תגית: נתן יונתן

שמואל הנגיד, "מת אב ומת אלול": מה עלה בגורלו של מוכר בשמים עני

השנה – 1013. הבֶּרְבֶּרִים – תושביה הקדומים ביותר של צפון אפריקה – הביסו את הח'ליפות המוסלמית וכבשו את בירתם –קורדובה שבספרד. הברברים מגרשים מהעיר את היהודים, שעד אז שגשגו וניהלו חיי מסחר ותרבות עשירים. אחד המגורשים הוא משורר בשם שמואל בר יוסף הלוי הנגיד. הוא רק בן עשרים. בודד וחסר־כול הוא עוזב את העיר שבה החל לטפח את כישרונותיו כקליגרף מצטיין בכתיבה בערבית והיה בעליו של מכון לכתיבת ספרי קודש.

חמש שנים אחרי כן הוא כבר מתמנה לתפקיד של וזיר בנסיכות גרנדה, מתהלך במשך עשרות שנים בחצרות מלכות, תומך ביהודים בני ארצו ומגן עליהם, וכל אותה עת ממשיך לכתוב וליצור, וגם לשלוח יד במדעים המדויקים, להצטיין במתמטיקה ולפרסם כתבים העוסקים באסטרונומיה.

המהפך בחייו התרחש כשאל חנות הבשמים שפתח בגרנדה נקלע מושל הנסיכות, שהתרשם והתפעל מחוכמתו של המוכר, והחליט למנות אותו לתפקיד של יועץ. משם נסללה דרכו למעמד נכבד ורב השפעה, שבו החזיק במשך שנים רבות.

לצד שירי הקודש וההגות, המחקרים שעסקו בתלמוד ובלשון העברית, כתב שמואל הנגיד גם "שירי יין", כלומר שירה חילונית הנוגעת בתענוגות החושים ובהנאה מהיופי שקיים בעולם. הנה אחד מהם:

מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,
בָאוּ יְמֵי הַקֹר, וְהַתִירוֹשׁ אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.

לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!
אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם.

וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.
קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יומָם!

בשיר מתאר הנגיד את חילופי העונות, ליתר דיוק – את בוא החורף, המעורר בבני אדם רצון להתכנס בביתם ולשתוק, בחברת התירוש המאדים והדומם. המשורר קורא להם להתגבר על הדכדוך ולהתכנס ולשתות לשוכרה, חרף מזג האוויר הסגרירי, הגשם היורד: "עָבִים בְהַגְשִימָם", וקולות הסופה: "שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם". אם יעשו זאת, יוכלו להתנחם ולהתחמם ביחד. כדי לעודד את ההסתכלות החיובית ואת שמחת החיים, המיר המשורר פסוק המופיע בתנ"ך כשיר קינה על החורבן, (מגילת איכה, פרק ב', פסוק י"ז): "עָשָׂה יְהוָה אֲשֶׁר זָמָם, בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי-קֶדֶם–הָרַס, וְלֹא חָמָל", לקריאה המזמינה את בני האדם לשמוח: "כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!"

המשורר נתן יונתן נטל את השורה הראשונה משירו של שמואל הנגיד והוסיף עליה:

מת אב ומת אלול ומת חומם
גם נאסף תשרי ומת עימם
רק נשארה גחלת עמומה
של אהבת הקיץ הגדומה.

אל מערת דוד השונמית
תצמיד את ירכיה הקרות
אל חום האבנים שעל קברו.

מת אב ומת אלול…

וילד זר הולך ותר כמו שאול
את עקבותיו של אב ושל אלול
ובעמום הוא מחפש את הצלול.

לך ילד לך, אולי בסוף המערב
בין ים ויבשה, בין אב לסתיו
יאור שלך יאיר בין חטאיו.

מת אב ומת אלול…

חטאי האיש והאישה והנחש
חטאת דוד באוריה, כבשת הרש
ויונתן ויערת הדבש.

מת אב ומת אלול, הקיץ שב
סיפור שלך ילדי, מתחיל עכשיו
עם כל הדבש והנחש והאישה.

מת אב ומת אלול…

צביקה פיק הלחין ושר את השיר, שרבות בו האָלוזיות המקראיות: אבישג השונמית שזומנה אל דוד המלך בערוב ימיו כדי לחמם את גופו, שאול שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה, חטאים שחטאו בני אדם: אדם וחוה שלא צייתו לצו האוסר עליהם שלא לאכול מפרי עץ הדעת ודוד ששילח את אוריה החיתי אל מותו, כדי שיוכל לקחת לו לאישה את "כבשת הרש" – את בת שבע, רעייתו של אוריה. האם בשל כל אלה "מת אב ומת אלול"?

החורף יבוא בתום חודשי הקיץ האחרונים, אלול ואב, והסתיו והחורף שיגיע, יביאו אתם גשם וסופה. אבל אחריהם יגיע שוב האביב, שבשני השירים, זה של שמואל הנגיד וזה של נתן יונתן, כלל אינו מוזכר. שמואל הנגיד מבקש לגבור על קור החורף. נתן יונתן מתאבל על המוות, מן הסתם לא רק זה של הקיץ שתם, אלא גם על האובדן שידע בחייו, כשבנו ליאור נפל במלחמת יום כיפור. "אב" בשירו של יונתן אינו רק שם של חודש. הוא רומז גם על אב שכול המבכה את בנו. מהקיץ בשירו של יונתן נותרה "רק גחלת עמומה". אבל גם החורף בשירו של שמואל הנגיד יגיע לסופו. ואנו, קוראי השירים, נמשיך לחוות את מעגל הלבלוב, הפריחה, הקמילה והלבלוב המחודש של הטבע, עד בוא יומנו.

"חופים": מה נתן יונתן לא ידע כשצעד בגיל עשרים על חוף הים

גבר צעיר, גבה קומה ועטור תלתלים, מטייל לתומו על שפת הים, באזור השפך של נחל חדרה. השנה – 1943. הוא בן עשרים, כמעט יליד הארץ: בהיותו פעוט בן שנתיים הגיע עם הוריו מאוקראינה. הוא קשור מאוד אל נופיה של ארץ ישראל, שאותם הוא מרבה לתאר בשירים שיכתוב לאורך חייו. הנה למשל שורות מהשיר "פתיחה אפשרית לאפילוג": תיעוד של מבצר אנטיפטרוס, שבסמוך לו גדל בילדותו: "חַיַּי עָבְרוּ בֵּין הֲרִיסוֹת מִבְצָר עַתִּיק עַל מֵי הָעַיִן / לִשְׂדוֹת קוֹצִים וּבָרָקִיעַ הֵאִיר כּוֹכָב אֶחָד בָּהִיר / שֶׁקָּרָאתִי לוֹ בְּשֵׁם"… או בשיר אחר, "שיר ארץ": "כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ / לְכַסּוֹת אֶת כָּל קִמְטֵי-פָּנֶיהָ…"  או מילות אחד משיריו הידועים ביותר, "הרדופים", שבו תיאר את השיחים כפופי הצמרת, את שריקת העדרים, את המים המפרקים סלעים ואת התאנה החונטת פגיה.

נתן יונתן החל לפרסם כבר כשהיה בן 16. במהלך טיולו על חוף הים ליד חדרה עדיין לא ידע מה צופן לו העתיד, ודאי לא העלה בדעתו איזו קריירה עתירת הישגים בתחום הספרות צפויה לו. הוא כתב 30 ספרי שירה, פעל כעורך ראשי בהוצאת "ספרית פועלים", היה חבר מליאת רשות השידור ויושב ראש אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל ונשיאה. שיריו תורגמו לשפות רבות והוא זכה בשלל פרסים ספרותיים, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס נוצת הזהב של אקו"ם על מפעל חיים, פרס אוניברסיטת בר-אילן, פרס ביאליק, פרס למדן, פרס זאב, פרס פיכמן, פרס ברנר,  פרס אלתרמן ועוד.

כשטייל על חוף הים לא ידע גם מן הסתם כי יכתוב שיר שיהפוך לנכס צאן ברזל בזמר העברי, אחרי שנחום היימן ילחין אותו. המלחין והמשורר שיתפו פעולה, נתן יונתן ניאות לערוך בשיר כמה שינויים קלים, כדי שיתאים ללחן, ומאז שהושמע השיר לראשונה הוא היה לאחד המוכרים והאהובים ביותר בישראל. הנהו, "חופים":

חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים לְנַחַל.
רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ
עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל חוֹל וַאֶבֶן.
וְהָאָדָם, וְהָאָדָם
הוּא לִפְעָמִים גַּם כֵּן יָכֹל לְהִשָּׁאֵר
נָטוּשׁ וּבְלִי כֹּחוֹת
מַמָּשׁ כְּמוֹ חוֹף.

גַּם הַצְּדָפִים
כְּמוֹ חוֹפִים, כְּמוֹ הָרוּחַ
גַּם הַצְּדָפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים
לַבַּיִת שֶׁתָּמִיד אָהַבְנוּ
אֲשֶׁר הָיָה וְרַק הַיָּם
שָׁר לְבַדּוֹ שָׁם אֶת שִׁירָיו
כָּךְ בֵּין צִדְפֵי לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם
שָׁרִים לוֹ נְעוּרָיו.

במהלך הטיול שם לב יונתן שהנחל שלידו הוא פוסע אינו מצליח להגיע ממש עד לים, דרכו נחסמת. המים עשו את דרכם הארוכה במורד ההר, עד שנבלמו ונבלעו, ממש ברגע האחרון, ואינם מגיעים עד קו החוף. הוא מזדהה עם תוגתו של החוף, עם לבו השבור, העשוי מחול ואבן, מתחושתו שננטש, כי הנחל אינו פוקד אותו. כמו החוף גם הרוח מתגעגעת, והצדפים שהדובר רואה על החוף  מצטיירים בעיניו כגעגועים לא רק של החוף, אלא של האדם המביט בהם ונזכר בבית שאהב, אך נאלץ לעזוב. גם האדם, כמו החוף, חש נטוש ומותש, ורק הים ומלואו ממשיך לשיר את שירת גליו.

כשכתב נתן יונתן בן העשרים את השיר על כאב וגעגוע בלי תכלית לא יכול היה להעלות בדעתו איזה שבר נורא צופן לו עתידו. בנו הבכור נהרג במלחמת יום כיפור. ליאור היה ילד שכמו אביו אהב מאוד לטייל בין הנופים של ארץ ישראל. אחרי מותו הרבה האב השכול לכתוב עליו, ישירות ובעקיפין. כתב על הצורך "לָגַעַת / בִּקְצֵה הַשַּׁרְווּל הָרֵיק / בַּשָּׁעוֹן שֶׁחָדַל לְתַקְתֵּק / בְּאַרְבַּע וְעֶשֶׂר דַּקּוֹת / וְתָמִיד, מְדֻיָּק וְאִלֵּם / יִשָּׁאֵר לְחַכּוֹת…" על האב השכול דוד, שגם הוא כמו המשורר איבד את בנו: "עֵץ בַּיַּעַר, זֶה מָה שֶׁנִּשְׁאַר מִכָּל אַבְשָׁלוֹם / וּבִכְיוֹ שֶׁל הָאָב, הַמְּאַהֵב הַזָּקֵן, אִישׁ הַמִּלְחָמוֹת", על עצמו, כיצד הוא "מְכַוֵּן אֶת הַלֵּב לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ רְאִיתִיהוּ עוֹזֵב בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה", ועל ארצו, ישראל: "אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת".

אולי מוטב לנו להניח את הצעיר יפה התואר על קו החוף שליד חדרה, לראות אותו בעיני רוחנו פוסע לתומו על שפת הים, חושב על בדידותו של החוף ועל צערו הנטוש, ולא יודע עדיין מאומה על הצער שיחוש כשבנו הבכור, ליאור יונתן, יישאר לעד בן 21.

סיפורו של שיר x net