ארכיון תגיות: סלמה לגרלף

ציטוט מתוך “ירושלים”, סלמה לגרלף: כמה חם בפלשתינה!

חודש אוגוסט חם שרר בפלשתינה. השמש קפחה כל יום על ראשי האנשים. אף ענן לא נראה בשמים, וגשם לא ירד מאז אפריל. החום לא היה עז יותר מהרגיל בעונה, ובכל זאת היה כמעט בלתי נסבל. איך אפשר לשאת חום כזה, לאן אפשר להימלט.

יפו הייתה אולי מקום המפלט הטוב ביותר – לא העיר עצמה, עם כל הבניינים הצפופים על גבעה תלולה, והצחנה המבחילה העולה מהרחובות המטונפים והמפעלים הגדולים לייצור סבון; אבל היא שכנה קרוב לים, שממנו נשבה תמיד בריזה מרעננת. אפשר היה לחוש בה בנוח, כי הקיפו אותה פרדסים. פרות טריים וצוננים נתלו על עצים ירוקי עלוותם נוצצת ונוקשה, מוגנים מפני השמש.

אבל גם ביפו היה החום בלתי נסבל! עלי השרף הגדולים שעל השיחים התייבשו וקמלו, והגרניומים העמידים שוב לא לבלבו, אלא נבלו על תלוליות ובנקיקים – נקברו כמעט מתחת לנחשולי אבק. מי שראה את הפריחות האדומות של גדרות הצברים היה יכול לחשוב שכל החום שגבעוליהם העבים ספגו במשך הקיץ פרץ פתאום בִּלְהבוֹת גדולות. מי שראה את הילדים רצים על חוף הים כדי להיכנס למים יכול היה להבין כמה חם – הם הרימו את הרגליים גבוה, כאילו הם דורכים על גחלים לוחשות.

אם אי אפשר לשאת את החום ביפו, לאן אפשר ללכת? בכל מקרה, מוטב היה להיות שם מאשר במישור הרחב של השרון, שהשתרע מעבר לעיר, בין הים להר. אכן, אנשים גרו בערים הקטנות ובכפרים המנקדים את המישור, אף על פי שהיה קשה להבין איך הצליחו לשרוד בחום וביובש. אבל הם כמעט לא יצאו מהבתים נטול החלונות, ומעולם לא עזבו את הערים, שם הבתים והעצים המעטים סיפקו הגנה מסוימת מהשמש. במישור הפתוח לא היה אפשר למצוא אף גבעול ירוק של עשב, או בן אדם. כל הכלניות והפרגים היפים שפרחו באביב, כל המרגניות הוורודות, הזעירות, שכיסו את האדמה במרבד אדום-לבן, נעלמו. ויבולי החיטה, השעורה והדוּרה שצמחו בשדות ליד הערים הקטנות כבר נקצרו, והקוצרים, עם השוורים והחמורים שלהם, שיריהם ומחולותיהם, כבר שבו לבתיהם בכפר. מזיוו של האביב נותרו רק גבעולים קמלים שהתנשאו מעל הקרקע צרובת השמש – אלה שפעם נשאו עליהם חבצלות יפהפיות וניחוחיות.

רבים טענו שאת הקיץ אפשר לשאת בירושלים. העיר הייתה בלי ספק מצומצמת בשטחה ומאוכלסת מדי, אבל מכיוון ששכנה על פסגה של שרשרת הרים ארוכה שהשתרעה לרוחב פלשתינה כולה, אף משב רוח שהגיע מכל כיוון שהוא לא יכול היה שלא לרענן את עיר הקודש. למרות זאת, למרות הרוחות המבורכות הללו, ואוויר ההרים הצלול, חום הקיץ לא דילג גם על ירושלים. אנשים ישנו בלילות על גגות בתיהם, ובמשך היום לא יצאו החוצה. הם נאלצו לשתות מים שריחם מעופש, מי גשמים שנקוו בחורף במאגרים. וחרדו שמא גם אלה יאזלו. כל משב רוח קל העלה עננים סמיכים של אבק דקיק, וכפות רגליו של מי שפסע בדרכים הלבנות שמחוץ לעיר שקעו עמוק בעפר הרך. בגלל מחסור בשינה סבלו תושבי ירושלים מדיכאון ומעצבנות, ובלילות חזו חזיונות מבעיתים ופחדים מענים רדפו אותם.

באחד הלילות החמים הללו שכבה אישה אמריקנית שכבר חיה כמה שנים בירושלים, והתהפכה על יצועה, כי התקשתה לישון. היא הזיזה את מיטתה מהחדר למרפסת שליד החלון והניחה רטייה קרה על ראשה הדואב, אבל שום דבר לא הקל עליה. היא חיה במרחק חמש דקות הליכה משער דמשק, בבית מפואר שניצב דומם במקום מבודד. לפיכך אפשר היה לחשוב שהאוויר שם יהיה צח וצלול, אבל באותו לילה היה נדמה שכל החום המחניק של העיר התרכז בבית. הייתה מעט רוח, אבל היא באה מהמדבר, חמה ודוקרנית, כאילו התמלאה בגרגירי בלתי נראים של חול. אל קשיי הלילה נוספו נביחותיהם של כלבי רחוב רבים שכתשו את האוויר בקולותיהם הרמים.

האמריקנית, ששכבה ערה במשך שעות, נכנעה לייאוש. במאמציה לגבור על דיכאונה הזכירה לעצמה שמאז שבאה לירושלים, בעקבות התגלות אלוהית, חלה עליה ברכה מיוחדת. היא ייסדה קהילה, התגברה על רדיפות וקשיים שאין מילים לתאר אותם; אבל עכשיו לא מצאה עוד נחמה במחשבות הללו.

היא שכבה וחשבה על כך שחסידיה הנאמנים יירצחו, אויביה יעלו את הבית באש, שירושלים משסה בה את הקיצוניים הגרים בה, ושהשנאה והקנאה העיוורת, שאותן מטפחים בין חומות העיר, ירוצצו אותה.

היא ניסתה להשיב אליה את הביטחון השליו שבו ניחנה תמיד. מדוע להתייאש עכשיו, שאלה את עצמה, דווקא בזמן ששליחותה מתקדמת יפה כל כך, כשקהילת גורדון התחזקה בזכות הצטרפותם של חמישים שוודים חסונים ומוכשרים שבאו מאמריקה, ועוד רבים מהם, אנשים טובים ואמינים, עתידים להגיע משוודיה. מעולם לא נראתה משימתה מבטיחה כל כך.

ירושלים עיר הקודש והקבר הקדוש, סלמה לגרלף, 1918 (תרגום הציטוט [מאנגלית]: עופרה עופר אורן)

את הספר המלא בתרגומו לאנגלית אפשר לקרוא בפרויקט הספרייה הפתוחה: Open Library

מסע הפלאים של הסופרת סלמה לגרלף

השנה היא 1909. סלמה לגרלף, בת חמישים, רווקה, סובלת מצליעה קלה – זכר לשיתוק הילדים שחלתה בו בילדותה – ניצבת בביישנות מול כל המכובדים, ביניהם מלך שוודיה, ארצה, היושב שם בחברת רעייתו.

היא משתפת את הקהל בתחושותיה. לפני הטקס, כך היא אומרת, הייתה מתוחה מאוד, מעצם הצורך לנסוע לעיר הבירה. כל ביקוריה הקודמים בשטוקהולם לוו במתח מסוג אחר: אז באה כדי לעבור בחינות, או כדי לחפש מוציא לאור לספריה. הפעם הנסיבות שונות. היא כאן כדי להודות על הכבוד הרב שחולקים לה: היא האישה הראשונה שזכתה אי פעם בפרס נובל לספרות.

בעיצומו של הנשף המפואר, במקום לשאת את הנאום המתבקש, היא מספרת לנוכחים סיפור קצר, אבל מקדימה ואומרת כי בתקופה האחרונה גברה ביישנותה, בשל חיי ההתבודדות שגזרה על עצמה. את החרדה שחשה מפני ההתרחשות הצפויה, טקס קבלת פרס הנובל, הפיגה בכך ששקעה בהרהורים על האנשים היקרים לה, אלה שהיו שמחים לחלוק אתה את החוויה המיוחדת הצפויה לה. כמה חבל שאביה אינו נוכח כאן עכשיו! היא מתארת את התמונה העולה בעיני רוחה: כיצד היא מבקרת אותו בגן עדן, מספרת לו על כל החובות שהיא חייבת, ומבקשת שיסייע לה. בעלי החוב, כך מסתבר, הם כל מי שתרמו לכתיבתה ותמכו בה עד כה: הנוודים המשוטטים שהעניקו לה סיפורים; השפה השוודית; קוראיה; כל המורים – הסופרים השוודים הדגולים – שלימדו אותה; ומעל לכול היא אסירת תודה לחברי האקדמיה, שהחליטו לבחור בה ולהעניק לה את הפרס.

לאמתו של דבר, אביה של סלמה לגרלף היה שונה מאוד מהדמות שציירה בדבריה. היא סיפרה על אדם חולם שאהב לשיר ונהג להצחיק את בני ביתו, ולא על מי שהיה במציאות: חובב הטיפה המרה ועריץ שהתנגד נחרצות לכך שבתו תתפתח ותרחיב את השכלתה.

סלמה לגרלף הצעירה סירבה לציית לתכתיביו. בגיל צעיר עזבה את הבית, למדה, והחלה לעבוד כמורה. בד בבד, והחל מגיל חמש עשרה, כתבה כל הזמן. כשהייתה בת שלושים ושלוש ראה אור הרומן הראשון שלה: יצירה אפית שנגדה את סגנון הכתיבה הנטורליסטי המקובל באותה עת. המבקרים סברו תחילה שכתיבתה “מוזרה”, אבל כעבור שנתיים הכיר אחד מהם במקוריותה, ושיבח את השטף הנרטיבי הלירי המאפיין אותה. מכאן ואילך נסקה הצלחתה הספרותית. מלך שוודיה החליט להעניק לה קצבה שאפשרה לה להתפנות מכל עיסוקיה האחרים. היא התמסרה לכתיבה ופרסמה עשרות ספרים, שהידוע ביותר ביניהם הוא ספר הילדים מסע-הפלאים של נילס הולגרסון הקטן עם אוזי-הבר.

נילס איור מהספר המקורי מ1907

 

אין ספק שהכשרתה המקצועית והתנסותה כמורה השפיעה על כתיבת הספר, שאותו הזמינה ועדה מיוחדת לבתי ספר יסודיים, בראשותו של מורה. הוא נועד לקרב את ילדי שוודיה ללימודי הגיאוגרפיה של ארצם, ולשפר את היכרותם אתה. עלילתו עוקבת אחרי מסעו של ילד שהוענש על שובבותו ועל התאכזרותו לבעלי חיים. נילס נהפך לגמד הרוכב על גבו של אווז בר. במהלך המסע הוא לומד מקרוב לא רק על חייהם של האווזים, אלא גם על כל המחוזות בשוודיה. עד תום המסע משתפר אופיו: הוא למד את הלקח הנדרש, ונהפך לאוהב חיות. מסע הפלאים של נילס הולגרסון הצליח מאוד. הוא תורגם לעשרות שפות, ומיליוני ילדים ברחבי העולם קראו אותו בשקיקה. בשנות השמונים עובד הספר לסדרת סרטים מצוירים שתכניה שונים מאוד, למרבה הצער, מהספר המקורי.

ספר אחר שכתבה סלמה לגרלף, מעורר עניין מיוחד אצל הקורא הישראלי: בשנת 1900 היא ביקרה בפלשתינה בחברת בת זוגה, הסופרת היהודייה סופי אלקן. בעקבות הביקור כתבה לגרלף נובלה רומנטית בשם “ירושלים”, ובה תיארה קבוצת מתיישבים שוודיים שהגיעו לעיר והקימו בה קומונה. הסיפור מתאר את חייהם, את ציפייתם למשיח ואת אכזבתם. החיפוש אחרי הארץ המובטחת התבדה. בחלקה השני של הנובלה, שהתפרסם בשם “הבאר של גן עדן”, תיארה לגרלף את המחסור במים, את החולי והמוות ששררו בירושלים, בהשוואה עם גן עדן הפורה המתואר בתנ”ך ועם מה שהמתיישבים הכירו במולדתם. הקיץ היה קשה במיוחד. רבים מהם חלו. עקב שנת בצורת קשה לא נקוו בחורף מספיק מים בבורות. הצמא היה קשה מנשוא, אנשים חלמו על שוודיה, על היערות, על הנהרות שופעי המים הסואנים, והשוו אותם לוואדיות החרבים של ארץ הקודש.

בשנת 1997 הוצג בישראל הסרט “ירושלים” מאת הבמאי בילה אוגוסט, שהתבסס על הנובלה.

בנימוקים להענקת פרס הנובל לספרות לסלמה לגרלף נכתב כי נבחרה בזכות “האידאליזם האצילי שלה, עושר הדמיון ונדיבות ויופי הצורה שאפיינו את עבודתה”.

לגרלף הוכיחה שהערכים הללו התקיימו לא רק ביצירתה האמנותית. שש שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה תרמה הסופרת כמה מסיפוריה, והכסף שימש לתמיכה בפליטים יהודים מגרמניה. בעקבות זאת החרימו הנאצים את יצירתה. לגרלף תמכה בעקביות בהתנגדות למשטר הנאצי ועזרה לנרדפים, ביניהם למשוררת נלי זקס, שאותה הצילה ממוות ועזרה לה לקבל אשרת כניסה לשוודיה.

גם כשהמלחמה פרצה לא נקטה לגרלף מדיניות נייטרלית, כפי שנהגה ארצה. בשנת 1940, כשברית המועצות צרה על פינלד ופלשה אליה, תרמה לגרלף את מדלית הזהב של פרס נובל, כדי לממן סיוע לעם הפיני. זמן לא רב אחרי כן הלכה לעולמה בגיל שמונים ושתיים, משטף דם במוח.

תמונתה של לגרלף מופיעה על שטר של 20 קרונות שבדיות. בצידו השני של השטר מופיע איור של נילס הולגרסון, רכוב על אווז בר.

שטר כסף עם תמונתו של נילס
דיוקנה של סלמה לגרלף על שטר כסף

 

טור על סופרות באקס נט