בטירופו הבין מנדלשטם מה צפוי לו. אך כשהחלים אבד לו חוש המציאות והוא האמין ששום סכנה אינה אורבת לו. באורח החיים שחיינו, בעל-כרחם עָצְמוּ האנשים הבריאים בנפשם את עיניהם, כדי שלא לראות את המציאות, כדי שלא תתגלה כהזיה.
קשה לעצום את העינים, הדבר דורש מאמצים רבים. אי-ראיית המתרחש סביבך אינה פעולה פסיבית גרידא. האנשים הסובייטים הגיעו למדרגה גבוהה של עיוורון-
נפשי, שפעל בצורה הרסנית על המבנה הרוחני שלהם.
עכשיו הולך ונעלם דור הסוּמִים-מרצונם, והסיבה לכך פרימיטיבית למדי – הגיל.
אך מה הם הורישו לצאצאיהם?
“חזרתי הביתה ובפי הידיעה שהחוקר הציג בפני מ’ את שירו על סטלין ומ’ הודה כי הוא המחבר וכי השמיעו באוזני כעשרה אנשים מחוגו הקרוב ביותר”. הדוברת היא נדז’ידה מנדלשטם. מ’ הוא בעלה, אוסיפ, משורר יהודי-רוסי, שאותו כינתה באות הראשונה של שם משפחתם המשותף. את השיר “המכתם לסטלין” חיבר ב-1934. הריהו, בתרגומו של פטר קריקסונוב:
אֶת הָאָרֶץ תַּחְתֵּינוּ אֵינֶנּוּ חָשִׁים,
לֹא שִׂיחוֹת שִׂיחָתֵנוּ, אֶלָא לְחָשִׁים,
אֲבָל גַּם מֵחֲצִי שִׂיג וְשִׂיחַ
אִישׁ הָהָר הַקְּרֶמְלִינִי שׁוֹחֵט הָאִכָּרִים יָגִיחַ:
אֶצְבָּעוֹת לוֹ עָבוֹת וּשְׁמֵנוֹת כְּתוֹלָע,
כְּמִשְׁקֹלֶת שֶׁל טוֹן נְכוֹנָה כָּל מִלָּה,
כְּמוֹ מַקָּק צוֹחֲקוֹת הָעֵינַיִם,
בֹּהַק עַז מַבְהִיקִים מַגָּפַיִם.
וּסְבִיבוֹ מַנְהִיגִים דְקִיקֵי הַצַּוָּאר
חֲצָאֵי אֲנָשִׁים יַעֲשׂוּ כֹּל דָּבָר,
זֶה שׁוֹרֵק, זֶה נוֹהֵק, זֶה מֵרִיעַ –
וְרַק הוּא מְהַמְהֵם וּמַצְבִּיעַ
כְּמוֹ פַּרְסָה יַעֲנִיק כֹּל פְּקֻדָּה וּפְקֻדָּה –
יַךְ בַּשֵּׁן וּבָעַיִן קְרָבַיִם יִגְדַּע,
כֹּל דִּין מָוֶת כִּדְבָשׁ יֶעֱרַב לוֹ,
וְחָזֶה אוֹסֶטִי רָחָב לוֹ.
קשה לרדת לעומקה של התעוזה שנדרשה לא רק כדי לכתוב את השיר, אלא גם כדי להשמיע אותו, ולא להתכחש לו, בעיצומם של ימי שלטון הטרור של סטלין, כשמאות אלפים הועלמו, הוגלו לסיביר או הוצאו להורג, אם רק הוטל עליהם צל של חשד של אי נאמנות למנהיג.
מנדלשטם מתאר בשיר את סטלין, הרודן האוסטי, כלומר – לא רק שאינו רוסי, אלא שגם ייתכן שאפילו אינו ממש גאורגי – “איש ההר”. הוא “שׁוֹחֵט הָאִכָּרִים”, שמתענג על הוצאות להורג, ופוקד על עינויים בהמהום אדיש. מנדלשטם תוקף לא רק את מעשיו הנפשעים של סטלין, לא רק את עריצותו, אלא גם את חזותו, ואינו חוסך בעלבונות: מתאר את אצבעותיו השמנות, את עיניו הערמומיות, הדומות למקקים, את מגפיו הבוהקים כל כך, כנראה משום שהוא שומר על מרחק נוח מהקרביים שאותם הוא מצווה לגדוע. גם בתיאור האימה שהאיש מטיל סביבו אינו חוסך מנדלשטם במילים: עושי דברו של העריץ עלובים עד כדי כך, שאינם אלא “חֲצָאֵי אֲנָשִׁים” אחוזי אימה, שמוכנים לעשות “כֹּל דָּבָר” שהוא מטיל עליהם, אולי מכיוון שהם חרדים לצווארם הדקיק. השיר נפתח בתוצאה של כל האימה הזאת: “אֶת הָאָרֶץ תַּחְתֵּינוּ אֵינֶנּוּ חָשִׁים”: הנתינים המפוחדים נטולי אחיזה במציאות, אינם חשים שיש קרקע מתחת לרגליהם, אינם מעזים לדבר, לוחשים זה אל זה, ובכל מקרה, גם אז העריץ “יָגִיחַ” ויטיל עליהם את עונשו.
“כששבתי למוסקבה,” סיפרה נדיז’דה, “גיליתי שכולם מכסים את מכשיר הטלפון שלהם בכרים: פשטה שמועה שבכל טלפון מותקן רשמקול וכל התושבים רעדו מפחד מפני העד המתכתי השחור המאזין למחשבותיהם הכמוסות.” והנה בעלה כותב שיר כזה. אמנם אינו מפרסם אותו – השיר עבר מיד ליד ואנשים שיננו אותו בעל פה – ובכל זאת, איזה אומץ, או ייאוש, או שניהם!
השיר הגיע לידיו (או לאוזניו) של גנריך יגודה, ראש הנ-ק-ו-ד (המשטרה החשאית הסובייטית), שהשמיע אותו לסטלין.
וסטלין החליט על שיטת התעללות מיוחדת במינה: לא הוצאה מידית להורג, אלא מעין משחק של חתול ועכבר. אחרי מעצר קצר נשלח מנדלשטם לחופשי, אבל עליו ועל אשתו אסרו להתגורר בכל אחת משתים עשרה הערים הגדולות ברוסיה. כמו כן, אסרו עליהם לעבוד למחייתם. (קשה להאמין שכאשר השלטונות הישראלים אסרו לפני זמן מה על מבקשי המקלט לעבוד, ולגור בשבע ערים, הם שאבו השראה מהנבזות הזאת).
במשך ארבע שנים נדדו מנדלשטם ואשתו ברחבי ברית המועצות כמו קבצנים חסרי בית, סמוכים אל שולחנותיהם של חברים שהסכימו לתמוך בהם (אם כי היו גם אנשים חסרי רגש שמתחו עליהם ביקורת על שאינם מתפרנסים בעצמם, נוטלים “הלוואות” ולא מחזירים אותן.)
כך נמשכו חייהם הקשים עד שב-1937 נאסר מנדלשטם ונשלח למחנה במזרח הרחוק, שם מת במועד לא ידוע, מטיפוס, קור, רעב או חולשה – כנראה שמכל אלה ביחד.
“אני לא מוכן לעזוב את העולם בלי להשאיר אחרי את דעתי הברורה על מה שמתרחש לנגד עינינו,” אמר מנדלשטם, וגם: “אם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה, שרוחשים להם כבוד והערצה, שמפחדים מהם, ואם כך − שהם יכולים להשפיע.”
את הנחרצות שבה ניצב מול גורלו אפשר לראות בתצלומו מכלא לוביאנקה, שנשאר מאז המעצר הראשון שלו ב-1934. מנדלשטם לוטש בצלם מבט רב עוצמה שכולו בוז שקט, והתרסה. מעטים היו האנשים שהעזו אז לומר את אשר על לבם.
“כולנו השלמנו עם כך: שתקנו, בתקווה שיהרגו את שכננו ולא אותנו,” כתבה לימים נדיז’דה, שהקדישה את חייה להנצחת בעלה. את שיריו שיננה בעל פה, ונעזרה בידידים שהעתיקו והטמינו אותם במקומות שהוסתרו גם ממנה, כדי שלא תוכל להסגירם, אם תיתפש. (מבט דומה אפשר לראות, למרבה הכאב, בדיוקנה של עאהד תמימי).
על ימיו האחרונים לא נודע לה דבר. אפילו לא הודיעו לה שמת. אבל ידיעה אחת הגיעה אליה: שורות משירו אל מנדלשטם נמצאו חרוטות על קיר תא הנידונים למוות, והוא עצמו ידע על כך, כנראה. נדיז’דה התנחמה מהמחשבה שהידיעה העניקה לו כמה רגעים של חסד.
היא נודעה בשם המשפחה אחמטובה, שאותו גזרה מהשם אחמט חאן – אחד מאבות אבותיה. אחמט, כך סיפרו במשפחתה, היה מנהיג טטרי וצאצא ישיר של ג’ינגיס חאן. את שם העט שבחרה לעצמה נאלצה לאמץ כשהחלה לפרסם את שיריה בהיותה בת עשרים ושלוש: אביה לא הסכים ש”משוררת דקדנטית”, כדבריו, תבייש בכתיבתה את משפחת גורנקו המכובדת. ספרה הראשון, “ערב”, העניק לה הכרה ואהבה מיידית של קוראיה, אבל במשך שנים אסרו עליה השלטונות לפרסם את השירים הנוספים שכתבה.
“היא מלכה טרגית”, אמר עליה הפילוסוף ישעהו ברלין, שביקר אצלה בלנינגרד, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה, ולא בִּכְדִי כינה אותה כך: אחמטובה זהרה בהדר מלכות, ועם זאת הייתה בדרך כלל אפופה בעצבות. חייה היו מיוסרים, אם כי תחילתם, לפני העידן הסובייטי, לא העידה על כל הכאב שהיה מנת חלקה. כך למשל ב1910, במהלך ירח הדבש שלה עם בעלה הראשון, המשורר ניקולאי גומיליוב, פגשה אחמטובה את הצייר האיטלקי מודליאני שהתאהב בה עד כלות וצייר דיוקנאות רבים שלה (מאחד מהם לא נפרדה מעולם, הוא היה תלוי דרך קבע מעל מיטתה). סבלה האישי החל מיד אחרי שהיא והבעל שזה עתה נישאה לו שבו ללנינגרד והוא עזב אותה ונסע לבדו לסיור ממושך באפריקה. כשבנה היחיד, לב גומיליוב, נולד, דרש ממנה גומיליוב למורת רוחה להניח להוריו לגדלו. לימים, לאחר שהבן גדל ונאסר שוב ושוב, אילצה את עצמה אחמטובה לכתוב שירי הלל לסטלין, בתקוות שווא שתצליח לשחרר את הבן ממחנות העבודה שאליהם נשלח. לשירים הכפויים הללו התנכרה ברבות הימים, וסירבה לכלול אותם בספריה. מגומיליוב התגרשה, ושלוש שנים אחרי כן, ב1921, הוא הוצא להורג. גורל דומה ציפה לשני הבעלים האחרים שלה: השני, המשורר ולדמיר שיליקו נרצח בבית הסוהר, והשלישי, הסופר ניקולאי פונין – בגולג. במהלך חייה עם פונין נהג זה לשכן נשים אחרות, וגם את ילדיהן, בבית שבו גרו ביחד. את הפער בין הליכותיה נשואות הפנים לבין תנאי החיים המחפירים בחדר הזעיר, הצפוף והמוזנח, תיארה סופרת בת זמנה כך: “אחמטובה ישבה, יפה להפליא, זקופה ואצילית, בקצה של ספה בלויה.”
בשנים שבהם נאסר עליה לפרסם את שיריה התפרנסה אחמטובה מתרגומים, ושקעה בכתיבת הפואמה “רקוויאם”, שבה ביכתה את קורבנות הטרור של סטלין. אחד מהם היה ידידה הקרוב, אוסיפ מנדלשטם, שנמנה כמוה עם קבוצה של משוררים רוסיים, הזרם האקמאיסטי. חברי הקבוצה דגלו בכתיבה מפורשת וברורה, בניגוד לכתיבה הסימבוליסטית שהייתה נפוצה אז ברוסיה. מנדלשטם נעלם בשנת 1938 באחד ממחנות העבודה, כמה שנים אחרי שנעצר לראשונה והוגלה בתוך שטחה של ברית המועצות. אחמטובה, שהייתה קרובה מאוד אליו ואל אשתו, עשתה כמיטב יכולתה לסייע להם בימים שבהם רעבו ללחם, מאחר שנאסר על שניהם לעבוד. היא אספה בעבורם כספים, תמכה בהם נפשית והעניקה להם עצות שהתגלו כמועילות ונכונות. כך למשל ביום שפשטו על דירתם בחיפוש אחרי שירים מפלילים, הציעה לאשתו של מנדלשטם להבריח את הטקסטים המסוכנים, אבל להשאיר את הדפים שפיזרו סוכני המשטר על הרצפה, כי הם ודאי יבואו שוב להמשיך בחיפוש. האינטואיציה שלה הוכחה כמוצדקת והאריכה מן הסתם את חייו של ידידה בעוד כמה שנים.
בניגוד לחבריה ולבעליה, אחמטובה האריכה ימים, אבל כישרונה הסב לה לא פעם סבל. אפילו על המפגש עם ישעיהו ברלין, שעבד באותה עת כנציג בשגרירות בריטניה, שילמה אחמטובה ביוקר: סטלין זעם על כך שהמשוררת לא ביקשה רשות לקיים את הפגישה. צו מיוחד של המפלגה הקומוניסטית תקף בחריפות את יצירתה, ובנה נשלח שוב למחנה עבודה.
רק אחרי מותו של סטלין ידעה אחמטובה רגיעה, ובשנות השישים זכתה בפרסים והותר לה לבקר שוב באיטליה, למעלה מיובל שנים אחרי ירח הדבש הקצר מדי שידעה בחייה.
שִׁירַת הַפְּגִישָׁה הָאַחֲרוֹנָה
תרגמה: רחל
בֶּחָזֶה צְמַרְמֹרֶת, אֵין עֵזֶר.
אַךְ קַלּוּ צְעָדַי כְּתָמִיד.
עַל יָדִי הַשְּׂמָאלִית לָבַשְׁתִּי
הַכְּסָיָה שֶׁל הַיָּד הַיְמָנִית.
רַק שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת, יָדַעְתִּי,
אַךְ נִדְמֶה: מִסְפָּרָן כֹּה רָב…
בֵּין עֲצֵי אַשּׁוּחַ הָרוּחַ
הִתְחַנֵּן: נָמוּתָה יַחְדָּו.
הַגּוֹרָל רִמַּנִי. שׁוֹמְעָה אַתְּ.
הַגּוֹרָל הָרַע, הֲפַכְפָּךְ.
– חֲבִיבִי, חֲבִיבִי, עָנִיתִי,
גַּם אוֹתִי… אָמוּתָה אִתָּךְ…
זוֹ שִׁירַת אַחֲרוֹנַת פְּגִישׁוֹתֵינוּ.
אֶל הַבַּיִת הִפְנֵיתִי רֹאשִׁי.
בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת עוֹד נִרְאָה לִי
אוֹר נֵרוֹת צָהֹב אֲדִישִׁי.
לפנים רב היה מספר האנשים טובי הלב. יתרה מזו, אפילו הרשעים העמידו פני צדיקים, כי כך היה מקובל בימים ההם. זהו מקורם של הזיוף והצביעות – פשעי העבר הכבירים, שהריאליזם הביקורתי כה הוקיע בשלהי המאה התשע עשרה. תוצאות ההוקעות הללו היו בלתי צפויות: טובי הלב נעלמו מן הארץ. הרי טוב לב אינו רק סגולה שורשית – יש לטפחו, ומטפחים אותו רק כשקיים ביקוש לכך. לדידנו היה טוב לב עניין שאבד עליו כלח, סגולה שבטלה מהעולם, ואדם טוב לב נראה כיצור אגדי, כאותה ממותה. תקופתנו לימדה אותנו רבות – חיסול הקולקים, מלחמת המעמדות, חשיפת פשעים וקריעת מסכות וחיפוש עילות לכל מעשה – כל אלה נטעו בקרבנו תכונות שונות ומשונות, אך טוב לב לא היה ביניהן.
נאלצנו לחפש טוב לב ולבביות בפינות נידחות, אטומות לקולו הקורא של הזמן. רק אנשים פסיביים הצליחו לשמור על תכונות אלו, שירשו מאבות אבותיהם. ה”הומניזם” בגרסתו ההפוכה, היה לנחלת כל בני דורנו.
“אֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים בְּאִישׁ מִן הֶהָרִים בַּקְּרֶמְלִין,
סְבִיבוֹ מַנְהִיגִים גְרוּמֵי צַוָּאר,
שְׂפָמוֹ שָׁמוּט כִּמְחוֹשֵׁי תִּיקָן תַּחַת אַפּוֹ…”
את השורות הללו (התרגום מצוטט מוויקיפדיה) כתב בשנת 1933 אוסיפ מנדלשטם בשיר שכוון נגד סטלין. קשה להעריך את עוצמת התעוזה שנדרשה מהמשורר, שהעז להתריס כך, כמעט בגלוי, כנגד הרודן. השיר לא הודפס אמנם בשום מקום, אבל התפרסם כפי שהיה נהוג אז: בהעתקים שעברו מיד ליד. שנה אחרי כן הוגלה המשורר, ביחד עם נדיז’דה רעייתו, מביתו שבמוסקבה. נאסר עליו לגור בכל שתים עשרה הערים הגדולות ברוסיה, ולא התאפשר לו עוד לעבוד למחייתו. במשך תקופה ארוכה נאלצו השניים לחיות כמקבצי נדבות, סמכו על נדיבות לבם של ידידים קרובים ובני משפחה שסיכנו את נפשם ואת חיי ילדיהם כדי לעזור להם. אף על פי שלא הורשו לעבוד, זכו לשמוע גינויים של אנשים שלא הבינו, לכאורה, מדוע השניים אינם מפרנסים את עצמם, מדוע הם נוטלים “הלוואות” ולא מחזירים אותן. “הגענו לכך בעזרת המדינה,” היא כותבת, “כלומר, הודות לחיים שחזרו וכינו אותם ‘מאושרים'”.
בשנת 1937 נאסר מנדלשטם, הופרד מאשתו ונשלח למחנה במזרח הרחוק, שם מת במועד לא ידוע, מטיפוס, קור, רעב או חולשה – כנראה שמכל אלה ביחד.
יותר משלושים שנה אחרי שמנדלשטם כתב את השיר שהביא כנראה למותו, הגניבה נדיז’דה למערב את כתב היד של זיכרונותיה: התיאור של מה שעבר עליהם באותן שנים. הספר, תקוות השיר, משחק מילים על שמה הפרטי שפירושה ברוסית תקווה, ראה אור בישראל בשנת 1977. חרף הלשון הארכאית והטעויות הרבות שבהן לוקה הגרסה העברית (עד כדי שגיאות כתיב: דוגמה קטנה ולא יחידה: “עוצר של תערוכה”, במקום אוצר…), זה אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי אי פעם. קשה להבין איך הוא מצליח להיות מסעיר כל כך, איך הוא זוהר מבעד לעברית המוזרה והפגומה, ועוד יותר מכך – איך סבל בל יתואר מוליד יופי ועוצמה כאלה.
ובעצם, אין מה להתפלא. מנדלשטם תיאר פעם את המעשה האמנותי: “יושב לו אדם ומפסל בסכין גזיר עץ והנה נוצר אלוהים”. אין ספק שכך קרה כשאלמנתו כתבה את הספר עליו, עליה, על התקופה המטורפת והבלתי אפשרית שבה חיו.
את דבריה היא הפנתה אל בני דורה המערביים, אלה שרק המרחב ולא הזמן הפריד בינה לבינם, ובכל זאת יתקשו מן הסתם להאמין למה שהיא מספרת. ומה נשיב ונאמר לה אנו, שגם הזמן מרחיק אותנו ממנה? רק שאנחנו אתה שם, בתוך כל האימה שהיא מיטבה כל כך להביא בפנינו.
הפחד היה אז עצום ותמידי. כשהסבירו לידידתם הקרובה של בני הזוג מנדלשטם, המשוררת אנה אחמטובה, שמקורו של הרעד שתוקף אותה כל העת הוא גופני, כעסה אחמטובה וטענה בתוקף שאין כאן שום עניין של פיזיולוגיה, “שהיה זה פחד פשוטו כמשמעו, פחד פראי ומייסר, שעינה אותה כל השנים, עד מותו של סטלין.”
גם מנדלשטם פחד, כמובן. באכזריות ובחוצפה יוצאות דופן הסביר לו אחד מחוקריו שחווית הפחד תועיל לו כמשורר, כי הוא מקבל “מנה גדושה של הרגש הממריץ הזה”.
אבל מנדלשטם לא נכנע לפחד. הוא הסביר שאם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה, שרוחשים להם כבוד והערצה, שמפחדים מהם, ואם כך − שהם יכולים להשפיע. הוא לא היה מוכן לעזוב את העולם “בלי להשאיר אחריו את דעתו הברורה על מה שהתרחש לנגד עינינו”. עם זאת, כך חשה אלמנתו, בניגוד לילד מסיפורו של אנדרסן, שקרא “המלך עירום” בדיוק ברגע המתאים, מנדלשטם הקדים את זמנו.
צריך להגן על המדינה
לטירוף של אותה תקופה לא היה גבול. אנשים שהיה קול בגרונם עונו בעינויים הנוראיים ביותר: עקרו את לשונם וציוו עליהם להלל את הרודן בגדם שנותר בפיהם. לא רק השלטון הוכה אז בטירוף. הציבור עצמו היה שותף לו. חברו של מנדלשטם, משורר, הצדיק בפניו את ההגליה, “כי צריך להגן על המדינה”. “כשחוטבים עצים ניתזים שבבים”, אמרו, והאמינו שכל הקורבנות כדאיים, כי יש להם מטרה: לבנות עולם טוב יותר, שלא תהיה בו עוד כפייה, והמטרה מקדשת את האמצעים. (האם מופרך להשוות זאת עם דברים שאמר לפני כמה ימים הסופר דוד גרוסמן, באזהרה הלא סמויה שהשמיע, שלפיה מדינת ישראל עלולה להפוך לאטה לשריון שאין בו עוד אביר?)
בשנות העשרים, בתחילתו של השלטון הקומוניסטי, עוד ניסו השלטונות להבין את הציבור. הקימו צוותים שלמים של אנשי מודיעין (בדומה לסקרי דעת הקהל שהשלטון משתמש בהם כיום, בישראל, כדי להתאים את האמירות להלכי הרוח המקובלים בציבור?). במרוצת הזמן הגיעו למסקנה שדעת הציבור זהה לזאת של הדעה הרשמית.
אין עשן בלי אש
בתקופות של החיסולים ההמוניים אמרו לעצמם “הרי אוסרים אנשים בשביל משהו, משמע אותי לא יאסרו”. גם בשנת 1957, ארבע שנים אחרי שסטלין מת, עוד הסבירה לנדיז’דה אישה שנתקלה בה בשעת נסיעה “שיש להתייחס בזהירות כלפי ה’מטוהרים’ שכן משחררים אותם מטעמים הומניטאריים ולא מפני שהם אכן חפים מפשע − הרי אין עשן בלי אש…”
כשמישהו נאסר שאלו מדוע זה קרה. אמרו שוודאי הייתה סיבה. ואז, מתארת מנדלשטם “אנשים התחפרו עמוק יותר במאורתם, שאגב,” היא מוסיפה בציניות כאובה,”לא הצילה אף נפש אחת.”
על החיפוש אחרי מניע הגיוני למאסרים, להגליות, להתעללות השרירותית, הגיבה פעם אחמטובה בכעס: “הגיע הזמן שנבין, אוסרים אנשים בשל לא כלום.”
“העיקר,” אמרו נציגי השלטון, “למצוא את האדם. סעיף האשמה יימצא תמיד.”
ועם זאת הם לא רצו לוותר על מראית העין של חוקיות, “זה היה המס ששולם למושגי החוקיות של המאות הקודמות,” ולכן בלשו אחרי אנשים, תיעדו כל מלמול שלהם, כפו עליהם להתוודות ולחתום על מסמכים. “האם,” זועקת הסופרת בספרה, “הם האמינו שכאשר הדורות הבאים, יעיינו בארכיונים, הם יאמינו בכל הכתוב, כשם שהאמינו בו בני דורנו, שנטרפה דעתם?”
ואיך בכלל יוכלו ההיסטוריונים לשחזר את האמת, אם בכל מקום נערמו תלי כזבים מבעיתים, שקרים מתוכננים ומחושבים מראש?
“היינו שרויים בכעין תרדמה היפנוטית,” היא כותבת. “שכנעו אותנו שנכנסנו לתקופה חדשה ואין לנו ברירה אלא להיכנע לכורח ההיסטורי.” אנשים העדיפו לעצום את העיניים, כדי לא לגלות שהמציאות אמיתית.
כולם פחדו מפני כולם. בני משפחה בחנו זה את זה וחיפשו פרובוקטורים, מודיעים ומלשינים. עודדו ילדים להלשין על הוריהם. רוממו את דמותו של הילד פבליק מורוזוב שכך נהג. בנים קיללו את הוריהם שנרצחו. מנדלשטם מתארת ילד בן ארבע עשרה שהכירה, קרוב משפחה של סטלין, שדודתו והאומנת שלו גידלו אותו, טיפלו בו, אבל גם פחדו מפניו ונזהרו ממנו, שמא יסגיר אותן לשלטונות, אחרי שהוריו, שאותם נהג להשמיץ, נרצחו.
אחד החלקים המדהימים ביותר בספר הוא תיאור האמון העיוור שנתנו התושבים בשלטונות. “כולם,” היא מספרת, “האמינו במה שפיטמו אותם,” והיו בטוחים שבמערב הרבה יותר גרוע: “לנו לפחות זורקים מדי פעם דג מלוח, מנת סוכר או קצת נפט… ומה בארצות הקפיטליסטיות? שם בוודאי גוועים ברעב!” אמרה לה פעם שכנה. אפילו בשנת 1959, חמש שנים אחרי שסטלין מת, עוד ניהלה אתה ויכוח מישהי שטענה כי בפריס ובלונדון ודאי לא נותנים בקלות רישיון מגורים לטייסים, “כמו אצלנו”, ולא הייתה מוכנה להאמין ש”שם” בכלל אין צורך ברישיון מגורים…
אכן, הטירוף נמשך עוד אחרי שחרושצ’וב גינה את השלטון הדמים של קודמו, והאשים אותו בעריצות בפשעים וברצח המונים. אין מה שמלכד אנשים יותר מאשר פשע משותף, אומרת מנדלשטם, ומי ששיתפו פעולה עם שלטון האימים פחדו מפני השינוי, במקום לשמוח עליו. כך למשל התלוננה בתו של אחד מאנשי השירות החשאי שהתאבד כשהשלטון התחלף ואמרה במרירות: “אסור לחולל תמורות כה פתאומיות כי זה פוגע באנשים…”
לאורך כל הספר אומרת מנדלשטם שוב ושוב “שהמוות הוא האושר בהתגלמותו.” באחד הרגעים הכאובים ביותר בספר היא נזכרת כיצד הציעה לבעלה להתאבד ביחד, והוא סירב. יהיה לכך עוד זמן, סבר, והיא מהרהרת, ממרחק של חצי יובל שנים, על כל הסבל שהיה נמנע מהם אילו קיבל אז את הצעתה. הספר בחירתה של סופי של ויליאם סטיירון עולה כאן על הדעת: זיכרון הרגע שבו כמעט קפצה מהחלון, ונמלכה בדעתה. והזוועה שזימנו לה החיים שלא קטעה אותם מיוזמתה.
“קפיצה אחת ושכלי חזר אלי”
מנדלשטם כן ניסה פעם להתאבד. כשחזר מהחקירות השתבשה עליו דעתו. נדיז’דה תוהה מדוע כל מי שחזר משם השתגע. איך ייתכן שכולם שמעו קולות – בדרך כלל את אלה של נשותיהם האהובות – ואיך זה שאחרי שנת 1937, כשהעינויים הנפשיים הוחלפו בעינויים גופניים, ה”הזיות” הללו, כביכול, לא שבו עוד. ובכן, בטירופו הוא קפץ מהחלון, שלא היה מספיק גבוה, ורק נקע את הרגל. על כך כתב שורה בשיר: “קפיצה אחת ושכלי חזר אלי”.
כמה אנשים מוכנים לצאת למאבק כמו דוד, כשהכוחות אינם שווים?
ומה עוד יכלו אנשים לעשות אז, אם לא להתאבד באחת, או לאטם, בכך שאמרו את דברם בקול רם ובנחישות כמו שעשה מנדלשטם, ובעצם התאבד התאבדות שנמשכה כמה שנים? מי שחי בדיקטטורה, היא מסבירה, חש מהר מאוד את אוזלת ידו, ומוצא צידוק ונחמה באדישותו. “כלום יפסיק קולי את היריות?… אין זה תלוי בי… מי יקשיב לי…” הם אומרים לעצמם. כמה אנשים מוכנים לצאת למאבק כמו דוד, כשהכוחות אינם שווים? ולכן, כך היא כותבת, “השמידו ה’גלייתים’ בקלות כה רבה את אחרוני ה’דוידים’. כולנו השלמנו עם כך: שתקנו בתקווה שיהרגו את שכננו ולא אותנו.”
ומדוע, בעצם, היא זועקת בזעקתו של הקורבן שתמיד מרגיש קצת אשם, שיתפנו פעולה? איך ייתכן שכשבאו לקחת אותו הוא קם והלך אתם, והיא עצמה לא נלחמה, לא השתוללה, לא התקוממה?
תיאור האופן שבו נודע לה על מותו של האדם היקר לה מכול – כשעמדה בתור במשך שלוש או ארבע שעות כדי לשלוח לו חבילה, שם נמסר לה שאין צורך, גם הקודמת חזרה, כי הנמען מת; תיאור החודשים שבהם המשיכה לקוות שישוב; החקירות שערכה כדי לברר כיצד, מתי, היכן, הלך לעולמו; המידע החלקי, הספקות, התהיות – כל אלה הופכים את הקרביים גם כשקוראים עליהם אחרי שנים כה רבות. מנדלשטם לוקחת אותנו עמוק לתוך הייסורים ההם, אל האומץ ועוז הרוח, וכל אלה מתקיימים לעינינו כאילו הם מתרחשים ממש ברגע זה. גם מי שיודע שהמשורר מת אינו יכול שלא לחוש עד כמה היה רוצה שלאהבה העצומה המתוארת בספר הזה יינתן קיום אחר, אנושי ומיטיב יותר, ראוי יותר.
כשהיא כותבת את הדברים הללו, בשנת 1964, מספרת נדיז’דה מנדלשטם כי גם בהווה שלה יש מי שמנסים להצדיק את העבר ומזכירים את צדדיו החיוביים. הייתה למשל הרבה בנייה, היו הצגות תיאטרון. “יכולתי להוסיף מצדי,” היא אומרת, “שהיו גם שמים וכוכבים זרועים בהם, אבל חייבים אנו לעמוד על המשמעות של הדברים שהתרחשו.” והיא מוסיפה את הלקח, שמהדהד גם כאן, כיום, בישראל, בשנת 2015: “המאה העשרים,” היא כותבת, “הראתה לנו את הרע ואת כוח ההרס העצמי הרב הצפון בו. לאסוננו אנו מבינים עתה שבתהליך ההרס העצמי שלו, עלול הרע להשמיד גם את כל החיים עלי אדמות, וזאת יש לזכור תמיד.”
מנדלשטם הקדישה את חייה להנצחת בעלה. לשמירה על שיריו. לאורך שנים שיננה אותם. נעזרה בידידים מעטים שהעתיקו והטמינו אותם במקומות שהוסתרו גם מפניה, כדי שלא תוכל להסגירם אם תיתפש ותיחקר.
כיום יודעים הכול שאוסיפ מנדלשטם היה משורר חשוב ורב השפעה. מישהו סיפר לנדיז’דה שבמחנה נודע לבעלה כי כמה שורות משירו נמצאו חרוטות על קיר תא הנידונים למוות, והידיעה העניקה לו כמה ימים אחרונים של רוגע. היא עצמה הלכה לעולמה בשנת 1980, אבל הספר שכתבה והשירים ששמרה עליהם ממשיכים לדבר אלינו בקולם רב המשמעות והכוח.
