כמה עשרות של סיפורונים קצרצרים, תיעוד של פגישות אקראי, מעשיות שספק היו וספק נבדו, תיאורים שמוסר השכל בצידם, יצירות קטנות או “וִינְיֵטוֹת”, כפי שכינה אותן אהד זמורה, עורכו של “דבר השבוע” וחברו של הסופר, התקבצו בספרו החדש של חיים באר. הפרקים קצרצרים, רובם קריאים וחביבים מאוד, והלקח שרבים מהם נחתמים בו מעניין. בעיקרן מדובר ברשימות מפנקסו של סופר, המתעד חלקים מתהליך העבודה שלו: למשל – איך בחר בשמות לגיבוריו ומה חש כשהסתבר לו ששמות שהמציא בעצם ניטלו מתוך הלא מודע שלו והשתייכו למעשה לאנשים ממשיים. 

רבות מהמעשיות משעשעות. למשל זאת המכונה “מבטא זר” שבה סיפר איך פרנס בבית כנסת בניו יורק תהה “למה לעברית שבפיך יש מבטא זר כל כך”…

אחרות מעמיקות לגעת במקומות שמהם נובעת אמנות הכתיבה. למשל, המפגש שהיה לו עם נזירה שנזפה בו על ביקור שערך בבית חולים לחולים סופניים, כמחקר לספרו עת הזמיר. כשהבינה אותה נזירה מה הביא אותו אל בית החולים “עווית של אי נחת חלפה על פניה”, והיא כיהתה בו: “המקום פתוח לכולם, ואני לא יכולה למנוע מאף אחד להיכנס, אבל עם זה אני רוצה לומר לך דבר מה. אתה נראה לי אדם בעל נפש, שהרי רק אדם בעל נפש כותב רומן על אישה שגומרת כאן את חייה, ואדם לא צריך להיות תייר במקום שכנפיים של מלאך המוות פרושות מעליו. מוטב שלא יהיה תייר בכאב”… 

באר מספר על מה שלמד מזולתו. למשל, שמוטב לא לצבור נכסים, כי “הקניינים המדומים רק מכבידים על החיים”, כפי שנהג לומר עגנון (במיוחד אחרי שכל רכושו הארצי, וגם ספרים וכתבי יד פרי עטו, אבד לו בשריפה), ומתעד תובנות מרשימות שאסף, למשל, בסיפור “הגיעה השעה” הוא מתאר ציור שמן שהתבונן בו בחברתה של המארחת שלו בביקורו בציריך. בציור מהמאה ה-18, מאת אמן מקומי, וולפגנג אדם טאופפר,  תוארה “הופעת תיאטרון בובות  נודד ברחבת כנסייה בכפר שוויצי שוקט וטובל בירק”. בת לוויתו הסבה את תשומת לבו לפרטים, לאיכרים הפשוטים “המתמכרים כל כולם למתחולל שם”, “לשועי הכפר”, לאדם הניצב בגבו אל הבמה, לכומר שעומד “עצור ומכונס בתוכו, כמי שאומר, מה לי ולהבלי העולם”, אבל, וזאת הפואנטה המרכזית של הסיפור, ואולי של הספר כולו:  ש”הדמות המרכזית הנושאת על כתפיה את כל הציור, הדמות המלכדת סביבה את הפרטים, היא דמות נעלמה – זהו האמן”. כמה יפה!

באר מתעד אנקדוטות קטנות ונוגעות ללב, כמו למשל – ספר שמצא באחד ממסעותיו בחנויות של ספרים נושנים, ובו הקדשה של המחבר, “לאמי, הטובה שבידידותיי,” ומתחתיה הערה בכתב יד רועד של אדם זקן “האם זה היה אי פעם? פורים 1973”. באר תוהה על האם שאיבדה את בנה. על החיים השלמים שחלפו בין ההקדשה והתגובה לה, ועל מה שקרה בין לבין. את כל זאת הוא עושה בכישרון של סופר שבורא עולם בכמה מילים, ונשען על כמה מילים. האמנם היה ספר כזה שבו מצא את המילים הללו הכתובות בכתב יד? אין לדעת וזה גם לא משנה. הסיפור, בין שהוא אמת ובין שהוא בדיה, מוצלח ובעל משמעות. 

לא אחת באר צוחק מעצמו. למשל – סיפורו כיצד הניח את הספרים שכתב בפני הפקידה במשרדי מס ההכנסה שתבעה ממנו להמציא בפניה “את הספרים שלו” והייתה בטוחה שהוא חומד לצון, שהרי כוונתה הייתה כמובן לספרי חשבונות. באמת היה, או לא היה? לא משנה! הסיפור משעשע, ויותר משהוא מעיד על תמימותו של הכותב, שאותה ביקש להנציח, הוא מדגיש את רצונו לתאר את עצמו באירוניה. עם זאת, עלי להודות שהאירוניה העצמית לפעמים כה מופרזת, עד שהיא כמעט גובלת, ודאי בניגוד לכוונתו של הסופר, בהאדרה עצמית המסתווה כצניעות מופלגת. 

על יחסו המיוחד מאוד לספרים הוא מעיד שוב ושוב, והסיפורים מרתקים. למשל, התיאור של פיזור הספרייה שצבר אביו של אסא כשר. שני בניו, אסא ורימון, נפרדו מהספרים, לא לפני שהדביקו בכל אחד מהם מדבקה עם תמונת אביהם שמתחתיה נכתב “מספריו של שמעון כשר ז”ל, 1968-1914”. באר מצטט את דבריו המאלפים של אסא כשר: 

“ספרייה היא דבר חי כמו האדם עצמו, ומשעה שאדם מת, נגזר על הספרייה לחדול להתקיים בצורתה הקודמת מכיוון שהייתה מותאמת לאיש שהיה בעליה. כשם שהאיש מת, כך מתה גם הספרייה; כשם שהגוף נקבר ונבלע ומתפרק לתוך הטבע, כך גם הספרייה מתפרקת ומתפזרת לכל עבר. כל ספר ילך למקום שילך, ובשערו הפנימי מוטבע חותמו של האיש. אבא ימשיך להתקיים קיום זוטא בכל אחת מהספריות האלה, אצל כל מי שקיבל ספר או ספרים שהיו שלו”. 

עלי להוסיף הסתייגות בלתי נמנעת, שהיא עניין של טעם אישי: אותי סגנון הכתיבה של באר עלול פה ושם לייגע. כך למשל בעלת הבית שאצלה התגורר בציריך היא, בנוסח עגנוני מובהק (שהרי באר רואה בעצמו תלמיד של עגנון ואולי ממשיך דרכו), “אדונית”, סופרים מתחילים הם “זרזירי העט”, אדם חוזר “משוטטויותיו ברחבי האיפרכיה”, אישה שעסקה ב”גיבול טיט של לבנים” “הפילה שפיר שלה וגיבלתו עם הטיט”, וזאת “מפאת הטורח”, בשדה התעופה גטוויק שבלונדון “בני כל האומות נכנסו כבני מרון בשערי המקום”, נוסעים ברכבת “תפסו פלך שתיקה”, וכן הלאה וכן הלאה. כתיבתו של באר משובצת “אמרי שפר חז”ליים לאורך ולרוחב”, ממש כמו שהוא מספר על כותב אחר בסיפור “הכפיל”, המתאר אנקדוטה משעשעת שבה נודע לו להפתעתו שיש בארץ חיים באר נוסף על עצמו, ועוד אחד שמנסה לשלוח את ידו בכתיבה על ספרות.

מי שסגנון כזה חביב עליו יהנה ממנו מן הסתם. 

מאחר שחיים באר מקדיש בספרו מקום רב למפגשיו עם אנשים בכלל, ועם אנשים הקשורים בעולם הספרות בפרט, אתפתה להוסיף אנקדוטה משלי, והיא תיאור המפגש שלי עם הסופר. אמנם אין בה מוסר השכל, אבל לי היא חשובה. או לפחות הייתה פעם כזאת.

ב-1986 (או שנה אחרי כן, אינני זוכרת בדיוק) השתתפתי בשתי סדנאות כתיבה בבית אריאלה. חיים באר היה אחד המנחים, לצדם של יצחק אורפז, חנוך ברטוב, ויורם קניוק. (לימים, למרבה הפליאה והשמחה, הזדמן לי להנחות כמה וכמה סדנאות כתיבה כאלה, ממש באותו המקום שאליו הגעתי לראשונה כמתלמדת!).

ב-1989 ראה אור בעם עובד הספר הראשון שלי, הפרדת צבעים. הוא כלל ארבע נובלות שכולן “עברו” לפני כן בסדנאות הכתיבה. חיים באר התמנה מטעם ההוצאה לאור להיות העורך של הספר וללוות אותי ואותו. העבודה אתו הייתה נוחה ונעימה, באר עורר בי את התחושה שהוא מעריך את כתיבתי ומחבב את הסיפורים (גם אם הפציר בי אז לשנות את שמו של הספר, שהיה אמור להיות “מחזור שירים על סוסה”, כשמה של אחת הנובלות, ובדיעבד אני לא בטוחה שהיעתרותי להפצרותיו הייתה נכונה, אבל אני לוקחת על עצמי את מלוא האחריות לכך). לכן אולי ציערה אותי שבעתיים האכזבה שחשתי זמן קצר אחרי שהספר ראה אור. חיים באר התראיין אז במוסף סוף השבוע של אחד העיתונים היומיים בכתבה גדולה שעסקה בבוגרי סדנאות הכתיבה שספר ראשון שלהם ראה אור. אמנם באר היה לי מנחה ועורך והייתי אמורה להיות מועמדת טבעית להשתתף בכתבה, אבל אותי הקפיד משום מה שלא להזכיר. חשדתי בו אז ששמועה שהגיעה לאוזניו – התיידדותי עם מנחה אחר, יצחק אורפז – הייתה לצנינים בעיניו. אולי מאחר שאורפז (שספרו הכלה הנצחית ראה אור כמה חודשים לפני כן, זמן לא רב אחרי עת הזמיר של באר), תקף באותם ימים את כתיבתו של באר בפומבי ובארסיות. שיערתי אז בנפשי שאני “נענשית” על לא עוול בכפי, על חטאיו של מי שנחשב כידיד שלי… ייתכן כמובן שטעיתי בפרשנות. 

שנים חלפו מאז, והספרים הרבים שנכתבו וראו אור עמעמו את הצער שחשה סופרת צעירה, שקיוותה ליחס אוהד מצד העורך שלה. למרבה השמחה, אני יכולה כיום ליהנות מספרו החדש ולהמליץ עליו. הוא בהחלט מהנה. 

האם אפשר בכלל ללמד מישהו לכתוב? זאת אחת השאלות ששואל קולום מ’ק’אן בספרו החדש מכתבים אל סופר צעיר: עצות מעשיות ופילוסופיות. הספר כולל 55 פרקים קצרים, שנפרשים על פני 115 עמודים. בכל אחד מהם נוגע מק’אן בסוגיה הקשורה בכתיבה, מביע את דעתו, מעניק לקורא עצות הנוגעות בעניין, ומקדים כל פרק בציטוט מדברים שכתבו סופרים אחרים. הראשון שבהם, למשל, זה שמקדים את הפרק הנושא את הכותרת “אין כללים” הוא ציטוט מדברים שכתב הסופר האנגלי סומרסט מוהם: “יש שלושה כללים לכתיבת רומן. לרוע המזל, אין איש יודע מה הם.” הציטוט הזה מביע במידה רבה את אופיו או רוחו של הספר: בקלילות ולפעמים ממש בשפת יום יום – “שב על התחת” – מגלגל המחבר רעיונות ומחשבות הנוגעים בכתיבה, ומביא בפני הקורא את השקפת העולם שלו ואת דעותיו על עניינים שונים הקשורים בכתיבה.

קולום מק’קאן מודה שהוא עצמו מעולם לא השתתף בסדנת כתיבה, מאלה הנפוצות מאוד באוניברסיטאות בארצות הברית, שכן לא התקבל לאף אחת מהן, ומסביר מיד שאינו מתפאר בכך, שכן ודאי היה יכול לקצר תהליכים וללמוד דברים חשובים אילו כן השתתף בסדנה כזאת.

מק’קאן הוא סופר מצליח. שניים מתשעת ספרי הפרוזה שלו, יסתובב לו העולם הגדול ו לחצות אוקיינוס, ראו אור בעברית, בספרייה לעם של הוצאת עם עובד, ויש בהחלט ערך בעצות שהוא מעניק לקוראיו. הוא מפנה אותן, כאמור, לכותבים מתחילים: “מכתבים אל סופר צעיר”. למעשה, כמה מהן יכולות להועיל לכל אחד, לא רק למי שרוצה לכתוב ספרות. למשל הפרק “אל תהיה שמוק” ממליץ לקורא, בין היתר – “אל תדביק כינויים לאנשים. אל תעליב את עמיתיך. אל תתאר לאנשים איזה תותח אתה. אל תשתה את כל היין. אל תתלונן שאף אחד לא מקשיב. אל תתעלם מחבריך. אל תחייך בשחצנות. אל תחשוב שאתה נעלה מעל כולם. אל תוריד את הענווה שלך לרמה של יהירות…” וכן הלאה: יותר בגדר של מה שמכונה “עצות טובות לחיים טובים”, מאשר – לסופר בתחילת דרכו.

עם זאת, חלק ניכר מהעצות בהחלט שימושיות, ואפילו, אומר בצניעות, מוכרות למדי: כמי שהנחתה במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה (וכמי שהתחילה לכתוב “ברצינות” כתלמידה בסדנאות כאלה, ובאותו מקום ממש!), למדתי, ולימדתי, כללים כמו: “להראות ולא לספר” (בסדנאות השתמשנו לא פעם במילים באנגלית “showing, not telling”‘). בסדנאות הכתיבה למדנו ולימדנו להיזהר מקלישאות, כדבריו של מק’קאן: “לא עוד ‘דמעות חמות’, בטובך. לא עוד ‘ירכיים לבנות כחלב’. לא עוד סטיות הצידה מהסיפור אל סצנות של חלום או של פלשבק, ואפילו לא עוד ‘שקיעות אדומות כדם’. לא עוד ביקורים בחנות המזכרות הספרותית.”; למדנו ולימדנו לשים לב לסימני הפיסוק, לזכור שלמחוק חשוב לא פחות מאשר לכתוב, לקרוא את הטקסט בקול, כדי לשמוע אותו, לערוך תחקיר מקיף, להרבות בקריאה (!), להבין עד כמה המשפטים הראשונים בסיפור חשובים, ועוד כהנה וכהנה הדגשים שמק’קאן מנסח ומציג ברהיטות ואפילו בשובבות מסוימת.

פרקים אחרים מכילים עצות שימושיות: למשל – איך למצוא סוכן – תפקידו בשוק המו”לות בארצות הברית קריטי, בניגוד למקובל בישראל. שם הוצאות לאור אינן מנהלות דיון ישיר עם הסופר, אלא תמיד ואך ורק באמצעות סוכן. לעומת זאת, הדברים שמק’קאן כותב על הקשר בין הסופר לעורך שימושיים מאוד גם לסופר או לסופרת הישראלים. (אגב, בתרגום החליטו מדי פעם לבחור בצורת נקבה למשל – סופרת, או עורכת. יש להניח שזוהי בחירה שרירותית, שהרי אין באנגלית הבדל בין זכר לנקבה כשמדובר במילים הללו, אבל יפה שבמהדורה העברית ביקשו לפנות אל שני המגדרים באופן שוויוני!).

הספר כולו גדוש דברי עידוד: גם אם נכשלת, נסה (או נסי!) שוב ושוב. אסור להתייאש ממכתבי סירוב. מק’קאן מעיד על עצמו שחיבר את כל המכתבים הללו שקיבל לאורך השנים והדביק אותם כטפט על הקירות של כמה חדרי שירותים. כל זה טוב ויפה, עד שמתעוררת השאלה: מדוע, בעצם? האם העצות הללו, שמפצירות בכותבים לא לוותר, להמשיך, לכתוב ולכתוב, וההבטחות שאם רק יתמידו יצליחו, בסופו של דבר, אינן מעודדות גרפומניה? האם הצורך, למעשה – הכורח (!) לכתוב אינו אמור להגיע כדחף שאינו בר כיבוש? האם נכון לעודד כך את כל מי שלוקח לידיו את העט (או המקלדת…), את כל מי שרואה את עצמו “סופר צעיר”?

באחד המכתבים מציע מק’קאן לקורא הספר להימנע מלכנות את עצמו “סופר”. איימי טאן בספר המאמרים שלה היפוכו של גורל, אסופת הרהורים סיפרה כיצד נשאלה פעם אם היא אכן סופרת, ואם כן – אם היא “עכשווית”. השאלה הצחיקה אותה, אבל עוררה בה גם מחשבות נוגות, שהרי אם היא חיה אך אינה “עכשווית”, מה היא, בעצם? מאז החליטה שתציג את עצמה כ”כותבת” – writer, ולא כסופרת – author.

האם הספר שלפנינו יכול לשמש תחליף לסדנת כתיבה? בהחלט לא. קולום מק’קאן עצמו מסביר שבסדנאות הללו רק מאפשרים למשתתפים בהן לכתוב, ובעצם – לא מלמדים אותם לעשות זאת. כך בהחלט חשתי, הן כמשתתפת והן כמנחה של סדנאות כתיבה. ובכל זאת – למי שרוצה באמת לכתוב כדאי לקרוא (גם!) את הספר הזה.

“למזלי הרב, כמה חודשים אחרי שעזבתי את הפסיכולוגית שלי – היא לא הסכימה להתאים את עצמה ללוח הזמנים הצפוף שלי − היא התאבדה, ולקחה אתה את כל הסודות שלי.”

את המשפט המבהיל הזה אמרה לי פעם גברת נכבדה, מישהי שנהגה להציג את עצמה כהומניסטית ואוהבת אדם. הוא נפלט מפיה אגב אורחה − כנראה שאיבדה לרגע את השליטה, ושכחה לשים לו מחסום − וכך, מבלי דעת, חשפה באוזני את הסוד החמור ביותר על עצמה.

“אם אתה מגלה את סודותיך לרוח, אינך צריך להאשים את הרוח על שגילתה אותם לעצים,” כתב  המשורר הלבנוני ג’ובראן חליל ג’ובראן.  טיבם של סודות להתגלות, ועד אז הם  גועשים ומבקשים לצאת. סוד כבד ואיום רוחש בבסיס עלילתו של הספר הצרה עם עזים וכבשים, ואישה אחת שנעלמה (האם בדומה לפסיכולוגית שעליה סיפרה לי הגברת המפחידה ההיא?), נגעה בו בדרכה. האם הסוד ייחשף? האם האמת תתגלה?

כדי לדעת מה התשובה יש לקרוא את הספר המקסים הזה. מאחר שהוא כתוב כמעין ספר מתח, אי אפשר כמובן להסגיר שום דבר נוסף. רק לגלות שהסיפור כולו מתנהל בעיירה קטנה באנגליה. שכל ההתרחשויות נמסרות מנקודות מבט שונות, כל פעם של דמות אחרת, שתי ילדות, גברים ונשים, כולם שכנים ברחוב אחד בעיירה באנגליה. העלילה מתפתחת לאורך שני צירי זמן. האחד נמשך כחודש, במהלך קיץ לוהט אחד בשנת 1976, והאחר נסוג לאחור, והוא מתרחש ב1967, “השנה שבה שלח הנשיא ג’ונסון אלפי חיילים נוספים למוות בווייטנאם. השנה שבה סין ייצרה פצצת מימן וישראל יצאה למלחמה בת שישה ימים.” כל הפרטים מצטרפים זה לזה בחלקים קטנים, כמו במעשה טלאים, והחלק האחרון מעניק לכל המתווה צורה ברורה, משכנעת ומפתיעה מאוד.

כל אחת מפיסות הטלאים הללו יפה להפליא כשלעצמה, והשלם המתקבל עולה על סך כל חלקיו. הרומן מספר על חיי קהילה, מעלותיהם וסכנותיהם, ועל יכולתם או כישלונם של אנשים לקבל את מי ששונה מהם. בהקשר זה, אחד החלקים הפחות מוצלחים ברומן, כזה שנראה כאילו ייבאו אותו מתוך שמיכת טלאים אחרת, ולכן אינו משתבץ היטב בתמונה הכוללת, הוא זה שבו השכנים חושפים את הגזענות שלהם כלפי משפחה של הודים שעוברים לגור ברחוב שלהם. זהו סיפור קטן בתוך הסיפור הכולל, והוא נראה מגמתי ומאולץ קמעא. אפשר היה להשמיטו, וחסרונו לא היה מורגש.

כל קטעי הסיפור האחרים, הדמויות, היחסים ביניהן, מצוקותיהן הפרטיות, העלילה הנרקמת, מושכים את הלב ומשכנעים.

גם קורות חייה של הסופרת, כפי שהם נחשפים בבלוג שלה, מרתקים.  הצרה עם עזים וכבשים הוא ספרה הראשון. הוא נכתב אחרי שהשתתפה בסדנאות כתיבה ושיתפה את יצירותיה בבלוג הנושא את שמה: JOANNACANNON. בחלק ה”אודות” שבבלוג מתארת קנון כיצד נפלטה ממערכת החינוך כשהייתה בת 15, עבדה במשך שנים כ”ברמנית, כלבנית ומומחית לשליחויות פיצה”, עד שהחליטה בגיל שלושים שהיא רוצה להיות פסיכיאטרית, ולכן חזרה אל ספסל הלימודים, השלימה את בחינות הבגרות שלה, התקבלה לאוניברסיטה, הוכשרה לרפואה  והתמחתה בתחום שעליו החליטה מלכתחילה.

הצרה עם עזים וכבשים ראה אור באנגלית, בכריכה קשה, בינואר 2016,   וכבר זכה לביקורות מצוינות. כך למשל נכתב בגארדיאן כי הפרק הראשון בספר הוא “אחד הטובים, התוססים והמשעשעים ביותר שקראתי זה יובלות”.

בעברית הצרה עם עזים וכבשים מוגש בתרגומו המצוין של שי סנדיק, שהוצאת הספרים הקטנה שלו ניצלה מאבדון בעזרתה של “תמיכת המונים” והצטרפותה של דורית תמיר שחברה אל סנדיק כדי ליצור ביחד שותפות מו”לית.

יופיו של המקור משתקף בכל עמוד, בעברית הצלולה והמדויקת של המתרגם. הנה כמה דוגמאות אקראיות: “הערב מיתן את השמש וקרני הזהב שטפו את הסלון. הן צבעו את המזנון בגוון עשיר וכהה של ברנדי ונטמנו בין קפלי הווילונות”; “עמוד עשן מיתמר אל השמים. והוא מתמוסס בשחור הלילה, שוליו הלוחשים נאחזים בגדת הכוכבים לפני שהם מתאיינים”; “אפילו הדברים שלא היו ורודים הזכירו גלידה, כאילו לא הרשו להם לעבור בדלת בלי התחייבות מפורשת לנושא”; “על כל ספל היה הדפס שונה – פרחי אצבעונית וחבצלת והורטֶנסיה התקוטטו ביניהם מי הפרח הצעקני מכולם”; “העשן נדד ביניהן. הוא רקם תבניות עצלות באור השמש והסתלסל לתקרה,”  ועוד כהנה וכהנה: פשוט תענוג.

אפשר לקנות אותו כאן

נערה בת שבע עשרה, ממושקפת, קתולית, שנונה מאוד, הצטרפה לסדנת הכתיבה בקולג’ לנשים של ג’ורג’יה, בקיץ של שנת 1942. המורה הבחינה מיד בכישרונה הניכר של הנערה, פלאנרי או’קונור שמה. “היה ברור לגמרי שהיא גאון,” סיפרה בדיעבד לעיתונאי שכתב על תלמידתה לשעבר, “אבל היה ברור עוד יותר שהיא מעוותת.”

עשר שנים אחרי שהצטרפה לסדנת הכתיבה ראה אור ספרה הראשון של פלאנרי, רומן בשם דם חכם (הוא לא תורגם לעברית). אחרי שהמורה קראה אותו, כך העידה באוזניי הכתב, היא השליכה את הספר לצדו השני של החדר. “אמרתי לעצמי,” סיפרה, “שהדמות שמתה בפרק האחרון הייתה עושה עם העולם חסד אילו מתה כבר בפרק הראשון.”

פלאנרי או’קונור מעולם לא נישאה, ולא היו לה ילדים. לאחר שנים מעטות שבהן חייתה בניו יורק ובקונטיקט שבצפון מזרח ארצות הברית, חלתה בזאבת, המחלה שממנה מת אביה כשהייתה בת חמש עשרה. היא נאלצה לשוב לדרום, לג’ורג’יה, לחווה שבה נולדה, שם עסקה בכתיבה ובגידול של טווסים, יענים, ברווזים, וציפורים אקזוטיות אחרות.

היא הלכה לעולמה בגיל שלושים ותשע. לפני כן הספיקה לפרסם שני רומנים, שלושה קובצי סיפורים ומאמרים רבים. לאחר מותה הוענק לה הפרס הספרותי החשוב ביותר בארצות הברית, הנשיונל בוק אוורד, ובסקר שנערך בין הקוראים באמריקה בשנת 2009 נבחרו סיפוריה לאהובים ביותר מבין כל הספרים שזכו בפרס זה בשישים השנים שבהן הוענק.

הסיפורים שסיפרה התרחשו ברובם בדרום ארצות הברית. “בכל פעם ששואלים אותי מדוע סופרים דרומיים אוהבים לכתוב על אנשים מוזרים, תשובתי היא שזה פשוט מכיוון שאנחנו עדיין מסוגלים לזהות אותם,” אמרה פעם. העולם שתיארה היה מגוחך, קודר, אלים. כבת הדרום, לא היססה למתוח ביקורת, באמצעות הדמויות שציירה, על הגזענות של האנשים, על מקומיוּתם הקטנונית וצרות האופקים שלהם.

כך למשל תיארה באחד הסיפורים שבספרה אדם טוב קשה למצוא שיחה בין בעלת האחוזה לפועליה השחורים. הם מדברים על הפליט היהודי מפולין שהגיע לחווה. אחד הפועלים אינו מצליח להבין מה פירוש הביטוי “אנשים עקורים”. הגברת מסבירה לו בקוצר רוח, בכעס, שמדובר על אנשים שלא נמצאים, לדבריה, במקום שבו נולדו, אנשים שאין להם לאן ללכת. הפועלים מתעקשים לא להבין וטוענים שאם העקורים נמצאים כאן, סימן שיש להם מקום להיות בו. ושוב הגבירה מתרגזת ומנסה להסביר – העקורים אינם במקום שאליו הם שייכים, במקום שהם אמורים להיות… את ההקשר, את העובדה שצאצאי העבדים החטופים מאפריקה מקבלים מהגבירה הלבנה “הרצאה” על אנשים שאינם במקומם הראוי אין הסיפור מזכיר: כתיבתה של או’קונור מעודנת. הזוועה והרוע תמיד נרמזים, לעולם לא נאמרים, הקורא מוזמן להשתתף בתהליך. כדבריה: “אמנות לעולם אינה נענית לרצון שתהיה דמוקרטית. היא לא נועדה לכול. היא נועדה רק למי שמוכן להתאמץ כדי להבינה.”

סיפוריה של פלאנרי או’קונור הפליגו לארצות ותורגמו לשפות רבות. עד היום קוראים ולומדים אותם ברחבי העולם. אחד מהם, שהרחיק במקום ובזמן, הסיפור “כל מה שעולה מתכנס”, מתוך הקובץ שנושא את אותו שם, נלמד עד לפני כמה שנים אפילו בישראל, לקראת בחינת הבגרות באנגלית.

“מורה טוב יכול היה למנוע את כתיבתם של רבי מכר רבים,” כתבה פלאנרי או’קונור, וגם: “שואלים אותי אם האוניברסיטאות חונקות יצירות רבות באִבּן. לדעתי הן אינן עושות זאת לעתים מספיק קרובות.”

ייתכן שאילו הצליחה המורה מסדנת הכתיבה בקולג’ שבג’ורג’יה  בעבודתה, אילו הייתה מסורה ויסודית יותר, הייתה מדכאת את המוזרוּת המיוחדת של תלמידתה המחוננת. האם העולם היה יוצא נשכר? התשובה, מן הסתם, ברורה.

עכשיו 11:00. בעוד שעה יבואו כולם הביתה להפסקת הצהריים. כל החמישה שלה כבר הולכים לבית הספר. עד לרגע זה עסקה בעבודות הבית הנחוצות. כמו שעשתה אמה. כמו שעשתה סבתה לפניה, וכל הנשים שהכירה אי פעם.

יש לה אם כן בדיוק שעה אחת פנויה, ועליה להשלים את שני העמודים שהתחייבה בפני עצמה לכתוב. אם תעמוד במשימה היומית הזאת, יצטברו עד סוף השבוע עוד עשרה דפים. להתחיל בכך החליטה כי היא אוהבת לקרוא, ומתקשה למצוא ספרים העוסקים בה ובנשים הסובבות אותה.

שמה קרול שילדס,  ילידת ארצות הברית, חיה בקנדה.

שילדס התמידה בכתיבה. בתום תשעה חודשי עבודה, ממש ביום הולדתה הארבעים שחל בחודש יוני של שנת 1976, ראה אור הרומן הראשון שלה. שבע עשרה שנה אחרי כן פרסמה את ספרה השמיני, יומני האבן, שזיכה אותה בפרס פוליצר, והיה מועמד לפרס בוקר.

היא נולדה בפרבר של עיירה קטנה ליד שיקגו, וגדלה במשפחה שגרתית, בשכונה שמרנית שחיו בה רק לבנים. בנעוריה לא הכירה אף אדם שלא הלך לכנסייה. היא למדה בבית ספר טוב, שהכיתות בו קטנות, הייתה ילדה ממושמעת וגדלה להיות אישה שנהגה בדיוק על פי המצופה: נישאה בגיל צעיר וגידלה ילדים. בצעירותה כלל לא עלה בדעתה שיש לה קול משלה. שמישהו עשוי להתעניין בדברים שהיא רוצה לומר. למשל: לדבר על חשיבותן של חברות בחייהן של נשים.

במפגשים  עם חברות אני נזכרת לא פעם בתיאור המופיע בספר יומני האבן (שאותו זכיתי לתרגם לעברית, כמו גם שני ספרים אחרים שלה, המסיבה של לארי, וצירוף מקרים,  שלושתם ראו אור בהוצאת מודן): ערב נישואיה יושבת דייזי עם שתי החברות הכי טובות שלה. הן שקועות במה שנשים מרבות לעשות ביחד: צוחקות. כשדייזי חושבת על ירח הדבש הצפוי לה, היא רואה אותן בעיניי רוחה לצדה, ליד מגדל אייפל, ליד הקולוסאום, “מתנשמות, צוחקות, וצוהלות כמו מטורפות,” עד לרגע ההארה המדכדך שבו היא מבינה פתאום שלא, הן לא יהיו שם אתה, כי “מעתה תעמוד בכל המקומות הזרים הללו לגמרי לבדה. רק היא עצמה ובעלה.”

כשהחלה קרול שילדס לפרסם את ספריה, מתחו עליה ביקורת:

“היא עוסקת רק בעניינים ביתיים, משפחתיים,” נכתב, ועל כך הגיבה בחיוך: “התגלה לי סוד: לכל בני האדם יש חיי משפחה, וכולם עסוקים בעניינים ביתיים.” בעניין זה השוותה את עצמה לג’יין אוסטין, שעסקה לדעתה באותם נושאים, וגם כתבה עליה ביוגרפיה.

על השאלה אם דייזי גודוויל, הדמות הראשית ביומני האבן, היא גיבורת הספר השיבה, “היא חייתה במשך 10,000 ימים רגילים. ויש גבורה בשמירה על שפיות הדעת… בהתמודדות עם חיי היומיום… עם רגעי השעמום והתסכול.”

כדי שתיאורים של שגרה ושעמום לא ישעממו את הקורא, חייבת הכתיבה להיות לא שגרתית. ביומני האבן נקטה קרול שילדס מגוון  תחבולות ספרותיות, למשל – שינויים בנקודת המבט וכתיבה אפיסטורלית, כלומר – שימוש במסמכים אותנטיים, כביכול: מכתבים, רשימות של חפצים שמאירות היבטים שונים בחיי הדמויות, תצלומים.  בספר  מופיעים תצלומים ששילדס ליקטה ממקומות שונים,  והפכה אותם לתצלומי המשפחה שהמציאה. הבדיון נשען על תיעוד אמיתי ששילדס הפקיעה אותו, ושאבה ממנו השראה. הנה למשל, אחד התצלומים “חוג נשות התנועה והקצב”, שמצאה באיזה מוזיאון. אחת הנשים המצולמות אמורה להיות דמות ברומן. לימים, כך סיפרה שילדס, יצרו אתה קשר צאצאיהן הלא דמיוניים של הנשים מהתצלום…

המשפחה הייתה  זירת הכתיבה של קרול שילדס. ובכל זאת, כך העידה, הקפידה לא לכתוב על הקרובים לה, “כי רציתי שיישארו בני משפחה וידידים.” כשהנחתה סדנאות כתיבה הופתעה לגלות עד כמה נפוץ חששם של כותבים מתחילים לפגוע בקרובים להם. למרות זהירותה, עודדה את תלמידיה לא להירתע ולא להיכנע לפחדיהם. היא עצמה נקטה תכסיס: התחילה במחשבות על משפחתה, אבל התרחקה מתוך המציאות המיידית על ידי כך שדמיינה “מה היה קורה אילו”, וכך סטתה אל חיים מומצאים. מעלתה של ספרות בדיונית, אמרה, שהיא תחום האמנות היחיד המאפשר לנו לחדור לתודעה של אנשים אחרים. ובכל מקרה, במבט לאחור נוטים כולנו לשפץ את חיינו ולכן כל אוטוביוגרפיה היא לאמתו של דבר סיפור בדוי.

קרול שילדס שמה לב לכך שתלמידיה נוטים להפריז בכתיבה על רגעים של קדרות וייאוש, והפצירה בהם לתאר גם אושר.

קל להאמין שהיא הצליחה ליישם את עצותיה בזכות החיים הנוחים והמוגנים  שחיה, מיום לידתה ועד מותה. אולי מתבקש לכתוב על אנשים מאושרים ולמצוא “סופים טובים” לסיפורייך, כשאת נשואה לבן זוג אוהב ותומך, וגרה בבית מידות מפואר, עטור צמחייה: עיתונאית שבאה לראיין אותה לקראת צאת ספרה האחרון תיארה בשקיקה את גרם המדרגות הפנימי המרהיב, שנראה כמו לקוח ישירות מתוך הסרט “חלף עם הרוח”, והתרשמה מאוד מהעיצוב הפנימי המרשים, הרהיטים העתיקים, גודש הספרים, ומהשלווה והרוגע שאפפו את המרואיינת שלה.

על מחוזות ילדותה אמרה שילדס שהיו “מוגבלים וקרתניים”, אבל נראה כי דווקא משם, ומתוך השגרה של היומיום, הצליחה ליצור לעצמה מידה לא מעטה של אושר, ואז להביאו אל קוראיה. את הדמויות והעלילות בדתה, אבל לא את מהות החיים שעליהם סיפרה.

הסרט היפני  "הנרקוד" נוגע בהרבה יותר מכפי שנראה לעין.

בתחילת שנות השמונים טבע יצחק אוורבוך אורפז את המונח הצליין החילוני: “עולה רגל שאין לו מקום קדוש וצליינותו היא תנועת נפש, צמא מסוים, אי שקט, מרי …”

אני זוכרת את אורפז יושב במקומו שבראש השולחן הארוך בבית אריאלה, מכונס בתוך עצמו, חיוור ולוחש את דבריו. הוא הנחה אז את סדנת הכתיבה שהשתתפתי בה. (ארבע הנובלות שהבאתי לסדנה ראו אור כעבור שנתיים בספר הפרדת צבעים, בהוצאת עם עובד).

בכל בדל של סיפור שכתבו משתתפי הסדנה, תר אורפז אחרי הנשגב, אחרי רמז לחיפוש רוחני. לצליין החילוני, כך אמר, אבדה אמנם האמונה באלוהים ובסדר האלוהי, אבל בתוך ההיעדר הנוכח הוא ממשיך כל העת בחיפוש כמו דתי. הצליין החילוני עולה לרגל אל אין היכל ואין מקדש,  והדרך היא העיקר.

“כולם!” נהג אורפז לומר, “כל בני האדם נכספים. אבל כל אחד עושה זאת בדרכו!”

אכן, את הצליין החילוני מצאתי במקום לא צפוי: בסרט קולנוע, שעוסק לכאורה בעניינים לא רוחניים בתכלית.

הסרט מתרחש ברובו בבית ספר לריקודים סלוניים. ערב אחד, בתחנה של הרכבת התחתית, בדרכו הביתה מעוד יום עבודה סתמי, נחות עיניו של איש העסקים שוהיי סוגימה על חלון מואר ובו אישה צעירה. מבטה הנוגה לוכד ומכשף אותו. הוא מגלה שזאת מאי קישיקווה, דמות נחשבת בעולם הריקודים הסלוניים.

סוגימה, שכיר מותש ומרוקן, מגיע לבית הספר כביכול כדי ללמוד לרקוד, ובעצם –  כדי להכיר את מאי ולהתקרב אליה. הוא מסורבל. נבוך. מבויש. מאי מבחינה בכך שלא הגיע לשם מהסיבות הנכונות לדעתה, והיא מסרבת ללמד אותו ומרחיקה אותו ממנה, אבל הוא לא מוותר ומתחיל ללמוד אצל מורה אחרת.

ואז, בהדרגה, הוא מגלה את משמעות  חייו: הריקוד הסלוני. כי יש רגע שבו הגוף הנע על פי חוקים קבועים – משתחרר, ואז הנשמה הכבולה אליו מתחילה בזכותו לרחף. אחרי זמן מה מסתבר שסוגימה רוקד היטב, שהוא מוכשר לכך מאוד, ולא רק בזכות היכולת הגופנית שלו. הצטיינותו נובעת מכך שבאמצעות הריקוד הוא מביע את כיסופיו, את אהבתו, את התשוקה שלו למשמעות וליופי. הריקוד שלו הוא געגוע אל מה שהנפש רוצה, הוא חיפוש ונהייה של צליין חילוני.

נדמה לי שאת השאיפה אל הנשגב חשים כל בני האדם, אבל רק מעטים, הם מכונים אמנים, מסוגלים להביע אותה, ולא רק למען עצמם.