תגית: ניר ברעם

מייקל דובס, "שישה חודשים ב-1945": מדוע הוטלה הפצצה על הירושימה?

מה משפיע יותר על המציאות, מהלכה של ההיסטוריה "המתנהלת מתוך עצמה", או בני אדם, מנהיגים, הניצבים "בלב הסיפור" והם "הקובעים את התפתחותם של מאורעות גדולים"? את השאלה הזאת מציג מחברו של הספר שישה חודשים ב-1945, רוזוולט, סטלין, צ'רציל וטרומן ממלחמת עולם למלחמה קרה לקראת סיומו, ומגיע למסקנה שלשני הכוחות הללו יש עוצמה רבה, ושאי אפשר בעצם להפריד ביניהם.

זאת בעיניי מסקנה קצת מוזרה, ואפילו מופרכת, לאור כל מה שקדם לה. הספר, שלישי בטרילוגיה שכתב דובס על המלחמה הקרה, בוחן את המהלכים שהובילו אליה, ומתאר את האנשים רמי הדרג שעיצבו את מציאות חייהם של מאות מיליוני בני אדם. כפי שנכתב בצדק על גבו של הספר, דובס ניחן ביכולת סיפורית ותיאורית יוצאת מהכלל. הקריאה של הספר מרתקת, כי הוא מעורר את התחושה שאנחנו, ביחד עם המחבר, נוכחים בשעת מעשה במקומות ובאירועים שהוא משחזר בפנינו.

מטרתו של דובס לאתר את מקורה של המלחמה הקרה, שניתח בשני ספריו הקודמים. עתה הוא מבקש להבין מה הכוחות שיצרו אותה. המעקב שלו אחרי ההתפתחויות מרתק כמו ספר מתח, גם אם סופו ידוע, לכאורה, ובעצם כלל וכלל לא, שהרי כיום מדברים שוב על חידושה של אותה מלחמה. אמנם קשה לכנות את מה שמתרחש קרוב מאוד לגבולנו כמלחמה "קרה", ובעצם אין לדעת לאן מובילים המהלכים העכשוויים. נראה כאילו הם מוליכים לקראת התנגשות בלתי נמנעת, ואי אפשר אפילו לדעת מי יהיו הצדדים הניצים.

ששת החודשים המתוארים בספר נפתחים בוועידת יאלטה. את האירוע ההיסטורי מכירים כולם, כמו גם את התצלום האיקוני של שלושת מנהיגי בנות הברית, שבקרוב ינצחו את גרמניה: צ'רצ'יל וסטאלין היושבים משני צדדיו של רוזוולט. אבל מה בדיוק קרה שם? כמה זמן נמשכה הוועידה? מה הניע את האנשים שהשתתפו בה? מה רצו להשיג? במה הצליחו ובמה נכשלו? והכי חשוב: מה היו ההשלכות של ההחלטות שהגיעו אליהן?

אנחנו מלווים את רוזוולט בדרכו הארוכה ליאלטה: הפלגה, טיסה, נסיעה ממושכת במכונית. עוקבים אחרי הנופים וההרס שהוא רואה. לא בכדי הטריח את עצמו עד חצי האי קרים הנשיא המרותק לכיסא גלגלים שמחלתו החמירה מאוד באותם ימים (כעבור כמה חודשים הלך לעולמו). היה לו ברור שאם הוא רוצה להשפיע על גורל העולם (והוא רצה!), ולהביא לכך שאחרי המלחמה יזכו תושבי הארצות באירופה בחופש ובשלטון דמוקרטי, עליו להתמודד עם סטלין ולנסות להציב את כל כובד משקלו בעימות הצפוי. לא זו בלבד, אלא שהמלחמה טרם הסתיימה. ההכרעה – הכנעתה הסופית של גרמניה, ובהמשך גם של יפן – חייבה מאמץ מלחמתי נוסף, ורוזוולט ידע היטב שככל שהרוסים יתאמצו יותר, ליתר דיוק – יאבדו יותר חיילים – כך ייהרגו פחות אמריקנים. הפערים בקורבנות כבר היו ברורים: יותר משמונה מיליון הרוגים מקרב החיילים הסובייטים, לעומת קרוב למיליון אמריקנים ובריטים, ביחד. מאחר שהסובייטים הקריבו יותר, הם חשו שזכותם לקבל יותר, כמנצחים. בוועידת יאלטה דרש סטלין שאחרי התבוסה תקבל ארצו  פיצויים נרחבים, הוא דיבר על מילארדי דולרים. כמו כן תבע לזכות בשליטה בארצות מזרח אירופה, בעיקר בפולין, ולקבוע בעצמו את שיטת הממשל שתונהג שם. מנהיגי המערב לא הסכימו לשתי הדרישות הללו.

גם אחרי התבוסה של גרמניה אפשר היה לראות את השוני בתפיסת העולם המערבית לעומת זאת הסובייטית: אלה מוטרדים מכך שיש להאכיל את האוכלוסייה האזרחית בגרמניה המרוסקת, ואלה בוזזים ככל יכולתם, וממשיכים לתבוע פיצויים.

כל אלה עובדות ידועות. החידוש בספר בפרטים הקטנים, היומיומיים שהוא מביא בפנינו. למשל − תיאור הארמונות השונים, שבהם שהו כל אחד מהמנהיגים במהלך הוועידה. הפער הבלתי נתפש בין המצוקה וההרס המוחלט שהותירו הגרמנים בנסיגתם, הרעב ששרר בחצי האי קרים, ולעומתם – הסעודות המופרזות בכל קנה מידה, שבהן האביסו ביאלטה את האורחים הנכבדים. התנאים ההיגייניים הירודים – עשרות אנשי הפמליה שנאלצו לחלוק בית שימוש אחד ("לאחר מעשה הסכימו צירי הוועידה שחדרי האמבטיה ובתי השימוש היו הנושא הנדון ביותר בוועידת יאלטה, חוץ מהמלחמה עצמה") – לעומת הפאר המטורף שבו עטפו את המנהיגים: המיטה הענקית שצ'רצ'יל דרש, המשקאות: "כוסית שרי בחדרי לפני ארוחת הבוקר, כמה כוסות ויסקי וסודה לפני ארוחת הצהריים ושמפניה צרפתית וברנדי עתיק לפני שאני הולך לישון בלילה", ועוד תפנוקים רבים.

מעניינים במיוחד כל הציטוטים המוגשים לאורך הנרטיב, המעניקים מבט אל נבכי הנפשות הפועלות. לדוגמה, דבריו של רוזוולט, בדרכו אל הוועידה: "כולם מרחמים עליי כי אני צריך להתעסק עם צ'רצ'יל ועם סטלין, הייתי רוצה שמדי פעם בפעם ירחם מישהו גם על צ'רצ'יל ועל סטלין".

דובס בוחן את האנשים הללו, חושף בלי כחל ושרק את דמותו הדמונית של סטלין, את ערמומיותו הטרחנית-משהו של צ'רצ'יל, ואת האינטליגנציה הרגשית יוצאת הדופן של רוזוולט, שמאמציו לגבור על קשייו הגופניים − הוא כבר היה אז ממש בערוב ימיו − מעוררים התפעלות. אנו חווים את האישיות הפסיכופתית של סטלין, שאצלו "אפילו מוגי הלב הופכים לגיבורים, ומי שלא נהפך לגיבור נהרג." אפשר להבין את בסיסה של המלחמה הקרה כשרואים את השוני העצום ביחס של הסובייטים והאמריקנים לשבויי מלחמה בני ארצם. אצל סטלין, מי שנפל בשבי היה מוג לב שיש להוציאו להורג או לפחות לשלוח אותו לגלות בסיביר, עם שובו הביתה. אפילו כשבנו היחיד (הייתה לו גם בת), נפל בשבי, סירב האב לפדות אותו והיה גאה כשנודע על התאבדותו של הבן. שבויים רוסיים לא רצו לשוב לארצם. שבויים אמריקנים עשו הכול כדי לחזור הביתה. את הצבא האדום אפיינו "הלהט, האכזריות, וההתעלמות המוחלטת מהמחיר בחיי אדם", לעומת האמריקנים שעיכבו את הנחיתה בנורמדי בשל החשש משיעור האבדות הגבוה הצפוי.

מדהים במיוחד להבין איך כמה גברים שנמצאים בקצה הפירמידה האנושית חורצים את גורלם של מאות מיליונים. בספר מוצגת פתקה ששרבט צ'רצ'יל בעיפרון, ובה מספרים וחלוקות: "הונגריה 50/50, בלגיה 75% רוסיה, 25% ארצות הברית" וכן הלאה. ואחרי השרבוטים הללו, אחרי ההסכמות הכלליות, הם הלכו לשתות. או לאכול עוד ארוחה שכללה 25 מנות, לא פחות, או להקשיב לנגינתם של מוזיקאים שהוטסו במיוחד לשם כך. הם התווכחו על עתידה של פולין, שבסופו של דבר הופקרה: בדיעבד הודה צ'רצ'יל שלא קלט את ההבחנה בין שני יובלים של נהר האודר, וגם רוזוולט לא הבין את משמעות הפרט, ולא ידע שמדובר על שטח שגודלו כשל מדינת מסצ'וסטס ובו 2.7 מיליון תושבים: הוא "לא קרא את נייר העמדה שהכין משרד החוץ של ארצות הברית"!

אחד הוויכוחים בין סטלין לנשיא ארצות הברית מעלה על הדעת סוגיה אחרת, שהתעוררה לאחרונה במשנה תוקף בסרטו התיעודי של ניר ברעם, "הארץ שמעבר להרים". בשיחות עם פלסטינים מציף ברעם את השגיאה המהותית של השמאל הישראלי: אלה מדברים על נסיגה לגבולות 67, ואלה תובעים חזרה לגבולות 47.

שיח דומה אפשר לשמוע בוועידה נוספת, שנערכה בברלין, אחרי תבוסת גרמניה:

"'שלושת הגדולים' [הנשיא האמריקני, ראש הממשלה הבריטי והרודן הסובייטי] לא הסכימו אפילו על עניינים בסיסיים כמו צורתה של גרמניה לאחר המלחמה. סטלין גזל נתח גדול משטחה והעביר אותו לפולין בלא להגיע להסכם עם בעלות הברית. הוא התעקש שגרמניה הנה מה שהפכה להיות לאחר המלחמה. לא קיימת שום גרמניה אחרת.

'מדוע לא נאמר גרמניה של שנת 1937?' שאל טרומן.

'פחות כל מה שהיא איבדה,' השיב סטלין איננו יכולים להתחמק מתוצאות המלחמה.'"

כמה מוכר.

מזעזע במיוחד לקרוא, לקראת סוף הספר, על המהלכים שהובילו להטלת פצצת האטום על הירושימה ועל השיקולים שהביאו למעשה. האמריקנים ניצחו באותו שלב במרוץ החימוש. הייתה בידיהם פצצת אטום, והניסוי המקדים שערכו הוכיח שהיא פועלת כמצופה.

(בעניין המירוץ להשגת פצצה גרעינית מספר דובס אנקדוטה מרתקת: גאורגי פלרוב, פיזיקאי שהתמנה לדרגת קולונל בנקוו"ד –השירות החשאי הסובייטי – כתב לסטלין והזהיר אותו שהאמריקנים עובדים בלי ספק על פיתוח מתקן גרעיני. את התובנה שלו ביסס על אבחנה מחוכמת: "הוא עיין בכתבי עת לפיזיקה מארצות הברית בספרייה המקומית והבחין שאין מאמרים על ביקוע גרעינים, נושא שתפס עד אז מקום חשוב בחדשות. בכירי הפיזיקאים של המדען באמריקה ובבריטניה חדלו לפרסם את תוצאות עבודותיהם. המסקנה הייתה ברורה: המדענים גויסו למיזם צבאי סודי ביותר והם נתונים להשגחת הצנזורה.")

טרומן, שהחליף את רוזוולט לאחר שזה הלך לעולמו (טרומן האלמוני נבחר להיות סגן נשיא בשל שיקולים פוליטיים: באישיותו האפרורית, כך סבר רוזוולט, לא איים טרומן על אף אחד. כשנאלץ להחליף את רוזוולט חש, ואף אמר במפורש, שהתפקיד שנקלע אליו גדול עליו!), הבין שהפצצה תעניק לאמריקה כוח אדיר. אם ישתמש בה, יוכל להוכיח לרוסים שאמריקה היא מעצמה שאינה צריכה עוד לחשוש מפניהם.

הקיסר היפני שיגר מסרים של כניעה, הן לברית המועצות והן לארצות הברית. אבל לסטלין היה חשוב לתקוף בכל זאת את יפן. הוא רצה להשתלט על סין, ולשם כך היה חייב לסלק את היפנים ממנצ'וריה. הוא הפתיע את היפנים ותקף אותם עם כוח של מיליון חיילים וחצי.

בו זמנית היה לטרומן חשוב להוכיח לסטלין שהכף הוטתה לטובת אמריקה, כי יש לה עכשיו נשק רב עוצמה, והיא מעתה המעצמה החזקה ביותר בעולם.

אכן, הטענה המקובלת היא שראשי הצבא היפני סירבו להניח את נשקם. לכאורה – אמריקה נאלצה להטיל את הפצצה על הירושימה כדי לשכנע את היפנים להיכנע.

אבל לנוכח התיאור המובא בספר שלפנינו קשה להימנע מהחשד המחריד, לפיו ייתכן מאוד שהטלת הפצצה לא נועדה רק, או בעיקר, למנוע אבדות רבות נוספות בקרב צבא ארצות הברית, אלא שימשה כמעין איתות ראשון ומשמעותי מאוד במה שמכונה "המלחמה הקרה".

דובס טוען כי הנשיא טרומן לא יכול היה בעצם לבלום את הטלת הפצצה. הוא משווה זאת לנסיעתה של רכבת שכבר יצאה לדרך. הנשיא קיבל את הידיעה על הטלת הפצצה על הירושימה כשהיה בדרכו חזרה הביתה, על סיפונה של אונייה, אחרי ועידה שהתקיימה בברלין.

ייתכן שדובס צודק. שהמהלכים ההיסטוריים היו חזקים מהאנשים שהתניעו אותם. ובכל זאת, הם היו שם, המנהיגים הללו, שהאזינו למוזיקה, שתו שמפניה, וחתמו על הסכמים, צווים ופקודות, גם כשלא הבינו עד תום את פרטיהם ואת משמעויותיהם.

Michael Dobbs Six Months in 1945, FDR, Churchill and Truman from World War to Cold War

לעברית: כרמית גיא


על האימה שחש העולם בימי המלחמה הקרה אפשר ללמוד מהסרט המזח, מאת כריס מרקר

יוסי גמזו, "בשערייך ירושלים": על מה חשבו הצוערות בקורס קצינות, יוני 70

בחודש יולי 1970, לקראת ערבו של יום קיץ לוהט, התרוצצו כמה עשרות נערות במתחם האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים. זה עתה סיימו מסע מפרך שנמשך כמה שעות, צעדו עד למבואות העיר. העלייה ברגל נועדה, כך הסבירו להן, לאפשר להן לחוות לכאורה משהו מהקושי שעמו התמודדו פורצי הדרך, לוחמי הפלמ"ח, בימי המצור על העיר. ועתה, מיוזעות וברגליים כאובות, עסקו בהכנות האחרונות לקראת המסדר. כולן התרגשו מאוד. בעוד זמן לא רב יעניקו להן סוף סוף את התג הנכסף – עיגול פלסטיק לבן שאותו יתחבו מתחת לסמל המתכת בכומתה שחבשו. מעתה ידע כל העולם שהן צוערות בקורס קצינות. עד כה התהלכו רק עם פסים לבנים על הכותפות. הנה כבשו עוד שלב חשוב בדרכן אל דרגת הקצונה שאותה יקבלו אלה שיצליחו בקורס, כשיסתיים.

אנדרטת הפורצים לירושלים. צילום:ד"ר אבישי טייכר. (מתוך ויקיפדיה)

ההכנות למסדר הושלמו. לפידים קטנים הוצבו כדי לסמן את הדרך. להבות האש הקטנות ריצדו כמכושפות. אורן האדמדם כמו שיקף את השמים שהתמלאו בצבעי השקיעה. החיילות הצעירות כבר התרעננו, שטפו את הפנים, מתחו את השיער, חלקן – בעלות התושייה שחשבו על כך מראש – אפילו החליפו לחולצות נקיות. עתה עמדו במקומותיהן בדום מתוח, האנדרטה מאחוריהן, פניהן אל ירושלים שנצנצה באורות הזהב שלה. ואז פצחו כולן בשירה:

עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִך, יְרוּשָׁלַיִם,
וְתוֹתָחֵינוּ מַרְעִימִים לָךְ שִׁיר-מִזְמוֹר.
וְרַק דִּמְעוֹת-הַגַּאֲוָה שֶׁבָּעֵינַיִם
נוֹטְפוֹת דּוּמָם עַל הַמַּדִּים וְהַחֲגוֹר …

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ.
צִיּוֹן, זֶה הָאֹשֶׁר שׁוֹאֵג בְּחָזֵנוּ, פִּרְאִי.
לִמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל מִקַּלָּע וְרִמּוֹן בִּשְׁעָרַיִך –
בְּדָמֵנוּ חֲיִי.
בְּדָמֵנוּ חֲיִי …

מִשֵּׁיךְ גְ'רָאח עַד נֵבִּי-סָמוּאֵל, לַיִל-לַיִל,
הָיוּ רוּחוֹת תש"ח שָׁרוֹת לָךְ, בְּדַרְכָּן:
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ… אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם
אַךְ לֹא שָׁכַחְנוּ – וַהֲרֵי אֲנַחְנוּ כָּאן!

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי …

אֵיכָה יָשַׁבְתְּ בָּדָד, שְׁסוּעָה בֵּין גִּדְרוֹת-הַתַּיִל,
וְאֵיךְ נִשְׁבַּעְנוּ לָךְ, עִיר מֶלֶךְ וְנָבִיא,
כִּי לֹא נִשֵּׁק נַעֲרוֹתֵינוּ עַל שְׂפָתַיִם
עַד אִם נִשַּׁק לַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי.

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי…

הַר-הַזֵּיתִים יוֹרִיק. נָכוֹן יִהְיֶה הַר-הַבַּיִת
וּפַטִּישִׁים יְהַדְהֵדוּ בָּךְ, חֵי נַפְשִׁי!
יְרוּשָׁלַיִם, כֹּהֲנַיִךְ וּלְוִיַיִך
בְּדַם בּוֹנִים בָּךְ אֶת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי …
צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי …

עִיר חֲלוֹמוֹת וְאֶבֶן, מַאֲכָל וָאַיִל,
פַּעֲמוֹנֵי-הַזְּמַן קָמִים בָּךְ לַהֲלֹם:
אֶת עִיר-שָׁלֵם הָיִית בְּטֶרֶם גְּבוּל וָתַיִל
וְאַתְּ תִּהְיִי מֵעִיר-שָׁלֵם לְעִיר-שָׁלוֹם …

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ
צִיּוֹן, זֶה רֵעַי שֶׁנָּפְלוּ הַיּוֹקְדִים בִּבְכִי.
לַמְּנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל כִּתּוּת-חֲרָבוֹת בִּשְׁעָרַיִךְ –
בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי,
בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי …

(מילים: יוסי גמזו לחן: יחזקאל בראון)

התמזגות מלאה התרחשה באותם רגעים בין החיילות למילים ששרו בכוונה רבה. הן שרו על רעים שנפלו. ביקשו מציון לשאול לשלום בחוריה ושבו וציוו עליה, או בעצם הבטיחו − "בְּדָמֵנוּ חֲיִי", סיפרו לה שכמו החיילים שקדמו להן, גם הן יהיו נכונות להקריב את עצמן למענה. הן שרו על דמעות של גאווה, וחשו בה בכל מאודן – התגאו בעצמן, בהצלחתן להגיע עד הלום, אל שערי ירושלים ואל השלב המתקדם בקורס, וחשבו גם על כל ההישגים שעוד נכונו להן.

שלוש שנים חלפו מאז שהסתיימה מלחמת ששת הימים שבה הרחיבה מאוד ישראל את גודלה. ירושלים אוחדה, חצי האי סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן נכבשו, וזיכרון הניצחון המרהיב היה עדיין צרוב בתודעתן של החיילות. לא היה להן ספק שהן נמנות עם הטובים, החזקים והצודקים. מלחמת יום הכיפורים תפרוץ רק בעוד שלוש שנים. המילה "מחדל" עדיין לא ריחפה באוויר. ממשלתה של גולדה מאיר טרם נפלה. 2,222 ההרוגים הנוספים מקרב חיילי צה"ל עדיין היו בחיים ולא ידעו מה צפוי להם במלחמה הקרבה ובאה. אפשר היה לשיר בשמחה גמורה את המילים הישירות, שאינן מסתוות מאחורי דימויים מורכבים או מסרים סמויים: התותחים שרים לירושלים. הבטחנו לא לשכוח אותך וכך עשינו. עד שבאנו היו בך רק גדרות תיל, אבל מעתה העיר תוריק מצמחייה והלמות פטישי הבונים תישמע בה. אנחנו אוהבים אותך יותר מאהבת גבר ואישה – ננשק את הכותל עוד לפני שננשק את נערותינו, וכן – את הבית השלישי נבנה בך. כך. בלי שום כחל וסרק:  "כֹּהֲנַיִךְ וּלְוִיַיִך / בְּדַם בּוֹנִים בָּךְ אֶת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי".

בימים אלה, כשחשדנותם של הערבים בעניין הר הבית ומסגד אל אקצא הולכת וגוברת ובפועל ירושלים כבר מזמן אינה מאוחדת (אפשר להיווכח בכך בתוכנית המקור בערוץ 10), קשה שלא לתהות כיצד התאפשרה התמימות המפחידה ההיא, לא רק של חניכות קורס קצינות יוני 1970, שהייתי אחת מהן, אלא גם של מחבר השיר. איך לא הבנו אז שהעיר לא ישבה "בָּדָד", שהרי חיו בה אנשים. ש"עִיר-שָׁלֵם" לא תוכל כך להפוך לְ"עִיר-שָׁלוֹם" ושגם אותו "כִּתּוּת-חֲרָבוֹת" המובטח בשיר ובנבואה הבלתי נשכחת של ישעיהו "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" אינו צפוי בעתיד הנראה לעין, כל עוד לא נשכיל להכיר בקיומו של הזולת ולכבד אותו ואת צרכיו.

(על העוולות המתרחשות, ולא רק בירושלים, אפשר גם לקרוא בספרו של ניר ברעם הארץ שמעבר להרים).

סיפורו של שיר x net

ניר ברעם, "הארץ שמעבר להרים": מדוע הוא ספר חובה

לפני כמה שנים גרתי בבית ששכן על פי תהום. היא לא ניכרה בפני השטח: הנוף שהשקפתי אליו היה גבעות טרשים שהוריקו בחורף ויבשו בקיץ, ובתים היו פזורים ביניהן ועליהן. האורות שנדלקו בבתים עם רדת ערב העידו שגרים בהם בני אדם, אבל מבחינתי הם חיו מעבר להרי החושך. לא יכולתי לדמיין שום דבר שקשור בהם, לא ידעתי על מה הם חולמים וחושבים ואיך נראה עולמם. לא היו להם מבחינתי שמות או כתובות. מחסום עצום ובלתי נראה חצץ ביני ובינם. בעצם, במרוצת הזמן הוקם גם מחסום שנראה לעין. הוא נקרא "גדר ההפרדה", שגבלה ב"שביל הפטרולים", עליו נסעו מדי פעם ג'יפים של צה"ל. כן, היישוב ההוא שכן ברובו מעבר לקו הירוק, וחלקו בתוך ישראל. שמועה לא מבוססת גרסה כי קו הגבול הלא נראה לעין עובר בחלקו בתוך אחד הבתים. הסלון כאן ובית השימוש שם. או להפך.

הייתה תחושה עזה של צרימה במבט על מציאות שלכאורה אינה קיימת מבחינתי, בידיעה שלעולם לא אפסע על הגבעות הקרובות אלי כמטחווי קשת, בהבנה שיש לאנשים שם כתובות, שיש לרחובות שמות וליישובים − זהות והיסטוריה, והם כנראה לא ייוודעו לי לעולם.

זאת אולי אחת הסיבות, אבל בהחלט לא היחידה והעיקרית, לעניין הרב שעורר בי הספר הארץ שמעבר להרים שכתב ניר ברעם. כי ברעם עשה מעשה: הוא נכנס לשם, אל הארץ הקרובה-רחוקה, התהלך בה, נפגש עם האנשים המאכלסים אותה, יהודים וערבים, שוחח אתם, התבונן בבתיהם ובשכונות המגורים שלהם, שאל אותם שאלות, תהה ביחד אתם מה משמעות חיינו, אלה לצד אלה, אלה ביחד עם אלה, ובעיקר בחן איך הם רואים את עתידנו המשותף.

ברעם כותב בהקדמה לספרו על הפיצול המוזר שבו חיים כולנו: מצד אחד כמו לא מאמינים בעתידנו כאן כישראלים במדינה שתמשיך להתקיים לעד, כפי שהיא. מצד שני – ממשיכים לנהוג כרגיל, יולדים ילדים, מתכננים תוכניות, כאילו החרב אינה תלויה מעל הצוואר, כאילו אנחנו לא חיים על פי תהום, או על לוע של הר געש. למנגנונים פסיכולוגיים יש תפקיד. בלי שנדחיק את ידיעת מותנו, לא נוכל לשרוד. אבל המנגנון החיוני הזה מזיק לנו ומסכן את קיומנו, כשמדובר במציאות שממנה אנחנו מתעלמים, בתקווה שבתמורה לכך גם היא תתעלם מאתנו. כי היא לא תעשה את זה.

באומץ לב מרשים, ולא משום נכונותו להיכנס לתוך מקומות שמרבית הישראלים חוששים להתקרב אליהם, אלא משום שהעז לפקוח את עיניו ולהביט במציאות, בלי לנוס מפניה ובלי להסיט את המבט או לעצום את העיניים, התהלך ניר ברעם באזור שאינו מכנה "יהודה ושומרון" כנהוג בשנים האחרונות, אלא "הגדה המערבית", כפי שנהגנו לכנותו מיד בתום מלחמת ששת הימים. (וגם, כך נהגו לומר אז, "השטחים המוחזקים"). שנים עשר פרקים יש בספר, וכל אחד מהם יוחד למפגשים שערך ברעם במקום כלשהו: מחנה הפליטים בלטה, המאחז אל מתן וההתנחלות מעלה שומרון, רמאללה, קיבוץ נירים, ירושלים שבתוך החומה, קדומים ואלון מורה, ירושלים הפלסטינית שמעבר לחומת ההפרדה, ישיבת עתניאל, בית ג'אלה ובית לחם, המאחזים שמחוץ להתנחלות איתמר וכפר יאנון, ברטעה, ג'בל מוכבר וראס אל-עמוד, במזרח ירושלים.

אי אפשר להפריז בעוצמתו של הדיווח על כל המפגשים הללו. ברעם הגיע אליהם כשאוזנו כרויה ולבו פתוח, והוא נכון להקשיב לכולם. לאלה שעם עמדותיהם הוא מזדהה, וגם למי שאליהם הוא מתנגד. אחת המסקנות החשובות שאפשר להסיק מדבריו היא שבמידה לא מעטה שני הצדדים, היהודים והפלסטינים, שוגים בחלום זהה, שהוא בעצם יותר ציפייה מחלום: ש"הצד השני" יתפוגג ויעלם מאליו. שהיהודים יחזרו לארצות המוצא שלהם (לאירופה, "אפילו למאדים", אבל לא לארצות ערב − לטובתם… הדאגה הזאת, כביכול, לשלומו של הצד השני אינה מאפיינת רק את הפלסטינים. ברעם מספר על פניות של צה"ל ושל הפרקליטות שביקשו מבית המשפט "להגן" על פלסטינים מפני התנכלויות של מתנחלים בכך שיאסרו על הפלסטינים להגיע לאדמותיהם ולעבד אותן…), שהפלסטינים ימצאו לעצמם מקום אחר – למה לא בירדן, למשל? − או שיהגרו מכאן בסיועם האדיב של היהודים המייחלים להסתלקותם.

ברעם שם את האצבע על אחת מאבני הנגף המשמעותיות ביותר, שמונעת כנראה את האפשרות להגיע לפתרון מוסכם: השאלה על איזו פשרה מדובר בכלל. כישלון ועידת קמפ דויד התרחש ב-2000, כך הסביר בשעתו אהוד ברק, כי "הגעתי לכאן כדי לדבר על 1967, וערפאת דיבר על 1948". זוהי, לדעת ניר ברעם, "אי ההבנה היסודית בין שני הצדדים."

כמה מהמרואיינים היהודים טענו כי "שתי מדינות לא יהיו, מדינה אחת זה אסון, נסיגות חד-צדדיות לא הובילו לכלום, ולכן התכנית היחידה היא מתן הקלות משמעותיות לפלסטינים עכשיו." במילים אחרות – שיש להנציח ככל האפשר את המצב הנוכחי, ורק להקל על חיי הפלסטינים. (לי ה"פתרון" הזה מזכיר את הסיפור על האיש שנפל מהקומה העשרים, וכשחלף על פני הקומה השישית אמר לעצמו שבעצם הכול בסדר).

האם הפלסטינים יוותרו על זכות השיבה? השיחות שניהל ניר ברעם עם רבים מהם מעידות כי לא סביר שזה יקרה. ויש יהודים ישראלים שמבינים את מצוקתם. תושבת קיבוץ נירים זוכרת "שגם להם היה כאן בית" ומזדהה עם כאבם. האם תסכים, אם כך, לפנות את ביתה ולהשיב אליו משפחה של פליטים? אין להניח.

על מה, אם כן, אפשר לדבר? פלסטינים ויהודים ישראלים כאחת ציינו שוב ושוב באוזני ברעם את מה שהיה פעם, כלומר − הדו-קיום המסוים שכן שרר בעבר: בקיבוץ נירים סיפרו שבעבר הילדים יכלו לרדת לוואדי לבדם, "והיינו נפגשים עם תושבי עזה על בסיס יום-יומי." פלסטיני תושב חברון זוכר כיצד לפני 30 שנה פנקסי הטלפונים של כולם כללו שמות של ישראלים וערבים, אבל כל זה נפסק "מאז הסכמי אוסלו וההפרדה".

ברעם מתאר מקרוב, בפירוט מחריד, את העוולות שמביא אתו הכיבוש − "מכונה רבת עוצמה שכל זרועותיה מסורות להגשמת השאיפות היהודיות" ושהפלסטינים "אובדים בנפתוליה". הוא מתאר את חשדנותם כלפי הכוונות האמיתיות של היהודים בעניין אל אקצה, שכן, לדברי הפלסטינים, לאחרונה מסתובבים על הר הבית יותר ויותר יהודים וקשה לא לחשוד שמתנהלת  מזימה מאורגנת מלמעלה. סוגיית הר הבית, חשובה מאוד בעיני רבים מהפלסטינים. בעיני אחרים היא אינה מוקד העניין. חמור ממנה הוא אורח חיי היומיום של הפלסטינים. לדעתם מרבית הישראלים אינם מתעניינים במצוקותיהם. משתעממים מהן, בעוד שמבחינתם אי אפשר לחשוב על משהו אחר. אז מה הם רוצים? לזכות ביכולת לקבוע את גורלם. לא לפגוש באותו "יהודי עם צו בית משפט" שמחכה להם בכל פינה ושולט בהם, בחופש התנועה שלהם, בזכותם להחליט החלטות הנוגעות לחייהם.

משמאל לימין טהא אבו ח׳דיר, חברו סולימאן וניר ברעם באוהל האבלים של משפחת אבו – צילום ניר ברעם

אחד התיאורים הקשים מנשוא הוא זה של שכונה שתושביה מגדירים אותה "המצאה שטנית, הדבר הכי קרוב לגיהינום". מדובר בראס ח'מיס וראס שחאדה, ששייכות לירושלים ויש לתושביהן תעודות זהות כחולות ישראליות, אבל חייהם נהפכו לסיוט מאז שגדר ההפרדה נבנתה מערבית להם, והוציאה אותם אל תוך שטחי הרשות. כדי להגיע לירושלים עליהם לעבור במחסום. העירייה אינה מגיעה אליהם ואינה מעניקה להם שום שירותים מוניציפאליים. עם זאת, את הארנונה גובים מהם בתקיפות, ומי שינסה להתחמק יגלה שאינו יכול להגיע עוד למקום עבודתו בירושלים, או לרופא, או לבקר אצל קרובי משפחתו, או להתפלל באל אקצה. אין אצלם פינוי אשפה. אין אספקת מים. אין אכיפה של החוק, המשטרה אינה מגיעה אליהם. אמבולנסים אינם מגיעים. הם חיים במובלעת שיכול היה לשרור בה כאוס מוחלט, אלמלא ההתארגנות השכונתית שמנסה לספק לתושבים לפחות חלק מהשירותים הנדרשים. כשניסו לקבל סיוע מבג"ץ נענו בשלילה. נציגי המדינה התמוגגו מכך שערבים מבקשים להישאר קשורים למדינה (שהם אזרחיה מלכתחילה!) ובית המשפט קבע כי "הגדר מגשימה את התכלית הביטחונית החשובה של מניעת מעבר חופשי של מחבלים ופעילי טרור אל תוך שטחי ישראל". על כך מגיב אחד המרואיינים של ברעם בלעג זועם: הרי כל מי שעובר את המחסום יכול, אם הוא רוצה, לקנות סכין בצדה השני! "זהו שקר ליהודים ועונש נורא לפלסטינים".

המתנחלים, מצדם, מבקשים בעיקר להמשיך ולקבוע עובדות בשטח. להשתלט על עוד ועוד חלים בגדה המערבית. למרבה ההפתעה, מסתבר שהסכם אוסלו שאותו גינו כל כך בימין היהודי, שנוא גם על הפלסטינים. גם הם רואים בו אסון: הוא קיבע את הריבונות הישראלית בחלקים נרחבים של הגדה, ואפשר ליהודים להמשיך ולבנות, להרחיב את ההתנחלויות. היהודים נעלבים מכך שחלקים בציבור הישראלי רואים בהם – והם מצטטים, "סרטן בגוף המדינה", והפלסטינים הישראלים נעלבים מאזהרתו של בנימין נתניהו ביום הבחירות כאילו "הערבים נוהרים אל הקלפיות".

המתנחלים מתנאים במה שהם מכנים "ניעות חברתית" שקיימת אצלם ביישובים, כי נציגים מכלל קהילות היהודים הישראלים חיים בהן. לשאלה איך הגאווה על "תפיסות העולם המוסריות שלהם" מתיישבת עם הפער הבלתי נסבל בין זכויותיהם לאלה של הפלסטינים, שכניהם, שנתקלים בכל מקום במחסומים, בשיפוט לא שוויוני בבתי המשפט, בכבישים שבחלק מהם אסור להם לנוע, הם משיבים בשלוש טענות: העם הפלסטיני לא קיים באמת. בכל מקרה, חייהם תחת שלטון ישראל טובים יותר מאשר בכל מקום אחר, ואם לא טוב להם, הם מוזמנים בהחלט להסתלק, למשל  לירדן. חלקם חולמים על הקמת בית המקדש (האם חשדותיהם של הפלסטינים בעניין הר הבית לגמרי מופרכים?!), ואגב כך הם לועגים לישראלים החילונים שאינם מאמינים באלוהים, אבל מוכנים להישבע "שהוא ריחף כאן פעם ונתן את הארץ לעם ישראל."

נשות אל־מוראביטאת, שומרות הר הבית, מזרח ירושלים – צילום ניר ברעם

ניר ברעם אינו מסתפק במפגשים שערך עם יהודים ופלסטינים שעמדותיהם מנוגדות ועוינות. הוא נפגש גם עם קבוצות של אנשים משני צדי המתרס, שמנסים לשתף פעולה ולא להדחיק, אלא לחשוב על פתרונות אפשריים. את הרעיונות השונים שהוא מביא מפיהם ראוי וחשוב לבחון. מראיונותיו ברור לגמרי שהזמן אינו פועל לטובתנו. הוא מראה כיצד הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית מתקרבים והולכים אל אחיהם בגדה המערבית. "זה ההבדל בין התלמידים של היום ופעם. לפני 20 שנה היית שואל אותם על הפלסטינים בגדה והם היו אומרים זה לא קשור אלינו. מאז האנתפאדה השנייה הכול השתנה, הם יותר לאומיים, חשים חלק מהעם הפלסטיני."

הספר הארץ שמעבר להרים הוא אחד החשובים שנכתבו בשנים האחרונות בעברית. לטעמי ראוי לחייב את כל תלמידי בתי הספר התיכוניים לקרוא אותו ולדון עליו.

כדבריו של ברעם: "הלב מתפתה להאמין במודל השדה [אחת מקבוצות המפגש של היהודים ופלסטינים, עע"א]. הרי אפשר לדמיין איך המודל הזה, שלפחות כיום עודנו שולי, סוחף יהודים וערבים והופך לכוח באזור. הרי אפשר לדמיין הכול, והצורך במרחבים של תקווה אחרי כל מראות האכזריות המנורמלת עלול לערפל את כושר השיפוט של אדם. ומצד אחר גם פיכחון מוגזם, שבו מתגאים הרבה אנשים כאן, הוא מטופש, בעיקר כשהוא שולל כל סיכוי לשינוי פני העתיד."

חובה על כולנו לקרוא את הספר הזה. להפנים את מסריו. וממנו לצאת לדרך ולהתחיל לפעול.