תגית: סיגלית בנאי

מדוע מדממת האהבה לשפת האם?

 

סיגלית בנאי, צלם: מיכה שמחון (c)

"מיום לידתי שמעתי גם את השפה שחודשה כאן – העברית. אין שפה בעולם שאני שולטת בה, מכירה את רבדיה ואת שורשיה, כמו העברית. העברית, הפירות והירקות, אור השמש, לוח השנה והאירועים שתכפו ובאו על ישראל וליוו את חיי, הם שעשו את המדינה הזו לתבנית נוף מולדתי, וגם נוף מולדתם של כמה מאות אלפים שנולדו כאן," כותבת פרופסור חנה יבלונקה, היסטוריונית וחוקרת של החברה הישראלית בספרה ילדים בסדר גמור. "ההקמה של המדינה," היא מוסיפה, הייתה "אירוע היסטורי ממש בתולדות העם היהודי, שעד אז נדמָה כחלום אוטופי שאיש לא באמת האמין ברצינות שהוא בר־היתכנות".

השפה העברית היא בעיני פרופסור יבלונקה סממן מובהק ומשמעותי ביותר של מולדת.

ביטוי פיוטי לכך מציגה המשוררת והקולנוענית סיגלית בנאי בשירה "העור שלי עברית":

הָעוֹר שֶׁלִּי עִבְרִית
וַאֲנִי אֲחוּזָה בָּאֲדָמָה הַזֹּאת בִּמְלוֹא צִפָּרְנַי
וְאֵין לִי מָקוֹם אַחֵר
אֵלָיו אוּכַל לְהַגֵּר
כִּי אֵיךְ אֶגְלֶה מִתּוֹךְ שְׂפָתִי
שֶׁבָּהּ בָּניִתִי לִי בַּיִת
בְּשִׁירִי
וְהִיא כְּמוֹ אוֹת קַיִן עַל מִצְחִי
אוֹתוֹ לֹא אֲקַרְצֵף וְלֹא אֲגָרֵד פִּצְעִי דָּם
כִּי אֲנִי מְאֹהֶבֶת
מִתְעַטֶּפֶת בְּשִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת
שֶׁל שְׂפָתִי
שְׂפַת אִמִּי
שְׂפַת עַמִּי
מוֹלַדְתִּי הַמְּדַמֶּמֶת
עִבְרִיתִי
אַהֲבָתִי

 אצל בנאי העברית היא יותר מאשר סממן או אות להשתייכות. שפתה היא העור שעל גופה, ולכן לא תוכל לעולם לגלות ממנה, שכן אין האדם יכול "לְהַגֵּר" מגופו שלו. אבל יחסיה של בנאי עם ארצה ועם שפתה אינם פשוטים או חד משמעיים. השפה העברית היא אמנם העור שבו היא מתקיימת, אבל היא גם מעין "אוֹת קַיִן" על מצחה, שגם ממנו אין לה שום יכולת להיפטר; היא לא תתגרד עד זוב דם כדי לסלק אותו, שהרי העברית היא מבחינתה גם "שִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת" שקושרת בינה ובין הארץ שבה היא חיה ואותה היא אוהבת, ממש כשם שהיא קשורה בעבותות של אהבה אל השפה עצמה.

סיגלית בנאי היא לא רק משוררת, אלא גם אמנית הספוקן וורד: הופעה המבוססת על שירה מדוברת. בקטע הווידיאו שבו היא קוראת את שירה "העור שלי עברית" אפשר להבחין בסבטקסט שהיא מוסיפה לשיר בהופעתה. בעוד השיר שהיא קוראת נשמע ברקע, מציגה בנאי על גופה כתובת מקועקעת על הזרוע: "שמע ישראל", שבה היא מביעה את יהדותה. היא ממשיכה בכך שהיא חוסמת לעצמה את הפה ואת העיניים, שמתחילות לדמם מבעד לתחבושת, ואז, במהלך מפתיע, עוטה על ראשה מטפחת ראש שחורה, הדוקה, ומשתנה לנגד עינינו, לובשת דמות של אישה חרדית דומעת.

ביצירה אחרת, משותפת לה ולצלם מיכה שמחון, בן זוגה לחיים, עוטה בנאי כיסוי ראש וכך, בפשטות רבה, "מתחפשת" לערבייה. והרי מדובר באותו אדם עצמו, ואין שום הבדל בין זהותה "המוסלמית" הבדויה לזהות שבה נולדה כיהודייה, למעט הצעיף השחור העוטף את ראשה ואת צווארה.

צילום: מיכה שמחון (C)

"תמיד אהיה גם הילידה וגם הכובשת", אמרה בנאי בריאיון שהעניקה לידיעות תל אביב לפני שנתיים, והוסיפה: "אני מרובת זהויות, כמו כל מי שגר כאן."

בתערוכה "עטויות" הציג מיכה שמחון דיוקנאות של נשים בחברה הישראלית – יהודיות ומוסלמיות, העוטות כיסוי ראש מתוך בחירה. "…קלטתי, שחל כאן שינוי ביחסי הכוח בשדה הגוף. מעין פיפ שואו (מופע מציצנות מעבר לזכוכית חד-כיוונית) במהופך. באותו רגע הבנתי שהכיסוי הזה, שמתוך האתנוצנטריות המערבית השגורה, נתפס בעיני תמיד כסוג של דיכוי, הוא שנתן לאישה הזו כוח. הוא סיפק לה שריון שלמולו עמדתי חשוף," כתב.

מתוך התערוכה "עטויות", מיכה שמחון (C)

סיגלית בנאי היא  ישראלית, אישה, דוברת עברית וערבית רהוטה – שאותה למדה בבגרותה – והיא גם מזרחית. את הזהות הזאת, כך היא מעידה על עצמה, אימצה מבחירה, "מתוך משאלת לב" ולא כעובדה ביוגרפית, שכן מוצאה ממשפחה רבת דורות בארץ.

"על גופי אני אשכב על הגדר ואדביק את כל הפצעים האלה של הקרע בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים לערבים," הצהירה פעם.

האם זאת הסיבה לכך ששפת האם שלה מזכירה לה אות קין? האם העור שבתוכו היא שוכנת, שמלת הכלולות שלה עם המקום ועם השפה, מחייבים גירוד עד זוב דם? האם הדם הניגר מחויב המציאות?

מי ייתן ואת הרצון שבנאי מביעה – לאחות, לתקן, לפשר, למצוא מכנה משותף – ואת ניסיונה לעשות זאת באמצעות יצירתה האמנותית, נראה גם בתחומי חיים אחרים שלנו, כאן, במולדת המדממת של כולנו.