תגית: סרחיו ביסיו

סרחיו ביסיו, "אהבה לכל החיים": האם אהבות נעורים שורדות לעד?

  "Love is not love / Which alters when it alteration finds" כתב שייקספיר בסונטה 116, או, בתרגום לעברית: "הָאַהֲבָה – אֵינֶנָּה כְּלָל אַהֲבָה, אִם הִיא שִׁנּוּי מוֹצֵאת". האומנם? ומה באשר לאהבות נעורים? האם הן נצחיות, וזאת סגולתן המוכיחה את אמיתותן?

בסוגיה הזאת נוגעת הנובלה הראשונה בספרו של סרחיו ביסיו, אהבה לכל החיים שראה אור לאחרונה בהוצאת תשע נשמות, בתרגומה של מיכל שליו.

הנובלה, המעניקה לספר את שמו, מראה שכן: אהבת אמת אינה מתפוגגת, וגם כעבור עשרות שנים, גם אחרי שהאוהבים כבר התבגרו, יצרו קשרים נוספים, נישאו לאחרים, חותמה של האהבה הראשונה נותר חקוק בהם, כמעט כמו צלקת שלעולם לא תיעלם. הנובלה מספרת על אהבה משולשת, נפוצה מאוד, כנראה, בקרב בני נוער: שני נערים, המספר ולָאלוֹ, חברו הטוב ביותר, מתאהבים בליסה, נערה שהגיעה יום אל העיירה ואל בית הספר שלהם, ועזבה כעבור זמן לא רב. ליסה אמורה לבחור ביניהם. למי מהם תתמסר? איך ההתאהבות בה תשפיע על הקשר ביניהם? מה יש בה שמסעיר אותם כל כך? עד מתי ישמרו לה אמונים, אם בכלל? ומה יקרה כעבור שנים רבות כשישובו ויפגשו? האם הטלטלה הרגשית שעוררה בהם בימים שרק החלו לגלות את המיניות שלהם, תופיע שוב?

ליסה קוקטית, פלרטטנית, מינית, אמיצה. היא מדהימה אותם בחוצפה שלה כלפי המבוגרים. היא נועזת, שונה, מפתיעה. איך אפשר לא להתאהב בה? איך אפשר לא לתעב את הגחמנות שבה היא פועלת? ואיך אפשר לא להתגעגע אליה כשהיא נעלמת כלעומת שבאה?

את כל אלה מיטיב סרחיו ביסיו, סופר, תסריטאי ומוזיקאי ארגנטינאי המתגורר בבואנוס איירס, לצייר. עוצמת הרגשות של שני הנערים שנאלצים להיפרד מאהבת חייהם מובאת בפנינו, מוכרת ומכאיבה: "גם היום אני חושב שהגיהנום הוא יום ראשון בקיץ בשלוש אחרי הצהריים בראמז'ו".

גם הנובלה השנייה בספר, "ציניות", מתארת לכאורה אהבת נעורים, אבל בה יש משהו שונה, חריג וקצת מוזר, שכן היא טומנת בתוכה הפתעה לא צפויה, סוד נסתר שבהתגלותו שופך אור חדש על ההתרחשויות ועל האינטראקציות בין הדמויות. מדוע רוסיו, הנערה שאלברו מבקר בבית הקיץ שלה ושל הוריה ביחד עם הוריו, צינית כל כך? האם השריון שבו היא עוטה את עצמה (ממש כמו החרק האומלל שאביו של אלברו רואה ביער ושם לב כי "הטבע צייד אותו בשריון אדום קשה, כדי שלפחות יהיה לו סיכוי להציל את חוסר התועלת שלו") הוא באמת ציניות, או שמקורו וסיבותיו שונות?

ביסיו רואה הכול, ויודע להפיק משמעות והומור מכל ניד ראש או הרהור של הדמויות שהוא בורא. הנה למשל אלברו, שאמו תפשה אותו, למרבה המבוכה, מאונן, מנסה לגבור על אי הנעימות בכך שהוא משתתף פתאום באינטנסיביות רבה מהרגיל בשיחתם של המבוגרים, "הייתה לו תקווה שיוכל למחוק את הרושם של המעמד ההוא במנה גדושה של טבעיות".

שתי הנובלות נקראות בשטף, ומותירות אחריהן טעם של עוד.

סרחיו ביסיו, "אחוזה": מה קורה כשהמציאות מתחילה לתעתע

לפעמים זה קורה: המציאות מתנכלת. משהו מתחולל סביבך, כמו צר עליך, ושוב דבר לא מסתדר, חפצים נחוצים מתנפצים כמו מאליהם, נעלמים, מתנגדים לכך שתשתמש בהם כמו תמיד. למשל − פתאום אי אפשר למצוא את מקום החניה שבו נשארה המכונית, ואז היציאה מהחניון כאילו התפוגגה והחניון כולו נהפך למבוך נטול פתחים, אחרי שהמשקפיים נמוגו והטלפון הנייד איבד את עצמו לדעת. אבל אחרי זמן מה המציאות מתיישבת, בדרך כלל. הנה, הרחוב המוכר, הדרך הידועה הביתה נמצאה, המשקפיים אותרו, הטלפון תוקן. אפשר להמשיך בשגרת החיים.

בנובלה אחוזה מאת הסופר הארגנטינאי חוזה סרחיו ביסיו (הספר ראה אור בהוצאת תשע נשמות, תרגמה לעברית סוניה בר-שילון) הכול מתחיל בתוך מציאות רגילה. אמנם הסיפור נפתח בקונפליקט: ריטה רוצה לצאת לחופשה השנתית לים ומרקוס בעלה מתעקש להיעתר להזמנה שקיבלו לבקר בכפר, אבל אי ההסכמה, הוויתור של ריטה, הנסיעה המשותפת, ביחד עם אירינה, בתה בת השתים עשרה מנישואים קודמים של ריטה, מצטיירים כהתרחשות שגרתית. נוסעים לכפר. אירינה ישנה מאחור. ריטה ממורמרת ושותקת כל הדרך, מרחק של חמש שעות נסיעה. הקורא עדיין מצפה לסיפור העלילה שיתפתח מכאן ואילך: אל מי בעצם הם מוזמנים? ומה יקרה במהלך שבוע החופשה שלהם בכפר?

את הרמז הראשון לכך שצפוי לנו המשך שונה מהצפוי מספק הסופר במשפט אחד קצר: בהגיעם אל הבית שאליו הוזמנו הם, כך הוא כותב, "מיד הרגישו שמשהו לא בסדר." די מהר ברור להם שהמארחים אינם מחכים לבואם. ייתכן שהם ישנים? או שהבית ריק? האם שכחו אותם? מה קרה להם? האם מדובר בחוסר נימוס מופלג? אולי בתאונה בלתי צפויה? האם צפוי לנו מעתה סיפור אימה? גוויות שותתות דם? אסון? ואולי קומדיה של טעויות? אירינה שהתעוררה משנתה מסיטה את המחשבות של אמה ואביה החורג, וגם של הקורא, כשהיא שואלת "ואם הם מתים?"

מכאן ואילך מהלך הסופר, ועמו הקורא, על חבל דקיק שממנו הוא חש שהוא עלול ליפול לתוך חלום בלהות, או להגיע שוב אל קרקע בטוחה, אל מציאות סבירה ומוסברת. כמו בציור כמעט סוריאליסטי, אבל לא לגמרי, הפרטים מדויקים והגיוניים, אבל הצטרפותם יוצרת תמונה מוזרה, לא מובנת, שהולכת ומסתבכת. המציאות מתנכלת לשלושת האנשים הללו, ובכל פעם שאנו מצפים לתפנית דרמטית שתבהיר לנו מה באמת קורה, מה באמת צפוי, התפנית אכן מגיעה, אבל מביאה אותנו, כמו באותו מבוך, אל קיר-מעבר חדש, שאין לדעת לאן יוביל.

לכאורה אין כמעט עלילה. ובכל זאת הסיפור מותח, מושך מאוד לקריאה. הצורך להבין, לפענח, לרדת לעומקם של הפרטים המובאים בפנינו הולך וגובר, ואתו תחושת ההסתחררות וההסתבכות, כמו בחלום בהקיץ שאיננו ממש סיוט, אבל עלול להפוך לכזה.

על דש הספר נכתב כי צילומי העיבוד הקולנועי של אחוזה צפויים להתחיל בשנה הקרובה. יש לקוות שהעיבוד הקולנועי לא יפגע בחוויה שהנובלה הזאת מעניקה.