תגית: סטלין

איך גזר סטלין מוות על עשרות מיליוני בני אדם במשחק השחמט האסטרטגי ששיחק

בחודש דצמבר, 1949, התכנסה בתל אביב עצרת של חברי המפלגה הקומוניסטית בישראל כדי לחגוג את יום ההולדת ה-70 של יוסיף סטלין, נשיא ברית המועצות. גם במוסקבה חגגו את יום ההולדת בהתכנסות חגיגית ובנאומים שבהם לא הסתפקו בדברי ברכה. מולוטוב, סגן ראש הממשלה, הכריז למשל כי "ארצות רבות בעולם בשלות לקומוניזם" והבטיח שאם תפרוץ מלחמת עולם שלישית, היא "תסתיים במיגור האימפריאליזם בעולם".

בתל אביב אמר אחד הנואמים כי "התאספנו לחוג את חג הולדתו של סטלין, יחד עם עמי ברה"מ, ארצות הדמוקרטיה העממית ומיליוני אנשים בעולם כולו, הצמאים לשלום ושחרור סוציאלי. זה 25 שנה עומד סטלין כיורשו של לנין בראש המדינה הסובייטית. רב חלקו בפתרון בעיותיה העצומות של מדינת הפועלים. הוא הטביע את חותמו על התפתחותה בימי שלום כבימי מלחמה. בתקופה המכרעת של המלחמה האנטי-פשיסטית היה סטלין מצביאה הגדול של ברה"מ, שהוביל את הצבא האדום לניצחון עד שערי ברלין. מדינת ישראל קמה בעזרתה של ברה"מ. אנו שולחים את ברכתנו היהודית המסורתית 'יזכה לשיבה טובה'. נזכה כולנו לחזות בניצחון המהפכה הסוציאליסטית בעולם כולו."

בשנות ה-30 מתו מרעב מיליונים מתושבי ברית המועצות (על פי הערכות של היסטוריונים נספו אז בין 3 ל-10 מיליון אוקראינים) ומיליונים נמקו בגולאגים, שם נכלאו גם לא מעט תושבים זרים שנקלעו לארצם, נלכדו בהאשמות שווא ונכלאו במחנות ששימשו לכאורה להענשת פושעים פליליים ופוליטיים, אבל בעצם נועדו לספק כוח עבודה עצום וזול מאוד, כדי לממש את הפנטזיות הגרנדיוזיות של סטלין. למשל את הכרייה של תעלת הים הלבן שעלתה בחייהם של כ-12,000 – 25,000 אסירי גולאג, שנאלצו לחפור אותה בידיים, בתנאים של רעב וקור מסמרי שיער.

מאות אלפי בני אדם מתו בגולאגים, שסטלין דגל כמובן בקיומם. באחד מנאומיו מ-1938, שנשא בפני נשיאות הסובייט העליון, בחן סטלין את האפשרות "לעודד" את האסירים, בלי לשחרר אף אחד: "האם איננו יכולים לחשוב על דרך אחרת לגמול להם על עבודתם – עיטורים וכיוצא באלה? איננו פועלים כהלכה, אנו פוגעים בעבודת המחנה. שחרור האנשים הללו אולי נחוץ, אך מנקודת המבט של הכלכלה הלאומית, זה משגה… נשחרר את הטובים ביותר ונותיר את הגרועים ביותר."

מעניין לא פחות הנאום שנשא בפוליטביורו ב-19 באוגוסט, 1939, כלומר – פחות משבועיים לפני שהגרמנים פלשו לפולין ומלחמת העולם השנייה פרצה.

בנאום אמר כי "שאלת המלחמה והשלום תלויה לחלוטין בעמדה שתנקוט ברית המועצות. אנחנו," כך הסביר, "בטוחים שאם נחתום על חוזה הגנה הדדית עם צרפת ובריטניה, גרמניה תיסוג מפולין ותעדיף הסדר עם ארצות המערב. המלחמה תימנע, אבל זה יסכן את ברית המועצות.

לעומת זאת, אם נסכים להצעה של גרמניה, ונחתום על הסכם של אי לוחמה אתה, אין ספק שהיא תפלוש לפולין והמעורבות של צרפת ובריטניה לא תוכל להימנע. ארצות אירופה יחוו תהפוכות וקשיים חמורים, ואז נוכל להישאר מחוץ לקונפליקט, ולתכנן מתי מתאים לנו להצטרף למלחמה.

ניסיון 20 השנה האחרונות מוכיח כי בעת שלום המפלגה הקומוניסטית אינה חזקה די הצורך כדי שהבולשביקים יוכלו להשתלט על מוקדי הכוח. דיקטטורה של המפלגה מתאפשרת רק בעקבות מלחמה גדולה.

ברור לגמרי מה עלינו לעשות: עלינו להיעתר להצעה הגרמנית, לסרב לאנגלים בנימוס ולשלח את נציגי המשלחת שלהם בחזרה הביתה.

לא קשה לחזות את חשיבות המהלך ואת ההישגים שיהיו לנו בעקבותיו. ברור לנו שפולין תושמד עוד לפני שאנגליה וצרפת יספיקו להיחלץ לעזרתה. ואז גרמניה תוותר לנו על חלק מפולין. היתרון המיידי הוא שנגיע עד לשערי ורשה, כמו גם לגליציה האוקראינית.

גרמניה תעניק לנו חופש פעולה בארצות הבלטיות ותכיר בדרישתנו לקבל את בסרביה. היא מוכנה להכיר באינטרסים שלנו ברומניה, בולגריה והונגריה. המצב עם יוגוסלביה עדיין לא ברור. הפתרון תלוי בעמדה שתנקוט איטליה […].

כל זאת, אם גרמניה תנצח במלחמה. אבל עלינו לבחון מה יקרה אם היא תובס. במקרה כזה הסובייטיזציה של גרמניה תהיה בלתי נמנעת, ותקום ממשלה קומוניסטית. אל לנו לשכוח כי גרמניה סובייטית תסכן אותנו מאוד אם היא תיווצר בעקבות תבוסה של גרמניה. אנגליה וצרפת יוסיפו להיות חזקות, יכבשו את ברלין וישמידו את גרמניה הסובייטית. לא נוכל להגיש עזרה אפקטיבית לחברינו הבולשביקים בגרמניה.

לפיכך מטרתנו היא שגרמניה תמשיך במלחמה זמן רב ככל האפשר, כדי שאנגליה וצרפת יותשו עד כדי כך שהן לא יהיו עוד בעמדה שתסכן את גרמניה הסובייטית."

מכאן הסביר סטלין את מה שכינה "עמדתנו": על ברית המועצות להישאר נייטרלית, ולחכות. לא זו בלבד, אלא שהיא גם תגיש לגרמניה סיוע כלכלי מוגבל, כזה שלא יחליש את הכלכלה שלה עצמה, או את צבאה. בה בעת על ברית המועצות לשכלל את התעמולה הקומוניסטית בארצות המערב, ולעבור לנקיטת צעדים מחתרתיים. "עמיתינו הצרפתים יאלצו להקריב את עצמם", אמר, והוסיף: "עלינו להסכים לקורבנות הללו בלי שום היסוס."

עוד הסביר סטלין כמה חשוב שהמלחמה תימשך זמן רב ככל האפשר.

החלופה, ניצחון של גרמניה, לא נראתה לו מסוכנת במיוחד, שכן בכל מקרה גרמניה תוחלש מאוד. כמו כן, היא תשקע בניצול הקולוניות והטריטוריות שתכבוש, ועיסוקיה הרבים ימנעו ממנה לתקוף "אותנו". ובכלל, בצרפת הכבושה המפלגה הקומוניסטית תהיה חזקה מאוד, ומהפכה קומוניסטית תהיה בלתי נמנעת. ואז "נוכל לנצל את המצב, להיחלץ לעזרתה של צרפת ולהפוך אותה לבת ברית שלנו. בנוסף, כל האומות שייפלו בחלקה של גרמניה המנצחת יהיו בנות ברית שלנו. כך יזדמן לנו כר פעולה נרחב ליזום מהפכות ברחבי העולם."

סטלין סיכם את נאומו: "הצגתי בפניכם את שיקולי. אני חוזר ואומר: האינטרס של ברית המועצות, מולדת הפועלים, הוא שתפרוץ מלחמה בין הרייך לבין הקפיטליזם הצרפתי-אנגלי. חשוב מאוד לעשות הכול כדי שהמלחמה תימשך זמן רב ככל האפשר, כדי להחליש את שני הצדדים. לכן חיוני שנסכים להצעת גרמניה, ואז נפעל כדי שהמלחמה, ברגע שתוכרז, תימשך עד למקסימום. עלינו לחזק את הכלכלה ואת התעמולה בארצות הנִצות, כדי להתכונן ליום שבו המלחמה תסתיים."

בתכנונים האסטרטגיים שלו, שדמו כנראה בעיניו למעין משחק שחמט, דן סטלין למוות, באומדן גס, כ-70, אולי אפילו 85 מיליון איש. ביניהם היו כמובן עשרות מיליוני אזרחים של ברית המועצות, שכן, כידוע, היטלר לא פעל על פי התכנונים של סטלין, ובקיץ של שנת 1941 הפתיע אותו כשתקף את ברית המועצות במה שמכונה "מבצע ברברוסה". ועם כל זאת, ארבע שנים אחרי תום המלחמה עדיין איחל אזרח ישראלי לסטלין "שיבה טובה".

נדיז'דה מנדלשטם, "תקוות השיר": מה צריך ללמוד מסטלין

"אֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים בְּאִישׁ מִן הֶהָרִים בַּקְּרֶמְלִין,
סְבִיבוֹ מַנְהִיגִים גְרוּמֵי צַוָּאר,
שְׂפָמוֹ שָׁמוּט כִּמְחוֹשֵׁי תִּיקָן תַּחַת אַפּוֹ…"

את השורות הללו (התרגום מצוטט מוויקיפדיה) כתב בשנת 1933 אוסיפ מנדלשטם בשיר שכוון נגד סטלין. קשה להעריך את עוצמת התעוזה שנדרשה מהמשורר, שהעז להתריס כך, כמעט בגלוי, כנגד הרודן. השיר לא הודפס אמנם בשום מקום, אבל התפרסם כפי שהיה נהוג אז: בהעתקים שעברו מיד ליד. שנה אחרי כן הוגלה המשורר, ביחד עם נדיז'דה רעייתו, מביתו שבמוסקבה. נאסר עליו לגור בכל שתים עשרה הערים הגדולות ברוסיה, ולא התאפשר לו עוד לעבוד למחייתו. במשך תקופה ארוכה נאלצו השניים לחיות כמקבצי נדבות, סמכו על נדיבות לבם של ידידים קרובים ובני משפחה שסיכנו את נפשם ואת חיי ילדיהם כדי לעזור להם. אף על פי שלא הורשו לעבוד, זכו לשמוע גינויים של אנשים שלא הבינו, לכאורה, מדוע השניים אינם מפרנסים את עצמם, מדוע הם נוטלים "הלוואות" ולא מחזירים אותן. "הגענו לכך בעזרת המדינה," היא כותבת, "כלומר, הודות לחיים שחזרו וכינו אותם 'מאושרים'".

בשנת 1937 נאסר מנדלשטם, הופרד מאשתו ונשלח למחנה במזרח הרחוק, שם מת במועד לא ידוע, מטיפוס, קור, רעב או חולשה – כנראה שמכל אלה ביחד.

יותר משלושים שנה אחרי שמנדלשטם כתב את השיר שהביא כנראה למותו, הגניבה נדיז'דה למערב את כתב היד של זיכרונותיה: התיאור של מה שעבר עליהם באותן שנים. הספר, תקוות השיר, משחק מילים על שמה הפרטי שפירושה ברוסית תקווה, ראה אור בישראל בשנת 1977. חרף הלשון הארכאית והטעויות הרבות שבהן לוקה הגרסה העברית (עד כדי שגיאות כתיב: דוגמה קטנה ולא יחידה: "עוצר של תערוכה", במקום אוצר…), זה אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי אי פעם. קשה להבין איך הוא מצליח להיות מסעיר כל כך, איך הוא זוהר מבעד לעברית המוזרה והפגומה, ועוד יותר מכך – איך סבל בל יתואר מוליד יופי ועוצמה כאלה.

נדיז'דה מנדלשטם

ובעצם, אין מה להתפלא. מנדלשטם תיאר פעם את המעשה האמנותי: "יושב לו אדם ומפסל בסכין גזיר עץ והנה נוצר אלוהים". אין ספק שכך קרה כשאלמנתו כתבה את הספר עליו, עליה, על התקופה המטורפת והבלתי אפשרית שבה חיו.

את דבריה היא הפנתה אל בני דורה המערביים, אלה שרק המרחב ולא הזמן הפריד בינה לבינם, ובכל זאת יתקשו מן הסתם להאמין למה שהיא מספרת. ומה נשיב ונאמר לה אנו, שגם הזמן מרחיק אותנו ממנה? רק שאנחנו אתה שם, בתוך כל האימה שהיא מיטבה כל כך להביא בפנינו.

הפחד היה אז עצום ותמידי. כשהסבירו לידידתם הקרובה של בני הזוג מנדלשטם, המשוררת אנה אחמטובה, שמקורו של הרעד שתוקף אותה כל העת הוא גופני, כעסה אחמטובה וטענה בתוקף שאין כאן שום עניין של פיזיולוגיה, "שהיה זה פחד פשוטו כמשמעו, פחד פראי ומייסר, שעינה אותה כל השנים, עד מותו של סטלין."

גם מנדלשטם פחד, כמובן. באכזריות ובחוצפה יוצאות דופן הסביר לו אחד מחוקריו שחווית הפחד תועיל לו כמשורר, כי הוא מקבל "מנה גדושה של הרגש הממריץ הזה".

אוסיפ מנלדשטם

אבל מנדלשטם לא נכנע לפחד. הוא הסביר שאם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה, שרוחשים להם כבוד והערצה, שמפחדים מהם, ואם כך − שהם יכולים להשפיע. הוא לא היה מוכן לעזוב את העולם "בלי להשאיר אחריו את דעתו הברורה על מה שהתרחש לנגד עינינו". עם זאת, כך חשה אלמנתו, בניגוד לילד מסיפורו של אנדרסן, שקרא "המלך עירום" בדיוק ברגע המתאים, מנדלשטם הקדים את זמנו.

צריך להגן על המדינה

לטירוף של אותה תקופה לא היה גבול. אנשים שהיה קול בגרונם עונו בעינויים הנוראיים ביותר: עקרו את לשונם וציוו עליהם להלל את הרודן בגדם שנותר בפיהם. לא רק השלטון הוכה אז בטירוף. הציבור עצמו היה שותף לו. חברו של מנדלשטם, משורר, הצדיק בפניו את ההגליה, "כי צריך להגן על המדינה".  "כשחוטבים עצים ניתזים שבבים", אמרו, והאמינו שכל הקורבנות כדאיים, כי יש להם מטרה: לבנות עולם טוב יותר, שלא תהיה בו עוד כפייה, והמטרה מקדשת את האמצעים. (האם מופרך להשוות זאת עם דברים שאמר לפני כמה ימים הסופר דוד גרוסמן, באזהרה הלא סמויה שהשמיע, שלפיה מדינת ישראל עלולה להפוך לאטה לשריון שאין בו עוד אביר?)

בשנות העשרים, בתחילתו של השלטון הקומוניסטי, עוד ניסו השלטונות להבין את הציבור. הקימו צוותים שלמים של אנשי מודיעין (בדומה לסקרי דעת הקהל שהשלטון משתמש בהם כיום, בישראל, כדי להתאים את האמירות להלכי הרוח המקובלים בציבור?). במרוצת הזמן הגיעו למסקנה שדעת הציבור זהה לזאת של הדעה הרשמית.

אין עשן בלי אש

בתקופות של החיסולים ההמוניים אמרו לעצמם "הרי אוסרים אנשים בשביל משהו, משמע אותי לא יאסרו". גם בשנת 1957, ארבע שנים אחרי שסטלין מת, עוד הסבירה לנדיז'דה אישה שנתקלה בה בשעת נסיעה "שיש להתייחס בזהירות כלפי ה'מטוהרים' שכן משחררים אותם מטעמים הומניטאריים ולא מפני שהם אכן חפים מפשע  − הרי אין עשן בלי אש…"

כשמישהו נאסר שאלו מדוע זה קרה. אמרו שוודאי הייתה סיבה. ואז, מתארת מנדלשטם "אנשים התחפרו עמוק יותר במאורתם, שאגב," היא מוסיפה בציניות כאובה,"לא הצילה אף נפש אחת."

על החיפוש אחרי מניע הגיוני למאסרים, להגליות, להתעללות השרירותית, הגיבה פעם אחמטובה בכעס: "הגיע הזמן שנבין, אוסרים אנשים בשל לא כלום."

"העיקר," אמרו נציגי השלטון, "למצוא את האדם. סעיף האשמה יימצא תמיד."

ועם זאת הם לא רצו לוותר על מראית העין של חוקיות, "זה היה המס ששולם למושגי החוקיות של המאות הקודמות," ולכן בלשו אחרי אנשים, תיעדו כל מלמול שלהם, כפו עליהם להתוודות ולחתום על מסמכים. "האם," זועקת הסופרת בספרה, "הם האמינו שכאשר הדורות הבאים, יעיינו בארכיונים, הם יאמינו בכל הכתוב, כשם שהאמינו בו בני דורנו, שנטרפה דעתם?"

ואיך בכלל יוכלו ההיסטוריונים לשחזר את האמת, אם בכל מקום נערמו תלי כזבים מבעיתים, שקרים מתוכננים ומחושבים מראש?

"היינו שרויים בכעין תרדמה היפנוטית," היא כותבת. "שכנעו אותנו שנכנסנו לתקופה חדשה ואין לנו ברירה אלא להיכנע לכורח ההיסטורי." אנשים העדיפו לעצום את העיניים, כדי לא לגלות שהמציאות אמיתית.

כולם פחדו מפני כולם. בני משפחה בחנו זה את זה וחיפשו פרובוקטורים, מודיעים ומלשינים. עודדו ילדים להלשין על הוריהם. רוממו את דמותו של הילד פבליק מורוזוב שכך נהג. בנים קיללו את הוריהם שנרצחו. מנדלשטם מתארת ילד בן ארבע עשרה שהכירה, קרוב משפחה של סטלין, שדודתו והאומנת שלו גידלו אותו, טיפלו בו, אבל גם פחדו מפניו ונזהרו ממנו, שמא יסגיר אותן לשלטונות, אחרי שהוריו, שאותם נהג להשמיץ, נרצחו.

אחד החלקים המדהימים ביותר בספר הוא תיאור האמון העיוור שנתנו התושבים בשלטונות. "כולם," היא מספרת, "האמינו במה שפיטמו אותם," והיו  בטוחים שבמערב הרבה יותר גרוע: "לנו לפחות זורקים מדי פעם דג מלוח, מנת סוכר או קצת נפט… ומה בארצות הקפיטליסטיות? שם בוודאי גוועים ברעב!" אמרה לה פעם שכנה. אפילו בשנת 1959, חמש שנים אחרי שסטלין מת, עוד ניהלה אתה ויכוח מישהי שטענה כי בפריס ובלונדון ודאי לא נותנים בקלות רישיון מגורים לטייסים, "כמו אצלנו", ולא הייתה מוכנה להאמין ש"שם" בכלל אין צורך ברישיון מגורים…

אכן, הטירוף נמשך עוד אחרי שחרושצ'וב גינה את השלטון הדמים של קודמו, והאשים אותו בעריצות בפשעים וברצח המונים. אין מה שמלכד אנשים יותר מאשר פשע משותף, אומרת מנדלשטם, ומי ששיתפו פעולה עם שלטון האימים פחדו מפני השינוי, במקום לשמוח עליו. כך למשל התלוננה בתו של אחד מאנשי השירות החשאי שהתאבד כשהשלטון התחלף ואמרה במרירות: "אסור לחולל תמורות כה פתאומיות כי זה פוגע באנשים…"

לאורך כל הספר אומרת מנדלשטם שוב ושוב "שהמוות הוא האושר בהתגלמותו." באחד הרגעים הכאובים ביותר בספר היא נזכרת כיצד הציעה לבעלה להתאבד ביחד, והוא סירב. יהיה לכך עוד זמן, סבר, והיא מהרהרת,  ממרחק של חצי יובל שנים, על כל הסבל שהיה נמנע מהם אילו קיבל אז את הצעתה. הספר בחירתה של סופי של ויליאם סטיירון עולה כאן על הדעת: זיכרון הרגע שבו כמעט קפצה מהחלון, ונמלכה בדעתה. והזוועה שזימנו לה החיים שלא קטעה אותם מיוזמתה.

"קפיצה אחת ושכלי חזר אלי"

מנדלשטם כן ניסה פעם להתאבד. כשחזר מהחקירות השתבשה עליו דעתו. נדיז'דה תוהה מדוע כל מי שחזר משם השתגע. איך ייתכן שכולם שמעו קולות – בדרך כלל את אלה של נשותיהם האהובות – ואיך זה שאחרי שנת 1937, כשהעינויים הנפשיים הוחלפו בעינויים גופניים, ה"הזיות" הללו, כביכול, לא שבו עוד.  ובכן, בטירופו הוא קפץ מהחלון, שלא היה מספיק גבוה, ורק נקע את הרגל. על כך כתב שורה בשיר: "קפיצה אחת ושכלי חזר אלי".

כמה אנשים מוכנים לצאת למאבק כמו דוד, כשהכוחות אינם שווים?

ומה עוד יכלו אנשים לעשות אז, אם לא להתאבד באחת, או לאטם, בכך שאמרו את דברם בקול רם ובנחישות כמו שעשה מנדלשטם, ובעצם התאבד התאבדות שנמשכה כמה שנים? מי שחי בדיקטטורה, היא מסבירה, חש מהר מאוד את אוזלת ידו, ומוצא צידוק ונחמה באדישותו. "כלום יפסיק קולי את היריות?…  אין זה תלוי בי… מי יקשיב לי…" הם אומרים לעצמם. כמה אנשים מוכנים לצאת למאבק כמו דוד, כשהכוחות אינם שווים? ולכן, כך היא כותבת, "השמידו ה'גלייתים' בקלות כה רבה את אחרוני ה'דוידים'. כולנו השלמנו עם כך: שתקנו בתקווה שיהרגו את שכננו ולא אותנו."

ומדוע, בעצם, היא זועקת בזעקתו של הקורבן שתמיד מרגיש קצת אשם, שיתפנו פעולה? איך ייתכן שכשבאו לקחת אותו הוא קם והלך אתם, והיא עצמה לא נלחמה, לא השתוללה, לא התקוממה?

תיאור האופן שבו נודע לה על מותו של האדם היקר לה מכול – כשעמדה בתור במשך שלוש או ארבע שעות כדי לשלוח לו חבילה, שם נמסר לה שאין צורך, גם הקודמת חזרה, כי הנמען מת; תיאור החודשים שבהם המשיכה לקוות שישוב; החקירות שערכה כדי לברר כיצד, מתי, היכן, הלך לעולמו; המידע החלקי, הספקות, התהיות – כל אלה הופכים את הקרביים גם כשקוראים עליהם אחרי שנים כה רבות. מנדלשטם לוקחת אותנו עמוק לתוך הייסורים ההם, אל האומץ ועוז הרוח, וכל אלה מתקיימים לעינינו כאילו הם מתרחשים ממש ברגע זה. גם מי שיודע שהמשורר מת אינו יכול שלא לחוש עד כמה היה רוצה שלאהבה העצומה המתוארת בספר הזה יינתן קיום אחר, אנושי ומיטיב יותר, ראוי יותר.

כשהיא כותבת את הדברים הללו, בשנת 1964, מספרת נדיז'דה מנדלשטם כי גם בהווה שלה יש מי שמנסים להצדיק את העבר ומזכירים את צדדיו החיוביים. הייתה למשל הרבה בנייה, היו הצגות תיאטרון. "יכולתי להוסיף מצדי," היא אומרת, "שהיו גם שמים וכוכבים זרועים בהם, אבל חייבים אנו לעמוד על המשמעות של הדברים שהתרחשו." והיא מוסיפה את הלקח, שמהדהד גם כאן, כיום, בישראל, בשנת 2015: "המאה העשרים," היא כותבת, "הראתה לנו את הרע ואת כוח ההרס העצמי הרב הצפון בו. לאסוננו אנו מבינים עתה שבתהליך ההרס העצמי שלו, עלול הרע להשמיד גם את כל החיים עלי אדמות, וזאת יש לזכור תמיד."

מנדלשטם הקדישה את חייה להנצחת בעלה. לשמירה על שיריו. לאורך שנים שיננה אותם. נעזרה בידידים מעטים שהעתיקו והטמינו אותם במקומות שהוסתרו גם מפניה, כדי שלא תוכל להסגירם אם תיתפש ותיחקר.

כיום יודעים הכול שאוסיפ מנדלשטם היה משורר חשוב ורב השפעה. מישהו סיפר לנדיז'דה שבמחנה נודע לבעלה כי כמה שורות משירו נמצאו חרוטות על קיר תא הנידונים למוות, והידיעה העניקה לו כמה ימים אחרונים של רוגע. היא עצמה הלכה לעולמה בשנת 1980, אבל הספר שכתבה והשירים ששמרה עליהם ממשיכים לדבר אלינו בקולם רב המשמעות והכוח.