השנה היא 1909. סלמה לגרלף, בת חמישים, רווקה, סובלת מצליעה קלה – זכר לשיתוק הילדים שחלתה בו בילדותה – ניצבת בביישנות מול כל המכובדים, ביניהם מלך שוודיה, ארצה, היושב שם בחברת רעייתו.

היא משתפת את הקהל בתחושותיה. לפני הטקס, כך היא אומרת, הייתה מתוחה מאוד, מעצם הצורך לנסוע לעיר הבירה. כל ביקוריה הקודמים בשטוקהולם לוו במתח מסוג אחר: אז באה כדי לעבור בחינות, או כדי לחפש מוציא לאור לספריה. הפעם הנסיבות שונות. היא כאן כדי להודות על הכבוד הרב שחולקים לה: היא האישה הראשונה שזכתה אי פעם בפרס נובל לספרות.

בעיצומו של הנשף המפואר, במקום לשאת את הנאום המתבקש, היא מספרת לנוכחים סיפור קצר, אבל מקדימה ואומרת כי בתקופה האחרונה גברה ביישנותה, בשל חיי ההתבודדות שגזרה על עצמה. את החרדה שחשה מפני ההתרחשות הצפויה, טקס קבלת פרס הנובל, הפיגה בכך ששקעה בהרהורים על האנשים היקרים לה, אלה שהיו שמחים לחלוק אתה את החוויה המיוחדת הצפויה לה. כמה חבל שאביה אינו נוכח כאן עכשיו! היא מתארת את התמונה העולה בעיני רוחה: כיצד היא מבקרת אותו בגן עדן, מספרת לו על כל החובות שהיא חייבת, ומבקשת שיסייע לה. בעלי החוב, כך מסתבר, הם כל מי שתרמו לכתיבתה ותמכו בה עד כה: הנוודים המשוטטים שהעניקו לה סיפורים; השפה השוודית; קוראיה; כל המורים – הסופרים השוודים הדגולים – שלימדו אותה; ומעל לכול היא אסירת תודה לחברי האקדמיה, שהחליטו לבחור בה ולהעניק לה את הפרס.

לאמתו של דבר, אביה של סלמה לגרלף היה שונה מאוד מהדמות שציירה בדבריה. היא סיפרה על אדם חולם שאהב לשיר ונהג להצחיק את בני ביתו, ולא על מי שהיה במציאות: חובב הטיפה המרה ועריץ שהתנגד נחרצות לכך שבתו תתפתח ותרחיב את השכלתה.

סלמה לגרלף הצעירה סירבה לציית לתכתיביו. בגיל צעיר עזבה את הבית, למדה, והחלה לעבוד כמורה. בד בבד, והחל מגיל חמש עשרה, כתבה כל הזמן. כשהייתה בת שלושים ושלוש ראה אור הרומן הראשון שלה: יצירה אפית שנגדה את סגנון הכתיבה הנטורליסטי המקובל באותה עת. המבקרים סברו תחילה שכתיבתה “מוזרה”, אבל כעבור שנתיים הכיר אחד מהם במקוריותה, ושיבח את השטף הנרטיבי הלירי המאפיין אותה. מכאן ואילך נסקה הצלחתה הספרותית. מלך שוודיה החליט להעניק לה קצבה שאפשרה לה להתפנות מכל עיסוקיה האחרים. היא התמסרה לכתיבה ופרסמה עשרות ספרים, שהידוע ביותר ביניהם הוא ספר הילדים מסע-הפלאים של נילס הולגרסון הקטן עם אוזי-הבר.

אין ספק שהכשרתה המקצועית והתנסותה כמורה השפיעה על כתיבת הספר, שאותו הזמינה ועדה מיוחדת לבתי ספר יסודיים, בראשותו של מורה. הוא נועד לקרב את ילדי שוודיה ללימודי הגיאוגרפיה של ארצם, ולשפר את היכרותם אתה. עלילתו עוקבת אחרי מסעו של ילד שהוענש על שובבותו ועל התאכזרותו לבעלי חיים. נילס נהפך לגמד הרוכב על גבו של אווז בר. במהלך המסע הוא לומד מקרוב לא רק על חייהם של האווזים, אלא גם על כל המחוזות בשוודיה. עד תום המסע משתפר אופיו: הוא למד את הלקח הנדרש, ונהפך לאוהב חיות. מסע הפלאים של נילס הולגרסון הצליח מאוד. הוא תורגם לעשרות שפות, ומיליוני ילדים ברחבי העולם קראו אותו בשקיקה. בשנות השמונים עובד הספר לסדרת סרטים מצוירים שתכניה שונים מאוד, למרבה הצער, מהספר המקורי.

ספר אחר שכתבה סלמה לגרלף, מעורר עניין מיוחד אצל הקורא הישראלי: בשנת 1900 היא ביקרה בפלשתינה בחברת בת זוגה, הסופרת היהודייה סופי אלקן. בעקבות הביקור כתבה לגרלף נובלה רומנטית בשם “ירושלים”, ובה תיארה קבוצת מתיישבים שוודיים שהגיעו לעיר והקימו בה קומונה. הסיפור מתאר את חייהם, את ציפייתם למשיח ואת אכזבתם. החיפוש אחרי הארץ המובטחת התבדה. בחלקה השני של הנובלה, שהתפרסם בשם “הבאר של גן עדן”, תיארה לגרלף את המחסור במים, את החולי והמוות ששררו בירושלים, בהשוואה עם גן עדן הפורה המתואר בתנ”ך ועם מה שהמתיישבים הכירו במולדתם. הקיץ היה קשה במיוחד. רבים מהם חלו. עקב שנת בצורת קשה לא נקוו בחורף מספיק מים בבורות. הצמא היה קשה מנשוא, אנשים חלמו על שוודיה, על היערות, על הנהרות שופעי המים הסואנים, והשוו אותם לוואדיות החרבים של ארץ הקודש.

בשנת 1997 הוצג בישראל הסרט “ירושלים” מאת הבמאי בילה אוגוסט, שהתבסס על הנובלה.

בנימוקים להענקת פרס הנובל לספרות לסלמה לגרלף נכתב כי נבחרה בזכות “האידאליזם האצילי שלה, עושר הדמיון ונדיבות ויופי הצורה שאפיינו את עבודתה”.

לגרלף הוכיחה שהערכים הללו התקיימו לא רק ביצירתה האמנותית. שש שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה תרמה הסופרת כמה מסיפוריה, והכסף שימש לתמיכה בפליטים יהודים מגרמניה. בעקבות זאת החרימו הנאצים את יצירתה. לגרלף תמכה בעקביות בהתנגדות למשטר הנאצי ועזרה לנרדפים, ביניהם למשוררת נלי זקס, שאותה הצילה ממוות ועזרה לה לקבל אשרת כניסה לשוודיה.

גם כשהמלחמה פרצה לא נקטה לגרלף מדיניות נייטרלית, כפי שנהגה ארצה. בשנת 1940, כשברית המועצות צרה על פינלד ופלשה אליה, תרמה לגרלף את מדלית הזהב של פרס נובל, כדי לממן סיוע לעם הפיני. זמן לא רב אחרי כן הלכה לעולמה בגיל שמונים ושתיים, משטף דם במוח.

תמונתה של לגרלף מופיעה על שטר של 20 קרונות שבדיות. בצידו השני של השטר מופיע איור של נילס הולגרסון, רכוב על אווז בר.