ארכיון תגיות: נורית קידר

כאן דוקו, סרט תיעודי, נורית קידר, "חצר משחקים": מדוע חובה לצפות בו

בסופה של הנובלה  The Heart Of Darkness (באחד מתרגומיה לעברית היא נקראה בלב האפלה ובאחר – אל לב המאפלייה), שכתב ג'וזף קונרד, לוחש קורץ, גיבור הסיפור, בנשמת אפו האחרונה "The horror, the horror". כלומר – איזו זוועה. (בתרגום הנושן: "האימה, האימה", בחדש יותר – "הזוועה! הזוועה!"), ועם המילים האלה על שפתיו הוא מת.

הזוועה שקורץ חושב עליה ברגעי חייו האחרונים היא זאת שהוא עצמו חולל. קורץ שבסיפור הגיע ללב אפריקה, ושם, במקום שבו חי מנותק מחברת לבנים, הרחק מהציוויליזציה המערבית, הוא הפך את עצמו לעריץ מופקר וצמא דם, והשליט אימה וטרור על נתיניו הלא לבנים. האם ארבע המילים הללו "The horror, the horror", מבטאות תובנה אחרונה שיש לו, רגע לפני מותו? האם הוא קולט איזו זוועה חולל בשנים שבהם שלט ללא מְצָרִים באוכלוסיה המקומית, בני האדם שהכפיף אותם לדחפיו החולניים? לאכזריות הברוטלית שלו? 

האם תובנה כזאת, שקונרד הסופר שם בפיו של קורץ – אמינה? האם אדם כמו קורץ, שהיה מסוגל לדברים שעולל, יכול באמת לחזור בו, להתחרט? הווידוי האחרון קשור בתפיסה הנוצרית שלפיה מתקיים טקס שנועד לשלוח אל העולם הבא את כולם, גם את החוטאים והמנוולים הכי גדולים, עם טיהור ומחילה. ייתכן שקורץ שבנובלה, שהתחיל את דרכו כאדם בעל אידיאלים נעלים ושאף להביא את האור לאפריקה, יכול היה בשניות האחרונות להסתכל לאחור על חייו ולראות את האפלה הגדולה שבלבו. ואולי זוהי אידיאליזציה של הסופר, שביקש למצוא תיקון גם לחוטא כמו קורץ. אם כי אי אפשר שלא לתהות – לטובת מי או מה? לטובת שלוות נפשו של קורץ? והרי לאנשים שבהם התעלל ההכרה שלו בזוועה לא תעלה ולא תוריד מאומה. האם ההכרה בזוועה יכולה להיות כפרתו? האם הוא מת מזוכך, כי הבין מה עשה? 

לא יכולתי שלא לחשוב על כל השאלות הללו כשצפיתי בסרט התיעודי "חצר משחקים", (בימוי, הפקה ותסריט: נורית קידר), המגולל את מה שהתרחש ביומה הרביעי של מלחמת לבנון בשנת 1982.

חיילים מפלוגת מילואים של הצנחנים הצטוו לשמור במשך כיממה על כאלף שבויי מלחמה לבנונים. את השבויים ריכזו חיילי צה"ל בחצר המשחקים של בית ספר בצידון. כמה מהם היו רופאים מבית החולים, חלקם לבנונים, ואחרים – בני לאומים אחרים: נורבגי, יווני, עירקי. מדוע החזיקו אותם בין השבויים? איך בכלל קבעו את מי ייקחו אל חצר בית הספר (שם אזקו אותם ואטמו את עיניהם בסמרטוטים)? איך ייתכן שבמשך כל שעות היום בחודש יוני, בחוץ, בשמש הקופחת, לא היו לחיילי צה"ל מים לתת לשבויים? מדוע נאלצו אלה לעשות על עצמם את צרכיהם, כי לא איפשרו לאף אחד אפילו לקום לרגע, ודאי שלא להתפנות? מתי ומדוע החלו החיילים להכות את השבויים? האם המכות הללו היו בלתי נמנעות? מה הייתה התוצאה שלהן?

מה חשבו הרופאים שנכחו שם על כל מה שהתחולל סביבם, למשל, על צחנת ההפרשות והזיעה, למשל, או על שבוי שפניו נקברו בחול, בעודו בחיים, והאם הצליחו להציל אותו?

מי אילץ את הרופא הלבנוני לשיר בעברית "עראפת הקטן שכח לסגור הדלת"? 

מה קרה שבסוף היממה נותרו  שבע גופות של שבויים בחצר המשחקים?

מי חשף את מה שקרה שם, ומתי? מדוע חיכה? 

והכי חשוב: מה חושבים כיום, מקץ כמעט ארבעה עשורים, חיילי צה"ל, הישראלים שהיו שם, על מה שהתרחש באותו יום בחצר המשחקים של בית הספר?

האם הם אומרים לעצמם "איזו זוועה", כמו שאמר קורץ הבדוי, או שגם היום, כעבור שנים רבות כל כך, הם מוצאים לעצמם הצדקות והסברים? האם הם זוכרים את מה שקרה, או את מה שהם מעדיפים לספר לעצמם? האם הם מבינים? האם הם מתחרטים? האם הם מכים על חטא?  

סרטה של נורית קידר מסמר שיער. 

הוא החל, כפי שסיפרה בכתבה בעיתון הארץ, כאשר ידיד שלה, איש ההייטק עידן הרפז, סיפר לה שהוא מוצף בזיכרונות מהקיץ של שנת 1982, כשהיה קצין צנחנים צעיר שפיקד על כוח שהשתתף בכיבוש של צור וצידון. 

בכתבה בהארץ סיפרה קידר: "הוא אמר לי, 'תשמעי, אני שולח לך קובץ ואני רוצה שתקראי, זה יומן המלחמה שלי מ–82'", מספרת קידר בראיון. "זה שכב כמה חודשים על שולחן העבודה במחשב שלי, ויום אחד כששמעתי שלכבוד 20 שנה למלחמת לבנון מחפשים סרטים על המלחמה, ניגשתי למחשב והתחלתי לקרוא. זה היה יומן מלחמה, את יודעת, 'הלכנו, ירינו, נכנסנו לבתים', לא משהו מיוחד. בשלב מסוים צילצלתי לעידן ושאלתי אותו, 'אתה יכול לומר לי למה אני צריכה לקרוא את כל זה?' והוא אמר לי, 'תגיעי כבר'. שאלתי למה אני צריכה להגיע, אבל הוא ענה: 'אני לא אגיד לך כלום, פשוט תגיעי'. חזרתי לקרוא, הרצתי דפים, ואז אני זוכרת שהגעתי לעמוד 68, ולא האמנתי. צילצלתי אליו, היה אחרי 12 בלילה, ואמרתי לו 'מה זה הסיפור הזה? אתה רוצה להוציא אותו?' הוא אמר שכן, וקבענו להיפגש למחרת".

את הסרט שיצרה קשה מאוד לראות. כמעט בלתי אפשרי. ועם זאת – חייבים לצפות בו. 

הוא שודר בכאן 11 בשבוע שבו דחתה הכנסת את החוק המוצע להכרה בטבח בכפר קאסם.

נתקלתי כבר בשאלה המזעזעת, המפחידה: "אמור להיות יום לכל מעשי הטבח והרצח, והפיגועים לסוגיהם שנעשו בארץ ע"י ערבים, ביהודים? בשביל מה זה טוב?"

מוזר ומבהיל שצריך להסביר שכן, חברה מתוקנת, ששורר בה שלטון חוק, חייבת להדגיש ולחזור ולהדגיש את הפשעים – פשעי מלחמה! – שהיא עצמה ביצעה באמצעות שליחיה, כלומר, באמצעות חיילי צה"ל. 

את הפשעים שכוונו נגדנו אנחנו זוכרים היטב. אבל חובתנו להכות על חטא שחטאנו, ובעיקר – לזכור את החטאים, ולספר עליהם לעצמנו ולילדינו, ללמד אותם, בתקווה שלא יחזרו עליהם. בתקווה שהמוסר והצדק ינצחו. בתקווה שנלמד את הלקח. ולא כמו קורץ, על ערש דווי, לא כמילים האחרונות, אלא כזיכרון חי של מה שאסור שמישהו מאתנו יעשה שוב בשמנו. 

הנה הסרט המלא: