ארכיון תגיות: סין

איילין צ’נג, Half a Lifelong Romance: רומן מופלא, מאת “אחת מארבע הנשים הסיניות הגאונות”

אל הסופרת הסינית־אמריקנית איילין צ’אנג הגעתי לגמרי במקרה. קורות חייה, כפי שהם מתוארים בערך על שמה בוויקיפדיה, עוררו את סקרנותי. בין היתר נכתב עליה כי שמה “מופיע ברשימת ארבע הנשים הסיניות הגאונות” (Lin Shan, Lv Bicheng, A Woman Genius, Beijing: Jilin Publishing Group Ltd., 2012).

אף אחד מספריה של צ’אנג לא ראה אור בעברית (אולי הגיע הזמן שיחליטו באחת מההוצאות לאור בארץ לתקן את המעוות?). ולכן פניתי אל האתר של אמזון, והחלטתי להתחיל עם הרומן שלה שזכה שם להכי הרבה תגובות וכוכבים.  

Half a Lifelong Romance  רומן שנמשך מחצית מהחיים” הייתי אולי מתרגמת את שמו לעברית – הוא סיפורם של מָנְזֶ’ן גוּ, צעירה חרוצה וחביבה מאוד, שאחותה מָנְלוּ נאלצת לעבוד כנערת ליווי (בסיפור היא מכונה “taxi dancer” – ביטוי שפירושו – אישה שגברים שוכרים אותה כדי שתרקוד אתם, אבל ברור לגמרי שהיא נוהגת לספק לגברים יותר מאשר סתם ריקודים), ושל שִׁיז’וּן שֶׁן, שעובד ביחד אתה באותו מפעל. צעיר נוסף, שׁוּהוּי, הוא ידידו הקרוב של שִׁיז’וּן. שׁוּהוּי מארח את חברו בבית הוריו שבשנחאי, שכן שִׁיז’וּן מגיע מעיר אחרת, ננקינג, שם גרים בני משפחתו. שִׁיז’וּן, מָנְזֶ’ן ושׁוּהוּי נוהגים לצאת בהפסקות הצהריים, לאכול ולטייל ביחד, אבל כעבור זמן מה שיז’ון ומנז’ן מתאהבים. האם אהבתם תתממש? האם יצליחו להתחתן, להקים משפחה, להיות מאושרים ביחד?

הרומן עתיר תפניות שנובעות מתקלות שונות, בדומה לאלה שמתרחשות ברומיאו ויוליה של שייקספיר: מכתב שלא מגיע ליעדו, אי הבנות מזעזעות, חוסר תשומת לב רגעי לפרט משמעותי, כל אלה חורצים גורלות. 

בהקדמה לרומן נכתב כי מאז מותה של צ’אנג ב-1995 זכה הרומן בהונג קונג, סין וטאיוון לעיבודים רבים בקולנוע, בטלוויזיה, ואפילו כמחזמר.  

קל להבין מדוע: מדובר בסיפור רב עוצמה, שפרטיו הרבים מצטיירים לעיני הקורא כאילו הם מתרחשים לא רק בעיני הרוח אלא במציאות ממש. צ’אנג מתארת הכול בפרוטרוט: צבעים, ריחות, צלילים, ולא פעם מוסיפה הערות שנראות כמעט כמו הוראות בימוי. אנחנו שם, עם הדמויות, בתוך העלילה, חיים אותן ואִתן. הכול מתקדם בקצב איטי, מתוך התמסרות מלאה להתרחשויות. אנחנו לומדים לאהוב את בני הזוג ומשתתפים בכל לבנו עם מה שקורה להם.

צ’אנג ידעה היטב על מה היא כותבת שכן חייה היו ההשראה למה שקורה לשִׁיז’וּן ולמָנְזֶ’ן. כך למשל מספרים לנו בהקדמה שהסופרת סבלה מאלימות מצד אביה, שכלא אותה פעם בחדרה במשך שנה שלמה. אחרי שחלתה במחלה קשה היא הצליחה להימלט אל בית אמה, בעזרתה של משרתת שחסה עליה. כשקוראים את הסיפור אפשר לחוש בהזדהות של צ’אנג עם מה שמתרחש בסיפור שכתבה.

לא מפתיע לגלות שכמו ספריו של דיקנס בשעתו, גם הרומן שלפנינו התפרסם בהמשכים בכתב עת בסין: המתח נשמר לכל אורכו של הסיפור, ואף הולך וגובר, עד לסופו המרטיט. הדמויות עוברות תמורות רבות, וגם צירופי המקרים שמתרחשים בו משרתים היטב את העלילה: מקרבים בין הדמויות, מרחיקים אותן אלה מאלה, משקפים באמצעותן אמיתיות חברתיות ופסיכולוגיות שצ’אנג מבקשת להסב אלינו את תשומת לבנו. 

בסיפור המקורי, כך כתוב בהקדמה, החליטו הדמויות לקראת סופו של הרומן החלטה פטריוטית: לאחד כוחות כדי לבנות את ארצם מחדש. יש לזכור שצ’אנג פרסמה את הרומן לראשונה זמן קצר אחרי שהקומוניסטים השתלטו על שנחאי, שם מתרחשת עלילתו, בין השנים 1931 ו-1945. כעבור כעשרים שנה ערכה צ’אנג את הרומן ושינתה את סופו. הגרסה המתורגמת לאנגלית היא המאוחרת יותר. 

מעניין מאוד ללמוד על אורחות החיים המתוארים ברומן. איך נראו חיי היומיום במעמד הביניים בסין? לא של העשירים המופלגים, אלא של אנשי מעמד הביניים, שבכל זאת היו להם, כמעט כמובן מאליו, משרתות, (והן משחקות תפקיד משמעותי בעלילה). איך נהגו לבלות? איך התחתנו? מה אכלו? איך נראו הבתים שלהם? “בשנחאי, כשכמה משפחות גרות בבניין אחד, הוא נהפך לגרסה מאונכת של החצרות המבולגנות האופייניות לבתים בצפון.” מה לבשו? “שׁוּהוּי לבש חליפת עסקים מערבית מסודרת כל כך, עד שאיש לא היה מעלה בדעתו איך הבית שלו נראה.” איך פנו זה אל זה? “הם דבקו במנהגים הנושנים. מי שמבוגר ממנה פנה אליה בכינוי ‘אשתו של יִימין הקטן’, ואילו הצעירים ממנה כינו אותה ‘הגיסה הבוגרת.'”

עם זאת, ברור לגמרי שבבסיס, בעיקרם של הדברים, הרגשות שצ’אנג מתארת זהים בקרב כל בני האדם, בכל מקום שבו הם גרים. כן, גם בסין…:

“עצב עמוק ושמחה גדולה דומים זה לזה, כי שניהם מצריכים התרחקות מהזולת.” 

“לא עלה בדעתו שהימים שבהם חיכה וציפה למשהו יתגלו בדיעבד כימים המאושרים ביותר שהיו לו בחברתה; שהשחר לא יזרח לעולם על יום השבת שלהם.”

“כשהוא נכסף אל המתים, הוא יכול גם להביע את אכזבתו מהחיים.”

“היא עדיין לא הבינה באותו שלב שהעניים מוכנים מאוד לעזור זה לזה בשעת צרה; מאחר שהם נתונים לחסדיהם של כוחות הטבע, הם לא יכולים שלא להזדהות מיד עם מישהו שנראה במצוקה. אהדתם איננה זאת של העשירים, שהצטמקה מרוב הסתיגויות ומעצורים.”

אפשר כמובן להמשיך ולצטט, עוד ועוד, אבל מוטב פשוט לקרוא את הרומן.

למרבה הצער הוא מיועד כרגע רק למי שנוח לו לקרוא אנגלית. או סינית. והוא מומלץ מאוד!

פרל בק: האם באמת היו לה רגשי “עליונות לבנה”?

בחודש דצמבר לפני שנתיים קיבל אדם בשם אדגר ואלש הודעה בדואר האלקטרוני ובה נמסר לו כי כתב יד של רומן שכתבה אמו התגלה במחסן בטקסס.

ואלש הוא בנה של הסופרת פרל בק, שהלכה לעולמה בשנת 1973. עד אז הספיקה לכתוב ולפרסם מאה ספרים. את כתב היד העלוּם, שנמצא בשתי גרסאות, אחת שהייתה כתובה בכתב ידה של הסופרת והאחרת מודפסת במכונת כתיבה, סילק מישהו, איש אינו יודע מי, מתי בדיוק, ומדוע, מביתה של פרל באק שבוורמונט. כתב היד הוסתר במשך יותר מארבעים שנה.

הרומן הוחזר לידי המשפחה שפדתה אותו תמורת תשלום לא גבוה. הוא ראה אור בשם The  Eternal Wonder “הפלא הנצחי”, וזכה להצלחה. כמו מרבית ספריה, גם הרומן החדש־ישן מתרחש בחלקו בקוריאה, ואחת הדמויות המתוארות בו היא אישה בשם סטפני קונג, שנאבקת כדי לפייס בין זהויותיה השונות, הסינית, האמריקנית והצרפתית.

פרל בק היטיבה מן הסתם להכיר את המאבקים הפנימיים הללו: היא הייתה אמריקנית, בת להורים מיסיונריים, שהגיעה אתם לסין כשהייתה בת שלוש וחיה שם עד שהייתה בת שלושים ותשע. ספרה הנודע ביותר, זה שזיכה אותה בפרס פוליצר, האדמה הטובה, התפרסם לראשונה בשנת 1931, חמש שנים לפני שחזרה לארצות הברית. בספר תיארה פרל בק את חייהם של בני משפחת איכרים בכפר קטן בסין, לפני מלחמת העולם הראשונה.

בול לזכרה של פרל בק

 

האדמה הטובה היה לרב מכר עולמי. קוראיו המערביים התפעלו מיכולתה של פרל בק לתאר את התרבות הסינית המסורתית, לחדור לנפשן של הדמויות שתיארה ולהבין את הדילמות שהעסיקו אותן. הרומן עסק בעניים המעבדים את אדמתם בכוחות עצמם ולכן חשים קרובים אליה, לעומת תושבי הכפר האמידים המנותקים ממנה וממה שהיא יכולה להעניק להם, מכיוון שהם נשענים על עבודתם של שכירים.

הוצאת ידיעות ספרים. לעברית: שרון פרמינגר

 

האדמה הטובה נכלל ברשימת מאה הספרים הטובים ביותר של כתב העת לייף בין השנים 1924 ל-1944. לפני אחת עשרה שנה הוא זכה לעדנה מחודשת לאחר שאופרה וינפרי המליצה עליו ב”מועדון הספרים הטובים” שהיא מנהלת. רבים סבורים כי כתיבתה של פרל בק השפיעה עמוקות על תודעתם של אזרחי ארצות הברית, עד כדי כך שהיא הכשירה את הקרקע לקראת כינון יחסים עם סין.

בסין, לעומת זאת, זכה הספר לקיתונות של ביקורת כעוסה. רבים שם זעמו על התיאור הרומנטי־מדי לטעמם של חיי הכפר הסיניים. אחד המתרגמים לסינית של האדמה הטובה (הספר זכה לשמונה גרסאות מתורגמות שונות) הוסיף לרומן הקדמה ארוכה שבה האשים את הסופרת בכך שציירה את סין באור שלילי, והפנה אליה שאלה רטורית: האם, הוא תהה, את חשה רגשי “עליונות לבנה”? הסופר הסיני לוּ שוּן הוסיף על כך כשקבע: “מוטב שסינים יכתבו על סין”.

פרל בק_(קיצונית בצד שמאל) ומשפחתה בסין 1901.

 

בארצות הברית שימשה בק בעיני רבים מקור חשוב, כמעט בלעדי, למידע על סין. כך למשל התבדח קריקטוריסט בשם מילטון קניף וסיפר כי בסוף שנות ה-30, כשהתבקש ליצור סדרה של איורים המתרחשת שם, סירב, לדבריו, “להסתפק במקור שטחי, ולכן הלך לספרייה וקרא את כל ספריה של פרל בק”…

פרל בק או פרל הארבור?

היו מי שהשפעת כתיבתה של פרל בק נראתה בעיניהם כה עמוקה עד שהאשימו אותה בכך שארצות הברית נכנסה למלחמה נגד יפן רק משום שספריה השפיעו על האמריקנים ועוררו בהם את הרצון לתמוך בסין במאבקיה. אחד מתומכיה הגיב על ההאשמות ואמר ביובש שזאת הגזמה: “המלחמה נגרמה בגלל פרל הארבור, לא בגלל פרל בק”.

היו מי שראו בה “האדם המערבי רב ההשפעה ביותר מאז מרקו פולו, שכתב על סין במאה ה-13”. אחרים סברו שכתיבתה סנטימנטלית ושטחית, ואף התנגדו לזכייתה בפרס נובל לספרות, בשנת 1938. במכתב לאחד מידידיו כתב הסופר ויליאם פוקנר –  ברשעות מסוימת – שהוא מעדיף לא לזכות בפרס נובל, ולוא רק כדי שלא ייאלץ לשהות במחיצתה של “גברת סין־בק”. (אחת עשרה שנים לאחר מכן לא סירב פוקנר לקבל את פרס). מתנגדים אחרים להענקת פרס נובל לפרל בק היו אנשי רוח סיניים שטענו כי מן הראוי היה להעניקו לסופר סיני שכתב על ארצו, ולא לסופרת אמריקנית שכתבה עליה.

בטקס קבלת פרס נובל

 

כיום השתפר מעמדה של פרל בק בסין והיא זכתה למעין טיהור של שמה. מתפרסמות מהדורות חדשות של ספריה, ובעיר צ’נקיאנג, שעל שפת נהר יאנגצה, מרחק שעת נסיעה משנחאי, שם גרה במשך עשרים שנה בבית מערבי בשולי העיר, מכבדים מאוד את זכרה ומקווים שתמשוך אליהם תיירים. בשנת 2002 ציינו בעיר את יום הולדתה ה-110, שיפצו את ביתה וקבעו אותו כאתר היסטורי, ואף הציבו יד לזכרה ושינו את שם הפארק העירוני, המכונה עכשיו “כיכר פרל”.

אנשים נהגו לשאול את פרל בק אם היא מתכוונת לחזור ולבקר בסין. על כך השיבה תמיד, “מעולם לא עזבתי אותה. אני שייכת לשם, כילדה, כנערה, כאישה, עד יום מותי.”

אבל על הגשר שאותו טרחה כל חייה לבנות היא לא זכתה לפסוע. פרל בק הלכה לעולמה שנה אחת בלבד אחרי ששלטונות סין סירבו לאשר את כניסתה לארצם.

טור על סופרות באקס נט