תגית: סנדיק ספרים

סלסט אינג: מה מרגישים מהגרים ממוצא סין, באמריקה

לפעמים אתה כמעט שוכח שאתה לא נראה כמו כולם. בכיתה או בבית המרקחת או בסופר, כשאתה מקשיב להודעות של המורה או מוסר סרט צילום לפיתוח או לוקח קרטון ביצים ומרגיש כמו סתם עוד מישהו בהמון. לפעמים אתה לא חושב על זה בכלל. ואז לפעמים אתה קולט מישהו מסתכל עליך מהמושב ליד, או את הרוקח מסתכל, או את הקופאי מסתכל, ורואה את עצמך משתקף במבטם: חריג. בולט לעין כמו מסמר. וכשאתה רואה את עצמך מבחוץ, כמו שאחרים רואים אותך, אתה נזכר כל פעם מחדש. אתה רואה את זה בשלט של מסעדת פקין אקספרס – קריקטורה של גבר בכובע משולש, עיניים מלוכסנות, שיניים בולטות ומקלות אכילה. אתה רואה את זה בילדים במגרש המשחקים  שמלכסנים את עיניהם באצבעות – סינים-יפנים תראו את העיניים – ואצל הגדולים יותר שממלמלים צ'ינג צ'ונג צ'ינג צ'ונג צ'ינג כשהם חולפים על פניך ברחוב, בקול רם דיו כדי שתשמע. אתה רואה את זה כשמלצריות ושוטרים ונהגי אוטובוס מדברים אליך לאט, במילים בסיסיות, כאילו אולי לא תבין. אתה רואה את זה בתמונות, כשרק לך מכולם יש שיער שחור, כאילו גזרו אותך ממקום אחר והדביקו לתמונה. ואתה חושב, רגע, מה הוא עושה שם? ואז נזכר שהוא  זה אתה. ומרכין ראש וחושב על לימודים או על חלל או על העתיד, ומנסה לשכוח מכל הסיפור. ובאמת שוכח. עד שזה קורה שוב.

Celeste Ng, Everything I Never Told You

לעברית: נעה שביט

סלסט אינג, "כל מה שלא סיפרתי": מדוע הוא ספר מהנה

"הדבר שאימא שלה רצתה יותר מכול היה להתבלט, והדבר שאבא שלה רצה יותר מכול היה להשתלב". משפט אחד מסכם את מצוקת חייה של לידיה, נערה בת חמש עשרה, שהרומן כל מה שלא סיפרתי נפתח במותה: "לידיה מתה. אבל הם עדיין לא יודעים זאת. 1977, שלושה במאי, שש וחצי בבוקר, ואף אחד עדיין לא יודע כלום, מלבד העובדה הפשוטה הזאת: לידיה מאחרת לארוחת הבוקר."

סיפור שמתחיל במותה הלא-ידוע-עדיין של צעירה יכול להתפתח בכיוון של עלילת מתח הכרוכה בניסיון לפענח מה קרה: האם מדובר ברצח? תאונה? האם גופתה תתגלה? האם מי שגרם למותה, אם אשם כזה קיים, יימצא?

כל מה שלא סיפרתי מתפתח כרומן מתח פסיכולוגי משפחתי: ככל שהעלילה מתקדמת, אנו לומדים להכיר את הנפשות הפועלות: הנערה המתה, הוריה – ג'יימס ומרילין לי, אחיה ואחותה – נייט והאנה, וג'ק, בן השכנים הגר בקצה הרחוב. אנו מתוודעים לאורחות חייהם, לומדים על מאווייהם ועל הטעויות שעשו, ומבינים בסופו של דבר מה הביא למותה של לידיה, המוצלחת, האהובה, הבת החביבה ביותר על שני הוריה.

אבל הרומן אינו עוסק רק ביחסים שבין בני המשפחה, אלא, במבט רחב יותר, הוא נוגע בשתי סוגיות חשובות שמשתקפות בחייהם של בני משפחת לי.

אב המשפחה, ג'יימס, יליד ארצות הברית, הוא דור ראשון למהגרים מסין. מרילין, אשתו, היא אחת מבנות הדור של נשים שחיו בימים שהפמיניזם רק החל להשפיע, אבל טרם התקבל כמובן מאליו. נשים שחלמו על קריירה מקצועית, אבל לא יכלו לממש את כישוריהן ויכולותיהן. נשים שאמהותיהן היו עקרות בית מסורות, והן עצמן שאפו לחיים אחרים, אבל נקלעו למציאות שבה נאלצו לוותר על החלומות ולהסתפק בחיים דומים מדי לאלה של האמהות והסבתות שלהן. כיום הקונפליקט שאתו הן התמודדו נראה רחוק וכמעט לא מובן: מי בכלל יכול לחשוב על אישה שמפסיקה את הקריירה שלה, רק בגלל היריון לא מתוכנן? מי יכול להעלות על הדעת מצב שבו אישה מודיעה על החלטתה לצאת לעבוד, ובן זוגה נחרד, בטוח שהיא רוצה רק לתרום לפרנסת המשפחה, ומבטיח לה שבקרוב משכורתו תעלה ואין שום צורך שתטריד את עצמה? נשים מתמודדות כיום עם ההשלכות של המהפכה הפמיניסטית, אם משום שטרם הושלמה, ואם משום שעוררה סוגיות שאין להן אולי פתרון מושלם. למשל: מי בכל זאת מגדל את הילדים? נשים אחרות, זרות ומוחלשות? למעשה, גם ברומן שלפנינו יש עדות לקונפליקט דומה, בדמותה הצדדית של אמו של ג'ק, שכנה מהרחוב, שבחרה בקריירה של רופאה. היא מוצגת כמי שמזניחה את בנה. בארצות הברית בשנות השבעים לא הייתה כנראה שום אפשרות לפשרה. אישה לא יכלה להיות רופאה ואימא מסורה, בעת ובעונה אחת.

יופיו של הרומן בכך שהוא משרטט שוב ושוב את אי ההבנות המהותיות שיכולות להתעורר בין בני אדם, גם, ואולי במיוחד, כשהם אוהבים זה את זה עד כלות. הוא מראה איך החלום של אדם אחד יכול להיות הסיוט של זולתו, ואיך אף אחת מהדמויות אינה מסוגלת להבין מה היא מעוללת ליקיריה: הורים לילדיהם, בני זוג בינם לבין עצמם, וגם צעירים בני אותו גיל, שאהבתם האמיתית והעמוקה עשויה להתפרש בדרכים  שגויות, מטעות וכל כך מייסרות. אי ההבנות הללו מובעות שוב ושוב, וכל אחת מהן מכמירה את הלב, עד שמתעורר רצון לצעוק אל הדמויות, כמו שילדים קטנים היושבים בקהל בהצגות ילדים נוהגים לעשות, כדי להזהיר את השחקנים על הבמה מפני הטעויות והאויבים הנסתרים מעיניהם, לומר להם – הוא לא מבקש ממך שתכיני לו ביצה קשה כדי להוכיח לך שלעולם לא תוכלי להיות רופאה. היא לא פורצת בבכי כשאתה מבקש ממנה שתכין לך ביצה קשה כי היא לא אוהבת אותך. הוא לא אויב. הוא אוהב. היא לא מתכוונת למה שאתה חושב. היא לא רוצה את מה שאת חולמת למענה. עוד חושף הסיפור את הטעויות בראייה, ומערב בכך את הקורא. אנו מגבשים דעה על דמות אחת, מתוך נקודת המבט של דמות אחרת, ואז מגלים שטעינו. רק שאנו, הקוראים, יודעים את מה שהדמויות אולי לא ידעו לעולם.

סלסט אינג, כמו ג'יימס, גיבור ספרה, היא אמריקנית ממוצא סיני. בניגוד להוריו של ג'יימס, שהיו פועלים קשי יום שהקריבו את עצמם למענו כדי שירכוש השכלה ויצליח בחיים, הוריה של הסופרת היו אנשי אקדמיה מצליחים. ובכל זאת, אפשר מן הסתם לסמוך על הידע שיש לה, הנובע ממקור ראשון, על תחושותיהם של מהגרים אוריינטליים. על הגזענות שהם חווים, ועל תחושת הזרות שאי אפשר להפיגה, רק בשל המראה שלהם. שוב ושוב היא מתארת את הלגלוג שהם נתקלים בו בשל עיניהם המלוכסנות וצבע עורם השונה. את ההתנכרות שהם חווים בלי הרף. את חוסר התקווה שלהם להשתלב אי פעם באמת. "בזמן שהאירים והגרמנים והשוודים גדשו את סיפוני ספינות הקיטור, מנופפים כשהלפיד הירקרק של פסל החירות נגלה לעין, נאלצו ה'מלוכסנים' למצוא דרכים אחרות להגיע לארץ שבה כולם נולדו שווים," היא כותבת, ומסבירה את קיומן של כל הצ'יינה טאון – ריכוזי המהגרים הסיניים שהצטופפו בערים הגדולות בשכונות משל עצמם, לאו דווקא מרצון, כך מסתבר מקריאת הספר, לעתים תכופות גם מאונס.

ומה קורה לזוג "מעורב"? למשל למרילין, אמריקנית לבנת עור ובלונדינית, שנישאת לג'יימס ה"מלוכסן"? מה יקרה לילדים שלהם, לבתם ששערה שחור כמו של אביה, ועיניה כחולות כמו של אמה? האם ג'יימס ומרילין יצליחו לגבור ביחד על תחושת הזרות, על העוינות שאמה של מרילין מפגינה כשנודע לה שחתנה המיועד הוא אמנם מרצה באוניברסיטה, כמו שייחלה תמיד למען בתה היחידה, אבל שהוא גם ממוצא סיני? האם מרילין וג'יימס ישתלבו בחברה הסובבת אותם, ירכשו חברים, יערכו מסיבות, ישחקו ברידג', יהיו "כמו כולם"?

הרומן כל מה שלא סיפרתי אינו ספרות גדולה. יש בו משהו כמעט סכימתי. הוא מעורר תחושה שהיטיבו מדי לתכנן אותו, ושמהלכיו לא הפתיעו אף פעם את מי שכתבה אותו. ועם זאת, יש בהחלט מקום של כבוד גם לספר כזה. קודם כול, מכיוון שהוא מרתק. שנית, מכיוון שהוא מצליח בהחלט לייצר תחושה של מציאות משכנעת ושל דמויות אמינות.

לא מפתיע לדעת שהוא הגיע לצמרת רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, וזכה בלא מעט פרסים. הוא כתוב בז'אנר שלא קיים כמעט בעברית: סיפור ריאליסטי, כתוב היטב, מושך לקריאה, שיש בו "אמירה" מתוכננת מראש, אך לא כזאת שמעליבה את האינטליגנציה של הקורא. הוא מזכיר בסגנון הכתיבה את ג'ואנה טרולופ האנגליה ואת אניטה שרב האמריקנית: סופרות שכתיבתן מבטיחה תמיד שעות של הנאה לא תובענית.

התרגום לעברית, כדרכה של הוצאת סנדיק ספרים, מעולה.

Celeste Ng, Everything I Never Told You

לעברית: נעה שביט

כדרכי, קראתי את הספר ב-e-vrit. ממליצה בחום על האפליקציה. כל כך הרבה יותר נוח (וידידותי לסביבה!) לקרוא בפורמט אלקטרוני! הנה קישור לספר. בלחיצת כפתור הוא מגיע ישירות אל כף היד.

 

 

 

 

ג'ואנה קאנון, "הצרה עם עזים וכבשים": מה הסודות שמסתירה הקהילה

"למזלי הרב, כמה חודשים אחרי שעזבתי את הפסיכולוגית שלי – היא לא הסכימה להתאים את עצמה ללוח הזמנים הצפוף שלי − היא התאבדה, ולקחה אתה את כל הסודות שלי."

את המשפט המבהיל הזה אמרה לי פעם גברת נכבדה, מישהי שנהגה להציג את עצמה כהומניסטית ואוהבת אדם. הוא נפלט מפיה אגב אורחה − כנראה שאיבדה לרגע את השליטה, ושכחה לשים לו מחסום − וכך, מבלי דעת, חשפה באוזני את הסוד החמור ביותר על עצמה.

"אם אתה מגלה את סודותיך לרוח, אינך צריך להאשים את הרוח על שגילתה אותם לעצים," כתב  המשורר הלבנוני ג'ובראן חליל ג'ובראן.  טיבם של סודות להתגלות, ועד אז הם  גועשים ומבקשים לצאת. סוד כבד ואיום רוחש בבסיס עלילתו של הספר הצרה עם עזים וכבשים, ואישה אחת שנעלמה (האם בדומה לפסיכולוגית שעליה סיפרה לי הגברת המפחידה ההיא?), נגעה בו בדרכה. האם הסוד ייחשף? האם האמת תתגלה?

כדי לדעת מה התשובה יש לקרוא את הספר המקסים הזה. מאחר שהוא כתוב כמעין ספר מתח, אי אפשר כמובן להסגיר שום דבר נוסף. רק לגלות שהסיפור כולו מתנהל בעיירה קטנה באנגליה. שכל ההתרחשויות נמסרות מנקודות מבט שונות, כל פעם של דמות אחרת, שתי ילדות, גברים ונשים, כולם שכנים ברחוב אחד בעיירה באנגליה. העלילה מתפתחת לאורך שני צירי זמן. האחד נמשך כחודש, במהלך קיץ לוהט אחד בשנת 1976, והאחר נסוג לאחור, והוא מתרחש ב1967, "השנה שבה שלח הנשיא ג'ונסון אלפי חיילים נוספים למוות בווייטנאם. השנה שבה סין ייצרה פצצת מימן וישראל יצאה למלחמה בת שישה ימים." כל הפרטים מצטרפים זה לזה בחלקים קטנים, כמו במעשה טלאים, והחלק האחרון מעניק לכל המתווה צורה ברורה, משכנעת ומפתיעה מאוד.

כל אחת מפיסות הטלאים הללו יפה להפליא כשלעצמה, והשלם המתקבל עולה על סך כל חלקיו. הרומן מספר על חיי קהילה, מעלותיהם וסכנותיהם, ועל יכולתם או כישלונם של אנשים לקבל את מי ששונה מהם. בהקשר זה, אחד החלקים הפחות מוצלחים ברומן, כזה שנראה כאילו ייבאו אותו מתוך שמיכת טלאים אחרת, ולכן אינו משתבץ היטב בתמונה הכוללת, הוא זה שבו השכנים חושפים את הגזענות שלהם כלפי משפחה של הודים שעוברים לגור ברחוב שלהם. זהו סיפור קטן בתוך הסיפור הכולל, והוא נראה מגמתי ומאולץ קמעא. אפשר היה להשמיטו, וחסרונו לא היה מורגש.

כל קטעי הסיפור האחרים, הדמויות, היחסים ביניהן, מצוקותיהן הפרטיות, העלילה הנרקמת, מושכים את הלב ומשכנעים.

גם קורות חייה של הסופרת, כפי שהם נחשפים בבלוג שלה, מרתקים.  הצרה עם עזים וכבשים הוא ספרה הראשון. הוא נכתב אחרי שהשתתפה בסדנאות כתיבה ושיתפה את יצירותיה בבלוג הנושא את שמה: JOANNACANNON. בחלק ה"אודות" שבבלוג מתארת קנון כיצד נפלטה ממערכת החינוך כשהייתה בת 15, עבדה במשך שנים כ"ברמנית, כלבנית ומומחית לשליחויות פיצה", עד שהחליטה בגיל שלושים שהיא רוצה להיות פסיכיאטרית, ולכן חזרה אל ספסל הלימודים, השלימה את בחינות הבגרות שלה, התקבלה לאוניברסיטה, הוכשרה לרפואה  והתמחתה בתחום שעליו החליטה מלכתחילה.

הצרה עם עזים וכבשים ראה אור באנגלית, בכריכה קשה, בינואר 2016,   וכבר זכה לביקורות מצוינות. כך למשל נכתב בגארדיאן כי הפרק הראשון בספר הוא "אחד הטובים, התוססים והמשעשעים ביותר שקראתי זה יובלות".

בעברית הצרה עם עזים וכבשים מוגש בתרגומו המצוין של שי סנדיק, שהוצאת הספרים הקטנה שלו ניצלה מאבדון בעזרתה של "תמיכת המונים" והצטרפותה של דורית תמיר שחברה אל סנדיק כדי ליצור ביחד שותפות מו"לית.

יופיו של המקור משתקף בכל עמוד, בעברית הצלולה והמדויקת של המתרגם. הנה כמה דוגמאות אקראיות: "הערב מיתן את השמש וקרני הזהב שטפו את הסלון. הן צבעו את המזנון בגוון עשיר וכהה של ברנדי ונטמנו בין קפלי הווילונות"; "עמוד עשן מיתמר אל השמים. והוא מתמוסס בשחור הלילה, שוליו הלוחשים נאחזים בגדת הכוכבים לפני שהם מתאיינים"; "אפילו הדברים שלא היו ורודים הזכירו גלידה, כאילו לא הרשו להם לעבור בדלת בלי התחייבות מפורשת לנושא"; "על כל ספל היה הדפס שונה – פרחי אצבעונית וחבצלת והורטֶנסיה התקוטטו ביניהם מי הפרח הצעקני מכולם"; "העשן נדד ביניהן. הוא רקם תבניות עצלות באור השמש והסתלסל לתקרה,"  ועוד כהנה וכהנה: פשוט תענוג.

אפשר לקנות אותו כאן