מי לא שומעים בלבם את השיר הזה בכל פעם שיורד גשם, והם פוסעים ברחוב, לבד או בצמד, עם מטרייה מעל הראש? אני בטוחה שכל בני הדור שלי מפזמים לעצמם את המילים הלא נשכחות ההן, אלה שמקושרות כמעט מאליהן אל  כל גשם שיורד ואנחנו מחוץ לבית, פוסעים: “שנינו יחד מטרייה אחת…”

השיר היה ב-1963 חלק מהתוכנית “שמש במדבר” של להקת הנח”ל: מחזמר קומי שכתבה עדנה שביט. נושאו היה – המשמעת בצבא. במרכזו של המערכון היה רומן בין חייל וקצינה שנושאים את אותו שם משפחה. נעמי שמר כתבה את כל השירים בתוכנית, והם הנחילו פרסום רב לה וללהקה. בין חברי הלהקה היו אז שניים שהצליחו מאוד בהמשך דרכם האמנותית: המלחין והמעבד יאיר רוזנבלום (שהלך לעולמו ב-1996), והשחקן המוכשר כל כך טוביה צפיר, שממשיך מאז להופיע ולהצליח. 

מהתוכנית “שמש במדבר” נשארו עוד כמה שירים שחקוקים בתודעה ואהובים עד היום, ביניהם – “הטיול הגדול” (“יצאנו בבוקר אלול לצעוד ארבעים קילומטר…”), “מחבואים” (“חפש אותי…”), “עוד לא אכלנו” (“אנחנו עוד לא אכלנו שום דבר / ושום דבר עוד לא שתינו / אם אין שמפן ואין קוויר /תנו לנו לחם וזיתים…”) וכאמור – “מטרייה בשניים”, האהוב במיוחד:

אֵיזֶה מַזָּל הִכַּרְתִּי אֶת פָּנֶיךָ
אֵיזֶה מַזָּל: חִייַּכְתְּ אֵלַי פִּתְאוֹם
אֵיזֶה מַזָּל: הִצַּעְתָּ לִי לָלֶכֶת
יַחַד אִתָּךְ אָמַרְתְּ – יֵש מָקוֹם.

הפזמון הוא למעשה מעין סיפור קצר בחרוזים ובלחן: צעיר וצעירה נתקלו זה בזה ביום גשם, בדרכם (בנפרד) אל הקולנוע. התחיל לרדת גשם. לה לא הייתה מטרייה. הוא הציע לה מחסה.

לשמחתם הלא מדוברת הם איחרו לסרט, ולכן המשיכו להסתובב ביחד, חוסים מתחת למטרייה אחת, דילגו על שלוליות, וחשו ש”החיים יפים” וש”כדאי לחיות”.

אי אפשר שלא לחשוב כאן כמובן על “שיר אשיר בגשם”, סרטו הנודע מ-1952 של ג’ין קלי, שאף משחק בו בתפקיד הראשי, ומופיע בקטע הקלאסי והבלתי נשכח שבו הוא רוקד ושר בגשם שוטף, מתענג על המים הנִתָּכִים עליו ומשתעשע מהם.

תיאור הגשם העירוני בשירה של נעמי שמר מלבב: הרחובות השטופים, האור הצבעוני שהפנסים “בזבזו”, הברק והרעם שמקרבים בין האישה המבוהלת והגבר שמציע לה חיבוק מגן. 

אבל מה אז? מה קרה כשהגשם חדל? מה?

כבר שנים, אולי מאז ששמעתי את השיר לראשונה, אני תוהה ודואגת: מה – יכול להיות שהם נפרדו? וזהו? לצמיתות? ובכל פעם שיורד גשם, כשהם נזכרים באותו מפגש, בשניהם תחת אותה מטרייה, הם מרוחקים זה מזה? הם נשארו רק כזיכרון רגעי מתוק אבל חד פעמי? 

שוב ושוב אני חוזרת אל השורות ומנסה להשתכנע ש-לא! הם לא נפרדו! לא ייתכן! שהם עדיין ביחד, חיים באושר ובעושר, עד עצם היום הזה. שהזיכרון ההוא משותף להם ביחד, ביחד! שהמפגש ההוא לא היה חוויה אחת קצרה שנגוזה בלי להותיר עקבות במציאות, שהם ממשיכים לאהוב. שהם התחתנו, ויש להם ילדים ונכדים (וכבר, אולי?, אפילו נינים…)

מה דעתכם? 

“אני כותבת רק לפי הזמנה, אבל ההזמנה החיצונית חייבת לפגוש הזמנה פנימית,” אמרה לא פעם נעמי שמר וסיפרה כי מבחינתה לא הייתה סתירה בין הצורך לכתוב כמענה לבקשה חיצונית, למשל – למופע שנקבע כבר או לזמר שפנה אליה – ובין הצורך האישי שלה להתבטא ולספר על רגשותיה ומחשבותיה, או לפנות אל זולתה באמצעות שיר שכתבה (כמו למשל בשיר “תרנגול בן גבר”, שנכתב לכבוד חתונתם של ידידים).

ב-1964 פנה אל שמר במאי הקולנוע מנחם גולן, וביקש ממנה לכתוב שיר שיצטרף לפס הקול של סרטו החדש, “דליה והמלחים”, סרט שלווה באותם ימים בשערוריה זוטא: הוחלט לצלם אותו אחרי שבוטלה הפקתו של סרט אחר, “פנים חדשות במראה”, וזאת “בגלל מחלוקת על תנאי החוזה עם השחקנית הראשית דינה דורון”, כפי שנכתב בעיתון מעריב בינואר 1964.

“דליה והמלחים” היה סיפור על דליה, צעירה ילידת ישראל שעברה לקנדה עם בני משפחתה ובשל געגועיה לארץ התגנבה בקוויבק לאוניית משא כנוסעת סמויה. המלחים שמגלים אותה לאחר שחפציהם נעלמים, משתדלים להגן עליה ולהסתיר אותה מפני רב החובל הקשוח (וגם מכיוון שהיא חננית ומוצאת חן בעיניהם… את דמותה גילמה שחקנית צרפתייה יפהפייה, ורוניק ונדל.)

“שיר הוא חתונה בין הזמנה פנימית והזמנה חיצונית”, הסבירה נעמי שמר, והשיר שכתבה לטובת “דליה והמלחים” מדגים זאת. הנה מילותיו:

הָרוּחַ וְהַחשֶׁךְ וְהַמַּיִם
זוֹכְרִים מִלִיל אֶתְמוֹל אֶת צַעֲדךְ
הַקֶצֶף שֶׁמָּחָה אֶת עַקְבוֹתַיִךְ
יוֹדֵעַ שֶׁהָיִית כָּאן לְבַדָּךְ 

אֲנִי כְּעוֵּר אַחֲרַיִךְ הוֹלֵךְ
רוּחַ בַּחשֶׁךְ נוֹשֶׁקֶת לִפְנֵי הַמַּיִם
שׁוּב לֹא יָאִיר אֵלַי בַּחוֹף בְּעָברֶךְ
צְחוֹר–הָחְבַצֶלֶת בִּשְׁחוֹר-שְׂעָרֶךְ 

הַמַּיִם וְהָרוּחַ וְהַחֹשֶׁךְ
אָמְרוּ לִי שֶׁעָבַרְתְּ כָּאן יְחֵפָה
מַדּוּעַ לֹא הָיִיתִי כָּאן לִלְחשׁ לָךְ
חַכִּי לִי, נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ… 

הַחֹשֶׁךְ וְהַמַּיִם וְהָרוּחַ
עוֹנִים לִי בְּחִידָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף
הוֹ מָה הֵם הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאוּ לָךְ
בְּלַיְלָה בְּלִי יָרֵחַ אֶל הַחוֹף

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ… 

השיר מתאר את הגעגועים הנוגים של מישהו שמחפש אחרי אהובה נעלמה: מישהי שהתהלכה לבדה על החוף, ואין לדעת מה בדיוק קרה לה: השיר רומז על, אולי, היעלמות, טביעה, הליכה לעבר “הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאו” לאותה אישה “יְחֵפָה”, “נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה”, הגלים שסחפו אותה לתוכם בעודה עונדת לשערה חבצלת לבנה שבוהקת בחשכת הלילה. 

צר לו לדובר על שלא היה לצדה. הוא יודע שאותה חבצלת לא תאיר לו עוד, כי הקצף מחה את עקבותיה. כמו עיוור הוא ממשיך לחפש אותה, אך לשווא.

והנה, מסתבר שהרקע לכתיבת השיר איננו באמת התאבדות, אלא שהוא מנציח כמה רגעי תוגה שחשה נעמי שמר בערב אחד שבו התקבצו לעתים מזומנות חבורות עליזות על חוף אכזיב שבגליל המערבי, חוף שנחשב באותם ימים מקום אתר בילוי חביב על אנשי הבוהמה התל אביביים. אלי אביבי שגר שם אפילו הכריז על הקמתה של “מדינת אכזיב” בהנהגתו. בקיץ ובחגים נהגו להגיע לשם צעירים שהתענגו על תחושת השחרור והחופש שהקנה להם המקום.

נעמי שמר נסעה לשם ערב אחד עם חברה, אבל לא השתלבה בעליזות. מן הסתם נפרדה מהחבורה ופסעה לה לבדה על החוף. מתוך תחושת הבדידות של אותו ערב נולד השיר, שאותו ביצעה שלישיית גשר הירקון. הוא זכה להצלחה רבתי, וזמרים רבים שרו אותו מאז שנוצר לראשונה. עד היום משמיעים את השיר ברדיו, והוא אף העניק את שמו לסרטו הדוקומנטרי של יהלי גת שעסק בנעמי שמר ובמורשתה התרבותית.

כך הונצחו הקולות אשר קראו לנעמי שמר, והם ממשיכים עד היום להדהד באוזנינו.

בתחילת שנות ה-50 חיה נעמי שמר עם גדעון שמר, צעיר שזה עתה נישאה לו, בקיבוץ הולדתה, כנרת, באחד מהצריפים השוודיים שבהם שיכנו זוגות צעירים בחלקו הצפוני של הקיבוץ.

אחד הזוגות השכנים להם היו בת הקיבוץ, זיוה זמירין ובן זוגה, אליהו ליש, שמוצאו מעין חרוד.

לכבוד חתונתם של שכניה חיברה נעמי שמר את אחד מפזמוניה הראשונים שנהפך לימים ללהיט, שכן כשנה אחרי החתונה שרה אותה להקת פיקוד מרכז בתוכניתה “פשיטה בכפר”. השיר נקרא “תרנגול בן גבר”, והנה מילותיו (ללחן של יוחנן זראי): 

תַּרְנְגוֹל אֲנִי, תַּרְנְגוֹל קָטָן
מִי עוֹד כָּמוֹנִי גַּנָּן
קוּקוּרִיקוּ!

לֹא אֵת לִי וְלֹא מַעְדֵּר
קוּקוּרִיקוּ!
וַאֲנִי חוֹפֵר וְעוֹדֵר
קוּקוּרִיקוּ!

בּוֹאוּ, רְאוּ
אֲנִי חוֹפֵר וְעוֹדֵר
וְלֹא אֵת לִי וְלֹא מַעְדֵּר
קוּקוּרִיקוּ!

והנה גרסתה המפוארת של אחינעם ניני, שמפליאה לשלב ולבצע את השירים הקלילים הללו בקול אופראי מרהיב ומשעשע. את שירתה מלווה התזמורת הסימפונית ירושלים, בניצוחו של אילן מוכיח. ניני שומרת בשירתה על הרוח ההיתולית, ועם זאת מעניקה לשירים נופך קלאסי משובח. קשה להאמין שלא מוצרט בכבודו ובעצמו הלחין אותם. 

וכך יצא לו שיר ממסיבה אינטימית בחדר האוכל  הקיבוצי, הגיע אל אולם הקונצרטים, ומכל המקומות שבהם הושר בא והתנחל בלבבות. 

“את יכולה להיות ליברלית עד מחרתיים, אבל אם גידלו אותך על כללי דקדוק מסוימים, את מקבלת צלקת כשאומרים אֶפגינו במקום הִפגינו. החיריק הלך לאיבוד וגם הה”א נעלמה לבלי שוב.”

כשמו של הספר “על הדבש ועל העוקץ”, הלקוח מאחד משיריה הידועים של נעמי שמר, כן גם תוכנו: טובל במתיקות נעימה, אופף את הלב בנועם, ועם זאת – מסתיר בתוכו גם את העוקץ המגיע, כנראה באופן בלתי נמנע, ביחד עם הדבש.

אין ספק שאת הביוגרפיה שלפנינו כתב מוטי זעירא באהבה רבה לנעמי שמר, והאהבה הזאת מידבקת. כשגומרים לקרוא את הספר קשה שלא לאהוב את הדמות העומדת מאחורי שלל הפזמונים המוכרים לכל אחד מאתנו, אלה שמלווים אותנו כבר שנים כה רבות, עד כי הופתעתי לגלות שחלקם הם פרי יצירתה, שכן היה נדמה לי שהם קיימים מאז ומתמיד, מעין נכס צאן ברזל תרבותי שלנו, שנוצרו מאליהם…

לפני שאפרט עלי להדגיש את חלקו של העוקץ הכי גדול, שמוטי זעירא רק מתאר, בלי לנקוט עמדה. מדובר כמובן בעמדותיה הפוליטיות של נעמי שמר, ובתמיכתה הנחרצת בגוש אמונים. משפט אחד שמצוטט מפיה זעזע וקומם אותי במיוחד (כמו, כנראה, גם את בתה, שהייתה פעילה בשלום עכשיו!): “הפיקציה הזאת, שזו מדינה דמוקרטית, זו לא מדינה דמוקרטית, זו מדינה יהודית! לנו יש חוק השבות, להם אין את זכות השיבה”.  קשה היה  מאוד להישאר שוות נפש אחרי הדברים הללו (שמגיעים לקראת סופו של הספר, בעמוד 452 מתוך 470 עמודים, ללא הנספחים). הם מבטאים בדייקנות את הבעיה האיומה שנעמי שמר לא הרגישה בעצם בצורך להתמודד אתה: התהליך שמובילים מי שמחזיקים בדעותיה יביא למדינה שדוגלת ומכתיבה אפרטהייד רשמי.  מבחינתה של נעמי שמר זאת עובדה שאינה אמורה להטריד אותנו. לי, כמו לרבים אחרים, קשה להשלים עם העמדה הזאת.

ולמרות זאת, עלי להודות, צדדים רבים בדמותה של האישה הזאת כבשו את לבי. הישירות, היושר, חוש ההומור, הנדיבות, וכמובן – הכישרון העצום. הפזמונים הרבים מספור, מילים ולחנים, מגוונים ומרנינים, אוצרות שלמים שממשיכים לשמח רבים כל כך לאורך זמן רב כל כך.

הדוגמאות לכל התכונות הנפלאות הללו רבות מאוד ומפוזרות לכל אורכו של הספר. הנה לדוגמה אפיזודה קצרה מחייה: פעם, בשנות ה-90, נתקלה באקראי ברחוב בעולה חדש. התפתחה ביניהם שיחה, ולאחר שהאיש, שאותו כלל לא הכירה, תינה את צרותיו, החליטה, בשיתוף עם בעלה, לאפשר לו ולבני משפחתו לגור בלי שום תמורה כספית  בדירת אמו בתל אביב, שהתפנתה זמן מה לפני כן כשהאם הלכה לעולמה. אותה משפחת עולים חיה בדירה בחינם במשך 15 שנה, ורק אחרי שמצבם הוטב התעקשו להתחיל לשלם דמי שכירות!

זוהי רק דוגמה אחת מרבות, וכולן מרגשות מאוד. כך למשל בימי חייה הכמעט אחרונים, החליטה המשפחה לצרף אל המטפלים בה את אמילי, אישה פיליפינית. כשנודע לנעמי שמר שאמילי מיטיבה לצייר, “החליטה שצריך לעשות משהו למען קידומה המקצועי. היא טרחה וגילתה כי במתנ”ס רוזין מתקיים חוג ציור למבוגרים. היא רשמה אותה בלי ידיעתה, שילמה על החוג, ושילחה את אמילי פעם בשבוע לחוג, ‘שתתאוורר קצת.'” לכאורה זאת מחווה פשוטה ולא הירואית במיוחד, אבל כשמשווים אותה ליחס שמהגרות עבודה רבות סובלות ממנו, יש בה בכל זאת נקודה של זכות לטובתה של שמר.

נעמי שמר הייתה שנונה ומשעשעת בחריפות ובהומור. הדוגמאות רבות ופזורות לאורך הספר. כך למשל כשחזרה מארצות הברית וראתה כלב עושה את צרכיו ברחוב ובעליו אינו מעלה בדעתו לנקות את מה שהותיר, אמרה “חזרתי מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לארץ המגבלות הבלתי אפשריות”.

הייתה בה בנעמי שמר עוצמה רגשית נדירה. הנה למשל תיאור התנהגותה בערוב ימיה: “בביקור הרופאים ביקשה נעמי לדעת מה צפוי לקרות עתה. הם הסבירו לה שהריאות יקרסו מהנוזלים, ואז יחברו אותה למכונת הנשמה כדי להאריך ככל האפשר את חייה. ‘יש לי משהו חשוב להגיד לכם,’ הכריזה, ‘בכל מה שקשור לתחילת החיים, הרפואה הגיעה להישגים מדהימים: הפריות מבחנה, לידה בכל השיטות האפשריות, הצלת פגים. אבל בעניין המוות אתם גלמים גמורים! אני בת שבעים וארבע, היו לי חיים שלמים, ואני לא צריכה עוד יום, עוד שעה, עוד דקה! במקרה כזה, דוקטור, אני מבקשת שתעזרו לי ללכת חזק, מהר ואלגנטי!’ הרופא הראשי ניגש אליה ולחץ את ידה בהתרגשות.”

אבל עוד לפני כן, כשחוקר הספרות דן מירון תקף אותה במאמר חריף וחסר רחמים, שהכאיב לה מאוד, היא החליטה לא להגיב וכשניסו לפנות אליה עיתונאים סירבה לדבר על כך, ובסירובה השתמשה בפסוק מספר בראשית “בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי”.

היו לה השקפות עולם אמנותיות שמעניין לקרוא עליהן. כך למשל הסבירה כי “יש רבים הסבורים בטעות שהקול עומד במקום הראשון ברשימת החפצים האישיים של זמר. מבחינתי, הוא רק במקום העשרים, ובכלל לא האביזר הכי חשוב. אמנם ל[משה] בקר יש קול יפהפה, אבל גם כאן הוא לא תכלית הכול. זה כמו להגיד על סופר שיש לו עברית יפה. הקול, כמו השפה, הוא מעין כלי רכב. השאלה היא אם יש לו מה להוביל”.

היא אמנם הוכשרה כפסנתרנית וכמוזיקאית קלאסית ולמדה באקדמיה בירושלים, אבל גישתה למוזיקה, כך העידה על עצמה, הייתה נטולת “כל טיפה של קידוש השם”. מוטי זעירא מציין את “העליזות הקלילה של נעמי בבואה אל המוזיקה, לעומת הרצינות התהומית של אמה” שחלמה גם היא להיות מוזיקאית, אבל ההתפתחות שלה נקטעה באבה, עקב פציעה.

על יצירתה כתבה שמר: “אתה כותב לך במחשכים שירת יחיד אמיתית, ואחר כך קורה שהיא נעשית דגל”.

אכן, שירים רבים שלה נהפכו למעין דגלים, לא תמיד כאלה שהתכוונה להם. כך למשל את השיר “על כל אלה” כתבה כשיר נחמה לאחותה שהתאלמנה, אבל הוא נהפך למעין המנון של מפוני פתחת רפיח. נעמי שמר לא התנגדה לכך, כנראה מכיוון שהתנגדה בכל תוקף לפינוי, ואף חדלה להביע את עמדותיה אחרי שהתרחש, כי חשה שאין בכוחה להשפיע על המציאות.

“לך לא יהיה גיל מעבר, כי את התבטאת”, אמרה לה פעם אמה. אכן, אין ספק שחרף אכזבתה (בעניין הפינוי), היא התבטאה, והרבתה לעשות זאת, לא רק בדברים שאמרה, אלא בעיקר בשירים שכתבה והלחינה, ושממשיכים להתנגן בלבבות.

לקראת סופו של הספר מצאתי את עצמי כמעט מקווה שנעמי שמר לא תמות, וזהו שבח לכותבו, שהצליח להקים את דמותה ובעצם – כמעט לממש את תקוותי, ולחזור ולהחיות בין דפיו את האישה המרתקת הזאת, נעמי שמר.

“כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול.”

את הפסוק הזה כולנו מכירים היטב מההגדה. וגם את השאלה החוזרת הבאה בעקבותיו: “מה הוא אומר?” הכתוב מצטט את דברי כל אחד מהבנים: החכם שואל “מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה’ אלוהינו אתכם?”, הרשע –  “מה העבודה הזאת לכם?”, התם – “מה העבודה הזאת לכם?” וזה שאינו יודע לשאול אינו אומר מאומה.

על כל אחת מהשאלות, גם על זאת של האח השותק, ההגדה משיבה. לחכם, שרוצה לדעת הכול על יציאת מצרים, היא עונה: “אין מפטירין אחרי הפסח אפיקומן”. לתשובה זאת יש פרשנויות רבות. על פי אחת מהן הכוונה לכך שבפסח מסתפקים באכילת מצה בסוף הארוחה, במקום לאכול דברי מתיקה. את התשובה הזאת אפשר להקביל למה שעונים על הקושיה הראשונה: “הלילה הזה כולו מצה”.

לרשע משיבים: “לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה’  בצאתי מארץ מצרים. לי ולא לו. ואילו היה שם לא היה נגאל.” ההגדה משקפת בפני הרשע את רשעותו, המתבטאת בכך שהוא מוציא את עצמו מהכלל, מקניט ומתריס, ומבהירה: עם עמדה ספקנית ומרוחקת כמו שלו, הרשע לא היה נגאל בזמן יציאת מצרים. התשובה מקבילה לקושיה השנייה: “הלילה הזה כולו  מרור”.

לתם, אדם פשוט שאינו יודע הרבה, ההגדה משיבה:  “בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים.” מאחר שהוא רוצה לדעת, מספרים לו את סיפור יציאת מצרים כהווייתו. וזוהי הקושיה השלישית: “הלילה הזה אנו מטבילין שתי פעמים”: צריך להסביר לו שוב ושוב, כדי שיבין.

שאינו יודע לשאול מופיע בהגדה אחרון. התשובה לאדישותו, לעצלותו, “את פתח לו. שנאמר: ‘והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים'”. אותו, על פי ההגדה, צריך לדרבן. והתשובה המקבילה לקושיה הרביעית: “הלילה הזה כולנו מסובין”: עליו להצטרף, להתעורר, להתעניין.

אחת הפזמונאיות הישראליות החשובות והפוריות ביותר, נעמי שמר, כתבה את השיר “ארבעת האחים”, שמתכתב עם ארבעת הבנים בהגדה של פסח:

ביום בהיר ונהדר
יצאו מתוך ההגדה
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול

וכשארבעת האחים
יצאו לנוע בדרכים
מיד מכל ארבע רוחות
פרחים הגיעו וברכות
מיד מכל ארבע רוחות
פרחים הגיעו וברכות

פגש חכם בחכמה
אהב התם את התמימה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה

וזה שלא ידע לשאול
לקח את היפה מכל
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה

לאן הובילו הדרכים?
היכן ארבעת האחים?
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי.

נעמי שמר נולדה אמנם בקבוצת כנרת, שחבריה היו חילוניים גמורים, אבל היא עצמה פיתחה זיקה מיוחדת לתנ”ך ולמקורות. בתום מלחמת ששת הימים אמרה: “אחרי המלחמה הזאת הורדתי את המירכאות מפסוקי התנ”ך”.

שמר כתבה שירים רבים על דמויות מהמקרא: על שם חם ויפת, על גדעון ועל יעקב, על עקדת יצחק ועל שירת דבורה, היא שאלה “למה צחקה מיכל”, ציטטה את אליהו הנביא וייחלה לחבלי משיח.

בשיר “ארבעה אחים” נראה כאילו חמדה לצון: הארבעה חמקו בשירה מתוך ההגדה, ושלושה מהם נענשו כהוגן: כל אחד מהם מצא זיווג זהה לו עצמו: החכם נשא לאישה חכמה, הרשע – מרשעת, והתם תמה כמותו. האם נישואים אלה יכולים להצליח? השאלה תקפה לא רק בעניין הרשע והמרשעת שחייהם יהיו בלי ספק קשים וספוגים ברוע הדדי. גם שני תמימים עלולים להכשיל זה את זה באי מעשיות, ושני חכמים עשויים לשקוע עמוק מדי בתוך חוכמתם המשותפת. היחיד שזוכה אצל נעמי שמר לשוב למקומו הטבעי, אל ההגדה, הוא זה שאינו יודע לשאול: הוא פוגש את היפה מכולן, הם משלבים ידיים בהרמוניה וחוזרים מהנדודים המייגעים ברחבי העולם.

ובעצם, נעמי שמר מצרפת אותנו אל מי שאינו יודע לשאול: בבית האחרון היא מסבירה שאין טעם לתהות לאן נדדו כל האחים, כי “אסור לשאול יותר מדי”. משמע: עלינו ללמוד דווקא מהאח הרביעי, זה שההגדה אינה מפארת אותו, אלא מניחה אותו במקום האחרון, אחרי הרשע והתם.

מי שמכיר את העמדות שהחזיקה בהן נעמי שמר – היא דגלה בחזון ארץ ישראל השלמה, שאפה ליישב את כולה והזדהתה בגלוי עם המתנחלים – עשוי לראות בשיר לא רק נימה של שובבות, אלא גם ביקורת מובלעת כלפי האחים, שיצאו לנוע בדרכים ונפוצו אל ארבע רוחות תבל, במקום להישאר במקום המיועד להם. במשפחות שבהן נוהגים לצרף את “ארבעת האחים” של נעמי שמר אל ההגדה ולשיר אותו ליד שולחן ליל הסדר ודאי מסתפקים בכך שהוא קורץ אל ההגדה ומעניק לה נופך קליל ועכשווי.