תגית: סופרים ישראלים

אמנון שמוש, "מישל עזרא ספרא ובניו": איך נשמרו יופיו ועושרו

לפני ארבעים שנה הוא ראה אור לראשונה: הרומן הזכור לטוב מישל עזרא ספרא ובניו, שכתב אמנון שמוש, יליד חאלב. ארבעת העשורים שחלפו מאז שנקרא לראשונה לא עמעמו את יופיו של הרומן, ולא הקהו את עוקצו של הסיפור הפורש בפנינו לא רק את קורותיה של בני משפחה אחת, אלא גם את אלה של תקופה ושל קהילה משגשגת שהתפזרה, אך נשארה מאוחדת, בדרכה.

הספר הוא מעין איגרת רבת יופי ששיגר הכותב אל קוראיו. לכל אורכו נשמע קולו של דובר הפונה אלינו מדי פעם ישירות, למשל: "אדרבא, היו אתם השופטים" הוא מבקש, או מתריס: "ואל תאמרו שטרם שמעתם". הוא משתף אותנו בהרהוריו, מעיר הערות, מותח ביקורת על הדמויות, ועם זאת הוא גם מספר כל-יודע, כזה שחודר אל צפונות לבן; הוא ספק הסופר הבורא אותן, ספק משתתף סמוי שצופה בהן מהצד. הטכניקה הסיפורית מקורית ומפתיעה: הקורא תוהה – מי מדבר אלי כך? מי הדמות הנוספת, הקיימת אך נסתרת? מיהו זה שיודע למשל לספר על שתיים מהדמויות ש"עד היום אפשר למצוא אותם […] יושבים לפנות ערב במכנסיים קצרים על הדשא שלפני ביתם, מקשיבים לתקליט של מישל לה-גראן וקוראים בספרים של סרטר…" ולסיים את הפרק העוסק בהם במילה אחת, כמו בחיוך שובב, "voilà". האם זה שכן רכלן השש לשתף את הקוראים במה שהתגלה לו? קרוב משפחה? מכר רחוק? הפניות הישירות הללו כמו מזמנות אותנו פנימה לתוך העלילות השונות, מעוררות אותנו להשתתף בסיפור, לחוש שמדובר בבני אדם אמיתיים, לא בדמויות בדויות.

מישל עזרא ספרא, הדמות הראשית בסיפור, הוא סוחר מצליח וגאה בכישרונותיו. פרק הפתיחה שבו מופגנת יכולתו המופלאה לנהל משא ומתן עסקי הוא תיאור מפואר, משעשע ומרשים ביותר. באיזו מיומנות מלהטט מישל, כמה הוא מיטיב לשטות בבן שיחו, עד שהוא מוריד את המחיר של העסקה הרצויה לו! לא רק את כישוריו המופלאים מראה לנו שמוש, אלא את כל מהלכיו הידועים של הטקס המסחרי, הצעדים המוכרים וההכרחיים, המתנהלים כמו צעדי מחול שהם אמנם ידועים, אבל לא כל מי שמכיר אותם מסוגל לנוע בווירטואוזיות של מישל.

בפרקים הבאים נפרשים בפנינו המהלכים של חורבן הקהילה, ההתפזרות של בניה בין ארבע יבשות, והקשרים הנמשכים בין בני המשפחה, שחלקם מגיעים לישראל, והאחרים גרים בפריז, במקסיקו, בארצות הברית וביפן. אמנם כולם נאלצו לעזוב את חאלב, אבל בעצם לא נפרדו ממנה מעולם באמת, וגם כשהם רחוקים אלה מאלה ריחוק גיאוגרפי, הם ממשיכים להיות מאוחדים בלבם.

שמוש מיטיב לשרטט את המהות הפנימית של בני ספרא, שהיכולת המסחרית היא לוז נפשם. לפיכך אפילו כשאחד הבנים עולה לישראל ומצטרף לקיבוץ, כי הוא סולד מפני העושר והמסחר ומעדיף לעבוד כפועל נקי כפיים, במרוצת הזמן המורשת המשפחתית והכישרונות הטבועים בו מלידה ממריצים אותו להיעשות מנהל המפעל המצליח של קיבוצו, שבקיאותו בעסקים מעשירה את קופת המשק, ממש כמו אביו הסוחר.

מישל עזרא ספרא ובניו עתיר גוונים, עשיר וססגוני מאוד. הסוגיות שהוא עוסק בהן רבות. הוא מתאר למשל את תחושות האפליה של העולים מארצות ערב, ומסביר כי "תרבות ישראלית מקורית, עשירה ומעשירה, תצמח רק מן המפגש המפרה בין מזרח ומערב".

(על עניינו העמוק של אמנון שמוש בסוגיה אפשר אולי ללמוד מהאנתולוגיה מזרח ומערב: 50 מספרים בוחרים סיפור, שערך והוציא לאור ב-1998. "ייחודה של אנתולוגיה זו בפסיפס הספרותי-תרבותי-חברתי שבה", כתב בדבר העורך, והוסיף כי "הספרות העברית משולה בעיניי לציור אופייני של יעקב אגם: אותה התמונה תיראה אחרת למסתכל עליה ממזרח, ממערב או מלפנים". בדברים הקצרים שהקדימו את כל אחד מהסיפורים הקפיד שמוש העורך לציין ולהדגיש מה מוצאו של כל סופר: מארצות המזרח, או מארצות המערב. כך למשל, יצחק נבון הוא "בן למשפחה שמוצאה מתורכיה", שלומית הראבן "נולדה בשנת 1930 בוורשה, פולין", חיים סבתו "נולד ב-1952 בקהיר, מצרים", וכן הלאה. אוסיף ואציין כי כותבת שורות אלה היא הסופרת היחידה מבין המוזמנים להשתתף באנתולוגיה שמוצאה המעורב – סוריה והונגריה –  הוא אולי התגלמות השאיפה המובלעת להגיע למפגש המפרה בן מזרח למערב…).

דוגמה אחרת לעניינו בסוגיות שונות אפשר לראות בפרק שבו הוא מותח ביקורת על העושק של הבדווים בדרום הארץ: "נתברר לו עד מהרה שבדווים אלה שבכאן היו עד לפני זמן קצר בעלי הקרקע, כיוון שהם ערבים והביטחון חשוב פה מכל, פינו אותם השלטונות מאדמתם ויישבו עליה יהודים טובים ונאמנים שנחלצו לכפר ולספר. נתנו להם למתיישבים קרקע ומים ובתים וחממות. ידיים עובדות לא נתנו. עמדו הללו והביאו את הבדווים לעבוד אצלם, הם ונשיהם וטפם. אף שילמו להם ביד רחבה כמעט שכר-של-פועל-אחד לחמולה שלימה. ואם גדולות החמולות – זבש"ם". בפרק אחר הוא דן גם בניצול של תושבי מקסיקו שהיהודים מתעשרים על חשבונם ואינם מהססים לרמות ולעשוק אותם, כי "להתעשר אפשר רק מהגויים".

הוא מתאר את "המחדל" של מלחמת יום כיפור ומלגלג על המילה החדשה: "במקום להודות ולהתוודות 'אין מילים', עמדו והמציאו מילה, מֹח דל. מילה עלובה שבאה לתרץ את כישלון המדיניות הציונית; את הכישלון שהוליד את השכול", והוא בוחן, באמצעות הדמויות שיצר, שאלות כבדות משקל, שתקפות גם בימינו. למשל – האם "האנטישמיות לבדה […] מצדיקה קיומה של מדינה", והאם "קיומה של המדינה" יכול להיות "תרופה לאנטישמיות".

הוא מפליא לתאר מאכלים, מפגשים משפחתיים שאפשר ממש לראות ולשמוע את המשתתפים בהם, משקף את שפת הדיבור שלהם, המתובלת בביטויים ובמילים בערבית, משמיע עקיצות, דברי לצון, חידודי לשון, מעשיות שהוא מביא כלשונן – כמה שפע ואיזה עושר מרהיב! – והוא משעשע ומתבל את דבריו בהומור. לדוגמה: אברום, בנו של מישל שנעשה חבר קיבוץ ומנהל המפעל אומר לעצמו בשובו מביקור אצל קרובי משפחתו העשירים במקסיקו: "בניהם הולכים בדרכיהם – בעינינו ריאקציה ('זוועה!'); בנינו הולכים בדרכינו – קידמה ('הישג!'); הא כיצד?"

המכתבים שכותבת לינדה, אשתו של מישל, לבני משפחתה, משכנעים ומדויקים כל כך, עד שקשה להאמין שאינם אותנטיים (ואולי נשען שמוש על דמות אמיתית ועל כתביה?).

בבסיסו של הסיפור מצויה תעלומת היעלמותו של כתר ארם צובא – כתב יד חשוב של התנ"ך ששכן מאות שנים בחאלב ונעלם ב-1947 כשהתחוללו שם פרעות נגד היהודים, ושחלקים ממנו הגיעו  ב-1957 לידי מי שהיה אז נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי. שמוש מפתח בספרו מעין פתרון לשאלה היכן נמצאים החלקים שעדיין חסרים, מה עלה בגורלם וכיצד השפיע הפתרון-לכאורה של התעלומה על חייו של אחד מבני ספרא.

מעניין ללמוד כי תיאור פיקטיבי כביכול של שני חוקרים שהגיעו מארץ ישראל לחאלב ב-1943 כדי לבחון את כתר ארם צובא, הוא בעצם סיפור אמיתי. לא זו בלבד, אלא שאחד מהחוקרים ההם היה אחיו של הסופר, שהגיע מישראל ביחד עם חוקר אחר, יצחק קסוטו. השניים ביקשו לצלם את דפי הכתר, אבל סורבו. פרנסי הקהילה לא הרשו להם להוציא אותו מתחומי בית הכנסת, והתירו רק לקסוטו לעיין בו, בהשגחת אחד מבני הקהילה!

מישל עזרא ספרא ובניו עובד בתחילת שנות ה-80 לסדרת טלוויזיה בלתי נשכחת, בבימויו של נסים דיין ובכיכובם של מכרם חורי, לילית נגר, עמוס לביא, תיקי דיין ורבים אחרים. חמשת הפרקים של הסדרה שודרו בימים שבהם הערוץ היחיד של הטלוויזיה שימש כמדורת השבט. הסדרה זכתה להצלחה רבה, וב-1987 הוקרנה שוב, אחרי שעברה עריכה ונוספו לה שני פרקים. בידיעה על ההקרנה המחודשת נכתב כי הסדרה נחשבת "אחד היהלומים שבכתר ההפקות של הטלוויזיה הישראלית".

האם יש סיכוי שתשודר אי פעם שוב?

מעריב 1 בינואר 1987

שאלות על פליטים: "מה תעשה אם תראה ילד טובע באגם?" | "מה נעשה עם מיליון יהודים?"

שוב התלקחו ויכוחים בפרלמנט הבריטי. חברת הבית אלינור ר' רטבורן, אישה אצילת רוח ונשיאת הוועדה הלאומית להצלת קורבנות הטרור הנאצי, שהרבתה לגנות את ממשלתה על אוזלת היד שלה, התייצבה שוב בראש המערכה. היא פרסמה חוברת בשם: "הצילו את האובדים" ופירטה בה תוכנית מעשית למתן מקלט לאנשים הנתונים בסכנות חיים. הוא מנתה אחת לאחת את הסיבות שהועלו רשמית לחוסר המעשה, הוכיחה כי הן חסרות שחר והעלתה הצעות מעשיות וברורות לפעולה.

לצדה התייצבו גם חברי פרלמנט אחרים. "חוסר מעש מצד מדינות אחרות אינו מצדיק אותנו", אמר מר וידליי, ואילו קולונל קאזלט הכריז כי עצם הטענה שאין להכניס פליטים כדי לא להגביר את האנטישמיות, הריהי ניצחון לגבלס.

הממשלה הותקפה מצדדים שונים. פרופסור היל[1] מאוניברסיטת קיימברידג', שאל את שר הפנים אם בראותו ילד טובע באגם יקפוץ פנימה כדי להצילו או שמא יטען שהוא כבר הציל די ילדים, או שהוא צריך לשמור על המכנסיים שלו לבל יירטבו מפני שמצב האספקה הוא חמור, או שעליו לכנס תחילה לוועידה את כל האנשים היכולים לקפוץ לאגם להצלת הילד, או שמא יגיד שבכלל אינו אוהב ילדים.

פרופסור היל הסתער על מסך העשן של הטענות השגרתיות בדבר מחסור באוניות. "האם באמת העניין אינו ניתן לפתרון?" שאל. "והרי אוניות רבות של צי האספקה חוזרות לכאן ריקות לאחר פריקת מטען בצפון אפריקה? מדוע אי אפשר להעלות את הפליטים עליהן?"

אידן קם להשיב בשם הממשלה. הוא אמר בפשטות כי אינו רוצה להפיח תקוות שווא, ושאין לדעתו להציל אנשים רבים בטרם הושגה הכרעה צבאית. הוא אף לא ניסה להתמודד עם ההצעות המעשיות שהועלו בוויכוח ולא השיב עליהן כלל. האם הייתה לכך תשובה בכלל, או שמא ניתנה התשובה האמיתית על ידי התגובה של פמליית לורד מוין בקהיר להצעתו של יואל ברנד שהגיע בשליחות ההצלה שלו: "להציל מיליון יהודים? מה נעשה במיליון יהודים? היכן נניח אותם?"

[1] פרופסור ארצ'יבלד היל (Archibald Vivian Hill) זכה בפרס נובל לרפואה ב-1922. הוא היה חבר פרלמנט שייצג את קיימברידג' בין השנים 1940-1945. ב-1933 נמנה עם מייסדי האגודה להצלת מדענים בסיכון (The Council for At-Risk Academics).

לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, וגם במהלכה, הציל הארגון אלפי מדענים, מבוססים וצעירים, מכל תחומי הדעת. (שמונה עשר מהם זכו לימים בפרס נובל).

פרופסור היל היה שותף למאמצי החילוץ של יהודים מגרמניה הנאצית. ב-1936 סירב להשתתף בקונגרס רפואי  בינלאומי שנערך בהקשר עם האולימפיאדה בברלין. נימוקו: "כל עוד הממשלה הגרמנית ממשיכה להפלות יהודים ועמיתים אחרים, מבחינתי, כמו מבחינתם של רוב המדענים האנגלים, ההשתתפות באירוע מדעי בגרמניה תהיה מעשה פוגעני ובלתי נסבל."

ב-1943, בנאומו בפרלמנט, התייחס היל לטענה כאילו הפליטים היהודים "מציפים" את בריטניה: "למעשה, הגיעו 60 או 70 אלף איש מאז 1933. כלומר – פליט אחד לכל 700 תושבים שלנו. זאת אם כן 'הצפה' קצת מוזרה… אומרים שחייבים להביא בחשבון את הסכנה למסורות הלאומיות שלנו, בשל נוכחותם של יהודים כה רבים; מסתבר שהמסורות הלאומיות שלנו חלשות מאוד, אם לאנשים שמהווים [פחות מ]אחוז אחד בלבד יכולה להיות השפעה רבה כל כך."

נועם חי, "חמצן": איך חושבים תאים סרטניים?

במעבדה שלה היא חקרה את השפעת החנק על תאים ממאירים. עמוק בליבת כל גידול סרטני מוצק, אפילו קטן, יש תמיד תאים המשוועים לאוויר, נחנקים. רגע לפני המוות, בעווית הגסיסה, כמה מן הנחושים שבהם מצליחים למשוך אליהם כלי דם טעון חמצן מהיקף הגידול, ואז יש להם רגע של רווחה. הם נושמים, חזק ובכוח, וכאילו אין מחר הם מתחלקים מהר, ועוד יותר מהר, והגידול מתעבה מבפנים ומתנפח, מפורר את העצם, הכבד, הריאה, ושוב התאים שבעומק נחנקים וחוזר חלילה. ואז הם נוטשים, אלה מהם ששרדו, ומחפשים מרחבים רחוקים מאווררים ומלאי עסיס, והלאה, והלאה. היא ניסתה לחשוב באופן האלים, המטורף, שבו חושבים תאי הסרטן הנחנקים, להרגיש את ההיבריס שלהם שאין לו סוף, איך הם חגים מסביב למוות, כל כך קרוב, שוב ושוב ושוב, איך לא אכפת להם שימותו בסוף יחד עם הגוף המובס, ההרוס. כמעט ללא מנוחה חשבה ועבדה, ויצרה פתרונות השמדה, ורק אחד ממאה התברר כקצה חוט אפשרי. היא התקדמה, בתסכול, עקב בצד אגודל, והכנסים היו הפוגה.

עיצוב: יעל ארט

דניאל ברנד, "במלכודת הרשע, האדישות והסילוף": את מי לא רצתה הנהגת היישוב להציל

"אמי בעלת האומץ של 'ארית', כהגדרת הגרמנים, […] שאיש מקרוביה לא היה בין ניצולי הרכבת, שבלעדיה כל מפעל ההצלה לא היה מתממש, נמחקה מההיסטוריה. אבי נרדף והוכפש עד יום מותו, ועודנו מושמץ, על מאמציו להציל יהודים, וכל זאת עקב החשש מפני חשיפת מחדליה של ההנהגה בת זמנו," כותב דניאל ברנד, בדברי הסיכום של ספרו, במלכודת הרשע, האדישות והסילוף שראה אור לאחרונה. (ברנד סבור שהגרמנים כיבדו את אמו, הנזי ברנד, כי עמדה בגבורה בעינויים שעינו אותה ההונגרים, כשניסו לחלץ ממנה פרטים על מסעו של בעלה, יואל ברנד לקושטא. לפי דניאל ברנד, היה לגרמנים חשוב שהמידע לא ידלוף אל ההונגרים ולכן העריכו את כוח העמידה של אמו).

ספרו של דניאל ברנד נוגע שוב, כמו כמה ספרים אחרים שראו אור בשנים האחרונות, בהתרחשויות שהתלוו להשמדת יהדות הונגריה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, במאמצים להציל יהודים, ובמגעים שהתנהלו עם הגרמנים כדי לממש "עסקה" לפיה באמצעות כסף או סחורות, למשל משאיות שהרייך הגרמני נזקק להן, ייפָּדו חייהם של מאות אלפי יהודים.

דניאל ברנד, יליד 1940, מקדים ומסביר בפתיחת ספרו כי אמנם היה עד לכמה מהשיחות והאירועים שהוא מתאר, אבל מאחר שהיה ילד בן חמש כשהמלחמה הסתיימה, הוא אינו סומך על זיכרונו ועל מה שידוע לו מאז, אלא נשען על עדויות ומסמכים שחקר.

מגמתו של ברנד גלויה וברורה לחלוטין: הוא מבקש לטהר את שם אביו, שהוכפש והושמץ לאורך השנים, ולחשוף את מעשי הגבורה וההקרבה העצמית של אמו, לתאר את תרומתה הנסתרת למעשי ההצלה, ולהוכיח שרבים חבים את חייהם בעיקר, או אפילו רק, לה.

משימתו מובנת ויש לומר שהוא גם משכנע בדבריו, אלא שיש עניין מרכזי שנשאר לטעמי לא פתור, תמוה, ואפילו בעייתי. הנזי, אמו של דניאל ואשתו של יואל ברנד, הייתה קרובה מאוד אל רז'ו (ישראל) קסטנר. דניאל עצמו כותב שאמו אהבה מאוד את קסטנר. את עוצמת הקשר ביניהם אפשר להסיק מכך שהנזי הייתה האדם היחיד שאינו נמנה עם בני משפחתו של קסטנר שביקר אצלו בבית החולים אחרי שנורה ושכב פצוע, עד שמת מפצעיו. (שני מתנקשים ירו בו זמן לא רב אחרי שבית המשפט קבע כי "מכר את נשמתו לשטן", משמע – היה בוגד ששיתף פעולה עם הנאצים).

האם הספר שלפנינו מצייר את קסטנר כמי שמעורר אהבה? האם אפשר להבין את רגשותיה של הנזי ברנד כלפיו? לחלוטין לא.

מי שקרא כמה מהספרים הקודמים שנכתבו על קסטנר אינו מופתע. מכולם מצטייר אדם יהיר, נהנתן ולא אמין. הדוגמאות רבות.

למשל, אצל ברנד, "[קסטנר] היה היחיד שכספי הסיוע שהתקבלו מחו"ל היו מקור פרנסתו. על רקע זה עלו נגדו תלונות לא מעטות על רמת חיים מוגזמת בהתחשב במצב, במקורות המימון ובאמצעים שהעמידה הוועדה לרשות הפליטים לצורך מחייתם בהונגריה". כלומר – כספים שהיו מיועדים לפליטים יהודים מהמזרח, שימשו אותו כדי לחיות חיים נוחות ראוותנים!

ברנד רומז לא פעם לאורך הספר שקסטנר שינה מסמכים לטובת עצמו, שניכס הישגים לא לו, שלא פעם עסק בטיפוח האגו, במקום בעשייה למען הזולת.

הספר Kasztner's Crime מאת פול בודנור, היסטוריון בריטי, שראה אור בשנה שעברה, מתאר את קסטנר לא רק כאדם לא סימפטי, אלא כמי שעשה מעשים איומים, למעשה – פשעים. למשל, גם דניאל ברנד וגם פול בוגדנור מסכימים כי קסטנר הוא זה ש"דיווח לגרמנים על דעת עצמו על נוכחותם של הצנחנים [הארץ ישראלים] שעות ספורות אחרי היעלמותו של [אחד הצנחנים, ששמו] גולדשטיין". ברנד מנסה למצוא הסברים למעשה. בוגדנור בספרו מראה מדוע אי אפשר לקבל אותם!

פרץ גולדשטיין, הצנחן שנספה

פרץ גולדשטיין, הצנחן שנספה

מעניין לראות איך דניאל ברנד כמו מהלך בין הטיפות בכל מה שקשור בקסטנר ובהתנהלותו. בכל פעם שמתעוררת סוגיה כלשהי הקשורה באיש, מפזר ברנד מעין מסך ערפל סביב מעשיו. מצד אחד – מראה עד כמה קסטנר היה לא מוסרי ולא ישר, ומצד שני כאילו "מוותר" לו, ומחפש הסברים מקילים להתנהגותו. לדוגמה – נסיעתו של קסטנר מבודפשט לעיר הולדתו, קלוז' (קולוז'וואר), ביום שהחלה הגטואיזציה. דניאל ברנד תוהה עם מי דיבר קסטנר באותה נסיעה, אך אינו חושף את החלקים התמוהים מאוד, המצביעים, כפי שפול בוגדנור מראה, על הסבר אחד: קסטנר לא קיבל רשות מהגרמנים לנסוע לקלוז', אלא הם אלה שששלחו אותו לשם! מדוע? במטרה אחת ברורה: כדי ש"ירדים" את הקהילה, ירגיע את היהודים, ישכנע אותם שאין צורך שיעשו משהו כדי להציל את עצמם (למשל – לברוח לרומניה שגבולה היה קרוב מאוד לעירם. אלה שבכל זאת נהגו כך, למרות דברי ההרגעה, ניצלו). מה היה האינטרס שלו להרגיע את היהודים? התשובה פשוטה: כך יכול היה להמשיך בתוכנית ההצלה של "רכבת המיוחסים". הקְרבה של רבבות, כדי להציל 1,684 איש. דניאל ברנד כמו מסרב לגעת באמת, או אפילו לראות אותה. הוא ממשיך לדבוק בתפישה (שתאמה את תוכניותיהם הרצחניות של הגרמנים ואיפשרה את מימושן!) שגם לוא ידעו היהודים על מה שצפוי להם, לא היו יכולים לעשות שום דבר כדי להינצל, אלא היו רק יוצרים מהומות ואי סדר. את מי שירתה הצייתנות? למי הועיל שיתוף הפעולה של היהודים, שעלו על הרכבות (בדרכם לאושוויץ) בלי לעשות מהומה? לא את הקורבנות, שלא היה להם מושג מה עתיד לקרות בעוד ימים ספורים. הז'נדרמים ההונגרים שהעלו את היהודים על הרכבות הופתעו משיתוף הפעולה. הם ציפו למאבקים, אבל אלה לא התרחשו!

המעטים שהמידע הגיע אליהם, ברחו. דניאל ברנד כותב ש"אין לשלול את האפשרות שאותם אנשים שהוזהרו העמידו פנים שאינם מאמינים למידע. כך הם נמנעו מהחובה להפיץ את המידע ובו בזמן חיפשו דרכים למלט את עצמם". כלומר – היו מעטים שכן זכו לקבל את המידע מציל החיים. מה עם כל האחרים? האם לא הייתה לכולם הזכות לדעת את מה שקסטנר ידע בוודאות (גם דניאל ברנד ער לכך, ומוכיח זאת)? דניאל ברנד, כמו תומכיו של קסטנר, מנסה להוכיח שגם כשהגיעו אל היהודים פרטים על ההשמדה, הם סירבו להאמין, אבל "שוכח" – לא מזכיר כלל! – את ההטעיה המכוונת, את ההבטחות לכך שהם נוסעים לגור עם בני המשפחות שלהם בכפר בדוי, קרנימזו, שם יעבדו כביכול בחקלאות! כן, ההנהגה, וקסטנר בראשה, דאגה להפיץ את השמועות האלה. לחזק אותן. להעביר אל היהודים גלויות מרגיעות שבני המשפחה שלהם אולצו לכתוב לפני שנרצחו במחנה ההשמדה! את כל אלה דניאל ברנד כלל לא מזכיר!

במשפט הדיבה של קסטנר נגד מלכיאל גרינוולד, שאל שמואל תמיר, סנגורו של גרינוולד, את קסטנר מדוע לא הזהיר את היהודים שחיו בפריפריה. מדוע לא התריע בפניהם והסביר להם מה צפוי להם. תשובתו מעוררת הפלצות של קסטנר, כפי שהיא מופיעה בפרוטוקולים של המשפט היא: "לא היה לי זמן"! את כל זה דניאל ברנד לא מזכיר במילה!

דוגמה אחרת: פרשת הצנחנים שצנחו בהונגריה ונתפשו עד מהרה, חנה סנש, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין. ברנד מיטיב לתאר את הרשלנות הפושעת שבה נשלחו הצעירים הללו, במהלך משולב של הבריטים והיישוב היהודי בארץ ישראל. אבל גם פה הוא מאמץ את השיח של קסטנר. אכן, לא היה אפשר להציל את הצנחנים. אכן, הגעתם סיכנה את יציאתה של "רכבת המיוחסים". אבל מכאן ואילך, התיאור של מה שקרה רחוק מאוד ממה שברנד מעלה בספרו. למשל: אמה של חנה סנש סיפרה במשפט הדיבה נגד גרינוולד איך התדפקה שוב ושוב על דלתו של קסטנר. איך נהדפה. איך לא הצליחה לדבר אתו (ולא משום שהגיעה לדירה הלא נכונה, כפי שברנד מנסה לתרץ!). כנראה שבאמת לא היה אפשר להציל את סנש. אבל זה לא מסביר את ההתאכזרות של קסטנר אל אמה. את סירובו לפגוש אותה, ולוא לרגע. האם רצתה שלפחות יעביר אל חנה חבילה שהכינה בעבורה, אבל קסטנר סירב לפגוש אותה. בדיעבד, במשפט, טען שניסה כביכול למצוא לחנה עורך דין. השקר נחשף בחקירה הנגדית.

חנה סנש

את השקרים, ההתפתלויות והזיופים של קסטנר הנוגעים בהוריו, יואל והנזי, מתאר דניאל ברנד בלי כחל ושרק, אבל ממשיך לגבות את קסטנר בעניינים אחרים – אולי בשם האהבה שאמו רחשה כלפי האיש.

הוא מגן על קסטנר עד כדי כך, שהוא מספר על פסק הדין השני, שניתן אחרי מותו קסטנר בערעור לבית המשפט העליון, וטוען כי המשפט מפסק הדין הראשון לפיו קסטנר "מכר את נשמתו לשטן" היה אמירה "אומללה".

פול בוגדנור מפריך בספרו את מירב הטיעונים שנכתבו בפסק הדין השני, ומראה מדוע וכיצד השופטים טעו בפרשנויותיהם, שנטו כל העת להקל על קסטנר ו"להבין" אותו, ומראה כיצד חלק גדול מהראיות המוכרות כיום לא היו ידועות אז לשופטים.

אבל לא קסטנר נמצא במוקד העניין של דניאל ברנד. מטרתו הכפולה היא להוכיח שהמנהיגות הארץ ישראלית לא פעלה כדי להציל יהודים. אביו, יואל ברנד, נשלח לקושטא כדי להביא את הצעתם של הגרמנים ל"עסקה" המוכרת בכינוי "דם תמורת משאיות". ההבטחה הייתה שאם יצליחו היהודים לגייס סחורות שהיו נחוצות לגרמנים, ישחררו אלה אלפי יהודים ויניחו להם לצאת מגרמניה (לשם יישלחו תחילה, כי אחרת הם אינם "סחורה גרמנית", אלא – הונגרית). איש מנציגי היישוב לא חיכה לברנד בקושטא, וכמובן שגם לא הכינו בעבורו אשרת שהייה כמובטח. אדרבא, משנפגש אתם, לחצו עליו לשוב לבודפשט בידיים ריקות, וכשסירב – הסגירו אותו לידי הבריטים, שהחזיקו אותו במשך כמה חודשים במעצר.

דניאל ברנד מראה שוב ושוב כיצד בזכות הפעולות שנקטו הוריו ניצלו יהודים רבים. לדבריו – אפילו בזכות מהלכי המשא ומתן הפיקטיבי, שהרי לכולם היה ברור ש"העסקה" לא תצלח, הן משום שלא יוכלו לגייס כספים וסחורות בהיקפים שהגרמנים נקבו, והן משום שהאנגלים והאמריקנים לא היו מוכנים לקלוט את כל היהודים שהיו אמורים להשתחרר.

פול בוגדנור לא מסכים אתו גם בעניין הזה. לדעתו גם הגרמנים לא התכוונו באמת למשא ומתן ובכלל לא קיוו להשיג באמצעותו את הכסף או הסחורות. לדעתו השליחות והמשא ומתן היזומים נועדו רק לשמר את "השקט התעשייתי", ולאפשר להם להמשיך לרצוח ביעילות ובלי הפרעות. הגרמנים תבעו סודיות גמורה (ולכן הנזי ברנד לא נכנעה לעינויים ולא גילתה להונגרים את הסוד). את מי שירתה הסודיות? לא את הקורבנות שהמשיכו להירצח בקצב של שנים עשר אלף איש ביום.

מכל מקום, דבר אחד ברור: היישוב היהודי לא היה מעוניין להציל את כולם. וזאת אולי אחת הסוגיות המחרידות ביותר שעולה מהממצאים שיואל ברנד מעלה.

"אם ביכולתנו להציל רק 10,000 איש וצריכים אנו להציל 50,000 שיהיו לתועלת לבניין הארץ ולתחיית העם, ומאידך יש לנו מיליון יהודים שיהיו לנו למעמסה ובמקרה הכי טוב יהיו אלמנט אדיש, עלינו להבליג ולהציל את עשרת האלפים שאפשר להצילם מבין 50,000 – על אף התלונות והתחנונים של המיליון", כתב עסקן ציוני, אפולינרי הרטגלס, ששימש כמזכיר הפוליטי של ועד ההצלה ולימים כמנכ"ל הראשון של משרד הפנים. דעתו לא הייתה חריגה. ברנד מצטט את ההיסטוריון אריה מורגנשטרן, שכתב כי "נראה אפוא שבזמן אמת העדיפה ההנהגה הארץ-ישראלית לפעול על פי שיקולים פוליטיים של יצירת תדמית לתקופה של  אחרי המלחמה, ולא נקטה פעילות הצלה של ממש". מה שהנחה את ההנהגה לא היה המאמץ או אפילו הרצון להציל קורבנות רבים ככל האפשר, כותב ברנד, אלא "האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של היישוב המקומי ויצירת תדמית שתקדם את האינטרס הפוליטי הציוני".

כבר בקונגרס הציוני ה-18, ב-1933, קבע בן גוריון כי "המהגר בא לקחת מהארץ, החלוץ בא לתת לארץ, לפיכך אנו תובעים זכות בכורה לעלייה החלוצית". לכן, כותב ברנד, "הנהגת היישוב הייתה רחוקה מחשיבה ממשית על הצלה והייתה שקועה במאבקיה הפנימיים בין האלמנטים 'הטובים' לבין ה'מזיקים'. המחשבה על הצלה לשמה, לעזור לאדם הנרדף והסובל באשר הוא, ללא כוונת רווח, לא טרדה את מנוחתם של מנהיגי המדינה שבדרך".

האם הייתה בכלל אפשרות להציל יהודים, להקטין את מספר הקורבנות? ברנד טוען שכן. כהוכחה לכך הוא מציין כיצד כשהועבר אל הגרמנים כופר כספי בסכום של חמישים אלף דולר, "הופסקו הגירושים מסלובקיה וההשמדה שם נפסקה לשנתיים".

עוד מסביר ברנד כי "כדי לחפות על דלות המעש בזמן אמת הומצאו שני מיתוסים חשובים שעליהם נשענה תפיסת השואה שהונחלה לציבור בישראל: (א) 'לא ידענו'; (ב) לא הייתה אפשרות להציל את יהודי אירופה או לעשות דבר כלשהו למענם." לטענתו, ההנהגה התכחשה להישגים של הוריו ושל פעילי הצלה אחרים בסלובקיה ובהונגריה, כי אלה "אינן עולות בקנה אחד עם המיתוסים הללו".

הוא מבקש להוכיח שהוריו צדקו. שהצנעת פעילותם היא עוול היסטורי בלתי נסבל. אפשר בהחלט להבין את ההתקוממות שהוא חש, ובעיקר – קשה להשלים עם תפישות העולם שרווחו כאן, ביישוב הארץ ישראלי, לפיהן יש להציל רק את מי שיהיה "שימושי" לצרכים "שלנו". "רשע, אדישות וסילוף". אכן. כמה מטריד, מעציב ומקומם.

אבירם ברקאי, "מעשה שלא היה, קונספירציית מלחמת יום הכיפורים": כך מגיעים להכרעות הרות גורל?

ארבעים וארבע שנים חלפו מאז האזעקה ההיא, של שבת בשתיים בצהריים, זאת שסימנה לנו, האזרחים, את תחילתה של מלחמת יום כיפור. רק שש שנים וארבעה חודשים חלפו בין אותה שבת לבין המלחמה הקודמת, זאת שזכתה לכינוי "מלחמת ששת הימים".  ב-1967 הוכיח צה"ל עד כמה הוא מתוחכם. עד כמה "אנחנו" כל- יכולים. הביטחון העצמי המופרז, שלא לומר – היוהרה, הולידו שאננות; תחושה שמוטב להם, לאויבים, להמשיך ולהתיירא, כי גם אם יפתחו במלחמה, אין להם סיכוי "נגדנו". כולם – ההנהגה המדינית והצבאית, וגם הציבור – ידעו שיש למדינת ישראל הצבא הכי טוב במזרח התיכון, וחיל האוויר הכי טוב בעולם.

מלחמת יום כיפור, כידוע, הייתה שונה מאוד ממלחמת ששת הימים, כבר מתחילתה. הסורים והמצרים הצליחו להפתיע את ישראל, וגם את ארצות הברית, ששבה והבטיחה להנהגה הישראלית שמלחמה אינה צפויה. למעשה הם הפתיעו אפילו את עצמם: במאמר שפרסם  ב-1983 (בכתב העת "מערכות") מי שהיה לימים ראש אמ"ן, אלוף אהרון זאבי-פרקש, אז עדיין קצין מודיעין מהשורה, תוארה ההונאה המתוחכמת שהפעיל נשיא מצרים דאז, אנואר סאדאת. כדי לשמר את אפקט ההפתעה, אפילו הקצינים הבכירים ביותר בצבאו לא ידעו, ממש עד הרגע האחרון, כי מתוכננת מלחמה. הכול היו בטוחים שמדובר בתרגיל צבאי בלבד. (בין היתר, מספר זאבי-פרקש, הופצו פקודות בדבר חזרתם של קצינים אל הקורסים הצבאיים שמהם קיבלו חופשה, לצורך ההשתתפות בתרגיל, מיד כשיסתיים, ב-9 באוקטובר. בפועל באותה עת המשיכו להתנהל קרבות קשים מאוד בכל החזיתות).

ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים משמשת כר פורה לפיתוח תיאוריה שלפיה לא היה זה מחדל, אלא קונספירציה: אלה שמאמינים בה סבורים שמשה דיין, בשיתוף פעולה עם הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני באותה עת, ונשיא מצרים, סאדאת, עשו יד אחת: כדי שיתאפשר להגיע להסכם שלום, "תעניק" ישראל למצרים מעין ניצחון, שיספק את הכבוד העצמי הערבי, ויכין את הקרקע לקראת ההסכם. במילים אחרות – יש הסבורים כי משה דיין הקריב אלפי הרוגים ופצועים ישראלים, ועשרות אלפי ערבים, וגם את כבודו, מעמדו ויוקרתו, מתוך שיקול אסטרטגי קר.

לדברי אבירם ברקאי, מחבר הספר מעשה שלא היה, קונספירציות מלחמת יום הכיפורים האיש המוביל את התפישה לפיה מלחמת יום כיפור לא הייתה אלא מזימה נואלת ומזעזעת בציניות שלה, הוא ההיסטוריון אורי מילשטיין.

ברקאי התגייס כדי לסתור בספרו, בשיטתיות ובעקביות, טיעון אחרי טיעון, את טענותיהם של הדוגלים באסכולת הקונספירציה. הוא עושה זאת ביסודיות מרשימה.

את הבסיס לטענות הנגד שלו אפשר למעשה לתמצת בכמה משפטים. ברקאי, המסתמך לדבריו על מסמכים כתובים, פרוטוקולים של ישיבות ממשלה ושל דיונים צבאיים, מסביר את הרקע להיווצרות המחדל, שנבע ממה שכינו לימים "הקונספציה": ממשלת ישראל סמכה על הערכות המודיעין של מי שהיה אז ראש אמ"ן, אלי זעירא, והשתכנעה שמלחמה אינה צפויה. היו לשאננות כמה גורמים: בידי המצרים לא היו עדיין די כלי נשק מתוחכמים (למשל – טילים מסוגים מסוימים), שהיו מאפשרים להם להכריע את המערכה. אותם כלי נשק היו צפויים להגיע למצרים מקץ שנתיים. הסורים, כך היו הכול בטוחים, לא יפתחו במלחמה בלי המצרים. אמנם הגיעו התראות מאשרף מרואן – מרגל שפעל בחוגים הקרובים ביותר לסאדאת והעביר לישראל מידע – אבל גם לפני כמה חודשים, באפריל של אותה שנה, הוא כבר התריע על מלחמה צפויה. בעקבות התראותיו גוייסו כוחות מילואים והתכוננו למלחמה שכלל לא פרצה. עלותו של המהלך הייתה גבוהה מאוד. באוקטובר לא רצה איש להכניס שוב את המדינה להוצאות, שנראו לא נחוצות, במיוחד מכיוון שהבחירות לכנסת היו צפויות בסוף אוקטובר 1973, והממשלה לא הפסיקה לספר לציבור ש"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר".  חוץ מזה, אלי זעירא כבר הוכיח לא פעם שהוא צודק. למשל – באפריל הוא היה בין היחידים שקבעו בביטחון שאין צורך לגייס מילואים, וצדק. הוא צדק גם כשהמליץ לא ליירט מטוס לבנוני, שכן ג'ורג' חבש לא יהיה על סיפונו. היו מקרים נוספים שבהם הוכיח שהמלצותיו נכונות, והם עוררו תחושה שמוטב לסמוך על שיקול דעתו. זעירא, בשיתוף עם האמריקנים שהרגיעו את הדרג המדיני, נפל בפח שטמנו המצרים. הוא השתכנע שאכן מדובר בתרגיל צבאי. מכל מקום, האמריקנים, בראשות קיסינג'ר, התרו כל הזמן, והזהירו את הישראלים שאסור להם בשום פנים ואופן לתקוף ראשונים, כפי שעשו במלחמת ששת הימים. ראש אמ"ן, אם כן, הוא זה ש"הקטין את גובה להבות החרדה".

ברקאי מתאר את המזימה "האמיתית", כפי שראה אותה בעבר בעיני רוחו, ואף כתב עליה: "קברניטי מדינת היהודים", כך סבר, חשו שביום כיפור של שנת 1973 "צצה הזדמנות" שאותה הוא מתאר כך: "בואו ניתן לאידיוטים לפתוח באש ונוודא שכל העולם ידע שלא אנחנו התחלנו; ואז, אחרי שיבינו שהתנהגנו למופת, נקבל לגיטימציה לעשות את מה שתכננו – נרחיב את שליטתנו באדמותיהם. נאיים על בירותיהם. ניצור סדר חדש במזרח התיכון. תחי 'מלכות ישראל הגדולה.'" כלומר – אם הייתה קונספירציה, היא פעלה בדיוק להפך ממה שאורי מילשטיין וחבריו סבורים – הישראלים היו בטוחים ששוב צפוי להם ניצחון מוחץ, שירחיב עוד יותר את שטחה של המדינה. (העובדה שהצבא לא היה מוכן כיאות למלחמה נסתרה מעיניהם.) גם את האפשרות הזאת, שבה האמין בעבר, סותר ברקאי ומראה מדוע אינה סבירה.

שיטתו לאורך הספר מסודרת מאוד. הוא מציג את הטענה, ואז סותר אותה, באמצעות ציטוטים, מראי מקום ועובדות שהוא מביא. למשל – טענה לפיה נאמר משהו בישיבת ממשלה מוכחת כבלתי אפשרית, כי אותה ישיבה לא התקיימה. או "עדות" כאילו מישהו (הרמטכ"ל, דדו) דיבר בקול "כמעט בוכה" אינה אמינה: המעיד לא נכח במעמד השיחה, שגה במועד שבו התקיימה, וגם לא הייתה לו שום אפשרות להקשיב לה בדיעבד, כי לא הוקלטה. הכותרות החוזרות הן: "טענת הקונספירציה", ומיד אחריה – "עובדות ופרשנות". "הרי לכם שוב הדבר המעצבן הזה – עובדות", הוא אפילו כותב פעם, בנימה מלגלגת.

הספר מרתק. ההפרכות הבנויות לתלפיות משכנעות, ולמען האמת, גם די מבהילות, כי הן חושפות את המהלכים שהובילו להכרעות הרות גורל. מישהו האמין. מישהו חשב. מישהו היה בטוח. מישהו שכנע. אז כך מגיעים להכרעות הרות גורל? שאלתי את עצמי, ונזכרתי בזווית הראייה האישית מאוד שלי, מאותה מלחמה. הייתי אז בת עשרים ושתיים. אם לתינוק בן חמישה חודשים. כשהאזעקה נשמעה הייתי לבד בבית. גרנו בקומה התשיעית של בניין רב קומות במרכז חולון. מכל החלונות שבדירה נשקפו זוגות: גברים עם תרמילים ונשים מתרפקות. הם נראים כמו בסרט על פרידה לפני מלחמה, חשבתי.

את המתיחות, הכוננות, התחושה שעומד להתרחש משהו יוצא דופן ומפחיד, חשתי במשך כמה ימים, ובמיוחד בשבת לפנות בוקר. אביו של בני הפעוט הוזנק כמה שעות לפני כן לטייסת, אבל גם בימים שקדמו להזנקה כבר הצטווה להיות בכוננות מוגברת.

מספרו של ברקאי למדתי שחיל האוויר הוצב בכוננות גבוהה יותר מאשר חיילות אחרים, כי ההכנות היו רחוקות מעיניו של האויב. ההנהגה לא רצתה לעורר תחושה שישראל מחרחרת מלחמה, ולכן לא הכניסו לכוננות גם את יחידות השדה.

לא היה לנו טלפון בבית, והשכנה שירדה אלינו לפנות בוקר הקישה על דלתנו לבושה בחלוק, וכרכמה את הפנים: מה פתאום מעירים אותה כל כך מוקדם, ועוד ביום כיפור, רק בגלל שהוא בכוננות…

התינוק ישן כשאביו יצא מהבית. אחרי שהתעורר, כשגמרתי להאכיל אותו, עמדתי אתו ליד החלון הגדול והשקפתי החוצה. היום עלה, האפור התבהר, הכבישים התמלאו לאטם. היה מוזר לראות את מעט המכוניות שנסעו בכבישים, כאמור – יום כיפור! אחר כך התנועה נעשתה כבדה וסואנת וכבר היה ברור שמשהו השתנה מאוד, אבל עדיין לא היה אפשר להבין מה בדיוק.

כמה דקות לפני השעה שתיים בצהריים, מילאתי את האמבטיה הקטנה במים פושרים ונעימים – רחצתי את התינוק שלי, שגרגר בהנאה. ואז – האזעקה. הצליל המבעית, החלול, המאיים.

הוצאתי את התינוק, הלבשתי, ירדתי בריצה במדרגות, לעבר המקלט.

ביולי לפני שלוש שנים נשמעה אזעקה בגוש דן. שוב הוצאתי מהאמבטיה פעוט – הפעם בן שנתיים וחצי, בנו של התינוק ההוא, שגדל מאז מאוד. עטפתי אותו במגבת ונכנסתי אתו לחדר המוגן שבדירה. הוא לא התנגד ולא התווכח. רק ישב עלי בפליאה וחיכה. כעבור כמה דקות בירר: "אפשר כבר לחזור לאמבטיה?"

סייד קשוע, "עקוב אחר שינויים": איך סיפור יכול לשנות את החיים

לקוראיו הנאמנים של סייד קשוע לא מעט ממה שמופיע בספרו החדש עקוב אחר שינויים יראה מוכר. מי שחש כאילו ליווה את קשוע בהחלטה לעזוב את ישראל, ואז להקדים ולזרז את העזיבה, כל מי שזוכר את המצוקה שהביע ברשימות שלו במוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ", לפני העזיבה, בימיו הראשונים בשמפיין שבאילינוי, את סיפוריו על מהלך קליטתו כמורה לעברית באוניברסיטה, את הגעגועים לישראל שהוא מביע בלי הרף, לצד פחדיו מפניה, ימצא את כל אלה ברומן הכמו ביוגרפי.

כמו סופרים רבים אחרים, קשוע משתמש בחייו כבחומר גלם, אבל אין לטעות: אלה אכן חומרי גלם, שהוא מעצב כדי לספר סיפור שאינו בדיוק על עצמו. קשוע לוקח את הפרטים האישיים שלו ומשנה אותם קלות, מייצר באמצעותם דרמה מומצאת, אבל מציאותית מאוד. דמותו של הדובר דומה מאוד לו עצמו, אשתו וילדיו אינם מצטיירים שונים מאוד מאלה שקשוע מתעד ברשומותיו, אבל גם מי שמאמין כי הדמויות שהוא כותב עליהן בטורו השבועי מתארות במדויק את בני משפחתו הקרובים יכול לשער שגם הן קצת בדויות, לא לגמרי זהות לאישה, לילדים, להורים, לאחים, שעליהם הוא כותב בעיתון, כאילו לא המציא אותם, אלא הביא אותם אלינו "כמו שהן". הכתיבה העיתונאית של קשוע קרובה מאוד לכתיבה ספרותית, ולהפך – הכתיבה הספרותית שלו מזכירה לפעמים כתיבה עיתונאית, ולא רק מזכירה אותה, אלא אפילו נשענת עליה. כך למשל הקדיש קשוע פרק שלם לתיעוד הדיווח העיתונאי בעקבות מה שקרה באום אל-חירן. אני לא יודעת אם ציטט במדויק את מה שאמרו אז הכתבים והמרואיינים, אבל הכול מצטייר אמיתי לחלוטין. בדיעבד ידוע כמובן לקוראים שהדיווחים היו שקריים, שהמורה למתמטיקה שנורה, יעקוב מוסא אבו אל קיען, היה איש של שלום, שהוא לא ניסה לדרוס אף אחד, שהריגתו הייתה פשע. קשוע נשען על הידע שלנו, ואינו מוסיף ואינו מעיר שום דבר. האם לפרק הזה יהיה ערך בעוד אי אלה שנים, כשהאירועים המידיים יימחו מהזיכרון? אם כך – האם מדובר בכתיבה ספרותית, או עיתונאית?

ברור שהרגשות והדעות שמופיעות בספרו אותנטיות לגמרי. מה שקשוע הסופר חושב, חושב גם בן דמותו, המספר, מה שמכאיב, מטריד, מדאיג את האחד, משתקף בדייקנות אצל האחר, הבדוי.

סייד קשוע הוא סופר מצליח. בן דמותו הוא סופר צללים, שכותב את הביוגרפיות של אנשים זרים, ישראלים – יהודים וערבים. שניהם ערבים, ילידי טירה. שניהם חיו כמה שנים בירושלים, ושניהם חיים כיום באילינוי. שניהם נסו מהארץ זמן לא רב אחרי שצעירים פלסטינים חטפו בגוש עציון שלושה נערים ישראלים, גיל-עד שַׁעֶר, יעקב נפתלי פרנקל ואיל יפרח ורצחו אותם, וצעירים ישראלים חטפו ורצחו נער פלסטיני, מוחמד אבו ח'דיר. האווירה ברחוב הישראלי, התגובות שספג על פי עדותו, הן בטורו בעיתון והן ברומן, גרמו לסייד קשוע לחוש שהוא ובני משפחתו אינם בטוחים עוד בישראל.

ההבדל העיקרי בין קשוע ובין דמותו הוא בכך שהסופר האמיתי כותב פיקשן, בשעה שבן דמותו אינו מעז לכתוב סיפורים בדויים, אחרי שסיפורו הראשון, כך מסתבר, שינה את חייו לחלוטין, ולא רק את אלה שלו. למעשה, אותו סיפור ראשון ויחיד הזיק לו כל כך, עד שאינו יכול בעצם להתאושש ממנו, ולשקם את כל מה שהרס. מעניין לראות איזה כוח מעניק הסופר ליצירה, איזו עוצמה הוא מייחס לה.

את געגועיו הוא מרבה לתאר בטור, ובספר הוא עושה זאת בפירוט חושני, כשהוא מודע לשוני הרב בין ילדותו, לבין זאת של ילדיו. ממקום גלותו באמריקה הוא שוקל לקחת את ילדיו, לנסוע אתם כדי לקטוף זעתר (באילינוי!), כפי שנהג לעשות עם הוריו ואחיו. הוא מתגעגע לזיקיות שאהב לצפות בהן, לתאנים, לשסק. מתיאוריו ניכרת הקרבה העצומה לחי ולצמוח של נופי ילדותו. הוא מסביר את ההבדל בין עקיצה של דבורה לזאת של דבור, מתאר את טעמם של השקדים הירוקים ש"טעים לאכול עם מלח, כשהגלעין שלהם עדיין לבן וטרי," ומסביר מדוע צריך להיזהר כשקוטפים לימונים. לא רק לטבע של הארץ הוא מתגעגע. גם לקרבה אל האנשים. לתחושה שרואים אותו. כך למשל באמריקה הוא הולך בקביעות לאותו סַפָּר, שלעולם אינו מגלה שום סימן שהוא זוכר אותו, והוא חש שרק בישראל הוא שייך באמת. (על כך בדיוק כתב לא פעם גם בטור שלו בעיתון "הארץ").

נראה כי אחד הקונפליקטים המשמעותיים בחיי קשוע, ובאלה של בן דמותו, הוא הצורך אולי בעצם – הכורח – שלו לכתוב בעברית. הוא "ערבי שכותב בעברית". הוא חשדן כלפי הישראלים שקוראים את מה שהוא כותב. בן דמותו, שאינו מעז לכתוב סיפורים בדיוניים, "מעניק" לאנשים שאת סיפוריהם הוא כותב כסופר צללים, זיכרונות משל עצמו (בדיעבד, כשסוד אפל ומפתיע נחשף, מסתבר שהשתמש גם בזיכרון אסור של זולתו). האנשים הללו אינם רהוטים, אינם יצירתיים כמוהו. הוא מספק להם אם כך את המטענים של עצמו, וכך הולך ומתרוקן. מהבחינה הזאת שפר גורלו של סייד קשוע. הוא כותב באמת, גם אם אין לו ברירה, אלא לעשות זאת בשפה של מי שמצטיירים כאויביו, בכוח או בפועל. הם אלה שהתעללו באביו של בן דמותו כשהיה כלוא אצלם (מדוע? אין הסבר). הם אלה שאחראים לפחד שלו, לחוסר הביטחון שהסופר ובן דמותו חשים בישראל, לתחושה שעליהם למלט את עצמם ואת משפחתם.

הרומן נקרא עקוב אחר שינויים. יש כאן כמובן משחק מילים: השינויים הם בחייו של הדובר, בנפשו, בעקבות המעבר לאמריקה, בעקבות המהפך שיצר הסיפור האחד שפרסם, אבל הם מתייחסים גם לשינויים שהוא עורך בכתיבה של ספרי הזיכרון. כדי לחדד את הנקודה השתמש סייד קשוע בתחבולה מוזרה ולא מובנת. בפעם הראשונה חשבתי שנפלה טעות. אחר כך הבנתי שיש כאן עניין מגמתי: מדי פעם מחוקה שורה בקו אמצעי, כאילו מדובר בטיוטה, או בקובץ לא גמור. עלי להודות שלא מצאתי היגיון או שיטה במחיקות הללו, ולטעמי זהו גימיק מיותר. כך בעצם גם הפרק בערבית, המובא לקראת סופו של הרומן. הוא אמור לצטט את המונולוג האחרון שהשמיע באוזניו אביו, כשביקר אותו בבית החולים. במידה מסוימת הרגשתי שקשוע עוקץ או מקניט אותי, ואולי בצדק: העברית שלו, שהיא השפה שלי, מושלמת. הערבית שלי, שהיא השפה שלו, אינה קיימת. ואפשר להניח, במידה רבה של ביטחון, שמרבית דוברי העברית שיקראו את הספר לא יוכלו לקרוא את הפרק הזה. האם עלה בדעתו לספק תרגום לעברית? כנראה שלא. האם יש בכך משהו מתסכל? האמת שכן. ועם זאת, אפשר להבין את ההתרסה שלו. את קריאת התגר.

אחרי שבן דמותו של קשוע מפרסם את הסיפור הבדיוני היחיד שלו, ולפני שאותו סיפור מחריב את חייו, הוא מספר כמה שמח, ואיך  "לא הפריעו לי יותר החשדות שהועסקתי או שחברי החמיאו לעבודתי רק משום שציפו ממני לפחות ושעצם העובדה שידעתי לחבר כמה שורות בשפה שלהם ולא בשפתי כבר נחשבה בעיניהם לפלא אמנותי."

האם, אני שואלת את עצמי, יאמין לי אם אומר כי הרומן דיבר אלי, או יחשוד שדעתי מוטה, כי אני מתפעלת מעצם העובדה שהכתיבה שלו רהוטה ויפה כל כך? ואם אמתח ביקורת, האם יאמין לי, או יחוש שמשהו בישראליות שלי מפריע לי להבין אותו?

את ספריו הקודמים של קשוע אהבתי מאוד. את טורו בעיתון "הארץ" אני קוראת בדבקות. צר לי על תחושת הניכור שהוא חש. הצטערתי כשחש שהוא נאלץ לעזוב את מולדתנו. אני עוקבת, ככל שהוא מאפשר לי, אחרי ההתאקלמות של ילדיו בארצות הברית, וחוששת שהוא עצמו לעולם לא יחוש שם בבית. אם אני מרשה לעצמי לחוש קרבה מופרזת-אולי אל אדם שבעצם אינני מכירה, זה מפני שהוא עצמו פותח בפני כולנו את לבו, חושף את פגיעותו, ועושה זאת תמיד בהומור ובשנינות שובים. אי אפשר שלא לחבב אותו מאוד, אפילו, יש לומר בגלוי, לאהוב.

ישי שריד, "מפלצת הזיכרון": מי מכם היה מציל נער זר?

מי מכם היה מציל נער זר, מטונף, שדופק על דלתו בלילה ומסכן בכך את חייו ואת חיי ילדיו, שאלתי אותם במפגש הערב במלון. שקט, לאחר מכן התלחשויות. מוחם טחן את האפשרויות. איך יוצאים מזה. הוא לא בן עמכם, הזכרתי להם, הוא לא מהדת שלכם, אתם לא מכירים אותו בכלל. אין לכם שום חובה כלפיו, חוץ מזה שאתם בני אדם. אחדים הצביעו, הייתם מוכנים למות בשבילו? הקשיתי עליהם, שישרפו את ביתכם עליכם ועל ילדיכם? אז הורדו האצבעות, בדרך כלל אין מאפיינים לחסידי אומות העולם, אמרתי להם, כמעט שלא תמצאו ברשימה אנשים מפורסמים, מצליחנים, גאונים, אינטלקטואלים גדולים. רובם היו אנשים רגילים. כמו גברת אנה שהיינו אצלה היום. אני לא יודע כמה ספרים היא קראה בחיים שלה, היא לא למדה בתיכון, זה בטוח. כל החיים עבדה קשה בשדה ועם החזירים במשק וגידלה הרבה ילדים, אבל יש לה לב טוב. היא הכניסה אותו פנימה, היו כאן רבים אחרים, רוצחים, פחדנים, ששרפו יהודים, שהסגירו אותם, אבל היו גם כאלה. אני שואל את עצמי – אמרתי לתלמידים – איך אני הייתי מתנהג במקומם? אני לא יודע. כנראה הייתי מפחד, וזה הורג אותי, זה לא נותן לי מנוח, כי זו השאלה היחידה שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו בתור בני אדם. המורים התנועעו באי-נוחות בשורה הראשונה, עם הזמן הקפדתי פחות על מילותיי, על פני הנערים התרוצצו הלבטים, ההיגיון התערב, לימדו אותם להפעיל קריטריונים – לא לכל אחד צריך לפתוח את הדלת, המתפלספים לא היו מצילים אף אחד, רק הצנועים, הפשוטים, טובי הלב. איני כזה, אמרתי לעצמי, והיה קשה לי להמשיך בשיחה, איני מצליח לאהוב אפילו את הילדים האלה, שהם בני עמי ולא עשו דבר רע, רק על סמך הבעות פנים וקטעי משפטים אני מייחס להם זדון, ואיך הייתי מכניס לביתי נער זר.

ישי שריד, "מפלצת הזיכרון": מי ישמח לשיר באושוויץ?

ישי שריד עושה זאת שוב: לאחרונה ראה ספר חדש ששריד כתב, והוא שונה מקודמיו, אבל חשוב כמוהם. אחרי ספר מתח (לימסול), אחרי רומן מרגש שמתרחש כולו בגן ילדים (גן נעמי) ואחרי השלישי – חזון אפוקליפטי, כתב שריד את מפלצת הזיכרון: מונולוג על זיכרון השואה.

לכאורה – מתמודד הרומן השלישי עם העתיד – מה שעלול לקרות אם לא נזדרז לבלום תהליכים שכבר החלו, והנובלה מפלצת הזיכרון מתמודדת עם העבר, אבל בעצם שניהם עוסקים מאוד בהווה. במשמעויות שאנחנו מעניקים לזיכרון, ובכוחו להשפיע עלינו כחברה.

הדובר פונה אל יו"ר יד ושם בניסיון להתנצל – בעצם להסביר –מעשה קיצוני וחריג מאוד שלו, אשר פרטיו מתבררים רק לקראת הסוף. הוא היסטוריון שבראשית דרכו האקדמית ביקש ללמוד על תקופות רחוקות ושלוות, אבל מכורח הנסיבות נאלץ בסופו של דבר לעסוק בחקר השואה. כמעין פשרה הוא בוחר להתמחות בהיבטים הטכניים, כביכול, של מחנות ההשמדה. בדיסרטציה שלו הוא כותב על מבנה מחנות ההשמדה והעבודה, בוחן אותם לפרטיהם המדוקדקים ביותר, ונעשה המומחה הגדול ביותר לעניין.

בלית ברירה הוא מתחיל להנחות קבוצות של בני נוער, אחרי כן חיילים, ולבסוף – תיירים "כלליים": אלה שנוסעים לפולין לא כדי לבקר במחנות, אלא כדי ליהנות, לטייל, לערוך קניות, בקיצור – לבלות.

סוף סוף כתב מישהו ספר פרוזה העוסק במשלחות הנוער לפולין. ישי שריד אינו מחמיץ אף נקודה או ניואנס: הוא מראה לנו מקרוב את המשמעויות האמיתיות של המסעות הללו: את בני הנוער שיוצאים מבחינתם לטיול בחוץ לארץ, עם בני גילם. את הקשיים של המורים, שאמורים לפקח עליהם שלא יתפרעו ולא יתבזו, שלא יזמינו חשפניות, ישתכרו, יהרסו את החדרים בבתי המלון. (וגם – שישובו לישראל בשלום). אבל בעיקר הוא מראה לנו את הפער הבלתי נתפס בין "השואה", לבין הביקורים הללו. את חוסר היכולת, ובעצם – את חוסר הרצון של הצעירים, וגם של המורים המלווים אותם, להתמודד באמת עם מה שהתרחש במקומות שבהם הם מבקרים.

לכאורה הם "בסדר": ביום הביקור באושוויץ, למשל, "גם הילדים הכי מופרעים נעטפים חרדת קודש", הוא כותב, ומוסיף מיד בציניות, "המותג עושה את שלו", אבל בעצם הוא חש באטימותם. הטקסים, השירה, נפנופי הדגלים והדלקת הנרות מעוררים בו דחייה. אחרי שהוא מזעזע קבוצה של בני נוער כשהוא מסביר להם שאין הצדקה לביטוי "כצאן לטבח", כי את הצאן שוחטים, אבל לפני כן מלטפים, מאכילים ב"עשב רענן", ואילו את היהודים "הרעילו בתרסיס נגד מקקים, ברעל עכברים." הוא מסביר – "הייתי צריך לומר להם זאת, לפוגג את התוגה חסרת המשמעות, לבטל את הנגינה של שירים תפלים בגיטרה, את הקדיש, הדמעות, הנרות, כל הנעים הזה".

סוף סוף מישהו אומר את האמת: המסעות הללו לפולין הם טיולי הנאה. כן, כולל רגעי הבכי שיש בהם עונג של התרפקות, קרבה, חיבוקים. (מי שנתקל בדיבורים נוסח "מי רוצה לשיר באושוויץ?" "אני אשמח לשיר במיידנק" שנשמעים במהלך ההכנות שבני הנוער עורכים לקראת המסעות הללו, מי ששמע אותם נשאלים עם שובם "איך היה?" ואת תשובתם: "כייף!", יכול להבין ולהזדהות). ככל שהוא חווה את הזיוף, הוא הולך ומתמוטט נפשית, מתחיל לראות מראות – כבשנים שהיו ואינם, אנשים שיורדים מהרכבת, מבולבלים, חסרי ישע, מבוהלים – ולשמוע קולות: ילדים אומרים מילים אחרונות, בני משפחה נפרדים, ואינם יודעים שאלה רגעי חייהם האחרונים, שבקרוב ירצחו אותם באכזריות שלא תיאמן.

הקושי הרב שלו נובע לא רק מהזיכרונות, כלומר – מהעבר, אלא גם מההווה. מהשנאה שרוחשים בני הנוער הישראלים לפולנים, אבל לא לגרמנים. את הפולנים מאשימים באנטישמיות, בפוגרומים. ומהגרמנים – מתפעלים. "הם נראו לגמרי קוּל במדים האלה, על האופנועים שלהם, נינוחים, כמו דוגמנים בשלטי חוצות". והוא מסביר שהם, הגרמנים, הצליחו בתוכניתם, להרחיק את הזוועות מאדמתם. הכול התרחש בפולין. שם נשארו הגופות. שם נשאר הזיכרון. גרמניה נשארה "יפה, נקייה ומסודרת. הטינופת סולקה למזרח…"

וזה עוד לא הכול. כי לא רק שהצעירים הישראלים אינם שונאים את הגרמנים, לא רק שהם מתפעלים מיופיים ומוקירים אותם כידידינו הטובים – הם מזדהים עם מעשיהם! עם הרוצחים, לא עם הקורבנות! כי מי היו הנרצחים? "אשכנזים, שמעתי כמה פעמים, הם האבות של השמאלנים" והם "לא הצליחו להגן על הנשים והילדים שלהם, שיתפו פעולה עם הרוצחים, לא גברים, לא יודעים להחזיר מכות, מפחדים, רכיכות, מוותרים לערבים". העניין נהיר בעיניו: "כאשר מראים להם את מנגנון המוות הזה, הפשוט, שאין בעיה להפעיל אותו מחדש בכל מקום וכמעט בכל רגע, זה מעורר אצלם מחשבות מעשיות."

הוא בוחן אותם בשאלות קשות: מה תעשו, הוא שואל קבוצה של חיילים, אם תוכלו להעלים את כל האויבים שלכם מעל פני האדמה, "בלי שידיכם טבלו בדם, ועיניכם לא ראו אפילו גופה אחת, מי מכם היה מתחרט על כך?" לא רק שאף יד לא מורמת, אלא שמפקד המשלחת נוזף בו. אומר לו שבלבל אותם וגם – "זה לא ראוי מה שאתה עושה."

באחת הסצנות המרעישות ביותר בספר מתאר הדובר נער ישראלי נעים הליכות, סימפטי, צעיר שהוריו אוהבים אותו, מן הסתם, שחבריו מעריכים, שמדבר במתינות וביישוב דעת, ומסביר שאין "לנו" הישראלים ברירה: "כדי לשרוד אנחנו צריכים להיות גם קצת נאצים". הדובר תוהה: "למה אתה מתכוון?" והנער משיב "שצריך להיות מסוגלים להרוג בלי רחמים," כי "אם נהיה רכים מדי, אין לנו סיכוי." הדובר מקשה כנגדו: מדוע דווקא כמוהם? הרי הם הובסו במלחמה?

כן. מסביר הנער, ובכל זאת. אִתם. מדוע? "כי הם הלכו עד הסוף".

ישי שריד, באמצעות הדובר שלו, אינו דן לכף חובה אפילו את הנער הזה. "הבאנו אתכם לכאן, למקום הרצח, והמטרה כנראה הושגה. הבנתם שהכול זה רק כוח וכוח וכוח," הוא אומר לעצמו, ולנו הקוראים.

מהם, אם כן, לקחי השואה? מה אמורה להגיד לנו "מפלצת הזיכרון"? מה קורה כשהיא נהפכת למיצג, למשחק מחשב, לסרט קולנוע?

הנובלה מפלצת הזיכרון נוגעת בכל השאלות הללו בחוכמה, בשנינות וברגישות יוצאות דופן. קריאת חובה!

 

דוד גרוסמן, "קצר פה כל כך האביב": קצר וחטוף ושובר את הלב

"ההנהגה חלולה, העם מיואש ושמנו פירומן מועד לתפקד כראש מכבי האש". הדובר – דוד גרוסמן, אב שכול. הזמן – נובמבר, 2006. הנסיבות – עצרת זיכרון ליצחק רבין. אורי, בנו של גרוסמן, נהרג לפני חודשיים במה שמכונה "מלחמת לבנון השנייה". אותה מלחמה שאביו התנגד לה בכל תוקף. רק יומיים לפני שאורי, חייל סדיר בשריון, נהרג, השתתף גרוסמן במסיבת עיתונאים, ביחד עם שני סופרים בכירים אחרים, עמוס עוז וא"ב יהושע, והפציר בממשלה לעצור את הקרבות, לא להרחיב את המלחמה, להסכים להפסקת אש. מבחינתו, ומבחינת משפחות רבות נוספות, הוא איחר את המועד. מה גם שהממשלה לא שעתה לקריאתם של שלושת הסופרים.

שתי אפשרויות עמדו בפניו של גרוסמן לאחר שבנו נהרג: לתת לכאב להכריע אותו, או לחיות לצדו, להמשיך ליצור ולפעול למען זכויות אדם. גרוסמן לא נכנע. את הספר אישה בורחת מבשורה, שהחל לכתוב ב-2003, השלים אחרי שבנו נפל.

בסופו הוסיף כמה מילים אישיות על הבן וכך כתב: "אורי הכיר היטב את עלילת הספר ואת הדמויות. בכל פעם ששוחחנו בטלפון, ובעיקר כשהיה מגיע לחופשות, היה שואל מה התחדש בסיפור ובחיי גיבוריו ("מה עוללת להם השבוע?" הייתה השאלה הקבועה שלו). את מרבית שירותו הוא עשה בשטחים הכבושים, בסיורים, בתצפיות, במארבים ובמחסומים, ומדי פעם היה משתף אותי בדברים שהתנסה בהם שם.

הייתה לי אז תחושה – או נכון יותר, מִשאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו.

בשנים-עשר באוגוסט 2006, בשעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, נהרג אורי בדרום לבנון. הטנק שלו נפגע מטיל במהלך פעולת חילוץ של טנק פגוע. יחד עם אורי נהרגו כל אנשי צוות הטנק, בנייה ריין, אדם גורן ואלכס בונימוביץ'.

לאחר תום ה'שבעה' חזרתי אל הספר. רובו כבר היה כתוב. מה שהשתנה, יותר מכל, הוא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה האחרונה."

ב-2011 ראה אור ספרו של דוד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן, ספק ספר שירה, ספק רומן, אולי בעצם – קינה. יש בו דמות של קנטאור-סופר, שמסביר: "אם לא אכתוב את זה אני לא אבין". הוא כולו הליכה סהרורית, שכול, אובדן, תיאור של הזולת הנפגש עם צערו של אחר, ומיד עולה על פניו אותה "ארשת של תוגה רכה והשתתפות בצער" שמזדרזים אנשים ללבוש בנוכחותם של הורים שכולים.

סרט על חייו הקצרים של אורי גרוסמן, שנהרג ב-12.8.2006

דוד גרוסמן כתב ב-2011 את השיר "קצר פה כל כך האביב", שיהודה פוליקר הלחין ושר:

יֵשׁ רֶגַע קָצָר בֵּין אֲדָר לְנִסָּן
שֶׁהַטֶּבַע צוֹהֵל בְּכֹל פֶּה
הוּא שׁוֹפֵעַ חַיִּים
שִׁכּוֹר וּמְבֻשָּׂם –
אֵיךְ שֶׁיֹּפִי יָכוֹל לְרַפֵּא!

נִסְעַר וּמְשֻׁלְהָב וּמַתִּיז
נִיצוֹצוֹת –
אַךְ עוֹד רֶגַע יִבּוֹל וְיַצְהִיב
כִּי הִנֵּה בּשּׁוּלָיו כְּבָר הַקַּיִץ נִצַּת –
קָצָר פֹּה כֹּל כָּךְ הָאָבִיב.

קָצָר וְחָטוּף וְשׁוֹבֵר אֶת הַלֵּב
לַחֲשֹׁב שֶׁהוּא תֵּכֶף יִדְעַךְ
מַבָּטוֹ רַק נִפְקַח
אַךְ הִתְחִיל לְלַבְלֵב –
רַק נִתַּן לִי וְתֵכֶף נִלְקַח.

אָבִיב עוּל-יָמִים וְסוֹעֵר
וְסוֹפוֹ –
כְּבָר כָּתוּב בַּעֲלֵי  נִצָּנָיו,
אֲבָל הוּא מִסְתַּחְרֵר
כְּפַרְפַּר בִּמְעוֹפוֹ,
כָּמוֹהוּ נִצְחִי בְּעֵינָיו.

קָצָר וְחָטוּף וְשׁוֹבֵר אֶת הַלֵּב
לַחֲשֹׁב שֶׁהוּא תֵּכֶף יִדְעַךְ
מַבָּטוֹ רַק נִפְקַח
אַךְ הִתְחִיל לְלַבְלֵב –
רַק נִתַּן לִי וְתֵכֶף נִלְקַח

נָדִיב וְנִסְעָר וּמַכְאִיב
וְאַתְּ וַאֲנִי הַיּוֹדְעִים
וְנוֹרָא הַדָּבָר שֶׁרַק הוּא לֹא –
עַד כַּמָּה קְצָרִים הַחַיִּים,
הַחַיִּים הַקְּצָרִים שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ.

נָדִיב וְנִסְעָר וּמַכְאִיב
קָצָר פֹּה כֹּל כָּךְ
הָאָבִיב.

הוא מנגיד בו בין יופיו הצוהל של העולם הפורח, הסוער מרוב יופי, חיוניות ועוצמה משכרת, שיש בהן כוחות ריפוי, עד כדי כך הן עזות, ובין זמניותו שוברת הלב של האביב, ובעצם – של החיים. עוד רגע הכול ייבול, בשוליים כבר אפשר להבחין בקץ שמביא עמו הקיץ, בכוחו המכרית ומייבש, עד שהכול קמל.

לחיים יש משך שמזכיר את חייו של פרפר: רק זמן קצר ניתן לו, וכבר במעופו המרהיב ניכר הסוף. נדיבותו של האביב קצרה מאוד. קצרה מדי. והילד האהוב "רַק נִתַּן לִי וְתֵכֶף נִלְקַח".

השיר נטוע בנוף הישראלי, בקיץ המצהיב הכול, בזמניותה שוברת הלב של הפריחה, ובעצם – בכאב של הורים "אַתְּ וַאֲנִי הַיּוֹדְעִים" כמה נורא שדווקא הבן איננו, " שֶׁרַק הוּא לֹא – " יכול להתפעל, להתענג, להשתכר מהבושם ומהיופי, שרק הוא, כמו הפרפר שאינו מודע לזמניותו, לא יודע עד כמה לא היה נצחי כאן, בעולם הזה, בחיים החד פעמיים והקצרים מדי שזכה להם, ואינו יודע אפילו שהוא עצמו איננו עוד.

"קָצָר פֹּה כֹּל כָּךְ הָאָבִיב", במציאות, וכמשל.

דוד גרוסמן זכה השנה בפרס מאן בוקר על ספרו המפעים סוס אחד נכנס לבר, רומן שבו הוא מאפשר לקוראיו להבין שקיים רק חסד אחד: גם בעיצומו של הכאב הכי נורא אפשר למצוא אותו במבטו של הזולת, המשמש כעד. מי שמוכן להישאר עם הכאב, לראות אותו, מעניק את החסד הזה, וגם זוכה בו.

יצירותיו של גרוסמן מזמנות בפני הקוראים-הרואים והמאזינים-הקשובים את הזכות המופלאה הזאת.

שאול פז, "פנינו אל השמש העולה": מי לא היה מעולם בתנועת נוער?

בתחילת ההרצאה פנה שאול פז אל קהל שומעיו, כמאתיים איש, שגילם הממוצע התקרב מן הסתם ל-70, וערך מעין סקר זוטא: "מי היה בנוער העובד, שירים את היד… ומי בשומר הצעיר? במחנות העולים? בבני עקיבא? בצופים…?" אחרי שמנה את שמות כל תנועות הנוער שהתקיימו אי פעם בישראל, גם כאלה שמעטים שמעו עליהן – כך למשל רק יד אחת הורמה כשהזכיר את בנק"י: ברית נוער קומוניסטי ישראל − סיים המרצה את הבדיקה והתכוון להתחיל בהרצאה, אבל אחת הנוכחות (גילוי נאות: זאת הייתה כותבת שורות אלה) קראה לעברו – "רגע, תשאל מי לא היה בכלל בתנועת נוער?" רק שתי ידיים, שלי ושל חברתי הטובה, הורמו. המרצה הביט בנו בהשתאות מהולה בבוז: "תתביישו לכן!", אמר ולא יסף.

אפשר להבין את פליאתו של מי שהקדיש שנים רבות לכתיבת ספר עב כרס, 855 עמודים אורכו, המוקדש כולו לתנועות הנוער, כשהוא נתקל בשתי ישראליות שלא היו מעולם חברות בשום תנועה. חריגותנו הוכחה, שהרי מבין כל הנוכחים באולם היינו היחידות שלא זכו להיות חלק מההתנסות המקיפה והמשמעותית כל כך של בני הדור שלנו ושל קודמיו. עוצמתה של החוויה האבודה נגלתה לנו בהרצאה, ועוד יותר מכך – בספר שחיבר שאול פז, פנינו אל השמש העולה, חניכי תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן בני הדור השני 1947-1967. הספר עוסק לכאורה רק בנושא המוצהר בכותרתו: תנועות הנוער והקיבוצים שייסדו, אך למעשה יש בו סקירה היסטורית מקיפה של העשורים הראשונים למדינת ישראל, שנעשתה מתוך הפריזמה של תנועות הנוער. כל אחד מפרקיו עוסק בסוגיה שהוא מנתח את השתלשלותה לאורך השנים, מתחיל כל פעם בעבר ומתקדם באופן כרונולוגי, תמיד מנקודת המבט המסוימת של העניין הנחקר.

אלה שמות הפרקים: "מבוא ושורשים", "התנועות בזירה הפוליטית," "תנועות הנוער של מפא"י," "תנועות השמאל בעשור הראשון למדינה", "דגלים וערכים בחינוך", "בנתיב ההגשמה", "התנועות בהתיישבות ובביטחון", "תנועות הנוער והשאלה הערבית", "עולם ישן עדי היסוד נחריבה", "אל העולם הגדול – תנועות הנוער בזירה הבינלאומית", "זה לא יחזור כל זה כבר איננו".  כל אחד מהפרקים כולל עשרות רבות של תת נושאים, וביניהם שזורים המון איורים, תצלומי אנשים, כרזות, שערי עיתונים, דגלים, טקסים, בולים – כל טוּב ועושר אדיר.

שאול פז נשען בכתיבה לא רק על מסמכים כתובים, אלא גם על מאות ראיונות שערך עם בוגרי תנועות נוער, על שירים, פזמונים וקטעים ספרותיים שהוא מצטט, והכול משתבץ כמלאכת מחשבת של תיעוד, המשחזר הלכי רוח, עמדות, תפישות עולם ותהליכים היסטוריים.

הספר מרתק. סביר להניח שכל קורא יתמקד בתחומים שמעניינים אותו במיוחד. בעיני אלה היו הפרקים שאחרי המבוא, המספק לקורא רקע רעיוני מפורט על תנועות הנוער, ועל שייכותן לזרמים הפוליטיים השונים. הרקע הכרחי, כי רק הוא מאפשר להבין תהליכים שבמבט לאחור מצטיירים כמעט כבלתי אפשריים, כמו אותה בדיחה ששאול פז עצמו ציטט בהרצאה, על אדם שרואה לראשונה ג'ירפה, סוקר אותה מכל עבר, מהרהר רגע ופוסק: אין חיה כזאת.

הסוגיות המתמיהות רבות, אבל אין ספק שבראשן עומד הפילוג המפורסם שהתרחש בתחילת שנות החמישים בתנועה הקיבוצית, וששיאו היה בכמה קיבוצים, שם היה הקרע חריף במיוחד. אחרי שעומדים על העוצמה הרגשית שנלוותה להשתייכות המפלגתית – בעיקר למפא"י ולמפ"ם − אפשר להתחיל להבין את האלימות שהפרידה משפחות ואת המעשים הבלתי נתפסים שנעשו: חדר אוכל שנחצה לשניים, מריבות אלימות עד כדי כך ש-1000 שוטרים נדרשו כדי  להפריד בין הניצים, משקים שהופרדו כמו בגירושים קשים. מדהים להבין באיזו עוצמה רגשית נהו חברי מפ"ם אחרי רוסיה הסובייטית בכלל וסטאלין בפרט, אבל האמונה העיוורת של אותם אנשים (היו ביניהם גם כאלה שכבר התפכחו, אבל סירבו להודות בכך בגלוי), והחשש של חבריהם המשתייכים למפא"י מפני האינדוקטרינציה שתופעל כלפי הילדים, שאותם ביקשו חברי מפ"ם לחנך על פי תפישתם, מבהירים במשהו את שורשי הקרע הנורא ההוא.

הפירוט הרב והמדוקדק מעניק לקורא מבט לתוך אורחות החיים של ישראלים בעיר ובקיבוץ בעשורים שלפני ואחרי קום המדינה. הוא מתאר את הווי החיים בתנועות הנוער השונות, את מקומן המרכזי כל כך בחיי בני הנוער ואת השפעתן העמוקה, שלא פגה גם מקץ עשרות שנים.

הקוראת השקדנית מצאה את עצמה מסמנת שורות רבות לאינספור, שכולן מדגישות תהליכים ותופעות מעניינים מאוד. הנה למשל שאול פז כותב על "הניסיון הנועז של חלוצי ההתיישבות העובדת בשנות העשרים ליצירת תרבות חדשה, חלופית: טקסי חג חקלאיים, הגדות חדשות לחג הפסח, חגי טבע ששאבו השראה משחזור הזיכרונות העתיקים של עם היושב על אדמתו". בה בעת השיח החדש שימר את ערכי התרבות הדחויה, "הדתית והגלותית", שכן המשיכו להשתמש "במושגי ערך סמליים מתוך לשון התרבות היהודית המסורתית: בתוכניות עומק רבות-השפעה. מדובר במונחי יסוד כמו 'הלכה', ו'אגדה', 'דבקות', 'קודש וחול', 'יצר הרע', 'ציבור', 'קהל', 'תרבות המחלוקת'".

התובנות רבות לאינספור, וכדי לעמוד על כולן אין בררה אלא לקרוא את הספר, ובכל זאת אפרוס כאן כמה מאלה שנשארו בתודעתי, בתום קריאה של חומר רב ומפורט כל כך:

ההנחה של החוקר כי ההתנכרות של בני דור המייסדים כלפי הבית שהשאירו באירופה, וההתנערות הכמעט אלימה ממנו, נבעה לא מעט מרגשות האשם שחשו כלפי המשפחות שנטשו.

הקנאה ההדדית של ילדי קיבוצים בחבריהם העירוניים שזכו לגדול בבית הוריהם, ולעומתם המרירות המפוכחת של אותם ילדים עירוניים שטוענים כי בני הקיבוץ ראו אמנם את הוריהם "רק" שעתיים ביום, אבל הם עצמם פגשו את הוריהם העירוניים, שהיו שקועים במלחמת הקיום, עוד הרבה פחות: "את אימא חצי שעה בבוקר וחצי שעה בערב", ואת אבא רק בסופי שבוע.

פרשנותו של שאול פז כאילו שורשו של הקרע בין יוצאי עדות המזרח לאשכנזים, שאפשר להבחין בו עד עצם היום הזה, בקליטה המתנשאת שהעניקו חברי הקיבוץ ל"מזרחיים". (בהקשר זה עולה כמובן על הדעת הסרט "סלאח שבתי").

הזיקה המפחידה והמזעזעת בין הטקסים והריטואלים − התלבושת, המצעדים, הדגלים, הלפידים, שמות השכבות, המפקדים, החצוצרות והתופים − ובין תנועות נוער אירופיות, שאת הקשר אליהן אף אחד לא היה רוצה להעלות על הדעת.

מקורותיה ומטרותיה של השירה בציבור, החביבה כל כך עד היום על ישראלים רבים (רמז: תת הפרק נקרא "כמו תפילה חילונית").

מרתק לקרוא על הניסויים הפסיכולוגיים והחברתיים שנערכו בקיבוצים. למשל – עניין המקלחות המשותפות לבנים ובנות, שנועדו "לעדן" את היצר המיני. "הסגפנות" שנדרשה מבני נוער נועדה בין היתר לחשל את רצונם, כך שלא יירתעו מסבל, שהרי זאת נחשבה אחת המטרות של תנועה חלוצית… שאול פז מצטט בין היתר את ע' הלל, יליד משמר העמק, שכתב כי "בהיסטוריה של המוסד החינוכי הייתה המקלחת המשותפת הכישלון הגדול והאידיוטי ביותר […] זה היה כמו לכפות על יצור אנושי בן תרבות, דבר ששייך לשבטים פרימיטיביים".

אחרי ששמעתי את ההרצאה וקראתי את הספר אני עדיין תוהה אם רב האובדן של חברתי ושלי, שתי החריגות, שמעולם לא הלכו לשום קן, לא השתתפו בטקסים, לא שפכו את לבן בווידויים חושפניים נוסח "ליל העשרים" של יהושע סובול, כדי לזכות ב"סמל התנועה", לא הושפלו, כמו הצעירים שהודחו מהתנועה כי לא נמצאו ראויים. האם שתינו – שלא דיברנו על הגשמה, לא הקמנו קיבוץ ולא עזבנו אותו (או נזרקנו ממנו!), שלא אימצנו לצמיתות את צווי ה"הצנע לכת" (ובהם האיסור החמור ללבוש ג'ינס, גרבי ניילון, חצאיות צרות, לנעול נעלי סירה, להתאפר) וגם לא התמרדנו נגדם, שלא  צייתנו לכפייה חברתית אבל גם לא השתייכנו לשום קבוצה מחבקת – ראויות לַגינוי שזכינו לקבל מהמרצה, כמעט בהיסח הדעת?

שנות חיים רבות כל כך חלפו מאז הימים שבהם יכולנו לכאורה להשתייך לתנועת הנוער, ועדיין, אחרי הקריאה של הספר ענק הממדים הזה, התהייה נותרת בעינה.

האם כאן המקום להסביר מדוע לא הייתי בתנועת נוער? הנה עובדה ביוגרפית: בשנים הרלוונטיות ההן גרתי תחילה בבסיס צבאי של חיל האוויר, ואחרי כן – בשליחות בלונדון, שם הלכתי פעם אחת למפגש בסניף של "הבונים", שהתנהל כמובן באנגלית, והיה שונה מאוד מכל מה שמתואר בספר. אבל זה כבר סיפור אחר.

שבוע הספר: מה הם עשרים הספרים המומלצים שלי

השבוע יפתח רשמית שבוע הספר 2017.

החלטתי להמליץ על עשרים ספרי מקור − למעט אידה פינק הישראלית, שספריה תורגמו מפולנית, אבל ודאי הייתה כותבת בעברית, אילו רק יכלה − מתוך כל אלה שציינתי אותם עד כה בבלוג.

הבחירה לא הייתה קלה, היו עוד רבים שאהבתי, אבל החלטתי להגביל את עצמי לעשרים בלבד.

הריהם:

  1. קו המלח, יובל שמעוני, עם עובד
  2. אנשים טובים, ניר ברעם,
  3. נישן בלילות, נלך בימים אידה פינק, הקיבוץ המאוחד
  4. סוס אחד נכנס לבר, דוד גרוסמן, הספרייה החדשה
  5. הנכס, רותו מודן, עם עובד
  6. הדור השני, מישל קישקה, חרגול
  7. הים של וינה, גפנית לסרי קוקיא, כנרת
  8. וזרח הלילה, אילה בן-פורת, כנרת
  9. שוב מלך אדום, חנה קראל, עם עובד
  10. סוג מסוים של יתמות, אלאונורה לב, עם עובד
  11. ארבעה אבות, אמיר זיו, עם עובד
  12. דלעת, מתי פרידמן, כנרת
  13. עוד מהנעשה בעירנו, עלי מוהר, עם עובד
  14. ימי הכלניות, תום שגב, כתר
  15. 1967, תום שגב, כתר
  16. הארץ שמעבר להרים, ניר ברעם, עם עובד
  17. בנדיט, איתמר אורלב, עם עובד
  18. האצבעות על הגבעה, איתן דרור פריאר, עם עובד
  19. השלישי, ישי שריד, עם עובד
  20. כל הסיפורים, אידה פינק, עם עובד

אשמח לקרוא בתגובות מה הרשימות שלכם (לאו דווקא מתוך הספרים שמופיעים כאן בבלוג…!).


אגיע לדוכן של כנרת בכיכר רבין כדי לחתום על הספר החדש שלי, רצח בבית הספר לאמנויות, בשני מועדים:

  • יום ראשון, 11 ביוני
  • מוצ"ש, 17 ביוני: בערב האחרון של שבוע הספר.

אשמח לפגוש אתכם!

 

חיים שפירא, זיכרון ילדות יפה במיוחד: מהי הצלחה בחיים

לי יש הגדרה אלטרנטיבית ל"הצלחה":

הצלחה: 1) להיות אדם טוב; 2) לדעת לאהוב; 3) להיות אהוב ואהוד על ידי האנשים שהכירו אותך ובמיוחד על ידי בני משפחתך; 4) לדעת להיות חבר; 5) לדעת לקבל את כל המר שבחיים מבלי להפוך למריר; 6) להיות איש נדיב; 7) להיות במצב רוח טוב אחוז ניכר מהזמן; 8) להיות איש חכם ומצניע לכת; 9) להיות ממש טוב בתחום כלשהו; 10) כשתסיים את חייך יהיו רבים שיתגעגעו אליך.

והיפוכם של הדברים יהיה הגדרה אלטרנטיבית ל"כישלון".

ההורים שלי היו אנשים ממש מוצלחים.

 

אמיר זיו, "ארבעה אבות": גם אתה יודע לספר סיפור

הרומן ארבעה אבות מפתיע מאוד. ההפתעה הראשונה היא חיצונית: קשה להאמין שזה ספרו הראשון של הכותב, אמיר זיו. הוא כתוב בבשלות ובמיומנות, וברור שהסופר שולט היטב ברזי אמנותו, יודע לשמור כל הזמן על מתח, לסחרר את הקורא, ובה בעת לעורר בו את התחושה שיש על מי לסמוך. כבר מהעמודים הראשונים ברור לחלוטין שהמסע שאליו הוא לוקח אותנו לא יאכזב ולא יעורר תהייה מדוע הגעתי אל המציאות שיצר.

ההפתעות האחרות נובעות מתוך סיפור המעשה, והן רבות: הרומן עתיר תפניות, הקשרים וקשרים, והבולט ביניהם הוא החיבור שבין שלוש העלילות השונות, המתרחשות בשלושה פרקי זמן שונים. למעשה מדובר לכאורה בשלושה סיפורים נפרדים – הראשון מתרחש בתחילת שנות השישים, השני ב-1993 והשלישי ב-2004 – אבל כל השלושה מצטרפים לכדי יצירה מגובשת, ולא רק בזכות אחת הדמויות, המופיעה בשלושת החלקים.

הרומן כולו בוחן את הקשר הנוצר בין מי שצופה באהבה זוגית של זולתו, מבקש לנכס אותה לעצמו, ואולי אפילו מצליח לגזול אותה, ובין הדמות הנצפית. אותו צופה־מבחוץ, יש שתי דמויות כאלה, הוא גבר שאינו מתקיים בזכות עצמו, אלא שותה ובולע את החיים של אחרים. ממש כמו בסרט המופלא "חיים של אחרים", שני הגיבורים שלנו עסוקים בהאזנה, בבילוש, במעקב ובתיעוד. הם בקיאים במציאות חייהם ובמעשיהם של האוהבים, ומתוך מעורבות יתר, ומרוב תשוקה נכזבת, הם פוגעים והורסים את מה שנראה להם יפה כל כך, ומעורר בהם קנאה עמוקה.

אם נעמיק לבחון ולהסתכל, נגלה שבעצם גם אנחנו, הקוראים, דומים לאותם עוקבים, אלה שמסתקרנים מחיים של אחרים. הלא גם אנחנו מתבוננים בדמויות המצטיירות לפנינו בין דפי הספר, מצותתים להן, מבקשים לדעת מה הם עושים, רוצים, חושבים, מה יעלה בגורלם. גם אנחנו שואלים את עצמנו אם אהבה כמו זאת המתוארת ברומן אפשרית במציאות, או שמדובר רק במעשייה שאם נקלף את עטיפותיה, אם נחפור לתוכה בפרשנויות ובהסברים, נגלה אמיתות שונות ממה שנראה לעין.

עניין אחר של הספר – שמו, ארבעה אבות מרמז עליו – הוא השאלה מהי בעצם אהבה הורית של אב לבנו או לבתו. כיצד אהבה כזאת נוצרת (או לא!). מה יכול לפגוע בה. האם היא מובטחת ומובנת מאליה. מה יעלה בגורלו של מי שאינו זוכה לה. אלה שאלות מרתקות, והתשובות שהרומן מעניק להן אינן חוסכות מהקורא את הכאב שהן מעוררות.

אחת ממעלותיו הגדולות של הרומן הוא יכולתו של הסופר להפתיע אותנו לא רק בתכנים, אלא גם בצורה. חלקו הראשון של הספר מוגש כחליפת מכתבים, כפי שמתאים לתקופה שבה הוא מתרחש. החלק השני כתוב בגוף שלישי, מנקודת מבט של מספר כל יודע, והחלק השלישי הוא מונולוג שנכתב כאילו הוא בלוג, והוא כולל כתיבה ישירה, מהכותבת לקוראיה האלמוניים, וגם קטעים שהם כביכול תמלול של הקלטה או קישורים למקורות מידע נוספים. כל אחת משלוש הטכניקות הללו עשויה היטב ומשכנעת. החלק האחרון ממש עוצר את נשימתו של הקורא, כי המידיות, הבו-זמניות לכאורה, שבין הכתיבה לקריאה, מייצרות מציאות עכשווית, מפחידה, צופנת סוד, ועם זאת בלתי נמנעת וכמעט אפילו הכרחית.

לשם שינוי, ולמרבה ההקלה, גם תיאורי ההתעלסות המופיעים ברומן אינם וולגריים ולכן אינם מביכים. זיו מצליח לכתוב ארוטיקה בלי להזדקק (כמעט) לישירות בוטה ומפורשת, וגם על כך תבוא עליו ברכה.

באחד המכתבים המופיעים בתחילת הספר משבח מישהו את הנמען שלו: "מה אומר, בוכמילר, אתה יודע לספר סיפור." אפשר בהחלט להחמיא לאמיר זיו בדיוק באותן מילים ולבשר לו: גם אתה יודע לספר סיפור!

 

מאיר שלו, "גינת בר": מדוע נמלים אינן סוטות מהדרך

אני אוהב שבילים. בילדותי השתרעו בין שכונותיה של ירושלים שטחי בוּר, המכוניות היו מעטות, ואנשים הלכו אז ברגל ממקום למקום. השבילים שכבשו רגליהם ניכרו לעין, והיה בהם יופי שיש גם בכלי עבודה משובח ובתנועות ידיו של בעל מלאכה ותיק: יופי חסכוני, נכון, שמעצבים התכלית, השימוש, הנסיון והזמן. גם שבילי הנמלים, אף שנכבשו ברגליים זעירות מאוד, נוצרו בהליכה רצופה וממושכת על אותו מסלול עצמו, אבל יש בהם משהו שמיוחד להן. הנמלים הולכות בו אל אתר העבודה ושבות בו אל הקן, ולא סרות ממנו ואף לא מביטות לימין או לשמאל כדי לבקר מישהו או כדי לנוח בצד או כדי לראות את הנוף ולהרהר.

ואכן המאפיין הבולט ביותר של שבילי הנמלים הוא שאין בהם צמתים והתפצלויות. צומת דרכים הוא מקום שיש בו בחירה מעצם מהותו, והתפצלות יכולה להוליך את הנמלה למקום אחר, להפגיש אותה עם יצורים אחרים ועם צורות חיים אחרות ולעורר בלבה מחשבות אסורות, אולי אף פקפוק וספק. אבל הנמלה נידונה למאסר עם עבודת פרך וכלאה הוא אישיותה, שאין בה יסוד של בחירה, ורגליה סללו שבילים על פי צורכי החברה והקן. למעשה יכולה כל נמלה לנטוש את השביל בכל רגע ורגע. אין הוא תָּחום בגדרות. אבל הגדר בנויה בתודעתה, בתורשתה, במהותה, והשביל אינו שביל נדודים או נתיב מסחר, בוודאי לא טַיילת או דרך נוף. הוא שביל של עבודה, משעול הפרך והשעבוד.

"דרך מכאוב ודרך עמל", תיארה רחל המשוררת את שביל הנמלים, ועוד כתבה:

רק על עצמי לספר ידעתי,
צר עולמי כעולם נמלה.
גם משאי עמסתי כמוה,
רב וכבד מכתפי הדלה.

רחל קלעה יפה לצרוּת קיומה של הנמלה, לחיי הפרך, העמל והקושי שלה, אבל היא כתבה עוד שיר אחד על שביל, לא על דרך העמל והמכאוב של הנמלים אלא על שביל שלה עצמה:

לא שרתי לך ארצי
ולא פֵּאַרתי שמך
בעלילות גבורה
בשלל קרבות.

רק עץ ידַי נטעו
חופי ירדן שוקטים,
רק שביל כבשו רגלַי
על פני שדות.

המשמעות המקורית של השורש העברי "כבש" היא לחיצה, ומכאן נוספו לו עוד משמעויות, בעיקר זו של השתלטות צבאית. רחל הטעימה כאן שהשביל שכבשו רגליה אינו שייך למשמעות הזאת. השביל הזה שלה, והעץ שנטעו ידיה, שניהם מִנחה יפה שעשוי אדם לתת לארצו, ומביעים סוג אחר לגמרי של קשר ושל בעלות.

גינת בר

מיכה גודמן, "מלכוד 67", מדוע אהוד ברק חולק עליו

"הספר מלכוד 67 מככב כבר זמן רב ברשימת רבי המכר, הן בידיעות אחרונות והן בהארץ. האם הדבר מעיד שרבים לא רק קנו אותו, אלא גם קראו, ומעניין יותר – הפנימו את מסריו? האם הגיע לא רק לידיהם של קוראים מהשורה, אלא גם אל אלה שביכולתם לשקול את הרעיונות (וההצעות הפרגמטיות!) המובעים בו, וליישמם?"

את הפתיח שלעיל כתבתי לפני כמה ימים. אמש התפרסמה  הביקורת של אהוד ברק  על הספר. הרשומה שלי חיכתה לתורה, אבל דבריו של אהוד ברק, המקעקעים חלקים נכבדים בספר מלכוד 67, מרתקים, ומצריכים בלי ספק קריאה מחודשת שלו. האם הלכתי שבי אחרי הטיעונים הסדורים והרציונליים של גודמן, שעל פי ברק אינם אלא "אידיאולוגיה ימנית" מוסווית? האם אפשר אם כן להסיק שהספר בעייתי יותר מכפי שנדמה בקריאה לא מושכלת?

להלן המשך הרשומה, כפי שנכתבה לפני שקראתי את דבריו של ברק:

מיכה גודמן, היסטוריון וחוקר העוסק בפילוסופיה יהודית, מנסח בבהירות כמעט סכמטית את מה שלכאורה ידוע לכולנו. הוא מתאר את פניו השונות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועושה זאת כמו מרצה מיומן, שמיטיב לפשט עניינים מורכבים וסבוכים.

כדי לשכנע אותנו באפשרויות שהוא מציע לקראת סופו של הספר, טווה גודמן את טיעוניו בסבלנות וביסודיות, שנועדו למנוע כל אפשרות של סתירה או הפרכה של דבריו. הוא מתאר את הדיכוטומיה בין "הימין" ו"השמאל" הישראלים, ומראה כיצד מערכת היחסים הרגשית שיש לנו עם דעותינו מונעת מאתנו לחשוב באופן רציונלי. הוא עוקב אחרי התהליכים ההיסטוריים שיצרו לא רק "שמאל" ו"ימין", אלא גם את שורשי המלכוד הרגשי של הפלסטינים ושל היהודים הישראלים. כך למשל הוא טוען כי הרגש הדומיננטי של הישראלים הוא פחד, ושל הפלסטינים – תחושת השפלה, ומראה כיצד הרגשות הללו מזינים ומעצימים אלה את אלה. בפרק מרתק במיוחד מתאר גודמן את התפניות העמוקות, למעשה – את המהפך – שעברו על הימין והשמאל הישראלי, איך הימין התרחק מתורת ז'בוטינסקי, והשמאל – מהסוציאליזם, ומסביר מדוע זה קרה. הוא מראה מה עשתה ההתנתקות לימין, והאינתיפאדה לשמאל, ואיך כל אלה מתקשרים למחאה החברתית של 2011 ולמשמעויותיה העמוקות. הוא מוכיח שוב ושוב כיצד בעצם כולם צודקים: ימין ושמאל, יהודים ופלסטינים, דתיים וחילונים. האם יש בעיה ביטחונית, שבגללה אסור לישראל לסגת מיהודה ושומרון? כן! האם יש בעיה מוסרית בהמשך השליטה הישראלית ביהודה ושומרון? כן, בהחלט! שהרי "מדינת ישראל מחולקת לשתיים. ישראל הדמוקרטית מגיעה עד הקו הירוק, ישראל הלא דמוקרטית נמצאת מחוץ לקו הירוק". והכיבוש משחית לא רק משום שהוא מעוות את מידותיהם של החיילים הישראלים הנדרשים להיות במגע עם אוכלוסייה אזרחית, אלא מעצם טבעו, שכן כל אזרח בעם ששולט על עם אחר הוא שותף מלא לאי המוסריות של הכיבוש, ולכן "הכיבוש עצמו הוא שחיתות". העניין חמור במיוחד כשזוכרים עד כמה הזהות היהודית מתבססת על ריסון הכוח "כתחליף לעולם שבו החזקים שולטים בחלשים" ועד כמה היא שואפת "לייסד עולם שבו החזקים מצווים על חמלה ורגישות כלפי החלשים". האם הפלסטינים צודקים בתחושת העוול האיומה שהם חשים? כן. האם ליהודים יש זכות למדינה ריבונית שיש בה רוב יהודי? כן. האם הפלסטינים יסתפקו בנסיגה לגבולות 67? לא, במוקד הזיכרון שלהם עומד הגירוש של 48. האם הם צודקים? כן. האם אפשר לצפות מהישראלים לסגת מכל השטחים ולסמוך על הסכם שיבטיח שלום, "כי אלוהי ישראל" יגן עלינו, או, לחילופין, אומות העולם יעשו זאת? לא ולא!  "ציונות היא האמונה שיהודים יכולים להישען על עצמם בלבד ולבטוח בעצמם בלבד". האם "הכיבוש" הוא המקור היחיד לסכסוך ההיסטורי? לא. ולא רק משום שהפלסטינים, וסיבותיהם עמם –גודמן מונה ומתאר אותן בלי לחמוק משום היבט − דחו פעם אחר פעם את ההסכמים שהוצעו להם.

גודמן מתאר את העמדות ההלכתיות (הסותרות) בעניין נסיגה מהשטחים ומסביר מדוע הדיון ההלכתי "אינו מקביל לדיון הביטחוני, אלא הוא התוצר שלו".

אחת האבחנות המרתקות שגודמן עושה היא כי "האנשים שבשטחים הם אנשים שחיים תחת כיבוש, אף שהאדמה שהם יושבים עליה אינה כבושה." (הוא מסביר ומפרט מדוע).

מסקנתו היא "שכולם צודקים, ומכיוון שכולם צודקים, כולם ממולכדים". עם זאת, ולמרבה ההפתעה, גודמן מציג רעיונות שאמורים לתת מענה לשני הצדדים, ליהודים הישראלים ולפלסטינים. רעיונותיו מעשיים מאוד. הוא נשען על מתווה יגאל אלון ועל רעיונות שהעלה הנרי קינסינג'ר, ומשכלל אותם לכדי צעדים אופרטיביים שעשויים, לשיטתו, להעניק לנו, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תקופה משמעותית של רגיעה. רעיונותיו חותרים תחת הייאוש וחוסר התוחלת שחווים ישראלים יהודים, ימנים ושמאלנים כאחת, כל צד מסיבותיו: אלה הפסיקו להאמין בעם (בעקבות ההתנתקות), ואלה הפסיקו להאמין בשלום (בעקבות האינתיפאדה והסרבנות הערבית העקבית להסכמי שלום כולל, שיכללו ויתור על זכות השיבה והכרה בקיומה של ישראל כמדינה יהודית).

"הפלסטינים עומדים מול הישראלים ומזהים קולוניאליזם אירופי. הישראלים עומדים מול הפלסטינים ומזהים אנטישמיות אירופית." שני הצדדים חווים את עצמם כקורבנות, והתחושות הללו אינן מותירות מקום לאמפתיה ולהבנה, מסביר מיכה גודמן. הוא מראה כיצד מדינת ישראל הוקמה בזכות הוויתור של מייסדיה על האידיאלים שנראו להם מהותיים, כי בלי פשרות (על סוציאליזם, על ההפרדה בין דת ומדינה, על התיישבות בכל חלקי הארץ) היא לא הייתה קמה. לטענתו הם "הקריבו כמה מהחלומות שלהם", וגם כיום יש לנהוג באותה דרך, שרק היא תוכל להביא לרגיעה.

מה פרטי הדרך שהוא מציע אני מזמינה את מי שטרם קראו את הספר לברר בעצמם. גודמן מיטיב ממני לשטוח את טיעוניו.


עד כאן הרשומה המקורית.

אהוד ברק, בביקורת רחבת הקף ומנומקת שכתב על הספר, מסביר מדוע המלכוד המתואר בו אינו מדויק ומדוע גודמן טועה בכמה טיעונים מהותיים.

למי שאין גישה לעיתון הארץ, הנה דבריו של אהוד ברק, ישירות מפיו:

חיים שפירא, "זיכרון ילדות יפה במיוחד": האם אישה היא אדם?

"הספרים שלו תמיד מצליחים," הפטיר מישהו כשלקחתי לידי את הספר החדש, זיכרון ילדות יפה במיוחד. חיים שפירא, מחבר הספר, הוא מרצה מבוקש ואהוד מאוד. במקצועו הוא מתמטיקאי וחוקר רב תחומי, אבל בזכות רוחב האופקים שלו, השכלתו הרבה והמגוונת, ועולמו הפנימי העשיר, הוא מצליח לסחוף אחריו קהלים רבים, שמשתוקקים להאזין לו, ללמוד ממנו, ולזכות להשראה מרעיונותיו הרבים.

את כל אלה אפשר בהחלט למצוא גם בספרו החדש: אוסף של רשימות קצרות, ציטוטים, זיכרונות, שכולם עד אחד מרתקים ומושכים את הלב. על מה הספר? נכון יותר לנסות לנסח מה הוא מבקש למסור לקורא. לטעמי מטרתו לנסוך תחושה של משמעות, נוסח ה"פשר" הידוע של ויקטור פראנקל.

חיים שפירא "מגייס" לשם כך את טובי הכישרונות והמוחות, וקודם כול את אביו ואמו. יש באהבה הרבה השופעת ממנו אליהם, גם עתה, כשהם נעדרים מהעולם הגשמי, ובאהבה שלהם כלפיו וכלפי יקיריו, כפי שהוא משחזר ומתעד אותה בדבריו, יותר מאשר התרפקות של בן על זכר הוריו: יש בה סוג של נתינה לנו, הקוראים, מעין צידה לדרך שנותרה לנו במחיצת עצמנו ובמחיצת היקרים לנו.

הספר יכול להיות משמעותי לכל אחד, אבל נדמה לי שהוא נוגע במיוחד במי שחווה לא מזמן אובדן של אדם אהוב. הוא עוסק ישירות באבל, בשלביו, במשמעויותיו: "אנשים דומים לחלונות ויטראז'" − הוא מצטט את אליזבת קוכלר-רוס, פסיכיאטרית שעיצבה את מודל חמשת השלבים להתמודדויות עם אבל ואובדן: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה – "הם מנצנצים ובוהקים כאשר השמש נמצאת בחוץ. אבל כאשר משתלט החושך, יופיים יתגלה רק אם בוקע אור מבפנים", ומוסיף ומחזק את דבריה באמצעות ציטוט דברים דומים שכתב לב טולסטוי, ואז, כשהוא עובר לנושאים אחרים, כביכול, הוא מספר לנו בעצם על התחושות המתעוררות במי שחווה אובדן, ובמשמעויות שהוא יכול למצוא בחייו.

הנה למשל הרשומה הקצרה שכותרתה "אהבה עצמית", שהיא, כך קובע חיים שפירא, "תנאי הכרחי לאהבת הזולת," כי "איזו משמעות בכלל יש למצוות עשה ואהבת לרעך כמוך, אם אדם אינו אוהב את עצמו?"

הפרקים הקצרים מרחפים בין איינשטיין, שטען כי "המחשבה החכמה ביותר שאיזשהו בין אנוש הגה מימיו" היא התיבות הראשונות בפתיחה של Lacrymosa מתוך הרקוויאם של מוצרט, שפירא מעלה את התווים, כדי שנוכל לקרוא אותם ולהיווכח בחוכמתם, משם הוא עובר אל ציטוטי רעיונות של פילוסופים שונים ואל משמעויותיהם הפרקטיות לכאורה. הוא מספר לנו מה דעתו על קמצנות (ומה דעתו של בודהא, שלימד באחת מדרשותיו כי "הכול חולף כלעומת שבא, פרט לדברים שהענקנו לאחרים – אותם איש לא יוכל לקחת מאתנו"). הוא מציב בפנינו חידות מתמטיות (ומספר על בני נוער מחוננים במיוחד שלימד באוניברסיטה, וגם למד מהם), מביא בפנינו המלצות לחיים שיש בהם תוכן: למשל, את דבריו של גתה, לפיהם "כל אדם צריך, בכל יום לפחות, להאזין ליצירה מוזיקלית ראויה, לקרוא שיר טוב, לראות ציור יפה, ואם זה אפשרי, גם לומר כמה מילים סבירות". ואז הוא מספר לנו על האופן שבו הוא משתדל ליישם את ההמלצות הללו, וגם מביא בפנינו ציורים שיקרים ללבו, ומספר עליהם.

כדי שנבחן את חיינו, רצונותינו, חלומותינו, הוא מצטט כלשונו את השאלון של פרוסט שברנרד פיבו אימץ בתוכניתו "אפוסטרוף" (ששודרה בישראל בשנות השמונים, עם כתוביות תרגום לעברית, והייתה חגיגה שאין דומה לה), וגם משמח אותנו בתשובות מובחרות שלו עצמו, ושל כמה דמויות מוכרות היטב. (למשל – שאלה: "היכן היית רוצה לחיות?"  תשובתו של פרוסט: "במקום שבו מתגשמות כל משאלותי והעדינות היא תמיד הדדית". שאלה: "כיצד היית רוצה למות?" תשובה: "לא נראה לי שאני רוצה למות," תשובתם של טום וייטס, סלמון רושדי ושל רבים אחרים). הוא מצטט משייקספיר, שופנהאואור, ז'יז'ק, אדגר אלן פו, קרואק, ויטגנשטיין, ועוד רבים אחרים. ("הטיעון הטוב ביותר נגד הדמוקרטיה הוא שיחה של חמש דקות עם בוחר ממוצע", הוא מצטט את צ'רצ'יל ברשומה שמיועדת להסביר את המשמעות האמיתית של שיטת המשטר הנהוגה בעולם החופשי, ורומז בה על הכשלים התפישתיים שהובילו לבחירה של טראמפ לנשיא ארצות הברית). הוא עוסק בפייסבוק, מראה לנו כיצד המתמטיקה מתקיימת בלי שנרגיש בכך בחיי היומיום: "לאיש דגול קוראים 'אחד ויחיד', ואילו אנשים לא ראויים זוכים להיקרא 'חתיכת אפס'", מתפלמס עם ריצ'רד דוקינס, ומקנח בציטוט ארוך מתוך מלחמה ושלום, קטע ספרותי שאמור להיות התשובה הניצחת למי שמיואשים מגילם המופלג ומאמינים שחייהם תמו.

ובכל זאת, למרות ההנאה המרובה ששאבתי מהספר, אי אפשר לצאת פטור בלא כלום. מטריד להיווכח כי חיים שפירא, אדם משכיל ובלי ספק הומניסט, גבר שוודאי אוהב מאוד את אשתו וחי אתה בהרמוניה, חוטא בחטא מקובל מדי: הספר נכתב, כך אפשר להתרשם, למען גברים בלבד. הנה כמה דוגמאות: ברשומה קצרצרה, שתי שורות וחצי אורכה, שנקראת "מיותר והכרחי" הוא כותב: "הדבר המיותר ביותר בעולם הוא אהבתה של אישה שאין אוהבים, הדבר ההכרחי ביותר בעולם הוא אהבתה של אישה שאוהבים". או שהוא מצטט, במקום אחר, את אחת האמרות המקוממות ביותר של חז"ל: "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם: אישה נאה, דירה נאה וכלים נאים" ומצדד בה. מתחשק לפנות אליו בדיבור ישיר, ממש כשם שהוא עצמו עושה בספר, ולומר לו − חיים שפירא: גם אישה היא אדם. כן, ברור לי שאתה ער לכך. אתה אפילו מתבדח בהקשר אחר ומעיר במעין התחטאות מתפנקת: "אני מניח שהפמיניסטיות כבר לא אוהבות אותי…" "הפמיניסטיות"? רק באוזניהן ניסוחים כאלה אמורים לצרום? רק הן יודעות שנשים הן בני אדם? לא יפה…

אריק צ'רניאק, "גיבור": סטאלג? רומן מפתח? אזהרה אפוקליפטית?

תחילתו של הספר גיבור מזכירה בסגנונה את ספרי הסְטָאלָג שהיו נפוצים בארץ בשנות השישים: ספרים ארוטיים-מלחמתיים, שעירבו אלימות ומין. טייס בחיל האוויר הישראלי, נועם גיבור, שנמשך מאוד לנעמה, נווטת יצרית וסקסית, עולה אתה לטיסת הרת גורל. נעמה עשויה ללא חת. יפה להפליא, נועזת, גיבורה כל כך, שפשוט פחד: היא לא רק חזקה, אמיצה ושולטת בעצמה ובתגובותיה, היא מדרבנת אותו לפעול (עד כדי כך שהיא דוחפת אותו, ממש, עם ציפורניים תקועות בעורפו, לעבר המטוס), ממריצה אותו למלא את המשימה שהוטלה עליהם עד תומה (למעשה – עד תום חייהם של מי שנמצאים שם למטה). אין לה חרטות ואין לה היסוסים. היא ששה אלי קרב, ונועם נדלק מ"ריח הזיעה המתוק" שלה, ממגע גופה כשהיא מגפפת אותו לפני הטיסה, ומהתקוות שהיא מעוררת בו. ספרי הסְטָאלָג התאפיינו ברוח דומה: בדרך כלל תוארו בהם סוהרות שהתעללו מינית באסירים. נראה אם כך שמובטחת לנו מרקחת דומה: סדיזם, פורנוגרפיה ומלחמה.

אבל הקו הארוטי נזנח עד מהרה. ונראה שלא, לא יהיה כאן מעין סְטָאלָג. כי יש לספר אג'נדה שונה. נדמה שהוא רק נראה כספר מלחמה שבו טייס קשוח מביט בצילום אוויר של המטרה ומהרהר: "בית קטנטן באמצע קסבה של מחנה פליטים צפוף. חרג'וק בערימה של חרא." מסתבר שנועם הטייס פוחד, אכול חרדות וחשוב לא פחות – מוכה בייסורי מצפון (ומזכיר את דמותו של ידין ירושלמי, הטייס הלום הקרב מסדרת הטלוויזיה "בטיפול").

ככל שהעלילה מתקדמת, אנו נוכחים שהספר מציע לנו מעין חלום בלהות עם הסבר: "רוב החיילים במדינת ישראל סובלים מפוסט-טראומה. גם רוב האזרחים. האויבים מקיפים אותנו. לוחצים עלינו מכל כיוון. חונקים אותנו, ואין לנו לאן לברוח. מה יותר קל מלפחד? מה יותר טבעי מלדמיין מה הם עלולים לעשות לנו? למשפחות שלנו? לילדים שלנו?"

ומסתבר שאריק צ'רניאק מיטיב לתאר ולפרט את הפחדים הכי אפלים שלנו: מה יקרה אם מיליון ערבים יחליטו לצעוד לעבר ירושלים? אם ערביי ישראל יתקוממו, לא בדיבורים, אלא במעשים? אם חיל האוויר ינוטרל, בגלל תנאי מזג אוויר שלא יאפשרו לו לפעול? אם יתחילו להתרחש פוגרומים ברחבי הארץ, תל אביב תופגז, אזרחים יבזזו, ירצחו, יגזלו זה מפיו של זה את טיפת המים או פרוסת הלחם האחרונה, יעשו הכול כדי להימלט דרך הים, בסירות, ילדים יאבדו את הוריהם, תינוקות נטושים יבכו מרעב: בהחלט מראות, בעצם – זיכרונות! – שואתיים. צ'רניאק מזכיר את השואה לא רק באזכורים סמויים, אלא באמצעות אחת הדמויות, ניצול שכדי לשרוד בילדותו בכל מחיר עשה מעשים מחרידים, לכן מעולם לא הסכים לספר לצאצאיו על מה שעבר עליו. (איזו קלישאה מקוממת על ניצולי שואה, שנותנת במה לתפיסה כאילו ברור שאנשים לא ניצלו רק מכיוון שהיה להם מזל.)

בריאיון שהעניק בצאת הספר סיפר אריק צ'רניאק כי עורכת הספר התנגדה לאחת הסצנות המזעזעות ביותר הכלולות בו, אבל הוא התעקש להשאירה: ענת, אמו של נועם גיבור, מגלה כי בשדרה שליד היכל התרבות תלויות גופות ועליהן שלטים "בוגד". מסתבר שמי שתלה את האנשים הללו (וזומם לעולל זאת גם לה, ולא משנה שהיא זועקת ומנסה לשכנע אותו שהיא אמו של טייס!) מחפש "שמאלנים" כדי להרוג אותם, כי בגללם, לטענתו, ערבים רצחו את בנו הקטן.

התיאור המחריד הזה אומר לנו, לכאורה – תראו למה עלולים להוביל הלכי רוח עכשוויים: שהרי במציאות הישראלית המילה "שמאלני" כבר נהפכה מזמן לשם גנאי שמעורר שנאה ואלימות וזה, אומר לנו לכאורה צ'רניאק, בספר וגם בראיון העיתונאי, תהליך מסוכן מאוד. אבל הנה, גם הוא עצמו לא נוהג אחרת מאחרון המלעיזים והמלעיגים את השמאל:

באולפן בטלוויזיה, כשמספרים לאומה עד כמה המצב חמור וקשה − והוא כזה, לכל הדעות ! − מתאר צ'רניאק כיצד עיתונאית מעיתון הארץ מגיבה "בזלזול" ומפטירה − "נו, באמת, שוב ההפחדות הפשיסטיות שלכם." כלומר: השמאלנית חסרת ההבנה ממשיכה לדבר בססמאות מטופשות. אז מה המסקנה? אולי היא באמת מסוכנת לעתיד המדינה? אולי צריך לתלות אותה ואת שכמותה? עמדתו כלפי "שמאלנים" אינה ברורה ואינה יציבה.

וכך גם עמדתו כלפי דמויות ציבוריות מובהקות שהוא מתאר, בלי הרבה הסוואות. אחת הדמויות הראשיות היא "שר הביטחון לשעבר", שאינו מוזכר בשמו, אבל זהותו ברורה לגמרי, מתוך פרטים רבים: כי מי הסתובב בביירות בתחפושת של אישה? מי גר בדירת יוקרה במגדלי אקירוב? מי מרגיע את עצמו בנגינה בפסנתר, ומי נחוש, קר רוח, פיקח, אמיץ (וגם – מניפולטיבי, תככן, אינטרסנט)? האם שר הביטחון לשעבר, עם היכולת הפנומנאלית שלו, עם הערמומיות, התכנון מראש, הביטחון העצמי, המתוארים בספר, יציל את המדינה? מה באמת חשוב לו, גורלה של ישראל או  חשבון הבנק שלו? האם הוא גיבור מהולל, או גדול המנוולים?

עמדתו של הכותב כלפי "שר החינוך" ו"שר החוץ" (גם הם, בלי ספק, דמויות עכשוויות לגמרי) ברורה לגמרי: הוא מתעב את הציניות והטיפשות שלהם ואת האובססיביות קצרת הראייה שלהם. ראש הממשלה מצטייר כאדם חיובי יותר מהם, אבל גם הוא מואשם בכך שהרס את היחסים עם שני נשיאים אמריקניים, ולכן – אחראי לכך שארצות הברית אינה נחלצת לעזור לישראל, כמו שעשתה בעבר. אדרבא, האמריקנים מחולצים מכאן במסוקים, ומפקירים את הציבור הישראלי. הנה עוד פרט בחזון האפוקליפטי שאמור להזהיר אותנו מפני תהליכים שמתרחשים ממש בימים אלה. אגב, השנה שבה הכול מתרחש מוזכרת בספר: 2017.

אריק צ'רניאק הוא יזם הייטק מצליח, בוגר תלפיות וטייס פאנטום בחיל האוויר הישראלי. אפשר להיווכח בידע הרב שיש לו כטייס, אם כי לפחות פרט אחד מעורר פקפוק: האם ייתכן באמת שטייס יוצא באמצע תדרוך, רגעים ספורים לפני הזנקה לגיחת קרב, "נמלט" לשירותים בגלל שלשול, מחמיץ חלק חשוב מהתדרוך, ובכל זאת ממהר אל המטוס, בלי שהוא יודע את כל הנתונים ומסתפק בכך שהנווטת מעדכנת אותו? נשמע מופרך למדי.

וזאת איננה הבעיה היחידה. סגנון הכתיבה לפעמים מאולץ כל כך, עד שנדרש ניתוח מעמיק כדי להבין דברים שאמורים להיות פשוטים. הנה למשל אחת הדוגמאות: כתוב ש"מדברים על להפיל פצצת אטום בפעם השנייה בהיסטוריה מאז הירושימה". הקוראת נעצרת. רגע, משהו חסר כאן, לא…? אחרי קריאה חוזרת ונשנית מתבהר – גם אם בדוחק! – שבהיות הירושימה הפעם הראשונה, הרי אם תוטל שוב פצצה, אחרי נגסקי,  היא תהיה השנייה… ניסוח נכון היה אמור להיות "מדברים על להפיל פצצת אטום בפעם השלישית בהיסטוריה." (אלא אם מישהו בכל זאת שכח את נגסקי?).

והנה עוד חוסר דיוק: נועם גיבור, הטייס, מזהה את מי שהוא מבחינתו שר הביטחון לשעבר, מכנה אותו "שר הביטחון" ומציית לפקודותיו, אם כי המינוי נעשה ביום שבו הטייס לא היה זמין לצפות בחדשות, ולכן אינו יכול לדעת על כך.

חוץ מזה קשה להבין את ההתנהלות המוזרה של אותו שר ביטחון. האם הגיוני שמי שמתואר כאדם מחושב שחוזה מראש כל פרט, עד כדי כך שבדרכו לישיבת ממשלה הוא לוקח אתו אטמי אוזניים, כי ברור לו שיתרחש פיגוע קרוב לבניין, יתעקש לעלות על מסוק שאין בו די דלק, יסלק את המזכיר הצבאי שלו, יסכן כל כך את חייו? אז מה הוא, קר רוח או פזיז עד טיפשות? פסיכופט מטורף,  נטול כל מעצורים, או פטריוט שמוכן להקריב את חייו למען המדינה? אידיאליסט, או ציניקן מוחלט? הכול נכון, ולכן שום דבר לא נכון!

"אין כמו רוח הקרב המפגרת של בני ה-20," כותב צ'רניאק, ומוסיף: "מזל שיש לנו אותם, כי בלעדיהם איך יעשו המבוגרים מלחמות? כמה עלוב שכל מה שנדרש בשביל לרתום אותם הוא זוג נעליים אדומות, סיכה קטנה עם כנפיים ונשק מבריק. כי בשביל חייל צעיר מחסנית מלאה בכדורים היא המשך ישיר לשקית מלאה גולות ורובה זה צעצוע. במלחמות הטובים תמיד מנצחים את הרעים, ואנחנו תמיד הטובים". כלומר – מלחמה היא דבר שלילי מיסודו. ובכל זאת, הלוחמים שהוא מתאר זוכים בספר לגלוריפיקציה מופלאה. אמנם הם אלימים, אכזריים, נבזיים, (פסיכופטים! כי איך אפשר לכנות חייל שמפיל את חברו לנשק על רימון חי שהושלך לעברם, כדי להציל את עצמו ואת שאר החיילים העומדים לצדו? ואיך ייתכן שהטייס מתפעל מהתושייה והגבורה-כביכול שבמעשה הזה?), אבל ברור לגמרי שאנחנו אמורים להתרשם עמוקות מעוז רוחם ומהתושייה שלהם, להעריץ אותם!

הספר גיבור זכה למסע יחסי ציבור מסיבי, והתבסס ברשימת רבי המכר. יש להודות שהקריאה בו סוחפת, למרות הפרכות ולמרות נפילות סגנוניות כמו למשל − "המצב בארץ היה נורא והטלוויזיה שידרה אותו ללא הפסקה". מי הכותב שפוטר את עצמו במין משפט "מסכם", חיצוני, נוח לכתיבה ודל לקריאה? האם צ'רניאק יפתיע אותנו בספר נוסף? ימים יגידו.

 

מאיר שלו, "גינת בר": ספר רווי אהבה, ולא רק לגינה.

קשה להאמין שכתיבה על גינת בר, או גינה בכלל, יכולה ליצור יופי קסום כמו זה שיש בספרו החדש של מאיר שלו, גינת בר.

היופי מתחיל עוד לפני שפותחים את הספר. על כריכתו הקדמית מופיע ציור נפלא מאת רפאלה שיר. איורים דומים, רובם צבעוניים וחלקם בשחור לבן, אפשר למצוא לכל אורכו, והם מוסיפים לחוויה ומעצימים אותה.

וזאת רק ההתחלה, כי התוכן עצמו פשוט מרתק. מעניין ומרגש להיווכח כמה תובנות יכולות להתעורר כשאדם עם שאר רוח עוסק בגינון, ולכמה מסקנות הוא יכול להגיע מתוך עולם הצומח, החי וגם הדומם, המקיף אותו.

הפרקים קצרים, כמה עמודים כל אחד, אבל זהו מעט המכיל את המרובה. כמעט בכל דף מתעורר הרצון לסמן כמה שורות, כדי שאפשר יהיה לזכור אותן ולשוב אליהן בקלות, והנה הספר הולך ומתמלא בכל כך הרבה סימונים, עד שכמעט לא נשארים עמודים נקיים. (הסימונים – כמובן בעיפרון בלבד. הלא אסור "ללכלך" ספר יפה כל כך, ואת העיפרון אפשר לכאורה למחוק בעתיד.)

אחד ההיבטים המרנינים של גינת בר הוא הנגיעה והחיבורים שמאיר שלו עושה בין המציאות הסובבת אותו לבין המקרא בכלל, והעבר הקדום בארץ ישראל בפרט. הנה למשל בפרק "היו ואינם" הוא מתאר את יער האלונים מול ביתו, שהוא "שריד ליער הגדול שכיסה פעם את הגליל התחתון, את גבעות מנשה ואת רוב השרון". הפרק מסתיים במשאלת הלב: "מי יודע? אולי יום אחד תשוב הארץ הזאת ותתכסה ביער הדשן שלה, ודובים יהלכו בה, וארי יעלה מגאון הירדן ומי לא יירא עת ישאג". מאיר שלו צופה בנמלים, נזכר בשלמה המלך, ומצייד אותנו בתובנה מרתקת: מה הפלא, הוא טוען, שאותו שליט נהנתן וטפיל ציווה על קהלו "לך אצל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" – הלא כדי לספק את תענוגותיו ותפארתו היו דרושים לו נתינים "שמתנהגים כנמלים"… בפרק אחר תוהה איך ייתכן שבתנ"ך כמעט לא מוזכרים פרחים. החברה המתוארת בו חקלאית, אבל, הוא תוהה, "האם הכול רק עבודת אדמה ועבודת אלוהים? האם הטבע הוא רק מה שאפשר ומותר לאכול ולכרות ומה שאסור?"

פרג אגסני גדול. איור: רפאלה שיר

מאיר שלו שנון ומשעשע בכתיבתו, והתכונות הללו מתבטאות לאורך הספר כולו. הנה למשל תיאור מאבק האימים שלו נגד החולד שחפר לעצמו מחילות בגינתו, והוא משמיד את הפקעות והבצלים. התיאור מבדח מאוד, עד לשיא שבו מגיע הדובר למסקנה "שהנזק שהוא מזיק לעצמו גדול מכל מה שמעולל לו החולד, ואחרי עוד שעה [של עמידה דרוכה כשהוא אורב לחולד כדי לחבוט בו ברגע שיראה אותו] כשהחולד – חשדן וסבלן – מגיע סוף סוף, הוא לא יוצא החוצה ומגיש את צווארו לשחיטה, אלא דוחף בחרטומו אדמה מתוך המנהרה החוצה […]"  רק אחרי מארבים נוספים, כשהוא מצויד בכל פעם בכלי נשק אימתני יותר ויותר, הוא מגיע למסקנה שמוטב לו לוותר. "מחלתי על כבודי וכבשתי את נקמתי," הוא מספר, מציל את פקעות הסייפנים והנוריות ששרדו, ושותל אותם בעציצים. "נכון, לא מיגרתי ולא ניצחתי, והצורר ממשיך בשלו מתחת לאדמה. אבל אני נהנה מפרחיי שמעליה, אז מה רע?"

הוא מתדיין על שמות של מקומות ושל חפצים: מדוע שמה המעוברת של המוחרקה לא נקלט? איך זה שהקומפרסור לעולם לא ייקרא בשמו הרשמי, מדשן? (ומדוע הוא רואה בקומפרסור ייצור חי?), הוא נזכר בספרים אהובים, בשירים שקרא (את חלקם כתב אביו), ומקשר את מילותיהם לנמלים, לפרחים, לציפורים, לעונות השנה, לכל מה שאפשר למצוא בטבע.

התובנות שלו אינן מדלגות כמובן על השקפת העולם שלו: למשל, הוא דן במראה של עצי זית עתיקים שנעקרו ממקומותיהם ונשתלו מחדש "בחצרו של בית שזה עתה נבנה", ואינו שוכח לציין כי "לא כל הזיתים הזקנים האלה הגיעו למקומותיהם החדשים ברצון טוב ובאופן חוקי". או כשהוא מספר על הדררות הפולשות שמגרשות את הנקרים, הוא מציין שהן עושות זאת "לא משום שאלוהים הבטיח להן את השטח הזה". האלוזיה שקופה וברורה.

בין לבין הוא מציע מתכונים: למשל כיצד יש לכבוש זיתים ואיך מכינים לימונצ'לו, הוא מתבדח בלי הרף, מסביר למשל מדוע כשמתפללים לגשם יש "לפרט את סוג הגשם הרצוי, משכו ומקומו, באופן שאלוהים יבין." הוא משעשע, שנון ומאלף.

הספר גינת בר רווי לא רק בהומור, ידע ומחשבות, הוא גם מוצף באהבה לחי, לצומח, לדומם, וגם לבני האדם. וכל האהבה השופעת הזאת, שיש בה קורת רוח, שמחת חיים ולצון, עוטפת את הקורא וממלאת גם את לבו בשמחה.

חנוך לוין: "טורקי, טורקי, מי חלם אותך הלילה?"

שירו של חנוך לוין נדפס ב-1994 בפתח הקובץ הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים (הספריה החדשה).

מתי פרידמן, "דלעת": מדוע נבחר לאחד מ-100 הספרים המומלצים של הניו יורק טיימס

הספר דלעת, שראה אור בעברית ממש לאחרונה, נכתב במקור באנגלית. מחברו, מתי פרידמן, יליד קנדה, העדיף לכתוב אותו בשפת אמו, אף על פי שתכניו ממוקמים כולם במציאות אחת מסוימת, ומאוד לא קנדית: מוצב צה"ל בלבנון, שהעניק לספר את שמו.

דלעת זכה בשנה שעברה להישג נדיר: הוא אחד ממומלצי מוסף הספרים של הניו יורק טיימס, שכל שנה מציין את מאה הספרים הראויים ביותר לתשומת לב שראו אור באותה שנה.

אפשר בהחלט להבין את בחירת העורכים בעיתון, ולהצטרף אליה. כי דלעת הוא ספר יוצא דופן, מרתק ומעורר מחשבות (ורגשות!). הוא מעין שילוב של תחקיר אובייקטיבי – רשימת המקורות שעליו נשען המחבר מרשימה ומקיפה – לצד תיעוד של חוויות אישיות מאוד, ועמן גם תיאור של אנשים שהמחבר, מתי פרידמן, לא הכיר בעצמו, אבל הפרטים שאסף עליהם, במיוחד על חייל אחד, אבי, משתבצים במלאכת מחשבת ספרותית לכדי יצירת דמות ספרותית, שהכותב והקורא בולשים את הווייתה, הרבה מעבר ליכולת לעשות זאת עם בני אדם בשר ודם שאנו פוגשים בחיי היומיום שלנו.

דלעת חשוב ומעניין במיוחד גם בזכות התובנות שהוא מעתיר על הקורא, ועושה זאת בעדינות ובחוכמה.

מתי פרידמן שירת במוצב דלעת, בתחילת שנות ה-90. הוא מתאר את הוויית המקום בשנים שקדמו לבואו, וכמובן – בזמן שהיה שם. הוא תוהה בדיעבד מה משמעות השהייה הממושכת, ומתאר את התהליך שהביא להחלטה על הנסיגה מלבנון.

אחת הנקודות המעניינות שפרידמן מציין לא פעם היא העובדה שאין בעצם שום ספרות מחקרית העוסקת בתקופה ההיא, אשר הייתה משמעותית כל כך, עד שהיא "חרתה בנו זיכרונות אישיים עזים, אך הותירה זיכרון קולקטיבי קלוש". הוא רואה באירועים המתוארים בספרו "תמצית מזוקקת של תקופה" שאולי רק אדם כמוהו, שהיה שם בגופו, שראה את חבריו נהרגים ונפצעים, יכול לספר עליה. ואולי, הוא מנסה לשער, הסבת המבט של החברה הישראלית כולה ממה שהתחולל שם, בדלעת בפרט ובלבנון בכלל, אינה אלא סימפטום שמשקף התנהגות מהותית מאוד שלנו, מה שהוא מכנה היכולת ל"שכחה קולקטיבית" ולהחצנה של אדישות קולקטיבית, שאותה ראה גם אחרי מלחמת לבנון השנייה. הוא מספר איך בזמן המלחמה התרוקנה כמעט עיר מגוריו מתושביה, ואיך בין לילה התמלאו הרחובות מיד בתום המלחמה, ואיך החיים חזרו בבת אחת לשגרתם התוססת, כאילו ההפגזות והאימה לא התרחשו מעולם. את האדישות המופגנת הוא מדגים בסיפור על חייל שראיינו אותו בשובו למוצב אחרי חופשה קצרה שקיבל, כשכל חבריו ליחידה נהרגו. "איך חזרת לצבא?" הוא נשאל, והשיב ביובש, "באוטובוס". אין ססמאות, אין התלהבות, אין חיילים ששים אלי קרב. "לבנון הייתה רחוקה כמו שהירח היה רחוק. מרגע שהמלחמה ברצועת הביטחון הסתיימה, נדמה היה שהחברה הישראלית לא הקדישה לה מחשבה נוספת." שמונה עשרה שנה היא נמשכה. ילדים שנולדו זמן לא רב אחרי שפרצה עוד הספיקו להגיע לשם. ואז צה"ל נסוג מלבנון, ודומה כאילו לא היה שם מעולם.

מדוע אם כן שירתו שם, החיילים ההם? מדוע סיכנו את חייהם בדרך למוצב, ביציאה ממנו לסיורים, למעשה גם כשהיו בתוכו? הסבירו להם שתפקידם "להגן על ישובי הצפון". איש מהם לא הטיל ספק במשימה, עד שכמה נשים, "ארבע אמהות", החליטו להיאבק. הן הפגינו, עד שהצליחו בהדרגה לשנות את דעת הקהל. בתחילת דרכן, מספר מתי פרידמן, קיללו אותן וירקו עליהן. לקראת הסוף הביאו להן אינספור פיצות. את שינוי האווירה הוא מתאר מנקודת מבטה של אחת מהן. כיצד יום אחד כשהתראיינה לרדיו שמה לב שבשיירת המכוניות החולפת לידה כל הנהגים מאזינים לה ומביטים בה, לא עוד בתיעוב ובהתנגדות לדרכה.

הספר רצוף משפטים ותיאורים שאי אפשר לקרוא אותם בשוויון נפש. למשל – הסיפור על ארז גרשטיין, "המפורסם מבין מפקדי דור לבנון" שהסביר בלי הרף כי "החיזבאללה נחלש ואיבד ארבעים לוחמים באותה שנה", ומוסיף מתי פרידמן וכותב: "אנחנו היינו תמיד בדרך לניצחון והם תמיד הלכו ונחלשו, אבל אנחנו לא ניצחנו והם לא הפכו לחלשים וכעבור כמה חודשים הם הרגו את גרשטיין עם מטען צד". דוגמה אחרת היא התיאור כיצד בכל פעם שהחיילים יצאו למשימה, הם הצטלמו, והקפידו להשאיר ביניהם רווחים, "כך שאפשר יהיה לסמן עיגול סביב ראשי ההרוגים אם הצילום ימצא את דרכו לעיתון". ועוד אחת: פרידמן מתאר כיצד בימים האחרונים של שהות צה"ל בלבנון, כשכבר היה ברור שהנסיגה בלתי נמנעת, פחדו כולם להיהרג. "גם חייל בשם צחי לא רצה להיות ההרוג האחרון בלבנון, אבל הוא היה." הקביעה הזאת, השקולה, העובדתית, שאוצרת בתוכה כל כך הרבה כאב, הזכירה לי את הסיפור "השביעי" מתוך הספר בעולם נהדר ואכזר מאת אנדריי פלטונוב: קצין רוסי משתעשע בניסוי: הוא רוצה לבדוק כמה אנשים יצליח להרוג בבת אחת, בירייה אחד. הוא מעמיד אותם זה לצד זה, אבל אחד מהם, השביעי, נשאר בחיים, למרבה אכזבתו של הקצין. "…לחיות התחשק לו, ליהודי!" הוא מפטיר. והיהודי המופתע, שציפה למותו, מבין שנשאר בחיים, מבין ש"זה המרתף שבו ירו בהם, בשמונת האנשים, והנר עוד לא דעך במרחק. "לא טוב שאנחנו פה," הוא אומר לעצמו ומתנחם, "המוות יבוא. נו, אז מה! לפני המוות יש גם קצת חיים…" ואומר לקצין "אני חי!" "אתה כבר מת!" פוסק הקצין, מצמיד אקדח לרקתו והורג אותו.

מתי פרידמן מרבה "להיזכר" במלחמות אחרות. הוא מספר על שני סביו מצד אביו שלחמו באירופה, במלחמת העולם הראשונה. מצטט שורות משיר של וילפריד אואן, משורר אנגלי שנהרג באותה מלחמה, ושבפעמון ביתו צלצלו המודיעים על מותו ממש בזמן שפעמוני הכנסייה צלצלו לכבוד ההכרזה על הפסקה האש. ואת רומן גארי, סופר ששירת כטיס במלחמת העולם השנייה, שכמו הלוחמים בלבנון נלחם באמצעים של המלחמה הקודמת. בלבנון "נראה שהזמן הצבאי עמד מלכת ב-1973," בדיוק כפי שרומן גארי נאלץ לתקשר בתנועות ידיים מתא טייס פתוח, כאילו הוא משתתף במלחמת העולם הראשונה.

התובנה המכאיבה ביותר מהספר היא זאת: "בשנת 1999 עוד נראה שהמזרח התיכון עובר תהליך של שינוי לטובה, ולבנון נראתה כמו סופו של משהו רע, לא כמו התחלה של דבר-מה גרוע עוד יותר." בעיניו של מתי פרידמן המלחמה ההיא לא הייתה חלק מהמאה העשרים, אלא ביטאה במהלכיה את המלחמות הצפויות במאה העשרים ואחת: כך למשל התברר שהקרב החשוב ביותר אינו מתנהל בשדה המערכה הצבאית, אלא במרחב התודעתי. כשלוחמי חיזבאללה הצליחו להגיע עד מוצב צה"ל ולתקוע עליו דגל, הם לא זכו באמת בשום ניצחון ממשי, ובכל זאת נחשב המעשה להישג משמעותי, כי הגיע אל דעת הקהל. "במלחמה החדשה האירועים נמשכים על פני זמן ארוך כל כך עד כי אין מי שיכול לראות אותם מקצה אחד לקצה אחר. האירועים מקוטעים וקשה להרכיב מהם סיפור היסטורי לינארי ונהיר."

תהליך ההתפכחות החל לא רק אצל האמהות, אלא גם אצל החיילים שהחלו להודות בגלוי שהם "לא מבינים מה אנחנו עושים כאן. האם אנחנו מגינים על האזרחים מפני הסתננויות מהגבול? חיזבאללה כבר לא ניסה לעבור את הגבול. כשרצה לפגוע בישראל פשוט העמיד משגר בעומק לבנון והטילים עברו מעל מוצבי רצועת הביטחון ונחתו בארץ. האם אנחנו בעצם מגינים על עצמנו? ואם זה המצב, אולי מוטב שלא נהיה כאן, ואז לא נצטרך לדאוג להגנה של עצמנו?"

כל פרקיו של דלעת מרתקים ומעוררי מחשבה, אבל חלקו האחרון, המתרחש שנים רבות אחרי הנסיגה, מפתיע ומפעים במיוחד. אכן, ספר ראוי!

 

 

עגנון על אובך

אותו היום יום חמסיני היה. יום שפקד הקב״ה את ארצו שלא לטובה. צהובים ואפורים ומעופרים היו השמיים, והאדמה גרודה וקשה, והאוויר שביניהם צהוב וגרוד, וצורב את העיניים, ומגרד את העור, ומייבש את הפה ואת השפתיים, ומחספס את החיך ואת הגרון, כאילו בזקו עליהם חול מלוח. רוח לא נישבה, והחמה מכעירה עיניה מתוך הרקיע. הזפת המרופש שבכבישים נתמסה ודבק בעקביו של כל אדם, ואבק מרושל היה זוחל ועולה ונכנס לתוך נקבובי עורו של אדם, לתוך עיניו של אדם, לתוך נחיריו של אדם. בשמיים לא נראתה ציפור…

איך מרעילים חיילים ועכברים

"אז מה, קדוש, אתה כבר יודע מה אתה רוצה לעשות בשירות הצבאי שלך?"

"לא." באמת שאין לי מושג.

"אתה רואה סיבה שלא תהיה טייס? או לוחם בסיירת? או צנחן? שבעוד כמה שנים כשאני אסע בבכורות אני לא אראה שלט שתלו לכבודך? אז מה אתה אומר, קדוש?"

הוא לא יודע הרבה על בכורות אבל הוא בכל זאת מצליח לשכנע אותי. אולי בגלל שאני צעיר והוא מנצל את התמימות שלי. בבכורות לא תולים שלטים אבל זה לא מפריע לי לדמיין את השלט שיתלו לכבודי בכניסה למושב ובאותו רגע אני מוכן לעזוב את התיכון ולהתגייס לצה"ל בלי תעודת בגרות. אני מלא התלהבות. שום דבר לא יכול לעצור אותי. אני אשאר עשרים שנה בצבא ואחר-כך אחליף את אהוד תבן כמנהל בית הספר. העתיד נראה כל-כך מבטיח. עכשיו גם אני מאוד מרוצה מעצמי. ברור לי שאני הולך להיות גיבור גדול. מלח הארץ, כמוהו. אני נותן לשיגעון הגדלות להשתלט עליי. חמימות נעימה מתפשטת בכל גופי. אני רואה את עצמי כחלק ממשפחה יותר גדולה. משפחה שתולה שלטים לכבוד הבנים שלה, והאמהות נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה.

מה אפשר לומר. אני יוצא מהמשרד שלו וצועד במסדרון הריק לכיוון הכיתה בהרגשה מרוממת. בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שייך. הוא הצליח להרעיל אותי, כמו שמרעילים עכברים.

ינון ניר, "החייל האחרון": חיילים שהחברים שלהם נהרגו נהרגים טוב יותר.

ינון ניר. צילם: ינאי יחיאל

הימים – שנות התשעים. עשר שנים חלפו מאז שהחלה "מלחמת לבנון הראשונה", ויחלפו עוד שנים עד שצה"ל ייסוג. בינתיים ממשיכים חיילים להיהרג שם ולהיפצע. 1,500 צעירים מצאו את מותם במשך שמונה עשרה שנה, מאז שפרץ "מבצע" שלום הגליל ועד שאהוד ברק, ראש הממשלה דאז, החליט על נסיגה חד צדדית.

איך השפיעה השהות בלבנון על הצעירים שהגיעו ללבנון, ראו את חבריהם נהרגים ויצאו חבולים בנפשם?

לפני שנתיים ראה אור ספרו של ינון ניר, החייל האחרון, שמתעד את ההבל המטורף, את הזוועה שאין לה שיעור, את הכאב המיותר כל כך, חסר הפשר, שבהקרבת החיים הצעירים במלחמה מתמשכת, מה שנקרא אז "הבוץ הלבנוני" בפרט, ושל השירות הצבאי בכלל: "ממש התחשק לי לגייס מחדש את כל הסופרים שכתבו גדולות ונצורות על החברות בצבא ולהציב אותם במשך חודשיים ביחד עם המסופחים במדור מעבר, רק כדי לראות איזה ספרים הם יכתבו. […] כחייל קרבי, אתה צריך למצוא הסבר למה עשית את זה, או במילים אחרות, להסביר איך זה שלא רק ששיתפת פעולה עם הטמטום הזה שנקרא צבא, אלא גם הגדלת ראש, השתתפת בקרבות והיית מוכן להיהרג. יש מעט מאוד אנשים שמוכנים להודות שהם היו צעירים וטיפשים ושהצליחו לעבוד עליהם."

גיבור הסיפור, המספר, הוא אליאב קדוש, ממושב בכורות, שהאמין לשקרים שנטעו בו. הרומן נפתח כך: "השירות הצבאי שלי התחיל בתיכון". בנו של מובטל שעבד בעבר במפעל לעיבוד עופות רוצה לשנות את מעמדו. להיות "מלח הארץ", כמו בני המושבים העשירים. הוא מתפתה לעבור ללמוד בבית ספר תיכון ביישוב בשם מעלה דגן, ולסלול את דרכו להיעשות "גיבור גדול […] חלק ממשפחה גדולה יותר. משפחה שתולה שלטים לכבוד הבנים שלה, והאמהות נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה."

הטמטום של הצבא, חוסר התוחלת שהוא מתאר, מזכירים לרגעים את הספר מלכוד 22, את האבסורד הגובל באי שפיות: "אנחנו צובעים שוב את הסלעים שצבענו אתמול. הרס"ר החליט לרענן את הצבעים בבסיס לכבוד המחזור שיבוא אחרינו, רחבת המסדרים מוקפת סלעים. אדום ולבן הם הצבעים של הצנחנים. היום אנחנו אמורים לצבוע כל סלע שני באדום. אתמול צבענו את כל הסלעים בלבן: כולל את הסלעים שהמחזור לפנינו צבע באדום".

ינון ניר שם בפי הגיבור שלו דברי התנגדות ברורים וגלויים למלחמה הממושכת שאליה נקלע בשירותו הצבאי, ומסביר מדוע השהות בלבנון נראית לו מרושעת, מטופשת, אכזרית ומיותרת לחלוטין: "יכול להיות שאני קשה הבנה כי גדלתי במקום כמו בכורות, אבל עוד לפני שעלינו לשם לא היה לי ברור לגמרי על מה נלחמים. לא צריך יותר מדי שכל כדי להבין שזאת רק שאלה של זמן עד שנצא משם אבל בכל זאת כמעט בכל שבוע נהרגים בלבנון חיילים. […] נראה היה לי שנכון להפסיק את הטירוף הזה, אבל המפקדים וכל החברים שלי היו מוכנים להקריב את החיים שלהם. חיילים שהחברים שלהם נהרגו נהרגים טוב יותר. זה ידוע".

הנימה האירונית, צינית, מרירה, שנונה, מזכירה לפרקים את כתיבתו של חנוך לוין: "בצבא כמעט לכל אחד יש שלב שהוא רוצה להידמות למישהו אחר. זאת הדרך הכי קלה להרגיש יותר חשוב […] המ"מ רוצה להיות כמו המ"פ, המ"פ כמו המג"ד, וכן הלאה וכן הלאה, עד הרמטכ"ל שבטח רוצה להיות אזרח או בלרינה. אני לא אתפלא אם הוא מגלח את השערות מהרגליים"; או: "בישראל העניים הם לא בשר תותחים פשוט כי לא צריכים אותם. יש מספיק שיהרגו במקומם רק בגלל ששכנעו אותם שזה מה שצריך כדי להיות מלח הארץ."

החייל האחרון שעל שמו נקרא הספר, הוא חייל יפני שאחרי 29 שנים התגלה במסתור בפיליפינים. הוא סירב להפר פקודה שקיבל ב-1944, וכדי לשכנע אותו נאלצו להביא אליו את מפקדו ממלחמת העולם השנייה, כדי שיבהיר לו שהמלחמה הסתיימה ושמותר לו להניח את נשקו. הדובר מקביל בינו ובין אותו חייל יפני: "אני משער שאני לא שונה בצורה מובהקת מסגן משנה היראו אונודה". ההשוואה כמובן ברורה, גם בלי ההתייחסות המפורשת. זאת לא הפעם היחידה שהסופר מקפיד להסביר לנו את מה שאנו אמורים להבין בין השיטין. כך למשל הוא מתאר מפגש עם בנות קורס מאבחנות פסיכוטכניות. הוא מתנדב להתראיין אצלן כחלק מהתרגול בקורס שהן עוברות, ומאלץ את עצמו לחזור על הדברים שאמר כשהתראיין בלשכת הגיוס: "אני רוצה להיות טייס או לוחם ביחידה מובחרת, אחת הסיירות, או בכל יחידה קרבית שבה אני גם אתרום למדינה וגם אממש את עצמי". במהלך הריאיון המדומה הוא נזכר בתעשיית העופות, בעובדות שמפרידות בין הזכרים לנקבות, שכן "הנקבות נשלחות לבתי גידול והזכרים ממשיכים על המסוע שמוביל אותן למגרסה". כאן לא מתאפק הסופר, וממשיך וכותב: "אני רוצה […] להסביר למאבחנות לעתיד שזה התפקיד שלהן בפס הייצור של צה"ל, להמליץ להן להציע לצה"ל להחליף את המדים של המאבחנות עם שרוך ההדרכה, בבגדי עבודה בצבע כחול וכפפות לטקס לבנות. שלפחות נדע לאן אנחנו הולכים". הביאור הנוסף הזה אינו נדרש, אפשר לסמוך על הקורא שיבין את ההקבלה. יחד עם זאת חשוב להדגיש כי המהמורות הללו נדירות ואין בהן פגם של ממש.

לקראת סופו של הרומן (שנעשה סוריאליסטי, מתפרע בתיאורים ספק ריאליסטים ספק הזייתיים) חוזר הדובר שוב ושוב ומשרטט את החלופה שהייתה יכולה להיות: אילו אילץ אותו מפקדו לצאת לקרב, למרות שחום גופו עלה, היו ודאי מדיחים את המפקד "וזה היה גומר את הקריירה הצבאית שלו", אבל, הוא מוסיף, "מצד שני, אם היו מדיחים אותו מהצנחנים סביר להניח שהוא לא היה נהרג בלבנון". וכך זה חוזר שוב ושוב. חבר אחר תכנן להכות בכל הכוח את המפקדים שאיימו לגנוב ממנו את הנשק כשישן, אך לא הספיקו לעשות זאת. "זה בטח היה מציל את החיים שלהם. וגם את החיים שלו. כי למרות שהוא חשב שמותר לו לעשות הכול מתוך שינה, סביר להניח שהצבא היה חושב אחרת ושולח אותו לכלא במקום ללבנון."

באחד הראיונות שהעניק הסופר עם צאת הספר הוא הסביר במה שונה בעיניו החוויה הצבאית הישראלית מזאת של שירות בצבאות אחרים: בישראל אין כמעט הפרדה בין הצבא לאזרחות. כמו כן, בישראל "לצבא ולמדינה יש שלל שיטות אלטרנטיביות לשמור על המוטיבציה. ניסיתי לתאר חלק מהשיטות הללו בהחייל האחרון.

ינון ניר ניסה, ואף הצליח.

 

רן כהן, "סעיד": "עיראקי ומזרחי ובכל זאת קיבוצניק"

ילד בן עשר וחצי נפרד מהוריו. אמו, שמשלחת אותו למקום נעלם, אינה מפגינה את רגשותיה. היא ודאי מתוחה ומודאגת, אבל מקפידה לנסוך בו ביטחון מלא. היא נותנת לו סכום כסף גדול, מדריכה אותו כיצד לנהוג, ומוסרת אותו לידי שני זרים שלוקחים אותו אתם. האם אינה מזילה דמעה, אינה נאחזת בילד, אינה מעוררת בו תחושה של חרדה או דאגה. וכך הוא יוצא לדרך ארוכה, שתימשך חודשים.

סעיד, לימים – חבר הכנסת והשר בממשלת ישראל רן כהן – עוזב את בגדד שבעיראק, העיר והארץ שבה נולד, בדרכו לישראל. הפרידה נכפית על בני המשפחה: השלטונות כבר תפשו את אחד מאחיו, כלאו ועינו אותו. אח אחר הספיק להימלט והגיע לישראל. הוריו של סעיד חוששים שמא גם הילד בן העשר וקצת ייתפש. הם אוזרים עוז ומשלחים אותו לדרכו, אם כי אינם יודעים את כל פרטי המסע הצפוי לו.

ספרו האוטוביוגרפי של רן כהן, סעיד, נפתח בתיאור הפרידה מההורים, ובשחזור המסע לישראל, ברכבות, במקלטים מאולתרים אצל יהודים בערים שונות לאורך הדרך, עד לטיסה ולרגע הנחיתה. את כל המסע הזה עשה למעשה לבדו. אמנם שליחים מטעם היישוב היו אחראים לתהליך, וסעיד לא היה בגפו – ביחד אתו הבריחו עוד בני נוער ומבוגרים – אבל בפועל היה במשך זמן רב הילד אחראי לעצמו, בלי אף מבוגר שיפקח עליו מקרוב, יבדוק לאן הוא הולך בימים שבהם שהו במקומות המקלט השונים, שלא לדבר על השגחה על צרכי היומיום שאנחנו רגילים להעניק לילדים רכים כל כך בשנים.

מפעים לקרוא את תיאור המסע מבגדד לקיבוץ גן שמואל, שם חי אחיו איתן שפגש אותו בישראל ולקח אותו אליו. קשה כל כך לדמיין ילד קטן שנעשה אחראי כך לעצמו ולגורלו. שמגלה אחריות ותושייה. וקשה עוד יותר לדמיין את תעצומות הנפש של ההורים, האימא במיוחד, שנאלצו לשתף פעולה עם המעשה. בעצם, לא הייתה להם ברירה: היו רק שתי אפשרויות: לשלוח את הילד לישראל, כך, לבדו, או לסכן את חייו אם יישאר. הם העדיפו את הסכנה שיש עמה תקווה. בדיעבד אפשר להיווכח בצדקת דרכם. סעיד, רן כהן, היטיב להתערות בחיי הקיבוץ, עד כדי כך שכעבור שנים נבחר למזכיר המשק. מעניין לקרוא על התפעלותו מחיי הקיבוץ. בשנים האחרונות מרבים בני קיבוצים לספר על תלאות הילדות שלהם, ועל הכשלים של החיים בקיבוץ. לא כך רן כהן, שמרבה בשבחים, גם אם הוא מציג את הקונפליקטים שהיה שותף להם בבגרותו. כך למשל הוא מספר על המשבר שגן שמואל נקלע אליו כאשר התגלה כי אודי אדיב, בן המשק, היה שותף לקנוניית ריגול נגד ישראל. הוריו של אודי, ממייסדי גן שמואל, ביקשו מהקיבוץ מימון להגנה על בנם. רבים מחברי הקיבוץ התנגדו נחרצות, אבל ההורים שכנעו את רן כהן שזאת העת לערבות ההדדית שהייתה אחת מאבני היסוד של החיים השיתופיים. כהן הצליח לשכנע את החברים שאין ברירה, ושלמרות ההתנגדות הגורפת למעשיו של אודי, הקיבוץ מחוייב לסייע להוריו, כי אין להם שום אמצעים אחרים. הלא את כל "הונם" – כלומר את השנים שפעלו ועבדו – השקיעו בקיבוץ.

יש להודות כי החלקים המעניינים ביותר בספר הם אלה שמתארים את תהליך ההפיכה של "סעיד" ל"רן": מרתק ללמוד איך הצליח ילד קטן כל כך לשמור על עצמו ולגלות כל כך הרבה ביטחון עצמי. איך, חרף געגועיו הביתה ולמשפחה, לא איבד את כוח הרצון ואת היכולת להתגונן, גם ברגעים שבהם המבוגרים סביבו לא שמו לב אליו ואפילו, במקרה אחד, סיכנו את שלומו. כשקוראים את הספר אי אפשר שלא לחשוב על הפער בין תחושת הפגיעות וחוסר האונים של משפחה יהודית בבגדד, הנתונה לשרירות לבם של השלטונות, לבין תחושת השייכות שמבטא רן כהן בהמשך דרכו בישראל.

ויחד עם זאת, אי אפשר גם להתעלם מתיאורו של אירוע אחד שהוא מביא: סיפורם של בני זוג, יהודייה וערבי, שלא הצליחו למצוא לעצמם מקום ובית והאופן שבו גם הקיבוץ שלו עצמו (ובניגוד לדעתו), סירב לקלוט אותם. גם האפילוג של אותו אירוע אינו מנחם: רן כהן מספר כי בסופו של דבר קיבוץ אחר הסכים לקבל את המשפחה המעורבת, אף כי בהמשך החליטו בני הזוג עצמם לעזוב, ולימים נהפך אותו בן זוג ערבי ל"ראיס, ורדה בלי שמץ של חמלה בבני עמו, שאותם העביד כפועלים". תחושה לא נעימה מתעוררת מסיומו של הסיפור: קשה להאמין שרן כהן, איש מר"צ ולוחם זכויות אדם, מצפה שנסיק כי בסופו של דבר הגזענים צודקים, אם נזכור שהפרטים נועדו לבטא מכלול של רעיונות ודעות.

סיפורו של רן כהן הוא מקרה פרטי שמייצג תופעה: את הגירתם של יהודים מארצות שבהם נולדו, במקרה זה מעירק, את הכורח שלהם לנוס על נפשם, וכיצד בהגיעם לישראל התערו היטב בחברה ואף נמנו עם מנהיגיה.