הסונטות הראשונות במחזור השירים שכתב ויליאם שייקספיר נקראות “סונטות ההולדה”. שייקספיר פונה בהן אל גבר צעיר ונאה מאוד, ומפציר בו שלא יבזבז את יופיו, ויוליד בן, ובכך ישמר את דמותו.
יש הסבורים כי שייקספיר כתב את הסונטות לאהוב קרוב ואינטימי, שהיה ביניהם קשר הומו ארוטי.
לאחרונה ראה אור ספר שמפריך לכאורה את התפיסה, ומוצא הסבר אחר לסונטות הללו. סטיבן גרינבלט בספרו להיות או לא להיות שייקספירשוטח את הטענה הבאה: שייקספיר התחיל לכתוב את הסונטות שלו (תוך הקפדה יתרה על עמעום של כל פרט ביוגרפי על עצמו, כפי שנהג לעשות כל חייו), מכיוון ששילמו לו, למעשה – שכרו את שירותיו כמשורר.
זה קרה בתקופה שבה היה שייקספיר מובטל מאונס, בקיץ של שנת 1592, בשל מגפת הדבר שהכתה שוב בלונדון. הרשויות לא הבינו עדיין מה גורם למגיפה (היו אלה העכברושים ששרצו בלונדון בהמוניהם ונשאו עליהם את הפרעושים, מחוללי המחלה. דווקא ההריגה המסיבית של החתולים והכלבים התועים ששוטטו בחוצות העיר, כאמצעי שגוי לגבור על המגיפה, חיזקה את אוכלוסיית העכברושים והגבירה את הסיכון). לא ידעו, אבל הסיקו שהתקהלויות מסכנות את הציבור, לכן כשמספר המתים עלה על שלושים ביום, סגרו את התיאטראות (אבל לא את בתי התפילה! נשמע מוכר?).
בעלי התיאטראות ועובדיהם שיוועו לשווא לסיוע כספי מהממשלה, ומצבם הכספי של רוב השחקנים, שייקספיר ביניהם, התערער מאוד.
ממש באותם ימים סירב הרוזן מסאות’המפטון בכל תוקף לשאת אישה ולהמשיך את השושלת, כפי שתבעו ממנו הוריו. רק אם ייוולד לו בן יוכל להוריש לו את התואר ואת הרכוש הרב שצברה המשפחה. ואז, טוען פיטר גרינבלט, קיבל שייקספיר מהוריו העשירים-להפליא של הרוזן מסאות’המפטון הצעה לכתוב שירים בתשלום, כדי שאלה ישכנעו את בנם הסורר לשאת אישה ולהוליד יורש, כנדרש. הצעיר היה ידוע כחובב שירה, והם סברו שכישרונו של שייקספיר יצליח לפעול עליו.
שייקספיר התגייס למשימה. איך יוכל לשכנע סרבן-נישואים יפה תואר ומפונק להיעתר לתחינות של הוריו?
המשורר הסביר לו בשיריו כי את יופיו הרב ראוי להנציח באמצעות הילד שייוולד לו וידמה לו, ובכך לגבור על עריצותו של הזמן ועל קצם הצפוי של החיים. שייקספיר לא החמיץ את ההזדמנות לקבוע גם כי בשיריו אל האיש הצעיר ינציח בעצם את עצמו. כך למשל בסונטה מספר 18, אחת המפורסמות שבהן, הוא מסביר לנמען של דבריו כי כל עוד יש אנשים בעולם “הֵם עוֹד יִתְּנוּ חַיִּים לָזֹאת וְְגַם לְךָ”, כלומר – לשיר שלי, ולך, באמצעותו.
הנה סונטה 4 בסדרת 154 הסונטות שכתב שייקספיר, כאן בתרגומי:
(כל הסונטות כתובות במבנה זהה ומאתגר מאוד לתרגום: חריזה משורגת בכל אחד מהבתים, ומשקל שירי קבוע: פנטמטר יאמבי).
בשיר מסביר המשורר לצעיר שוב, כמו בשלוש הסונטות הקודמות במחזור השירים וכמו בבאות אחריהן, כי חבל לבזבז את יופיו המופלג. התביעה ממנו להוליד ילד מוצדקת, שמא יופיו הרב יתבזבז וירד לטמיון במותו. הוא גוער בצעיר שאליו הוא ממען את השיר, נוזף בו על נכונותו להשחית את מה שקיבל מהטבע “בהלוואה” ומפציר בו לנהוג באחריות: לשמר את מעלותיו בכך שיוליד בן שיירש ממנו את סגולותיו.
האם הצליח שייקספיר במשימתו? הרוזן הפתיע יום אחד את בני משפחתו, ובאותה הזדמנות הכעיס מאוד את המלכה אליזבת’, שכן נשא בחשאי אישה שלא היה אמור לחבור דווקא אליה: את אחת מבנות הלוויה של המלכה, שאפילו הרתה כבר ללדת את בנו. נישואיהם עלו יפה והיו מאושרים.
שייקספיר לעומתו, היה נשוי כבר מזמן לאן הת’ווי. הוא התחתן כשהיה רק בן 18 (גם היא כבר הייתה בהיריון!), אבל נראה שנישואיהם לא היו מאושרים. אן נשארה בסטרטפורד עם שלושת ילדיהם, והוא חי בלונדון. אף אחת מהסונטות לא נכתבה אל אשתו או ילדיו. רק אחת מהן כוללת רמיזה סמויה, כמעט אפשר לומר – עקיצה מרה – המופנית אל שמה של אשתו: משחק המילים “hate away” בסונטה 145 מרמז כנראה בצליליו על שם המשפחה שלה: הת’ווי, כלומר – שנאה: “hate”…
אין לדעת אם התיאוריה של סטיבן גרינבלט, משכנעת ככל שתהיה, אכן נכונה. בסונטות מביע שייקספיר התפעלות, כמעט אפשר לומר היקסמות, מהצעיר שאליו הוא כותב את שיריו. סאות’המפטון היה ידוע ביופיו הנשי המופלג. קשה להאמין שעוצמה רגשית כזאת נוצרה רק תמורת שכר כספי, גבוה ככל שיהיה.
ובעצם, אין בכך כל חשיבות. שייקספיר לא רצה שנדע פרטים על חייו, ואולי, למרות הסקרנות, אפשר להניח לביוגרפיה שלו, ולהתענג מיפי כתיבתו.
