השנה – 1013. הבֶּרְבֶּרִים – תושביה הקדומים ביותר של צפון אפריקה – הביסו את הח’ליפות המוסלמית וכבשו את בירתם –קורדובה שבספרד. הברברים מגרשים מהעיר את היהודים, שעד אז שגשגו וניהלו חיי מסחר ותרבות עשירים. אחד המגורשים הוא משורר בשם שמואל בר יוסף הלוי הנגיד. הוא רק בן עשרים. בודד וחסר־כול הוא עוזב את העיר שבה החל לטפח את כישרונותיו כקליגרף מצטיין בכתיבה בערבית והיה בעליו של מכון לכתיבת ספרי קודש.
חמש שנים אחרי כן הוא כבר מתמנה לתפקיד של וזיר בנסיכות גרנדה, מתהלך במשך עשרות שנים בחצרות מלכות, תומך ביהודים בני ארצו ומגן עליהם, וכל אותה עת ממשיך לכתוב וליצור, וגם לשלוח יד במדעים המדויקים, להצטיין במתמטיקה ולפרסם כתבים העוסקים באסטרונומיה.
המהפך בחייו התרחש כשאל חנות הבשמים שפתח בגרנדה נקלע מושל הנסיכות, שהתרשם והתפעל מחוכמתו של המוכר, והחליט למנות אותו לתפקיד של יועץ. משם נסללה דרכו למעמד נכבד ורב השפעה, שבו החזיק במשך שנים רבות.
לצד שירי הקודש וההגות, המחקרים שעסקו בתלמוד ובלשון העברית, כתב שמואל הנגיד גם “שירי יין”, כלומר שירה חילונית הנוגעת בתענוגות החושים ובהנאה מהיופי שקיים בעולם. הנה אחד מהם:
מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,
בָאוּ יְמֵי הַקֹר, וְהַתִירוֹשׁ אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.
לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!
אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם.
וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.
קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יומָם!
בשיר מתאר הנגיד את חילופי העונות, ליתר דיוק – את בוא החורף, המעורר בבני אדם רצון להתכנס בביתם ולשתוק, בחברת התירוש המאדים והדומם. המשורר קורא להם להתגבר על הדכדוך ולהתכנס ולשתות לשוכרה, חרף מזג האוויר הסגרירי, הגשם היורד: “עָבִים בְהַגְשִימָם”, וקולות הסופה: “שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם”. אם יעשו זאת, יוכלו להתנחם ולהתחמם ביחד. כדי לעודד את ההסתכלות החיובית ואת שמחת החיים, המיר המשורר פסוק המופיע בתנ”ך כשיר קינה על החורבן, (מגילת איכה, פרק ב’, פסוק י”ז): “עָשָׂה יְהוָה אֲשֶׁר זָמָם, בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי-קֶדֶם–הָרַס, וְלֹא חָמָל”, לקריאה המזמינה את בני האדם לשמוח: “כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!”
המשורר נתן יונתן נטל את השורה הראשונה משירו של שמואל הנגיד והוסיף עליה:
מת אב ומת אלול ומת חומם
גם נאסף תשרי ומת עימם
רק נשארה גחלת עמומה
של אהבת הקיץ הגדומה.
אל מערת דוד השונמית
תצמיד את ירכיה הקרות
אל חום האבנים שעל קברו.
מת אב ומת אלול…
וילד זר הולך ותר כמו שאול
את עקבותיו של אב ושל אלול
ובעמום הוא מחפש את הצלול.
לך ילד לך, אולי בסוף המערב
בין ים ויבשה, בין אב לסתיו
יאור שלך יאיר בין חטאיו.
מת אב ומת אלול…
חטאי האיש והאישה והנחש
חטאת דוד באוריה, כבשת הרש
ויונתן ויערת הדבש.
מת אב ומת אלול, הקיץ שב
סיפור שלך ילדי, מתחיל עכשיו
עם כל הדבש והנחש והאישה.
מת אב ומת אלול…
צביקה פיק הלחין ושר את השיר, שרבות בו האָלוזיות המקראיות: אבישג השונמית שזומנה אל דוד המלך בערוב ימיו כדי לחמם את גופו, שאול שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה, חטאים שחטאו בני אדם: אדם וחוה שלא צייתו לצו האוסר עליהם שלא לאכול מפרי עץ הדעת ודוד ששילח את אוריה החיתי אל מותו, כדי שיוכל לקחת לו לאישה את “כבשת הרש” – את בת שבע, רעייתו של אוריה. האם בשל כל אלה “מת אב ומת אלול”?
החורף יבוא בתום חודשי הקיץ האחרונים, אלול ואב, והסתיו והחורף שיגיע, יביאו אתם גשם וסופה. אבל אחריהם יגיע שוב האביב, שבשני השירים, זה של שמואל הנגיד וזה של נתן יונתן, כלל אינו מוזכר. שמואל הנגיד מבקש לגבור על קור החורף. נתן יונתן מתאבל על המוות, מן הסתם לא רק זה של הקיץ שתם, אלא גם על האובדן שידע בחייו, כשבנו ליאור נפל במלחמת יום כיפור. “אב” בשירו של יונתן אינו רק שם של חודש. הוא רומז גם על אב שכול המבכה את בנו. מהקיץ בשירו של יונתן נותרה “רק גחלת עמומה”. אבל גם החורף בשירו של שמואל הנגיד יגיע לסופו. ואנו, קוראי השירים, נמשיך לחוות את מעגל הלבלוב, הפריחה, הקמילה והלבלוב המחודש של הטבע, עד בוא יומנו.
