדה ויסלקו אותה מהמשפחה."

בסרט שלפנינו הבת מתה ואינה יכולה לחשוף את הסוד. אביה עושה זאת במקומה ולמענה, והאימא מגיבה בדיוק כמו האימהות שג'ודית הרמן מתארת: מאחדת כוחות עם הפוגע, מסרבת בכל תוקף להאשים אותו, תוקפת את חושף הסוד.

האם אפשר להזדהות עם מצוקתה של האם? הבמאי נותן לה פתחון פה. בריאיון אתו סיפר כי האב הציע לו להיפגש עם האם, אם כי אין ביניהם שום קשר והם אינם ביחסי דיבור כלשהם. האם סיפרה לבמאי את גרסתה, שהאב ממשיך להסתייג ממנה, והוא כמובן צודק. שהרי אין כאן אפשרות לשתי גרסאות שונות. העובדות מדברות בעד עצמן. נראה שהאם, שאינה מסוגלת להתמודד עם תחושת האשמה, תמשיך עד אחרית ימיה להדחיק, להכחיש, תמשיך לחוס על עצמה.

השאלה האחרת, הזועקת לשמים, היא – איך ייתכן שהרשויות, שהיו אמורות להביא את הפושע לדין צדק, מעלו כך בתפקידן. הייתכן? איך, לאור כל הממצאים, הראיות, ההוכחות, העדויות התומכות שוב ושוב, אפשרו לו לחמוק מעונש? גרמניה סירבה להסגירו לצרפת. מדוע? האם שיקולים (פוליטיים?) עלומים יכולים לגבור כך על הצדק? שופטים גרמניים הרשיעו אותו באונס אחר, אבל גזרו עליו עונש על תנאי. איך ייתכן? אין בסרט תשובה. רק הצגה של מה שקרה. והדברים הללו מטרידים מאוד, מבעיתים ומחרידים.

למרבה הצער, נראה שלעתים תכופות יותר מכפי שאנחנו רוצים להאמין המערכת המשפטית כושלת. נראה כי השפעות חיצוניות כבדות משקל מטות אותה לא אחת. איך ייתכן שאו ג'יי סימפסון זוכה? איך אפשר שחפים מפשע, כך הולך מסתמן, מרצים עונש על הרצח של הילד דני כץ? ואיך ייתכן שרומן זדורוב, שאינספור ראיות מצביעות על חפותו, ממשיך לשבת בכלא?

מי שעדיין מטיל ספק בחפותו של זדורוב מוזמן לעיין במסמכים המופיעים כאן. בינתיים אפשר להתחיל בכמה עובדות בסיסיות: אין שום ראיות פורנזיות לנוכחותו של זדורוב בזירת הפשע (ולא נמצאו כאלה גם בביתו, בטבעת הנישואים שלו שהמשטרה פירקה, בבגדיו, בנעליו, במכונת הכביסה שלו, בשום מקום!) ולעומת זאת יש אינספור ראיות לנוכחותם של אחרים ­ – טביעות אצבע שלא זוהו, שערות שלא כולן נבדקו, די-אן-איי שנמצא על הגופה ואינו שייך לה, ולא לזדורוב, טביעות נעליים שנותרו בדם וגודלן אינו מתאים לאלה של זדורוב, ועוד כהנה וכהנה ראיות. זדורוב לא זכה למשפט צדק.

השבוע כתבה אילנה ראדה בדף הפייסבוק שפתחה לאחרונה עדות מזעזעת, נוספת, ממשהו שהתרחש במהלך המשפט:

"הדברים מגיעים עד כדי כך, שבאחת ההפסקות בין דיוני המשפט ניגשה אלי העוזרת של רפ"ק ירון שור, מומחה טביעות הנעליים של המשטרה, ושאלה אותי, בנוכחות עיתונאי שישב לצדי: 'האם את יודעת מי היה עם תאיר בשירותים?' הייתי בהלם מוחלט. החלפנו מבט כלא מאמינים למשמע אוזנינו. 'אותי את שואלת מי היה שם?', עניתי לה. 'אתם אלה שצריכים למצוא מענה לשאלה הזאת!". כשהחל הדיון הבנתי מדוע שאלה אותי העוזרת של שור את השאלה הזאת: לתביעה ולמשטרה לא היה כל הסבר להימצאותן של שלוש טביעות נעל בזירה ומי הטביע אותן, וכנראה העוזרת חשבה כי אני הכתובת לבירור העניין…'

השופט דנציגר זיכה אותו, בערעור בעליון, אבל שני השופטים האחרים (שלא כל הראיות הובאו בפניהם!) שבו והרשיעו אותו. מי ששמע את הריאיון עם הילה גרסטל (כאן אפשר לקרוא את תמליל הריאיון) בתוכנית "עובדה" עם עומרי אסנהיים לא יכול שלא להיות מוטרד. מאוד!

(כך תופרים חף משפע)

הסרט "בשם בתי" ראוי מאוד. גם כשיודעים את סופו, הוא מותח. הוא עשוי באיפוק מכוון. הבמאי, ונסן גארנק, צדק לחלוטין כשהסביר את עקרונותיו האמנותיים: " יש לי תיאוריה על רגש. ככל שאתה עוצר אותו הוא מתפרץ בחזרה. אני לא מחפש דרך לדחוף וללחוץ על רגש בסרט, במחשבה שהקהל יבכה בנקודה ספציפית. אני מעדיף לעצור. לשמור עליו מאופק ומכובד, ולא לגלוש למלודרמה. זה מאפשר לצופים לבכות מתי שהם בוחרים."

 "Vincent Garenq,  "Au nom de ma fille

אמש בפסטיל הסרטים בחיפה, הסרט הצרפתי "אנשים ומקומות"

עוד לפני שהסרט עצמו התחיל, בשלב הכותרות המקדימות, כבר היה ברור שתהיה כאן חוויה שונה ויוצאת דופן. שמות האנשים שהשתתפו ביצירתו הוצגו כמו בקומיקס, באותיות ובפעלולי אנימציה, ברעננות שובבה. אכן, מדובר בסרט קסום ויוצא דופן.

אנייס ורדה, בת ה-88, במאית צרפתייה ופרופסור, חברה אל אמן רחוב בן 33 המסתתר מאחורי הכינוי JR ומקפיד להסתיר גם את פניו מאחורי כובע ומשקפיים כהים שאותם אינו מסיר אף פעם. השניים יצרו ביחד את הסרט התיעודי "אנשים ומקומות", (בצרפתית –  "Visages Villages") שזכה, בצדק רב, בפרס "עין הזהב" לסרטים דוקומנטריים בפסטיבל קאן השנה.

השניים הסתובבו ביחד בכפרים צרפתיים, בתוך מכונית ואן שמעוצבת כאילו היא מצלמה גדולה, צילמו אנשים, הדפיסו את התצלומים בגודל ענקי (המכונית בנויה כך שההדפס יוצא מחלקה האחורי, כמו מתוך מדפסת…) ואז הדביקו אותם לקירות במקומות פומביים.

השיטוט חושף מקומות שונים ומגוונים בצרפת הכפרית. עיירות, שכונות, חוות, נמל, מפעל: בכל מקום האנשים משתפים פעולה עם התיעוד השובב, עם שמחת החיים הבלתי נדלית של זוג אמני הרחוב שמרבים להתלוצץ ביניהם, להקניט זה את זה ברוח טובה, ולהדביק את הצופים בסרט, כמו את האנשים שאותם הם פוגשים במהלך יצירתו, בעליזותם ובחביבותם המופלאה.

כך למשל הם פוגשים באחד הכפרים בחוואי שמספר להם על עבודתו: הוא מעבד אלפי דונמים לגמרי לבדו, בלי פועלים, ונהנה מכך. הם מצלמים אותו ומדביקים את תצלומו הענק על האסם שלו. "עכשיו כל השכנים שלך ידעו שאתה הכי גדול," הם אומרים, והוא משיב בחיוך מתוק "הם בלאו הכי כבר יודעים…"

בכפר אחר מראה להם מישהי תצלום של סבה שנאלץ, כך היא מספרת, לחטוף את סבתה, כי הוריה לא הרשו להם להינשא. הם מגדילים את התצלום וגם אותו מדביקים על קיר גדול של ביתם, הפונה אל הרחוב. בני המשפחה ואתם כל תושבי המקום נאספים ומתפעלים מכך שמייסדי השושלת מונצחים כך, מעל הראשים של כולם.

על מגדל מים גבוה הם מדביקים תצלומים ענקיים של דגים – "הם מרוצים להיות שם, למעלה…" אומרת אנייס ורדה בחיוך. היא זאת שצילמה אותם, והסרט משתף אותנו בחוויית העשייה: מראים לנו כיצד נכנסו לחנות דגים, הוא החזיק כל אחד מהדגים, והיא צילמה אותם, תוך כדי חילופי חידודי לשון וצחוקים משותפים.

הם פוגשים מגדלי עזים, עובדי רכבת, כורים, פועלים בנמל, מלצרית בבית קפה, וגם סתם עוברי אורח. כולם שמחים לשתף אתם פעולה, לספר להם על עבודתם ועל חייהם, להצטלם, ולחייך לנוכח דיוקנותיהם הענקיים.

כשהם בדרכים מספרת אנייס ורדה לשותפה לעשייה על גדולי הקולנוע שאתם עבדה בעבר. מדי פעם רואים אותם יושבים ומשוחחים. הוא עוקץ אותה והיא אותו, הכול ברוח טובה, ותמיד עם הרבה צחוק, שלהם עצמם ושל הקהל באולם הקולנוע הצופה בשני האנשים המקסימים הללו.

הם אינם לוקחים את עצמם ברצינות, וגם לא את העשייה האמנותית שלהם. על קרונות של רכבת הם מדביקים תצלום של כפות רגליה החשופות של אנייס, ובנמל, על מכולות ענק, תצלומים של שלוש נשים, רעיותיהם של פועלים העובדים בנמל. במקום אחר, בחוף ים נטוש, הם מדביקים על מבנה בטון שנפל מהצוק אל החול – הוא היה חלק מהביצורים שהציבו הגרמנים במלחמת העולם השנייה – תצלום שאנייס ורדה צילמה לפני שנים רבות: גבר צעיר שכשהוא מודבק שם הוא נראה כאילו הוא יושב בתנוחה נוחה, וקיר הבטון הניצב בזווית מוזרה מערסל אותו. למחרת כשהם באים לבדוק את התצלום הם נוכחים שהגאות שטפה וסילקה אותו. הם לא מתרגשים. הכול זמני. הכול בר חלוף. ומצד שני – התצלום המודבק נמוג אמנם, אבל הסרט התיעודי שבו הם עצמם מככבים הנציח אותו, וגם אותם, את השיטוטים שלהם ואת כל האנשים והמקומות שפגשו.

"אנשים ומקומות" הוא סרט משובב לב שממלא את הנפש בעונג ובשמחה.

הסרט באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה 2017

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה: הסרט הצרפתי "הקרב על המשמורת"

"אנחנו רק רוצים לחיות בשקט," היא אומרת. שמה מרים. היא מאופקת, מתוחה, זהירה מאוד. היא מבינה היטב את חשיבות המעמד. היא חייבת להבהיר את עמדתה, להצליח, עליה לשכנע את האישה היושבת מולה בצדקתה. הבעת פניה מתוחה מאוד, רואים שהיא משתדלת להתאפק. להבליג. להיות מנומסת.

"אנחנו?" השופטת שאמורה לחרוץ את הגורל של מרים ושל ילדיה חוזרת על המילה. פניה נראות כמעט כאילו הן עטות לעבר מרים, כאילו תפסה אותה בקלקלתה, לכדה אותה, חשפה איזו אמת שבת שיחה ניסתה עד כה להסוות, ועכשיו, בלי דעת, גילתה, שלא בטובתה, "למי את מתכוונת ב'אנחנו'?"

לא ברור אם מרים מבינה את טעותה. היא אומרת את שמות ילדיה: "ז'וליאן, ז'וזפין," ומוסיפה – "ואני." הם אותם "אנחנו" שרק רוצים לחיות בשלום.

עורכות הדין של מרים ושל אנטואן, והשופטת, שאמורה לפסוק מי משניהם צודק, מי יזכה לקבל משמורת על ילדיהם, שותקות. הטענות כבר נשטחו בפניה. מרים, כך הסבירה עורכת הדין המייצגת אותה, אומרת שז'וליאן בן העשר מסרב בכל תוקף לפגוש את אביו. ז'וזפין, הבת המשותפת לבני הזוג כבר בגירה, עליה אי אפשר לכפות מפגשים עם אביה. אבל הבן קטין. ואנטואן דורש לקבל משמורת משותפת, כך שהילד יחיה שבוע אצלו ושבוע אצל אמו. ובינתיים הוא דורש לאפשר לו לקבל את הילד אליו, כמה פעמים בשבוע.

השופטת מקריאה לנוכחים את תצהירו של הילד. נאמר לו מראש כי כל מה שיגיד יימסר לשני הוריו. וכן, הוא אמר בפורש שאינו רוצה לבקר אצל אביו. מדוע? תוהה השופטת. האם טוענת שהאב אלים. בעבר שבר לבת את היד. האב דוחה את הטענה ואומר שהיד נשברה בשיעור ספורט. אין לו מושג מדוע הבן מסרב לפגוש אותו.

האִם מרים מסיתה את הילדים? האם אנטואן הוא באמת האב המסור, האוהב, האדם הרגוע וטוב הלב, כפי שטוענת עורכת הדין המייצגת אותו, ומוכיחה את ההערכה הזאת של אופיו בעזרת עדויות אופי של חבריו לעבודה?

השופטת נועצת מבטים בגבר ובאישה היושבים מולה. מי מהם דובר אמת? מי מהם מניפולטיבי? למי להאמין?

המשפט שמרים אומרת, "אנחנו רק רוצים לחיות בשקט" מסגיר אותה, לכאורה. ייתכן, כך נראה, שהיא באמת מסיתה את הילדים. ייתכן שאין למנוע מהאב את הזכות להיות בקשר עם בנו. האם עצם המאבק המר שמנהל אנטואן כדי לא לאבד את הבן אינו מעיד על עוצמת אהבתו ההורית, ועל החשיבות שתהיה לו האפשרות לגדל את הילד, בשיתוף עם האם?

הסרט "הקרב על המשמורת" מתחיל כך: בעימות אצל השופטת. בתום הישיבה היא מודיעה לבני הזוג ולעורכות הדין שלהם שתודיע להם מה החלטתה.

גורלם נתון בידיה.

והיא מודיעה כעבור כמה ימים למרים, באמצעות עורכת הדין, כי האב יקבל זכויות ראייה. הילד חייב לפגוש אותו, בניגוד לרצונו.

לא מעט סיפורים מזוויעים מתחילים בדיוק כך: מישהו מאמין לגבר, שמעמיד פני תם והגון. מישהו חש שאסור לשלול ממנו את "זכויותיו". שאם ילד מסרב לפגוש את האב, יש לאלץ אותו. ואם האימא טוענת שהאבא אלים, היא אולי – היא כנראה! – משקרת. והילד? הוא סתם סרבן. מפונק. כפוי טובה. לא מחונך. והגבר אומלל, קורבן הפמיניזם ומתן זכויות יתר לנשים שרק מנסות להשתחרר מהבעלים שלהן ולהתנער מחובותיהן.

"אנחנו רק רוצים לחיות בשקט"? מה פירוש "אנחנו"? מי נמנה עם הקבוצה המשפחתית הזאת, שמנדה את הגבר, אחרי שהקיאה אותו מקרבה?

הסרט "המאבק על המשמורת" מצייר בדייקנות ובכישרון רב את מה שעובר על נשים מוכות טרור של גברים. את האובססיביות האלימה של גברים שהאישה "שלהם" מאסה בהם. את האימה של חסרי הישע, הילדים והנשים. את הרכושנות, השתלטנות, האיומים, הבעתה, את הסכנה המחרידה, שלא פעם מסתיימת ברצח, לפעמים רק של נשים, לפעמים גם של הילדים.

"הקרב על המשמורת" הוא סרטו הראשון של קסאבייה לגראן, שגם כתב את התסריט.  זוהי יצירה חשובה, מדויקת ומפחידה מאוד. מאלה שכדאי להקרין בפני כל מי שאמור להתמודד עם אלימות נגד נשים, ובראש ובראשונה בפני שופטים ושופטות.

"הקרב על המשמורת" באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה 2017

קלוד ללוש, "הוא + היא": מה צריך לעשות כדי להשפיע על היקום?

האם אפשר לפנות אל היקום במשאלות? ליתר דיוק – האם יש טעם לעשות זאת, ולצפות שבקשותינו ייעתרו?

זוהי השאלה המופיעה ביסודו של "הוא + היא", סרטו החדש של קלוד ללוש, שיצא אל האקרנים חמישים שנה אחרי ש"גבר ואישה" שיצר זכה בפרס האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר. יש להניח כי רוב הצופים שנכחו באחת מהקרנות הבכורה של "הוא + היא" (היא נערכה במקום חדש יחסית, ומרשים מאוד, כנראה אחד האולמות היפים ביותר בארץ – בית התרבות שבסביון – במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-13) זוכרים היטב את זוג האוהבים ההוא, שהתייסרו ברגשות אשמה וגעגוע, ובעיקר את פס הקול שליווה את "גבר ואישה".

מבחינות רבות "הוא + היא" שונה לחלוטין מקודמו (קלוד ללוש ביים אמנם שלושים סרטי קולנוע נוספים, אבל "גבר ואישה" היה המצליח ביותר שבהם): הוא לא צולם בשחור-לבן, הוא אינו מתרחש בצרפת והוא אינו סרט קאמרי שעיקרו בשתי הדמויות הראשיות (שאותן גילמו אז אנוק איימה וז'אן לואי טרנטיניאן). למרות זאת, יש ביניהם דמיון: גם בסרט החדש העלילה עוסקת בקשר זוגי שנרקם, ובתהייה האם האהבה תנצח.

יתר על כן, נראה שכמו הצופים, גם הבמאי אינו יכול להתעלם מ"גבר ואישה", ומהצלחתו. גיבור הסרט החדש הוא אנטואן (בגילומו של ז'אן דוז'רדן, זוכה פרס האוסקר), מלחין מצליח מאוד, שכותב מוזיקה לסרטים. הוא מוזמן להלחין את המוזיקה לסרט שמצולם בהודו. אנו זוכים לקבל הצצה אל תעשיית הקולנוע, להבין איך מתפתח תסריט וכיצד מתבצעת ההוספה של פס הקול. אנטואן נראה אדם מפוכח ונטול אשליות שאינו לוקח את עצמו ואת חייו ברצינות. רוב הזמן הוא מבודח ממה שמתרחש סביבו, גם ממשלח ידו – אין בו שום פאתוס אמנותי, או חשיבות עצמית. "מה הדבר שאתה הכי אוהב?" הוא נשאל באחת התמונות הראשונות בסרט, ואינו מהסס להשיב, "את עצמי". האם הוא באמת כה ציני ואנוכי, כפי שהוא מבקש להציג את עצמו?

המפגש עם אנה (בגילומה של אלזה זילברשטיין), רעייתו של השגריר במומביי – אישה שמצחיקה אותו, לא כי היא פיקחית או שנונה אלא משום שמה שהיא אומרת נשמע לו כמו שטויות גמורות – ישנה את חייו, בלי שישים לב למה שקורה לו. אנה, מורה למיסטיקה מזרחית, היא הפתח שלו אל תפישת עולם רוחנית. רוב הזמן הוא מזלזל בה, במה שהיא אומרת ומייצגת, אבל כמעט בלית ברירה נסחף אחריה.

וכאן מפגיש קלוד ללוש את ה"רוחניות" המערבית עם הודו, ועם האופן שבו היא אמורה להשפיע על בני אדם. כבר בפגישתם הראשונה אנה מספרת לאנטואן  על הספר הסוד (שהיה נפוץ מאוד לפני כעשר שנים, ואף עובד לסרט קולנוע): תורה ניו אייג'ית הגורסת כי אפשר "להפעיל את היקום", אם רק פונים אליו כיאות ומבקשים ממנו בקשות, כי כשחושבים על משהו, אפשר להפוך אותו למציאות.

ספקנותו של המלחין הלגלגן והמצליחן (בן דמותו של הבמאי? או של המלחין המצליח כל כך, פרנסיס ליי, שיצר את פס הקול לשני הסרטים?) מתערערת בשל המפגש עם הודו, שהיא למעשה אחת הגיבורות הראשיות של הסרט. אנו חוזים בפלאותיה, המוגשים במבט מעריץ, מתפעל ומוקסם. הודו על פי הסרט תוססת, מסקרנת ומצחיקה ("כאן בהודו לא נוהגים, אלא מתחמקים מתאונות דרכים," אומר הבמאי לאנטואן שמפציר בו לאחוז היטב בהגה). ההודים ידידותיים, חייכנים, מעניינים, חמים וטובי לב. נערות הודיות יפהפיות רוקדות בתלבושותיהן הצבעוניות. גברים ונשים מיטהרים בנהר הגנגס שעל גדותיו בוערות המדורות לשריפת המתים. הכול חביב, ציורי ויפה להפליא. אפילו הסחי והבוץ, הפרות הרובצות, הצפיפות האנושית, כפות רגליו של נוסע התקועות מול פניו של נוסע אחר ברכבת, ראש זר שנשמט על כתף שכנה.

עוצמתה של הודו כרקע להתרחשות העיקרית מתבטאת במחוות הקטנות ביותר. כך למשל באחת הסצנות שבה נחשפים שני זוגות לאמיתות שישנו את חייהם, בעיצומה של דרמה רבת משמעות, רואים ברקע אישה הודית שמספרת משהו, מעווה את פניה, מניעה את ידיה – אין סיכוי לרגע פרטי. (כמובן שאין בסרט רעש או ריחות רעים. דיירי הרחוב אינם נראים כמי שסובלים. אפילו מי הנהר ששפכי ביוב זורמים לתוכו וגופות צפות עליו נראים צלולים ומזמינים, העשן ציורי ופאקיר שמענה את גופו מוצג לראווה כאטרקציה משעשעת).

החלק המשמעותי ביותר במסע הרוחני שבו אמור הצופה לקבל תשובה על השאלה הבסיסית אם אפשר להשפיע על היקום, מופיע לקראת הסוף: אנטואן "נכנע" לקסמי המזרח. הוא מגיע למפגש עם "אמה": קדושה-מחבקת שידועה בכך שהיא מעניקה אהבה וחמלה לכל מי שעולה אליה לרגל, מביטה בפניהם, ומשפיעה על חייהם לטובה מעצם המפגש אתה ובזכות החיבוק שהיא מעניקה.

"אמה"

כאן חושף קלוד ללוש את עמדתו: כן, הוא משיב. מאמיניו של הסוד צודקים, והוא מדגים בפנינו את השפעתה ארוכת הטווח של "אמה" גם באמצעות העלילה של סרטו.

עלי להודות שיש משהו מרגש בסצנה הארוכה שבה רואים את "אמה" (אישה אמיתית!) מחבקת עוד ועוד אנשים, מביטה בהם מקרוב, דומעת, מחייכת, מוחה את דמעות המחובקים, מביעה בלי מילים כאב, תקווה, נוטעת בלבם אמונה בעתיד טוב יותר, וכל זה בכמה רגעים קצרים שהיא מעניקה לכל אחד. פניה של האישה הזאת שופעות חמלה ונדיבות. (החיבוקים הרבים הללו, שכל אחד נראה שונה מקודמו – כל אדם מקבל ממנה מבט ונגיעה שונים – נמשכו עוד אחרי שהסרט הסתיים לכאורה, אבל הקרדיטים המשיכו להתגלגל על המסך. מרבית הנוכחים בהקרנה שבה הייתי כבר קמו על רגליהם והחלו לצאת מהאולם. מתי ילמדו לכבד את היוצרים ולהתבונן עד הסוף-ממש?)

האם ידעה "אמה" שמצלמים אותה לסרט קולנוע? ששניים מהמתחבקים אתה הם שחקנים? האם השפיעה על חייהם האמיתיים, ולא רק על הדמויות שהם מגלמים?

הסרט "הוא + היא" אינו דומה בעוצמתו ל"גבר ואישה" (ואולי האשם במבטה של הצופה הלוקה בציניות מסוימת, שהסרט לא הצליח לסלק?), ועם זאת יש בו חן. מעלתו העיקרית במשחק המצוין של שני השחקנים הראשיים, שרוב הזמן נראים כאילו הם מאלתרים את דבריהם, או אפילו אומרים אותם באמת…

הסרט "סיפור מהחיים" וכיצד הוא מתקשר לנאום האוסקר של סטיבן ספילברג

בסיומו (הצפוי) של הסרט "סיפור מהחיים" לא יכולתי שלא להיזכר באחד המשפטים המוזרים ביותר שנאמרו אי פעם. זה קרה כשבמאי הקולנוע סטיבן ספילברג עמד על הבמה ונשא את נאום התודה שלו, לאחר שקיבל את פרס האוסקר על סרטו "רשימת שינדלר". את דבריו חתם אז ספילברג כך: "ולשישה המיליון שאינם נמנים עם מיליארד הצופים הערב, ואינם יכולים לראות את השידור, תודה."

נראה כי בעולמו הפנימי של ספילברג, ההחמצה של הערב שבו קיבל את הפרס החשוב כל כך שקוּלה כמעט בחומרתה למוות עצמו: לא רק שהם נרצחו באכזריות, גורלם הֵמֵר אתם עד כדי כך שהם לא זכו לצפות בטקס! נראה עם זאת שספילברג חש בנחמה מסוימת: הרי הוא עצמו פנה באופן אישי אל כל השישה המיליון ואמר להם תודה, ולא בִּכְדִי: מותם סיפק לו את האפשרות ליצור סרט קולנוע מצליח כל כך…

כמו אצל ספילברג, גם הסרט "סיפור מהחיים" משתמש בשואה, לכאורה באופן חיובי ונכון: הסרט "רשימת שינדלר" מעלה על נס את מעשיו הראויים לשבח של תעשיין גרמני שתוך סיכון חייו הציל כמה מאות יהודים, וזכה לימים (הודות לסרט?) בתואר "חסיד אומות עולם".

הסרט "סיפור אמיתי" עוסק לכאורה בשימור זיכרון השואה. מורה צרפתייה, אן גוגן שמה, שמלמדת היסטוריה ותולדות האמנות בבית ספר בפרברי פריז (שמו של המוסד מעניין: הוא נקרא "לאון בלום", על שם יהודי שכיהן שלוש פעמים כראש ממשלת צרפת), מקבלת כיתה בעייתית מאוד: תלמידים שלא התקבלו למגמות היוקרתיות בבית הספר נאלצים להסתפק במקצועות לימוד שלא בחרו בהם. בני נוער ממורמרים, שהמערכת ויתרה עליהם, מתקבצים בכיתתה – היא המורה שלהם, וגם המחנכת. עליה להתמודד לא רק עם הייאוש שלהם מעצמם ושל ההנהלה וצוות המורים האחרים מהם, אלא גם עם הקונפליקטים המתעוררים ביניהם: זוהי קבוצה מעורבת שיש בה נוצרים, מוסלמים ויהודים. אן מחליטה לשקם אותם על ידי כך שהיא רושמת אותם לתחרות ארצית שנושאה "המחתרות והגירוש", ומציעה להם לחקור את גורלם של הילדים במחנות הריכוז הנאציים. איזה עניין יכולה לעורר השואה בנער מוסלמי שמשפחתו היגרה לצרפת מאפריקה או בנערה שתווי פניה מעידים עליה שמוצאה מהמזרח הרחוק? מדוע שירצו להשקיע מאמצים וזמן בתחום שלא קשור לתוכנית הלימודים, ולא יוסיף להם שום נקודות זכות אקדמיות? יש להם ידע כלשהו על השואה, אבל הוא קלוש. כך למשל מסבירה הנערה בעלת תווי הפנים האוריינטליים שהיטלר דיבר שטויות: הוא דיבר על הגזע העליון של אנשים בלונדינים, גבוהים וכחולי עיניים, אבל הוא עצמו היה נמוך וכהה…

התהליך הלימודי החדש מתחיל כמעט בניגוד לרצונם של התלמידים. לא רק משום שהשואה לא ממש מעניינת אותם, אלא גם מכיוון שהם אינם מאמינים ביכולתם להשתתף בתחרות כזאת, שמצריכה תחקיר, עיבוד, הסקת מסקנות ויכולת להציג את כל הידע שצברו.

אלמלא העידו היוצרים על כך שהסרט מבוסס על סיפור שהיה, אלמלא כונה "דוקו דרמה", הייתי מתקשה להאמין באמיתותו ואפילו בסבירות של מה שמתרחש בו: בתוך זמן לא רב מצליחה המורה לעורר את עניינם של התלמידים בשואה. הם מפתחים הזדהות רגשית עמוקה, נעשים מעורבים מאוד בחייהם של כמה ילדים, קורבנות שנרצחו, שבאמצעות סיפורי חייהם הם לומדים על מה שהתרחש באותם ימים על אדמת אירופה. ומשהו כמובן משתנה בהם בתוך התהליך הזה של הלימוד והחשיפה לזוועות. הם מתרככים. נעשים קשובים יותר. מאבדים את הציניות. נפתחים לא רק אל מה שקרה בעבר הרחוק, אלא גם זה אל זה ובעיקר – כל אחד לעצמו.

כל מי שעמד אי פעם כמורה מול כיתה סוערת, מול בני נוער לגלגנים שמסוגלים להתאכזר אל מי שנתפס בעיניהם כמבוגר פגיע וחלש שמתאמץ "להשתלט" עליהם, לא יוכל שלא להזדהות עם מה שמתרחש על המסך. עם מצוקתה של המורה המחליפה שהכיתה מתעללת בה בשיטות הנפוצות כנראה בכל העולם. אחד החלקים המרגשים בסרט הוא מאבקה של המורה לזכות באמונם של התלמידים. למשל, היא יוצרת פרובוקציה, מרגיזה אותם בכוונה כשהיא מציגה בפניהם ציור שרואים בו, כך היא מסבירה להם, את מוחמד בגיהינום. אחרי שהם מתקוממים והיא מפרקת את אדישותם ומסלקת את השעמום, בן הלוויה התמידי־כמעט של תלמידים רבים מדי, היא זוכה במלוא תשומת הלב שלהם, מראה להם מדוע וכיצד התמונה מייצגת את עמדתו של הצייר הנוצרי מימי הביניים, ואיך יש לבחון כל תמונה בעיניים ביקורתיות ולנסות להבין מה ניצב מאחוריה. (בשלב מאוחר יותר מתגלה כי השיעור הובן והלקח הופק: במהלך העבודה לקראת התחרות הארצית מציג אחד התלמידים תמונה שצייר מישהו, ומפרש את מה שהוא רואה: איש, כך הוא מסביר, לא תיעד את מה שקרה בתאי הגזים, מן הסתם מכיוון שאף אחד לא שרד. בתמונה שהוא מראה לחבריו רואים תא גזים. להפתעתו, הוא אומר, שם לב שהקורבנות צוירו לבושים ומסורקים היטב. והוא מבאר: בגדים ושיער עשוי מעניקים לבני אדם זהות. אמנם במציאות שללו מהנרצחים את הסממנים הללו, אבל הצייר החליט להחזיר להם את כבודם.)

המורה מגינה עליהם מפני הרשויות: הסצנה שבה מתנהלת ישיבת מועצה פדגוגית, שבה כמה מורים משמיצים את תלמידיה והיא מגינה עליהם בחירוף נפש ריתקה במיוחד את מי שחבשה את כיסא המורה והמחנכת במשך כמה עשרות שנים. (היה מעניין להיווכח שבישיבות ציונים כאלה משתתפים בצרפת גם נציגי התלמידים וההורים. בישראל לא שמעו על אפשרות כזאת).

סיפור מהחיים – ביקור במוזיאון השואה

באחד משיאיו של הסרט מביאה המורה לפני תלמידיה, שאת התנגדותם מוססה כבר מזמן, עֵד, ניצול שואה, שמספר להם כיצד כשהיה בן חמש עשרה הופרד לעד מכל בני משפחתו על הרמפה של אושוויץ, ואיך ניצל, בניגוד לכל הסיכויים. העדות הזאת מתקשרת שוב לסטיבן ספילברג, ולפרויקט העדויות המצולמות החשוב שיזם בשיתוף עם "יד-ושם". סיפורו של הניצול מובא בפנינו, כמו גם בפני בני הנוער, ואין ספק שעדותו נועדה להשכיל וללמד גם את הצופים. האם עדות כזאת תשנה את עמדתו של מכחיש שואה אחד? האם תעורר רגשות בלבבות אטומים? במציאות של הסרט זה פועל לכאורה. בני הנוער מאזינים לו בקשב רב. בוכים. נפשם יוצאת אליו. אי אפשר שלא לתהות אם הסצנה הזאת בוימה, צולמה שוב ושוב מזוויות שונות, אם השחקנים קיבלו הנחיות – לדמוע, לכבוש נשימה, לפקוח עיניים או לעצום אותן… מחשבה מטרידה! מוטב להאמין שהסצנה צולמה באמת, בפני נערות ונערים אמיתיים, שהתרגשו, בלי להציג. אכן, גם הסצנה הזאת הייתה מוכרת לי מאוד, שכן השתתפתי באינספור הרצאות דומות של ניצולי שואה שסיפרו על עצמם לבני נוער ישראלים, ויש להודות שהתיעוד בסרט קרוב מאוד למציאות. אם היה שם משחק, הוא נעשה היטב.

"סיפור מהחיים" משתייך לז'אנר ידוע ומוכר: סרטים שבהם מורה עם נשמה יתרה מגיע לכיתה בעייתית מאוד, ומצליח בזכות אהבתו (והכריזמה שלו) לכבוש את לבם של בני הנוער, לפרוק את העוינות שלהם, להביא אותם להצלחה. כאלה היו "לאדוני באהבה" משנות ה-60, "ילדים חורגים לאלוהים" משנות ה-80, (אולי גם "ויפלאש", מהשנה שעברה?), ורבים אחרים. לכן הסוף צפוי ולא מפתיע: הרי מהרגע שבו המורה מכריזה על התחרות ברור לכולם שתלמידיה ישתנו ואף יזכו. אי אפשר אחרת.

בכתוביות החותמות את הסרט, נמסר שעשרים מתוך עשרים ושבעה התלמידים בכיתה שעליה התבסס סיימו את לימודיהם בהצטיינות. זהו בלי ספק הישג מרגש ומעורר התפעלות. ובכל זאת ממשיכה לנקר בלב שאלה מציקה: האם ראוי, גם אם מביאים בחשבון שהכול נעשה מתוך רצון טוב וכוונות נכונות, להשתמש בשואה כדי לקדם עלילה של סרט מסחרי, שנועד בראש ובראשונה לבדר?