הסדרה המופלאה “חזרות”, ששודרה כל יום שני במשך כמה שבועות בכאן 11, מורכבת במידה רבה כמו בובות המטריושקה הרוסיות: כל בובה מכילה בתוכה את בת דמותה הקטנה יותר, עד לזעירה מכולן, שאותה כבר אי אפשר לפתוח.
הבובה הגדולה ביותר ביוגרפית: נועה קולר וארז דריגס היו בחיים האמיתיים בני זוג, ואז – הם לא מהססים לספר בשלל ראיונות שהעניקו בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה – נפרדו. ליתר דיוק – הוא “זרק” אותה, והיא נותרה נדהמת ומזועזעת. “כי הייתי בטוחה שנועדנו להיות יחד, זה לא יכול להיות”.
הבובה הבאה היא הסדרה “חזרות”, שאותה יצרו ביחד קולר ודריגס כמה שנים אחרי שנפרדו בחיים האמיתיים.
והנה עוד בובה: הסדרה שכתבו עוסקת בבני זוג – בני דמותם? הם עצמם? – שחיים ביחד, יוצרים ביחד מחזה שעוסק בעצמם – עד שהוא, המכונה בסדרה תומר, “זורק” את איריס, זהו שמה בסדרה.
אז ארז משחק את תומר שמשחק את ארז. ונועה משחקת את איריס שמשחקת את נועה.
והם עושים את זה מושלם! כל כך מדויקים, מצחיקים ומשכנעים!
וזאת לא הבובה האחרונה בסדרה. כי איריס-נועה ותומר-ארז מתעמתים, בין היתר, על הזכויות לקרדיט על המחזה שלהם, “אחד ועוד אחת” – איריס-נועה כתבה את המחזה, תומר-ארז יביים אותו בתיאטרון “המשכן” שהחליט להפיק אותו. האם איריס ותומר באמת כתבו את המחזה ביחד? (נועה וארז חתומים שניהם על הקרדיט לסדרה “חזרות”!). האם העובדה שהמחזה לקוח מחייהם, מדברים שאמרו ועשו, מוכיחה שהוא יצירה של שניהם?
האם את הדברים שנועה וארז שמו בפיהם של בני דמותם הם באמת אמרו זה לזה בשעתו, כשעוד היו בני זוג? מי יודע…
הבובה הנוספת בסדרה היא ארס-פואטית. קודם כל, אנחנו זוכים להצצה לתוך אחורי הקלעים של עולם התיאטרון. איך נראים שחקנים בין קידה לקידה, כשהם נסוגים מהאורות של קדמת הבמה אל האפלולית של הירכתיים הסמויים מעיני הקהל? מה ההבדל בין הזוהר הנוצץ לבין המציאות שבה אינם דמויות בדויות שהטקסט כתוב להם, שמצייתים לנורמות – מחייכים, קדים, בוהקים משמחת היצירה וההצלחה – לבין השחקנים, שהם בני אדם עם מצוקות, אכזבות, שאיפות, ושלל של רגשות משל עצמם, לא אלה של הדמויות הבדויות?
אבל היי, הרי גם זאת “בובה”. כי הדמויות ה”אמיתיות” המוצגות לעינינו כשהן מגיעות אל מאחורי הקלעים הן לא באמת בני אדם אמיתיים, אלא דמויות שנועה קולר וארז דריגס המציאו, ואגם רודברג ואיתי תורג’מן מפליאים לגלם.
הארס פואטיקה מרתקת. אנחנו רואים לא רק את מאחורי הקלעים, אלא מתאפשר לנו להיות עדים לתהליך היצירה בתיאטרון. איך ישחקו מיה גוטמן (שאותה מגלמת אגם רודברג) ועופר מרציאנו (שאותו מגלם איתי תורג’מן), במחזה “אחד ועוד אחת” שבו הם “מציגים” את חייהם של הבמאי ואת המחזאית שלהם?
רודברג ותורג’מן משחקים נפלא. הדמויות שלהן כמיה וכעופר מושלמות. מיה ב”חזרות” משתוקקת שיכירו בה כשחקנית אופי. היא חולמת לגלם את דמותה של נינה של צ’כוב (האם אלה גם חלומות של אגם רודברג היפהפייה? האם גם היא, כמו מיה, חולמת שיראו בה שחקנית רצינית? אם כן, הסדרה “חזרות” מעניקה לה את הסטטוס הנחשק: היא לא רק יפה להפליא, היא גם שחקנית מצוינת!). עופר מגיע לסדרה אחרי שהצליח מאוד כשחקן בסדרת טלוויזיה, והוא מסובך בבעיות האישיות שלו. מה שנפלא במופע של שתי הדמויות הללו הוא שהשחקנים המגלמים את מיה ואת עופר מצליחים לשכנע אותנו בדמותם של שחקנים פחות מוכשרים מהם עצמם! ממש בובה בתוך בובה. אגם רודברג ואיתי תורג’מן עומדים על “הבמה” שמצולמת בסדרה, ומדקלמים את הטקסט שאיריס שטיבל שמה בפיהם. ויש רגע שבו תומר “הבמאי”, מנחה את שני “השחקנים”, מיה ועופר, ומוציא מהם משחק טוב יותר, בכך שהוא משמיע להם את הסבטקסט של הדברים שהם אומרים. וכשמיה ועופר מבינים את מה שנמצא מאחורי הטקסט, את מה שמניע את הדמויות, הם מצליחים פתאום לשחק ברמה של אגם ואיתי…!
“חזרות” היא סדרה מופלאה. חכמה, משעשעת, מרתקת. מתחשק כל כך להריע לכל השותפים ביצירה, למשל, לנועה קולר המדהימה, שלא במקרה מצליחה כל כך בתקופה האחרונה – כמה כישרון, חן וקסם יש באישה הזאת! אבל לא רק בה. כל מי שמשתתף בסדרה, יבגניה דודינה בדמותה של מנהלת התיאטרון הקשוחה, בן יוסיפוביץ’ כעוזר הבמאי, גילה אלמגור, המופיעה באחד הפרקים כ”שרת התרבות”, נועם סמל המפתיע בתפקיד אורח, כולם כולם מושלמים.
יש לסדרה הזאת רק חיסרון אחד: סופה הקרב ובא. אנא, אני מפצירה בכם – תכתבו את “חזרות 2”. אנחנו הרי יודעים שמנהלת התיאטרון כבר בישרה לאיריס שהמחזה הבא שלה התקבל. אז קדימה, תמשיכו לשתף אותנו במה שקורה אתכם!
חוץ מזה, אופתע מאוד אם אף גוף גדול לא יקנה את הסדרה. היא יכולה, בלי שום ספק, להצליח מאוד בכל העולם.