ארכיון תגיות: סטיבן שפילברג

סטיבן שפילברג, "הפייבלמנים": נפלא!

זה לא שאהבתי את הסרטים הקודמים, הידועים והמונומנטליים, של שפילברג. חלקם נראו לי, במבט מבחוץ, אפילו מגוחכים: כריש ענק מפחיד, חייזרים שמאיימים על האנושות, כל האינידאנה ג'ונסים עם ההרפתקאות המופרכות שלהם, הדינוזאורים שקמים לתחייה… אפילו אי־טי לא ממש דיבר אלי, חרף הצלחתו הפנומנלית, ויכולתו לפנות אל קהלים רבים ומגוונים כל כך. לא פעם לגלגתי על דבריו המוזרים של שפילברג בטקס, כשהוענק לו פרס האוסקר על סרטו "רשימת שינדלר": האיש עמד על הבמה והודה, בין היתר, "לשישה מיליון שאינם יכולים להיות כאן ולצפות בסרט, ביחד עם כל מיליארד הצופים שרואים אותו הלילה "… חשבתי – כמה נרקיסיסט צריך להיות אדם כדי להודות לשישה מיליון נרצחים ולהצר על כך שאבדה להם ההזדמנות לצפות בסרט שיצר?

אבל סרטו החדש, "הפייבלמינים", מעין אוטוביגרפיה קולנועית, פשוט גמר אותי. די מהר התחלתי לדמוע, ועד תום ההקרנה חיסלתי שלוש ממחטות נייר. היו רגעים שמצאתי את עצמי מתייפחת ממש, וזה לא שהסרט עצוב! ממש ממש לא! הוא פשוט ריגש אותי עד עמקי הנשמה. 

כי זה סרט על היווצרותו של אמן. שפילברג יצר בו, בשפה קולנועית, את "דיוקן האמן כאדם צעיר" שלו, סיפר לנו איך הכול התחיל כשהוריו לקחו אותו לראשונה לקולנוע, כשהיה כבן חמש, איך הופעל עליו הקסם ושבה אותו לעד, ומה הייתה דרכו עד לרגע שבו הבין שהקולנוע הוא ייעודו הבלעדי בחיים, שבלי העשייה הזאת הוא אינו יכול לחיות.

מי שצופה בסרט ויודע שהאיש זכה פעמיים באוסקר,  לא יכול להיות אדיש למאמצים של אביו (המהנדס) לשכנע אותו שמדובר בתחביב, בעשייה שולית וחסרת משמעות שמוטב לזנוח אותה ולמצוא עיסוק רציני יותר, למשל – לימודי הנדסה, ולהתמיד בו… (ולעומת זאת – לעידוד שזכה מאמו). 

שפילברג – בסרט שמו סם, ועיון קצר בקורות חייו מגלה ששמואל הוא שמו "היהודי" – מספר לנו על הקשר המיוחד שלו עם אמו, פסנתרנית מוכשרת שוויתרה על קריירה מוזיקלית כדי להיות רעיה ואם, על ההבנה והתמיכה שהעניקה לו בדרכו להיות אמן יוצר, ועל העידוד המופלא שזכה לקבל מדודה של אמו, יהודי מבוגר עם מבטא גלותי שפגש אותו (לפי הסרט) רק פעם אחת, אבל השמיע באוזניו את הלקח החשוב ביותר שאמן צריך לדעת: העשייה הזאת היא משמעות חייך. אל תמעל בה, אל תוותר עליה ואל תישמע לקולות שמנסים לומר לך שהיא לא חשובה!

הסרט לא רק מרגש מאוד, הוא גם משעשע ורצוף בדיחות קטנות. כך למשל כשסם, בן דמותו של שפילברג, נאלץ לעבור דירה מפינקס שבאריזונה ללוס אנג'לס, בעקבות רילוקיישן של אביו, הוא סובל בבית הספר מבריונים אנטישמיים. "איך נקלענו פתאום לארץ של ענקים?", הוא שואל את אחותו באחד הימים הראשונים שלהם בבית הספר החדש, ומנסה לפלס לעצמו דרך בתוך קבוצת נערים גבוהים, חסונים ובהיר שיער.

סם־שפילברג זוכה כמובן לתהילה בין בני כיתתו רק אחרי שכישרונו המיוחד מתגלה: הוא מתנדב להסריט את יום הכיף שתלמידי הכיתה האחרונה בבית בבית הספר נוהגים לעשות על חוף הים כחלק מטקסי הפרידה מהמקום. סם, עם יכולתו המיוחדת, עם המבט החד, המקורי והמדויק שלו, לוכד עשרות רגעים משעשעים ומרגשים. התלמידים מריעים לו בתום ההקרנה, אבל זה רק קטע קטן ממה שקורה לו באותו ערב: ברגע מסוים מתעמת אתו אחד הביריונים שמיררו עד כה את חייו. השיחה ביניהם מפתיעה ומרגשת. בסיומה תובע ממנו הביריון לשמור את פרטיה בסוד, וסם נעתר לבקשתו, אך מוסיף – "אלא אם אעשה על זה פעם סרט"… ומיד נבהל משפת הגוף המאיימת של בן שיחו ושב ומבטיח: "מה שלא אעשה לעולם!"

והרי אנחנו יושבים עכשיו וצופים בסרט הזה. רואים את סם נאבק באנטישמיות כשהוא מכחיש שהרג את ישו (האנטישמים תובעים ממנו "להתנצל על הרצח"…), ומסביר ש"לא חייתי לפני אלפי שנים ומעולם לא ביקרתי ברומא" (למיטב ידיעתי ישו לא נשפט והועלה על הצלב ברומא… מילא…). אנחנו רואים את סם תָּמֵהַּ כשהוא מעניק לבת הזוג שלו, נערה מאמינה, שמנסה בלי הרף להמיר את דתו, תליון עם צלב זהב, והיא שואלת אותו "מצאת את ישו?" "בחנות תכשיטים?" הוא משיב לה בפליאה… אנחנו רואים אותו נאבק, חוטף מכות, כועס, נעלב, אוהב, מתרגש…

התענגתי על כל רגע בסרט. על הדרמות המשפחתיות שהוא פורש. על הרגעים היפים ומלאי וההומור, על האהבה הרבה שהוא מביע, לא רק לאמנות, גם לאמו ולאביו, וגם, לרגעים ספורים, לאחיותיו. אבל בעיקר – על תיאור צמיחתו של האמן המצליח. 

נפלא!