תגית: סדרת קו אדום

דנית בר, "ילדות של נסיכה": מדוע הורעלה שלגייה?

זה קרה לפני שלושים שנה. ישבנו בשורה הראשונה באולם תיאטרון קטנטן שהכיל רק קומץ צופים ובהם ילדתי בת הארבע ואני. ההצגה הייתה “הברווזון המכוער”. זמן קצר אחרי תחילתה גיליתי שאני נאלצת לנגב בחשאי דמעות. ואז – להבליע יבבות. לא הבנתי מה קורה לי. התביישתי מפני השחקנית שהייתה במרחק נגיעה מאתנו ותהיתי מה היא חושבת על האישה המבוגרת היושבת מולה ומגיבה בהתרגשות כזאת להצגה לילדים.

עכשיו, אחרי שקראתי את ספרה של דנית בר ילדות של נסיכה, אני מתחילה להבין מה קרה לי באותו יום.

כותרת המשנה של הספר היא "סיפורי חייהם של ילדים להורים מרעילים". דנית בר עושה כאן שירות חשוב ביותר לקוראים שהיו שם, או עדיין נמצאים במקום האיום ההוא: ילדים שמתייסרים כל חייהם מהניסיון "להבין מדוע אינם מצליחים לאהוב את הוריהם" ואינם מבינים כי הכול התחיל דווקא אצל ההורים, "הנגועים ביחס אמביוולנטי כלפיהם". במילים אחרות: הורים מרעילים. הורים לא אוהבים.

וכן, יש הורים כאלה. במקרים רבים הם יכולים לאהוב מאוד את צאצאיהם האחרים ולנהוג בהם באופן שונה לחלוטין מאשר בילד שכלפיו הם הורים מרעילים, מתעתעתים, הרסניים עד בלי די, דווקא משום הבלבול שהם זורעים בילד. אותו ילד או ילדה מנסים כל חייהם לרַצות את ההורה, למצוא חן בעיני האימא המתנכרת או האבא המרוחק והמתאכזר. לשווא. מאחר שההרעלה אינה קשורה במעשיהם של אותם ילדים, לא יעזור שום מאמץ. לעולם לא יצליחו לתקן את היחס של ההורה המרעיל. הילד ימשיך לתהות "מה לא בסדר בי?" ולעולם לא ימצא את התשובה.

"הורה רעיל הוא הורה מנוכר רגשית. הורה רעיל הוא הורה נוטש".

הספר ילדות של נסיכה מתאר את התופעה בדייקנות, בפירוט ובאופן נוקב במיוחד. בר מתייחסת לספרה החשוב והמוכר של סוזן פורוורד הורים מרעילים, אבל בהחלט מוסיפה עליו ומעשירה את התובנות הקשורות בסוגייה.

אחד הדברים המעניינים שהיא עושה בספר שלפנינו הוא להיעזר באגדות ילדים כדי להצביע על הדפוסים הרעילים.

את האימא המכונה באגדות רבות "חורגת" היא מפרשת כאימא ש"התהפכה" והשתנתה: לא עוד מחופשת לאם טובה, דואגת וחביבה. האמת על אודותיה מתגלה: אמה הנרקסיסטית של שלגייה אינה מסוגלת לשאת את יופייה של הבת המוצלחת. היא מקנאה ומתחרה בה. נאבקת בבתה על תשומת לבו של בעלה (הנעדר!), שהוא גם אביה של הילדה. הבת, בעצם קיומה, מאיימת על האם. כמו שלגייה גם סינדרלה דחויה, ואינה מבינה מדוע. במה חטאה. ככל שהבת תהיה טובה יותר, כך תגבר העוינות של האם כלפיה. רק התרחקות מהאם תאפשר לבת חיים, אבל האם המרעילה אינה מרפה, וגם כשהבת בונה לעצמה חיים חדשים (שלגייה ביער), האם מגיעה אליה וממשיכה להרעיל אותה: באגדה המלכה מתחפשת לזקנה טובה ומפתה את שלגייה לאכול את התפוח הרעיל.

בר מראה כיצד פועל התעתוע: ההרעלה נעשית בנועם, במתק שפתיים, כך שהילדים המורעלים מתקשים להאמין לעצמם וחוששים להישמע לא אמינים. הם נאלצים לנפץ את המיתוס של ההורה המושלם, וההתפכחות גובה מהם מחיר כבד: "בדידות, ביקורת אינסופית, ולעתים קרובות נידוי ברמה זו או אחרת." חלקם נעשים מחוסרי בית, פיזי, נפשי, ולפעמים אפילו שניהם גם יחד. הם מתקשים לתפקד, להתמיד במערכות יחסים, ובבגרותם "ממשיכים לעולל לעצמם את מה שעוללו להם הוריהם".

בר בוחנת את האפשרויות העומדות לרשותם של ילדים מורעלים: להתעמת? זה לא יועיל. הורים מרעילים הם "אמני ההכחשה" ולעולם לא יודו, גם לא בפני עצמם, וודאי שלא יביעו אהדה, או יבקשו סליחה. הם לעולם לא יקשיבו ולא ינסו להתמודד עם הזיכרונות הקשים של ילדיהם.

לסלוח, בלי לקבל שום התנצלות? בר מראה עד כמה "סליחה" כזאת, מזויפת ומאולצת, הרסנית לנפש. "על רוע ללא בקשת מחילה אין סיבה לסלוח", היא כותבת, ומספרת: "בעבודה הטיפולית ראיתי פעם אחר פעם את ההקלה שחשו מורעלים שקיבלו ממני היתר לא לסלוח להורים מרעילים." החלש אינו אמור להבין את מי שפגע בו.

הנה מונולוג של אם מרעילה והוא מוכר לי עד אימה: "אז מה בדיוק את רוצה ממני עכשיו, שאתנצל? על מה בדיוק? על הכול? על חמישים שנה? אין לך שום דוגמה שבה הייתי בסדר? היה לך רק רע אתי? טוב, אם זה מה שאת רוצה אז אני מתנצלת. עכשיו גמרנו עם זה אחת ולתמיד?" תמיד מדהים אותי להיווכח שוב ושוב איך הפוגעים אומרים דברים זהים. כאילו, כך אני נוהגת לפעמים לומר, הלכו כולם לאותו בית ספר שבו למדו את הטקסטים ואת המעשים המחפירים, ההרסניים!

וכן. ההרס עצום. בר מראה כיצד הורים מרעילים גוזלים מילדיהם את הילדות. דורשים מהם תמיד להבין אותם, אך לעולם לא להפך. ילדים מורעלים מרגישים לא פעם אשמים כשהם מספרים על ההתעללות. והם פוחדים מאוד מההורים.

לא פעם מוצאים את עצמם ילדים מורעלים נזרקים מתוך המשפחה, מוקצים ודחוים, נטושים רגשית. ומרגישים שכלל אינם חסרים להוריהם.

הורים מרעילים נוטים להסית את ילדיהם זה נגד זה. לעתים קרובות הילד הנבחר משתף אתם פעולה כנגד האח או האחות המורעלים. הילד המועדף הוא "'שותף הסוד להרעלת הילד האחר, גם בבגרות."

כאמור, מרתקים במיוחד הניתוחים שבר עושה לכמה אגדות ילדים: סינדרלה המנוצלת. הברווזון ה"מכוער" שבני משפחתו אינם מסוגלים לראות את יופיו, להתגאות בו, לאהוב אותו! רפונזל שאמה כולאת אותה בראש המגדל, שמא תצליח להשתחרר ממנה ולפתח קשר זוגי. הנזל וגרטל שהוריהם מפקירים אותם ופשוט נפטרים מהם, כבר לא רק במובן הרגשי, אלא ממש ביער, חשופים לסכנות מידיות.

הספר מצטיין לא רק בניתוחים שבר עושה לאגדות ילדים. מרתק למשל ההסבר שלה על ההבדל בין "האימא הפולנייה" והאימא המרעילה. שתיהן, כך היא מראה, מקשות על חיי ילדיהן וגורמות להם רגשות אשמה. ההבדל הוא שלילדיה של "האימא הפולנייה" אין ספק באהבתה. ילדיה של האימא המרעילה, לעומת זאת, חשים, גם אם אינם מסוגלים להודות בכך בפני עצמם, שהיא אינה אוהבת אותם. "האם המרעילה לא מתקרבנת אלא מקרבנת את ילדיה, ואינה מוותרת, היא נרקסיסטית מדי מכדי שתאפשר לילדיה לקרבן אותה." במילים אחרות ובניסוח מרהיב בדייקנותו, "האחת מתכחשת לצרכי עצמה, בעוד שהאחרת אינה מוכנה לוותר עליהם".

בר מנתחת את ההרעלה המתרחשת בגירושים, בעולם החרדי, בקיבוצים. כך למשל היא מראה איך הלינה המשותפת הֵרֵעָה עם ילדים של הורים מרעילים, שהסידור ענה העל הצורך שלהם להיפטר מהילד ולא לטפל בו, לעומת ילדים של הורים לא מרעילים שחשו כי הוריהם אמנם מצייתים לכללי החברה שבה חיו, אבל התייסרו מהפרידה מילדם, השתדלו להאריך את השהייה אתו וטיפלו בו ככל שהתאפשר להם.


באחרית הדבר לספרה חושפת דנית בר משהו מסיפורה האישי. לא מפתיע לגלות שהיא מיטיבה להכיר את הנושא מבפנים: גם היא בת לאם מרעילה.

למרבה הצער, יכולתי להצטרף אליה. יכולתי להוסיף אינספור דוגמאות לרבים מהנושאים שהיא דנה בהם בספר.

הנה דוגמה אחת קטנה: הייתי בת 11 והסבא שלי מת. איש לא סיפר לי על כך. אבי שהגיע הביתה מטיסה פגש אותי ו"איחל" לי שיום אחד ימותו שני הורי בו זמנית. מדוע? היה לו תירוץ: לא נראיתי שרויה באבל. (אם כי, כאמור, בכלל לא ידעתי שסבא מת!) נדרשו שנים רבות עד שהבנתי את הההסבר האמיתי: לא משהו שקשור בי או בהתנהגותי, אלא צד רע באישיותו, שהופנה כלפי.

כן, אני מכירה את כל זה מקרוב, ולא רק ממנו, אלא גם ממנה (בר מציינת כי ילדיהם של הורים מרעילים נוטים שלא לדבר עליהם כעל "אימא" או "אבא", אלא מוצאים להם כינויים מרחיקים). מכירה היטב את העוקצנות המתמדת. את ההתנערות. האדישות. ההאשמות. התחרותיות ("את סבלת? אני סבלתי!" היא אמרה לי באחת הפעמים שניסיתי לדבר אתה על הפגיעה המינית שהוא פגע בי). את העמדת הפנים. השיפוטיות. ההתקפות הארסיות ("עלוקה" ו"פטרייה" היו שמות הגנאי שזכיתי לשמוע ממנה בילדותי).

החלק החשוב ביותר בספר החשוב מאוד הוא מסקנותיו: "ילדים מורעלים זקוקים לאישור לנרטיב שלהם, לגרסה ולזיכרונות שלהם בקשר להרעלה ההורית שחוו". רק כך יזכו לתחושה של הקלה, שכן "הצורך החזק ביותר הוא הצורך בהכרה ובידיעה שמאמינים לו ובו".

את כל אלה לא יקבל לעולם מההורה המרעיל. ממנו יש להינתק ולהתרחק, כפי שגם אני למדתי ברבות הימים.

בפרק הנושא את הכותרת "התפכחות מאוחרת" כותבת בר כי "מרבית הילדים המורעלים מצליחים לעבור תהליך פרידה רגשית מההורה המרעיל רק בהגיעם לשנות ה-50 ואפילו ה-60 לחייהם" (מוכר!). אבל, היא מדגישה, וצודקת בדבריה, הניתוק והשיקום אפשריים: "גם מבוגרים שנפגעו מהתעללות ומהרעלה הורית בילדותם ובבגרותם יכולים לשקם את מוחם ואת חייהם באמצעות חוויות חדשות, לעתים קרובות בעזרת טיפול פסיכולוגי, בעיקר כזה שמסייע לילד המורעל להיפרד רגשית מההורה הרעיל". נכון מאוד!

אני מזמינה את מי שקרוב לנושא לקרוא את מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו).

וכמובן, את הספר שלפנינו – ילדות של נסיכה. הוא מאלף! חשיבותו בכך שהוא מציף, מנסח, מבהיר, ומתאר תופעה מחרידה, שרק אם מכירים בה ומזהים אותה אפשר להשתחרר ממנה.

תודה רבה, דנית בר, ממני ובשם כל מי שהספר שלך יכול להושיע.

ענת גור, "גוף זר": מדוע הספר הזה יכול להציל חיים

רק לעתים נדירות מזדמן לאדם לקרוא ספר ולדעת שמה שכתוב בו יכול – כך ממש − להציל חיי אדם.

כזה הוא ספרה החדש של ענת גור, גוף זר, שכותרת המשנה שלו היא: "הפרעות אכילה, פגיעות מיניות בילדות וטיפול מותאם".

ספרה הקודם של גור, מופקרות, טיפל בסוגיה של נשים בזנות. שם מופקרותהראתה גור כיצד במרבית המקרים, אם לא בכולם, זנות היא קורבנות-חוזרת של נשים שנפגעו מינית בילדותן, בעיקר פגיעה של גילוי עריות.

בגוף זר דנה גור, כפי שאפשר להבין מכותרת המשנה, בהפרעות אכילה של נערות ונשים ובפרקטיקות השגויות וההרסניות שבאמצעותן נהוג לטפל בהן, ומציעה גישות חלופיות לטיפול. לצורך מחקר שערכה במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, ראיינה ענת גור נשים ונערות, בדקה את הקשר בין הפרעות אכילה ופגיעות מיניות בילדות, ובחנה כיצד מטפלים בהן. התיאורים והעדויות מסמרי שיער.

הפרעות האכילה מתחלקות לשמונה סוגים, שגור מתארת אותם בחלקו הראשון של הספר. הידועות ביותר ביניהן הן אנורקסיה, בולימיה והפרעת אכילה בולמוסית. לכל אחת מההפרעות הללו יש יותר מפרשנות אחת: המרדף אחרי הרזון נתפס כרצון לסלק את הנשיות (תרבות הרזון הרווחת כיום בחברה מספקת לסובלות מההפרעה הזאת לגיטימציה), לצמצם את המקום שהגוף תופס בעולם, לתקוף אותו, בהיותו מקור לכאב, להקיא אותו כדי שייעלם. ההשמנה משמשת כשריון הגנה.

מחקרה של גור חשף שלקורבנות פגיעה מינית בילדוּת ו,לנפגעות גילוי עריות במיוחד, יש בבגרותן מאפיינים משותפים רבים: הן סובלות מדיכאון, אימפולסיביות, ניתוקים, תחושות עזות של בושה והאשמה עצמית, קושי לווסת רגשות, הרסנות עצמית ורה-ויקטימיזציה, כלומר – נטייה להיקלע למערכות יחסים שמשחזרות את האלימות הפוגעת שחוו בילדותן.

פרויד, שבעיניו היה אמנם הגוף הנשי חסר, מעין גבר מסורס, הכיר במקורות הטראומטיים, בעיקר בטראומה מינית בילדות, של הפרעות נפשיות קשות, וכינה זאת "גילוי מקורות הנילוס" שבנפש, אבל חזר בו מכך. מי שהשיבו את ההכרה בעוצמת הנזק שמחולל גילוי עריות היו דווקא חוקרים ממדעי החברה ולא מתחום בריאות הנפש, וכן פעילים חברתיים ופוליטיים, למשל פמיניסטיות. אלה רואות בניצול ילדות גילוי קיצוני של נורמות חברתיות: החפצה של הגוף הנשי שנועד לשימושם ולהנאתם של גברים. אכן, מרואיינות אחדות סיפרו על הצורך להעלים את יופיין, כי היה הסיבה לפגיעה בהן.

ענת גור מביאה בספרה קטעים מתוך הראיונות שערכה, כדי להבהיר סוגיות שונות הנוגעות בקשר שבין גילוי עריות להפרעות אכילה. כך למשל היא מראה כי הפרעות אכילה מבטאות מעשים שנעשו בגופן של ילדות עוד לפני שהיו להן מילים לומר את מה שעוללו להן: "זה כמו להמציא מילים חדשות שאף אחד, שאת לא שמעת אותן בחיים שלך. את לא מבינה אותן, את, הגוף שלך מקיים אותן. כמה אַת כלום."

חלק מהנשים שענת גור ראיינה סירבו להכיר בקשר בין הפרעת האכילה שסבלו ממנה לפגיעה המינית שעברו, אבל לרובן היה ברור לגמרי שהקשר קיים. היו כאלה שזעמו עליו וסירבו להשלים עם העובדה שהפגיעה ממשיכה לנהל את חייהן בצורה כל כך הרסנית, ואחרות נאחזו בהפרעת האכילה כהוכחה למה שזכרו, אך בה בעת לא ידעו שהן נפגעות גילוי עריות. (זהו ניתוק אופייני בין מה שהנפגעת יודעת למה שנפשה מסוגלת להבין באמת): אחת המרואיינות אמרה שהפרעת האכילה משמשת לה כמעין "תעודת אומללה". משהו להיאחז בו.

הפרעות האכילה מבטאות האשמה עצמית, וגם הרס עצמי. הגוף אשם, כי באמצעותו פגעו בהן. ההפרעה משמשת כמעין התאבדות אטית. היו מרואיינות שתיארו קשר ישיר בין הפגיעה המינית למאבק הנוגע באוכל. כך למשל סיפרה אחת מהן כיצד הדוד הפוגע השאיר אותה לבדה בפרדס נטוש, כי סירבה לאכול.

גור מעמיקה ומתארת את הפתולוגיות הנפשיות הכרוכות בהפרעות אכילה והנובעות מהפגיעה האלימה של גילוי עריות. למשל – הפרעות דיסוציאטיביות, מה שנקרא בעבר "הפרעת ריבוי אישיות", שאינן אלא ניסיון נואש של הילדה הנפגעת לפצל את אישיותה לחלקים מנותקים, כדי לשרוד את הזוועה ולהסתיר אותה מפני עצמה. "הגוף שלי הוא משהו, הוא לא חלק ממני," אמרה אחת מהן.

בחלקו השני של הספר מביאה גור עדויות של נשים שאושפזו במחלקות פסיכיאטריות או טופלו במרכזים לריפוי הפרעות אכילה. וכאן החלק המחריד באמת של הספר. בפתיח לפרק מצטטת גור את ג'ודית הרמן, שכתבה את טראומה והחלמה ואת Father Daughter Incest, שתי אבני יסוד בהבנה של טראומה ושל גילוי עריות. וכך כתוב בציטוט: "שום התערבות הנוטלת מן הנפגע את כוחו אינה יכולה לעודד את החלמתו". מיד אחרי כן מתחילות להופיע העדויות, שאין מילים לתאר את גודל תחושת הזוועה שהן מעוררות.

קודם כול, מסתבר כי במרבית המקומות שבהם מטפלים בנפגעות מתעלמים לחלוטין מהקשר ההדוק שקיים בין גילוי עריות להפרעות אכילה, או פשוט לא יודעים שקשר כזה קיים. מתייחסים אל הגוף, ורק אליו: כמה עלית או ירדת במשקל, כמה אכלת. בכך משחזרים המטפלים את הפגיעה. שוב רואים "רק את הגוף… בלי שיש בן אדם בפנים", כדברי אחת המרואיינות. זאת ועוד: דרכי ההתערבות "חודרניות וכפייתיות", תוך ניצול של כוח וסמכות. למשל − מחדירים לנפגעת זונדה, חרף התנגדותה. למשל – מזמינים שני שומרים שנושאים אותה בכוח ל"חדר רגיעה" שהוא בעצם מקום שמענישים בו את מי שאינה משתפת פעולה. למשל – קושרים אותה, ומאכילים בכוח, במעין אונס נוסף, שהפעם אחראים לו המטפלים האמורים לרפא אותה!

במקום ליצור יחסים שוויוניים, מכילים, חומלים, במקום להעצים אותן ואת כוחן, נוהגים בהן בשרירותיות ובנוקשות. ובעיקר – לא נוגעים כלל במצוקות האמיתיות, במה שגרם מלכתחילה להפרעת האכילה. יש מטפלים שפוקדים על הנפגעות שלא לדבר על הפגיעה. יש כאלה שלא מאמינים להן. רובם פשוט מתעלמים. כאילו לא הייתה. זכור במיוחד ריאיון עם נפגעת שאילצו אותה להשתתף ב"טיפול משפחתי" – גם זה אחד האבסורדים שמתעקשים עליהם במרכזים הללו – ביחד עם האב שפגע בה ונטש את הבית ואותה כשהגיעה לגיל ההתבגרות. לצורך ה"טיפול" איתרו את האב ואילצו את הנפגעת לשבת אתו שוב ושוב. אחרי חודש של תחינות, ולאחר שגילתה את סודה למטפלת ולאמה, "ויתרו" לה על המפגשים המשותפים עם הפוגע, אבל מכאן ואילך לא הזכירו עוד את הפגיעה ולא אמרו עליה מילה. הנה שחזור: בילדות אמה התעלמה ועצמה את עיניה מלראות, ובמרכז הטיפולי מתרחשת אותה עצימת עיניים שלא תיאמן, הפעם מצדם של המטפלים!

על כך נוספים תיאורי תגובות חסרות כל רגישות: "מה הייתה מערכת היחסים שלכם?" שאלה מטפלת אחת את המטופלת שלה, כשזאת דיברה על אב חורג שניצל את הפגיעוּת שלה ואנס אותה שוב ושוב במשך שנים!; תיאורים של אטימות מוחלטת כלפי הנפגעת: "כאילו הכול חוקים, חוקים, חוקים, חוקים. אסור לשבת בגבעת ברוש על הרצפה. ולי היה נורא קשה. הייתי מתעצבנת, הייתי בוכה. ישר הייתי הולכת לשבת בפינה, ברצפה. בשילוב רגליים. המדריכה: 'קורנית, קומי, קורנית, קומי, קורנית, קומי,' אבל את רואה שאני בוכה, לא תבואי תשאלי מה קרה?"; וגם התייחסויות שמעוררות פלצות: מטופלות שאזרו עוז וסיפרו על הפגיעה המינית "נזרקו" מהמרכז לטיפול בהפרעות אכילה, "כי זה לא המקום שמתאים לך." האם יש צורך להסביר ולהדגיש את תחושת אי השייכות, ה"הומלסיות" של אישה שאפילו בילדות לא היה לה מקום בטוח בעולם? שפגעו בה בביתה, והנה היא נזרקת שוב, מטולטלת ממקום למקום בלי שום התחשבות ברצונותיה ובמשקעים שהיא נושאת אתה? ואפשר לספר גם איך מתייגים נפגעות, למשל קובעים שהן "בורדר ליין", הפרעה שנחשבת קשה מאוד לטיפול ופוטרת לכאורה את המטפלים מהצורך להבין שיש למצוקות הללו מקור, ומהמאמץ לראות את המטופלת ולהעניק לה את מה שהיא צריכה: חמלה, אהדה, תחושה של כוח ושוויון, חוזה טיפולי שלא רק מציב גבולות, אלא גם רואה אותה ואת צרכיה המיוחדים.

וכאן אנו מגיעים לחלקו השלישי של הספר, שאותו, כך נדמה לי, חייבים לקרוא כל מי שמבקשים לטפל בנפגעות (ואולי לא רק בהן!). גור מסבירה את ההבדל בין הפרעת לחץ פוסט טראומטית רגילה למורכבת. האחרונה נובעת לא מאירוע חד פעמי שמתרחש בבגרות, אלא נובעת מפגיעה מתמשכת וכרונית שמתרחשת בילדוּת. גור עומדת על חומרתה של טראומה כזאת.

היא מתארת את ההפרעות הנוספות הנובעות מגילוי עריות, למשל:  "סומטיזציה, דיסוציאציה וחוסר ויסות של רגשות", שלושה תסמינים מרכזיים של מי שעברו טראומה מתמשכת וכרונית, ומה שהכי חשוב: היא מונה ומפרטת את דרכי הטיפול הראויות. בה בעת היא רואה גם את המטפלים עצמם, מבינה את עוצמת הקושי הכרוך בטיפול במי שפגיעתן חמורה ומחרידה כל כך, ומציעה להם כיצד להתמודד עם הקשיים.

הספר גוף זר נחתם באמירה אישית של ענת גור: ההיסוס שלה לפרסמו, שמא יראו בו ביקורת נוקבת שהיא מותחת על מטפלים שעמם היא עצמם נמנית. ובכל זאת החליטה להוציא את הספר לאור, וטוב עשתה, כי אי אפשר להפריז בחשיבותו.

כדי להסביר מדוע אני יודעת עד כמה הוא חשוב אעבור כאן גם אני לנימה אישית: בקיץ שעבר כתבתי מאמר, "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)" שפתח את קובץ  המאמרים עולם בלי סודות (בהוצאת הקריה האקדמית אונו).  סיפרתי בו על ההתנסויות הקשות שהיו לי עם מטפלים שלא היה להם מושג כיצד לטפל בי, כנפגעת גילוי עריות. תיארתי במאמר שניים מהם, מטפל ומטפלת שפגעו הרבה יותר מאשר עזרו. למרבה הצער, הם לא היו היחידים.

אני לא יכולה להימנע מהתהייה כיצד היו נראים חיי הבוגרים אילו קרא מישהו מהמטפלים שהגעתי אליהם − אל הראשון שבהם כשהייתי רק בת עשרים ושלוש − את ספרה של ענת גור, אילו ידעו כיצד יש לנהוג, ומה אסור בתכלית האיסור לעשות (בין השאר, למשל: להתעלם לחלוטין מהפגיעה שחשפתי, להאשים אותי דווקא, לתקוף אותי על כך שסיפרתי…).

הרומן שכתבתי יופי לי יופי לי (ידיעות ספרים, 2006) הוא מונולוג של אישה לא צעירה, נפגעת גילוי עריות, שפונה אל אמה ומנסה להבין מדוע האם התעלמה, התנכרה, ובסופו של דבר גם ניתקה את הקשר עם בתה. מופיע בו תיאור שמתקשר היטב עם נושאו של הספר גוף זר: האכלה בכוח כסצנה דמוית אונס. הנהו:

 

מתוך יופי לי, יופי לי


כמי שהייתה שם, כמי שנאבקה במשך רוב שנות חייה להחלים מתוצאות הפגיעה (הצלחתי בכך, אבל רק אחרי שפגשתי, לקראת גיל חמישים, במטפל מיטיב ומבין), אני קוראת למטפלים, לנפגעות, לבני משפחה, למי שחושדים ולמי שחוששים, למי שיודעים ולמי שמתקשים: קראו את גוף זר. הוא ספר חובה שיכול, כאמור, להציל חיים.


בשולי הדברים: הנה סיפור קצר שכתבתי, "האמת הפחדנית", אשר מתקשר לענייננו.