ארכיון תגיות: ניקיטה מיכלקוב

ניקיטה מיכלקוב, הסרט "מכת שמש" Yes VOD: אויבו של אויבי הוא בהכרח – חברי?

את סרטו של ניקיטה מיכלקוב "שמש בוגדנית" זוכה פרס האוסקר לסרט הזר ב-1994, ראיתי לפני שנים רבות, ולא שכחתי אותו. בסרט הציג מיכלקוב את הברוטליות הסטליניסטית ואת חוסר האונים של אמנים ואינטולקטואלים שאינם יכולים להתמודד עם רצחנותה של המשטרה החשאית. ההווה של אותו סרט התרחש ב-1936, והשמש שבסרט, היא מופיעה לקראת סופו כמעין שלט ענק שחולש על הכול, מרמזת על מי שכונה (בחוגים מסוימים גם בישראל!) "שמש העמים", כלומר על סטלין, שמשטרו הטוטליטרי הורס וממית את החברה ואת חיי הפרט, מתנכל לאהבה בין גבר ואישה שרוצים רק לחיות בשלווה עם ילדיהם וחבריהם, בדצ'ה שלהם, בכפר.

כשראיתי שסרט אחר של מיכלקוב, "מכת שמש", מוקרן בYes VOD הזדרזתי לצפות בו.

"מכת שמש" (המבוסס על שני סיפורים קצרים של איוון בונין) עוסק באותו עניין כמו קודמו. הוא מספר לנו על העולם האפל והמרושע, שאליו נקלעו הרוסים בעקבות המהפכה. ההווה שלו מתרחש ב-1920. קצין רוסי שהצבא האדום הביס את יחידתו נזכר בימים שקדמו למהפכה. קטעי ההווה אפלים וקודרים. מצד אחד אנחנו רואים בהם את החיילים המובסים, שמנסים ללבות בעצמם תקוות לעתיד. מהצד השני אנחנו רואים את אנשי המנגנון של הצבא האדום, ובראשם פוליטרוקית יהודייה קשוחה, שגורלם של החיילים הללו נתון בידיה. 

אחד מהם, צעיר פטפטן ועליז, מספר לחבריו שיש ברשותו מצלמה, והוא מבקש להנציח אותם. הוא מעמיד את עשרות השבויים על גרם מדרגות ארוך, וכשהם ניצבים מולו דוממים, במעין פוזה היסטורית, מגיעה הפוליטרוקית במכונית שנעצרת בחריקת בלמים וחוצצת בין הצלם למצולמים. היא נוזפת בחיילים ומטיפה להם מוסר: איך הם מעזים בכלל להצטלם, חיילים כושלים שכמותם?

כאן עושה מיכלקוב מחווה לבמאי הקולנוע הרוסי הנחשב מאוד, סרגיי אייזנשטיין. כזכור, בסרטו של אייזנשטיין "אוניית הקרב פוטמקין" יש סצנה בלתי נשכחת שבה האונייה יורה לעבר המפגינים העומדים בראש גרם מדרגות מפורסם באודסה. המצלמה נעה כלפי מטה, אל  ההמון שמנסה לרוץ ולהימלט מפני ההפגזה. אחת הנמלטות היא אם לתינוק שנפצעת ומרפה מאחיזתה בעגלתו. זאת נשמטת מידיה ומתחילה להתדרדר במורד המדרגות. עינו של הצופה המבועת אינה יכולה להרפות ולנוס מהמראה המזוויע: תינוק רך, חף מפשע, קורבן לאלימות המבעיתה.

עגלת התינוק המתדרדרת על המדרגות, בסרט "אוניית הקרב פוטמקין" של סרגיי אייזנשטיין

גם בסרט שלפנינו מופיעה עגלת תינוק שמדרדרת במורד המדרגות, עד שהיא "נוחתת" בתחתיתן בתוך מדורה ועולה באש. אלא שכאן העגלה ריקה. אחד החיילים מצא אותה בתוך מטמון אבוד שמישהו זנח. יש בו כל מיני מזכרות מהעבר: מאותם ימים שגיבור הסרט נזכר בהם בלי הרף, כשהעולם היה עדיין שלֵו, בטוח ומלא ביופי. 

העגלה המתדרדרת בסרט "מכת שמש"
העגלה עולה באש

קטעי העבר מצולמים באור מלא. יש בהם גוונים צבעוניים, נשים מהודרות, ילדים עליזים, צחוק. 

בהפלגה על הוולגה, לפני המהפכה

החייל השבוי שב בזיכרונותיו אל העבר, אל אחת ההפלגות שבהן שט בספינת קיטור על נהר הוולגה, אז התאהב באישה יפהפייה והשתדל לכבוש אותה. שוב ושוב עולה בדעתו השאלה – מדוע קרה מה שקרה? איך הרסנו את הארץ היפה שהייתה לנו? איך נוכל לחיות עם ההבנה של מה שעוללנו? למה לנו כל זה ("זה", משמע – ההרס, המוות, האובדן, הכיעור, האכזריות, שהביאה אתה המהפכה הקומוניסטית)? 

יכולתי להזדהות מאוד עם הסרט ועם מה שהוא מבקש להביע אלמלא נודע לי שיוצרו, ניקיטה מיכלקוב, מקורב מאוד אל השלטון הנוכחי ברוסיה. הוא, כך נמסר, מיודד עם פוטין. 

מיכלקוב ופוטין

האם בלתי נמנע שהמתנגדים לברית המועצות הסובייטית יתמכו בשלטון הנוכחי? האם המציאות צבועה כולה בגוונים חד משמעיים של שחור או לבן? האם אויבו של אויבי הוא בהכרח ידידי? אלה שאלות כבדות משקל, שהתשובה להן בעיני חד משמעית. 

חרף זאת, הסרט ראוי, מרתק, ומסעיר. במיוחד סופו. כדרכי, לא קראתי עליו מראש ולכן הסוף פעל עלי בעוצמה. לכן לא אכתוב עליו כאן. הסרט זמין, כאמור, ב Yes VOD.