בעקבות מימושה של תוכנית שתי מדינות לשני עמים תוכל סוף סוף ישראל להקדיש את מרב מאמציה ומשאביה לטיפול בחזונה החברתי, הכלכלי והתרבותי הפנימי, במקום להשקיע את כל כוחותיה הנפשיים והפוליטיים בפילוג החברתי המר הנובע מן הכיבוש והשליטה בפלסטינים – ואז במאבק על זכותה המוסרית של ישראל להתקיים.

---

ייתכן מאוד כי בשלב מאוחר זה, כשפרשה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית מן הממשלה באביב 1930, באמת כבר לא היה אפשר לפעול. ייתכן שצירוף כל כוחות ההתנגדות לנאציזם גם יחד לא היה יכול עוד להציל את גרמניה. הנאצים כבר כבשו את הרחובות, וכנופיות שתומכות בהם כבר הטילו את חתתן על התושבים. התחזקותה המהירה של המפלגה הנאצית הוכחה בקפיצה האדירה במספר נבחריה לרייכסטאג בבחירות 1930. ואף על פי כן, העובדה היבשה היא שעד לבחירות נובמבר 1932 עוד היה אפשר להשיג רוב כלשהו של שמאל-מרכז מול הימין אילו היו כל כוחות השמאל והמרכז מלכדים את שורותיהם. אלא שהמפלגה הקומוניסטית הגרמנית לא רצתה להשתתף במאבק. במקום לסייע למפלגת האם משמאל, החליטו הקומוניסטים בבחירות 1932 דווקא לשתף פעולה עם הנאצים. אין פלא שב-21 ביולי 1932, מיד לאחר הבחירות המזעזעות הראשונות באותה שנה שבהן זכו הנאצים ב-230 מנדטים לרייכסטאג, כתב יוזף גבלס, הממונה על התעמולה במפלגה הנאצית, ביומנו: ” האדומים הפסידו את ההזדמנות הגדולה שלהם. הזדמנות כזאת לעולם לא תחזור”. והיא לא חזרה.

סירובה של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית לסייע לכוחות השפויים של הדמוקרטיה מקורו היה כמובן בפקודה ממוסקבה הסטליניסטית. אך כרגיל במקרים ציניים כאלה, שיתוף הפעולה עם הרשע בא אכן על שכרו הנאה: תמיכתם של הקומוניסטים בנאצים הביאה לעליית הנאצים לשלטון ולחיסולם המיידי של הקומוניסטים בידי הנאצים בתוך גרמניה עצמה; היא אף אילצה בסופו של דבר את רוסיה הסובייטית לצאת למלחמת הגנה נואשת נגד גרמניה כדי להציל את עצמה ולמנוע את כיבושה בידי הנאצים. יותר מעשרים מיליון רוסים נטבחו במלחמה זו. איזה היגיון ואיזה מוסר יכלו להדריך את הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית במוסקבה ואת השמאל הרדיקלי בגרמניה עצמה בתרגיל מופקר זה של חוסר אחריות היסטורי, כשהחליטו שמותר להם לרתום את הנמר למטרותיהם המדומיינות? אין פלא שתוכניתם הגאונית של הסובייטים לא ממש הצליחה – וכדאי לזכור שגם האימפריה שכבשו לעצמם במזרח אירופה עם ניצחונם על היטלר החזיקה מעמד כארבעים וחמש שנה בלבד.

---

התרסקות: סיפור קריסתו של השמאל בישראל

מה מרגיש אדם שסבור כי עתידה של האנושות, או לפחות השלום בעולם, תלוי בכך שיצליח לנסח את דעתו על המציאות באופן משכנע? האם אפשר להעלות על הדעת שמהלכיה של ההיסטוריה יכולים בכלל להשתנות? שאדם אחד יכול להשפיע עליה, לבלום את הגלגלים שכבר יצאו לדרך עקובה מדם, אל מלחמה שעשרות מיליוני בני אדם ימותו בה?

אדם כזה היה ויליאם דוֹד, היסטוריון אמריקני שנשיא ארצות הברית מינה ב-1933 לשגריר בגרמניה. דוֹד היה שקוע באותה עת בכתיבת ספר, הדרום הישן, מחקר שעסק במדינות הדרום של ארצות הברית.  כשהגיעה אליו ההצעה לתפקיד הוא היסס מאוד אם לקחת על עצמו את השליחות. העבודה על הספר והחיים שניהל בחלק מהשנה בחווה חקלאית שבבעלותו היו יקרים ללבו והוא ידע שהמשרה החדשה תגזול את כל זמנו ולא תאפשר לו להמשיך בעיסוקיו. יתר על כן, היו לו ספקות באשר להתאמתו לתפקיד. לאמתו של דבר, גם הנשיא ושר החוץ באותה עת היססו, ולמעשה שלחו את דוֹד לברלין רק מכיוון שמועמדים אחרים סירבו לתפקיד. דוֹד לא היה עשיר די הצורך, ואנשי משרד החוץ סברו כי בהיותו איש אקדמיה הוא אינו מתאים לדמותו של שגריר שאמור לייצג את ארצו בהדר המקובל.

למרות הספקות, יצא דוד לברלין מלווה ברעייתו, בנו ובתו, שניהם בשנות העשרים לחייהם. הספר בגן חיות הטרף מאת אריק לארסון, שראה זה לא כבר אור בעברית (בתרגומו של יניב פרקש), מתאר את ארבע השנים שבהן חיה משפחת דוֹד בברלין, ומתמקד בעיקר באבי המשפחה ובבתו מרתה. איתרע גורלם שהם נקלעו לברלין בתקופה שבה ביסס היטלר את שלטונו בגרמניה הנאצית, והיו עדים לאופן שבו הצליח לשטות בעולם הנאור, להשיג לעצמו כוח מוחלט, ולהתחיל במעשי הזוועה שהוביל. אלה היו הסימנים והאותות הראשונים למה שעתיד היה להתרחש בעולם כולו, סימנים ואותות שרוב בני האדם לא הקדישו להם תשומת לב ולא ידעו לפענחם כיאות.

באחרית הדברים לספר מציין לארסון את המקורות שעליהם התבסס בתחקיר שלו: יומנים אישיים, מכתבים, ספרי זיכרונות שכתבו בני התקופה ההיא, אפילו קטעי סרטים שאיתר ובהם הצליח לראות כיצד נראתה ברלין בתקופה האמורה. (הציטוטים הרבים מעלים על הדעת את התהייה כיצד יוכלו לחקור בעתיד את ההווה שלנו, שבו כתיבת מכתבים פסה מהעולם ואת השאלה אם התיעוד הקיברנטי וכל מה שמונצח בו יוכל לשמש תחליף נאות).

מלאכתו של לארסון צלחה. ספרו תיעודי, אמנם, אבל הוא מקים בו לתחייה את המאורעות שהתרחשו באותה תקופה, לא כמו העובדות הענייניות המנוסחות בספרי ההיסטוריה, אלא בתיאורים חיוניים, ססגוניים, צבועים ברגשותיהם של האנשים שהשתתפו בהם. אלה כמו מלווים את ההתרחשויות בפס קול של צלילים, ריחות, צבעים ומראות מפורטים, עד שהקורא חש כצופה בסרט, כמעט אפילו נוכח במקום שבו הכול קרה. לא זו בלבד, אלא שהמחבר מצליח לייצר מתח, כמו בסיפור ולא כמו בספר עיון, אפילו אם העובדות ההיסטוריות ידועות.

גם האנשים שהוא מתאר, בעיקר שני הגיבורים הראשיים, דוֹד ובתו, מצטיירים בבירור ובפרוטרוט, עד שהקורא חש שהוא לומד להכיר אותם מקרוב, כאילו היו דמויות ספרותיות (שאתן אפשר תמיד להגיע לקשר הכי אינטימי, שהרי במציאות אין לאיש היכולת לחדור לנבכי נפשם של הסובבים אותו).

אנו עוקבים אחרי עלילותיה של מרתה, האישה הצעירה שהגיעה לגרמניה והיא בהליכי גירושים: ההרפתקה הצפויה לה באירופה משכה את לבה הרבה יותר מאשר האפשרות להישאר בארצות-הברית כאישה נשואה, לגדל ילדים ולנהל בית. אכן, מהבחינה הזאת גרמניה לא אכזבה אותה: מרתה דוד ניהלה קשרים אינטימיים רבים מאוד, התאהבה בבני לאומים שונים, ביניהם בראש הגסטפו, באיש השגרירות הצרפתית ובנציג של הקג”ב, שהוצב בברלין תחת כיסוי של דיפלומט רוסי. היא לא העלתה בדעתה שהרפתקאות האהבים הרבות שהיא מנהלת מסכנות אותה; לא ידעה שהיו מי ששקלו “לשדך” אותה להיטלר, (ושהוא עצמו ראה בה טרף אפשרי בעל פוטנציאל רב תועלת). לא היה לה מושג (ואולי דווקא כן? קורות חייה אחרי המלחמה, שעליהם מספר המחבר באחרית הדבר לספרו, אינם מותירים מקום רב לספק) שבקג”ב מנסים לנצל את ההתאהבות שלה בנציגם כדי לגייסה לשורותיהם ולהפוך אותה למרגלת נגד ארצה. מרתה הסתובבה לה בברלין בתחושה שהיא בטוחה ומוגנת, הרי היא בתו של השגריר. (למרבה הזעזוע, שגריר צרפת, לעומת זאת, הודה כבר ב-1934 שלא יופתע אם הגרמנים ינסו להתנקש בחייו, חרף היותו דיפלומט זר, ולפיכך הרחיק את בני משפחתו מברלין).

בני משפחת דוֹד היססו אמנם אם להגיע לגרמניה, אבל הספקות הללו לא היו קשורים מלכתחילה במשטר. אדרבא, מרתה דוד אהדה את הנאצים, והתרגשה והתלהבה מהמהפכה העוברת על גרמניה. גם היחס של השלטונות כלפי היהודים, שכבר ב-1933 החלו להצר את צעדיהם, למעשה להתעלל בהם (בין השנים 1932-34 חלה עלייה תלולה במספר המתאבדים היהודים בברלין: 70.2 יהודים מקרב כל 100,000, לעומת 50.4 בשנת 1924, טוען המחבר(, לא הפריע לה במיוחד. היא לא היססה להודות באנטישמיות שהיא עצמה חשה: “גם אנחנו לא ממש אוהבים יהודים”, כתבה במכתב לארצות הברית לסופר תורנטון ויילדר, עמו הייתה מיודדת.

דוֹד עצמו ידע גרמנית, אהב את גרמניה, וחש כלפיה נוסטלגיה, כי בצעירותו למד שם. זאת הייתה אולי אחת הסיבות העיקריות לכך שנעתר לבסוף לשליחות.

אחת המשימות הראשונות שהוטלה עליו הייתה למצוא לעצמו מקום מגורים. בניגוד לקודמיו ולעמיתיו, שמרביתם הגיעו ממשפחות עשירות מאוד, עמד דוֹד על כך שכל הוצאות המחיה שלו ושל בני משפחתו ימומנו ממשכורתו, ולא ממקורות כספיים אישיים, שבלאו הכי לא היו לו. חיי מותרות ובזבוז היו זרים לו, והוא הקפיד מאוד על חסכנות גם בענייני השגרירות – למשל תבע לקצר את המברקים שהיו לטעמו ארוכים ובזבזניים מדי. (תביעותיו נתפשו כקטנוניות וטרחניות, והרגיזו את הכפופים לו). הפתרון הופך הקרביים שמצא מתואר בספר כפשוטו. את משמעותו הנסתרת, המזעזעת, יכול כל קורא להסיק בעצמו: משפחת דוֹד שכרה במחיר מגוחך את ארמונו של יהודי עשיר, בעליו של בנק פרטי, שנאלץ למעשה לוותר על ביתו, ונשאר לגור עם אמו בדירה קטנה שהשאיר לעצמו, בקומה העליונה של הבניין. מן הסתם לא יכול היה האיש להמשיך ולהחזיק בבית, בשל החוקים שהצרו את צעדיהם של היהודים ואת יכולתם להתפרנס. יתר על כן: הוא קיווה שהמגורים בבית שבו שוכן שגריר ארצות הברית יגנו על חייו ועל חיי בני משפחתו.

הפאר המדהים של הבית, חדר הנשפים הענקי, הריהוט העשיר, הגן, שעשעו מאוד את מרתה, שנהגה להעלות את ידידיה אל חדר השינה של הוריה ולהראות להם את האמבטיה המוזהבת המונחת על במה קטנה. דוֹד עצמו שמח להודיע לנשיא כי שכר את הארמון המדהים הזה תמורת 150 דולר בחודש בלבד. איש לא הוטרד ממשמעות העסקה המקוממת הזאת. אדרבא, כעבור כמה חודשים, כשבעל הבית החל לשפץ את הדירה הקטנה שהקצה לעצמו כדי להביא לשם את אשתו וילדיו, שאותם שלח לפני כן למקום מבטחים בכפר, הרגישו בני משפחת דוֹד מרומים, כעסו על הרעש, ובעיקר − על הסידור החדש. כי מי שמע על כך שילדים זרים (ועוד יהודים!), עלולים להיראות במקרה לעיני אורחיהם? על התחושות של אותם ילדים שנאלצו לחיות בבית ילדותם כדיירים לא קרואים ולא רצויים ולראות אנשים זרים מסתובבים ועושים בו כבשלהם הספר אינו מדווח. (באחרית הדבר מודה המחבר לבנו של אותו בנקאי, אזרח ארצות הברית בעת כתיבת הספר, על העזרה שהוא ואשתו הגישו לו בשחזור מראהו של הבית ושל האווירה ששררה בו. מכאן אפשר ללמוד שלפחות אחד מאותם ילדים אומללים שרד. אין מידע על מה שקרה לשאר בני המשפחה).

עם זאת, ולמרות האטימות המשוועת שהפגין דוֹד כלפי בעלי הבית שלו, אי אפשר להימנע מתובנה מחרידה: הוא היה אחד האנשים ההגונים-יותר שהסתובבו באותם ימים בברלין. בימים שבהם העולם הסכין עם רדיפת היהודים ועם הטרור הפנימי שהתרחש בגרמניה (אחת הדוגמאות לאימה ששלטה אז: אזרחים גרמנים, לא יהודים, סירבו באותם ימים לעבור הליכים כירורגיים, כי חששו מפני מה שיגידו בלי דעת ברגעי הערפול של ההתעוררות מההרדמה), דוֹד היה אחד המעטים שקלטו את חומרתם של המעשים הקיצוניים והמחרידים שנעשו בגרמניה, ואף שילם על כך מחיר אישי. את מלוא משמעותם הבין אחרי מה שכונה בדיעבד “ליל הסכינים הארוכות”, והיה כמעט היחיד שהבין. בספר שלפנינו מקבל אותו אירוע, שבספרי ההיסטוריה מוקדשים לו כמה עמודים, לכל היותר פרק, נפח ועומק. התיאור המרתק והמחריד נבנה בהדרגה, מזוויות שונות, ומובא לפרטיו. אנו לומדים מה היה מזג האוויר באותו יום, מה חשבו, ראו, שמעו, אנשים שונים, כאלה שהיו קרובים מאוד להתרחשויות  וכאלה שצפו בהן מרחוק. הטירוף, האכזריות, ההשתוללות חסרת הרסן, ותגובתו הפושרת, המקבלת, של הציבור הגרמני − כולל זו של הנשיא הינדנבורג, שהיה אמור לרסן את היטלר ושל העולם, שגם הוא קיבל והשלים עם מה שהיטלר עולל, ולמעשה אפילו לא מחה − מעוררים פלצות.

דוֹד היה בין היחידים שהתרעמו והזהירו מפני מה שגרמניה עתידה לחולל. דבריו נדחו בזלזול, עד שנקרא לשוב לאמריקה ולפרוש מתפקידו. הממשל סבר שאינו מתאים עוד לשמש שגריר, שכן טינתו המוזרה (!) כלפי הגרמנים עמוקה וגלויה מדי ושוב אינו מסוגל לחשוב בהיגיון.  גם אחרי שפוטר מתפקידו וחזר לארצות הברית המשיך במשך שנתיים להתריע ולהזהיר מפני המלחמה שגרמניה הובילה אליה.

גם מרתה התפכחה בהדרגה מאהדתה כלפי גרמניה הנאצית. “אם במקום לעסוק במה שצודק ומה שלא צודק עוסקים בשאלה מה ארי ומה לא ארי, אנשים בעלי עמדות מיושנות בעניינים של צודק ולא צודק ושל הגון או מתועב, נותרים בלי קרקע יציבה לעמוד עליה,” היא אמרה לאחד מידידיה הגרמניים, ממיודעיו של היטלר.

מעלתו הגדולה של הספר בגן חיות הטרף היא בכך שהוא משחזר את התהליך ההיסטורי שבו החלה הזוועה להיווצר, וכיצד קורבנותיה העתידיים בעולם כולו ראו ולא הבינו מה הם רואים, אבל עושה זאת לא כהיסטוריה, אלא כספרות.

כשעוסקים בהיסטוריה אין טעם לשאול “מה היה אילו” – מה היה אילו האמין נשיא ארצות הברית לאזהרותיו של השגריר? אילו שמע את קולו ופעל בהתאם? האם היה יכול דוד להשפיע על המהלכים ההיסטוריים?

עם זאת אי אפשר שלא לתהות ולנסות להבין מהם התהליכים המפחידים, הרי הגורל, שגם אנחנו עדים להם ממש עכשיו, אלה שרק בדיעבד יכונו בשמות שספק אם אנחנו עצמנו נזכה להכירם.

---

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, את הציטוטים המופיעים כאן תרגמתי בעצמי. 

כמו כל סיפוריה של אידה פינק, גם הסיפור “ניירות אריים” קצרצר: כולו ארבעה עמודים וחצי. ובכל זאת נוצרת בו, ובכל האחרים, מציאות שלמה, משמעותית ונוקבת.

אפילו רק מסיומו של הסיפור, כפי שהובא כאן, אפשר להבין את הנסיבות שעליהן נכתב: אישה צעירה, למעשה נערה, נאלצת לשלם בגופה כדי לזכות בניירות האריים שיאפשרו לה ולאמה להינצל. כמו בכל סיפוריה של אידה פינק, קשור גם “ניירות אריים” בשואה, ועושה זאת כביכול בלי לגעת בזוועה עצמה. היא לא נאמרת במפורש, נשארת בשוליים, אלה שאין בהם הרג ישיר, אין גופות ודם. המוות מרחף מעל פני התהום, נודע ולא נוגע. והכאב – הוא מתקרב בקווים קלים, בעדינות מצמיתה.

הנה כאן, בסיפור הזה, יש דוגמה לרוע תמציתי: המנוול, מי שכל העוצמה בידיו, שיש לו הכוח לגזור חיים או מוות, כולו ענייני ועסקי, קצת מבודח, כאילו הגון – בתמונה קודמת הנערה אומרת לעצמה שנהג בה תמיד כיאות. הוא בן ארבעים והיה לפני המלחמה המעביד שלה. היא בת שש עשרה. הוא בוחן את גופה כמו שבודקים סחורה. משבח את מבנהו. הזדמנה לו האפשרות לתבוע ממנה כל מה שעולה על דעתו ובתמורה יאפשר לה לחיות ולהציל גם את אמה.סביר להניח שהאם אינה יודעת מה המחיר שבתה נתבעת לשלם בנוסף על הכסף שאותו תיתן לאנס, המעט שנותר להן, אבל אין בו די.

לא בטוח שהאנס מעוניין רק בגופה. הוא עט גם על ההזדמנות להשפיל אותה. להוכיח שהיא זונה. שתהיה מוכנה להימכר. שגם לה יש מחיר, והוא לא גבוה במיוחד מבחינתו: חייה תמורת כמה מסמכים שקל לו לספק. אקט מסחרי, המעיד על כך שאפילו נערה, כמעט ילדה, מבוהלת וחסרת אונים, היא בעצם “סתם” זונה: מישהי שמוטחת בעיניו באחת אל תחתית הסולם האנושי. ובעצם עוד לפני כן הייתה שם, יהודייה בעולם המעוות של אותם ימים.

---

בימי מלחמת העולם השנייה התחכם המודיעין הבריטי ויזם את אחד ממבצעי הריגול היעילים והמשוכללים ביותר שלו: בתוך מתקני כליאה הציבו מיקרופונים זעירים, מכשירי ציתות, שהאזינו באמצעותם לאלפי שבויי מלחמה גרמניים.

האזנות הסתר הללו נועדו לדלות בזמן אמת מידע על עניינים צבאיים, תוכניות, כלי נשק וכיוצא בזה. מאחר שהגרמנים לא העלו בדעתם שמאזינים להם, הם חשפו סודות “טריים”, שהיו בעלי ערך רב, במיוחד כשהגיעו מפיהם של אלה שזה עתה נפלו בשבי. אבל בנוסף על המידע הצבאי, האירו תמלילי השיחות את הלכי הרוח בקרב הגרמנים. הם שוחחו על קרבות, על כלי נשק, על הפיהרר, וגם על פשעי המלחמה שביצעו.

כמה עשרות שנים אחרי תום המלחמה גילה את תמלילי השיחות ההיסטוריון הגרמני, סונקה נייצל וניתח אותם, בשיתוף עם הפסיכולוג החברתי הראלד ולצר. ביחד כתבו את הספר חיילים ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט: פרוטוקולים של לחימה ומוות

היבטים רבים של הלכי הרוח שהיו נפוצים בקרבם עולים מתוך אותן שיחות. פשעים נגד האנושות היו לנורמה. ועם זאת הם ראו בעצמם אנשים טובים, רגילים. אמות המידה השתנו: שוויון הוחלף בחוסר שוויון וסולידריות אנושית בסולידריות לאומית המתבססת על רק גזע. הדרת הזולת לא נתפסה כעניין מגונה, כי כל האחרים איבדו לחלוטין את מעמדם החברתי, בעצם – לא נחשבו עוד בני אדם.

האלימות כלפי כל מי שהוגדרו “אחרים” נעשתה מותרת, אפילו רצויה. טייסים וימאים גרמניים תיארו בחדווה, בהתלהבות, כמי שמספרים על ציד של חיות או על פעילות ספורטיבית, כיצד הפציצו כל מה שהתחשק להם. כשדיברו על הטבעת אוניות או מטוסים, בני האדם שהיו עליהם לא נחשבו, כמעט לא הוזכרו. כאילו כלל לא התקיימו, או שהיו שקולים לחפצים שאין בהם מלכתחילה שום רוח חיים. אפשר היה להרוג מכל סיבה שהיא. הנה דוגמה לשיחה:

זוטלטרר: “יריתי בצרפתי אחד מאחורה. הוא רכב על אופניים.”
ובר: “מקרוב?”
זוטלטרר: “כן.”
ובר: “הוא רצה לפגוע בך?”
זוטלטרר: “שטויות. רציתי את האופניים.”

את המוסר המנותק שלהם אפשר לראות בשיחות שבהן סיפרו השבויים זה לזה על אירועים שבהם נפגע עמית לנשק והביעו צער ודאגה ליתומים שהשאיר אחריו, ובה בעת רצחו אלפי בני אדם בלי לחשוב לרגע על ילדים של אחרים, או על הילדים שהרגו.

אמנם, בחלק מהשיחות בחרו המספרים, שתיארו זוועות בלתי נתפסות, בעמדה של צופה מהצד, אבל לא פעם גם סיפרו גם על ההשתתפות שלהם עצמם במעשים. תגובת בני השיח שלהם מעידה על הסכמתם, על כך שגם הפשעים הכי מחרידים התקבלו בטבעיות ולא הפתיעו איש. גם כשמישהו מתקומם נגד הירי באלפי חפים מפשע, זעמו לא הופנה נגד המעשה עצמו, אלא נגד העובדה שנעשה בגלוי, במקום שהיו בו עדים. שום דבר שנאמר לא עורר כעס או הסתייגות.

אדרבא, לעתים תכופות הטילו הדוברים את האשמה על הקורבנות. כך למשל כתב בספרו האוטוביוגרפי  רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ,  על אנשי הזונדרקומנדו. הוא תיאר בפליאה, כמו מדען שצופה בחיות מעבדה, את התנהגותם ה”מוזרה” כדבריו: “הם הלוא ידעו בוודאות כי בסוף האקציות ימצאם אותו גורל עצמו שמצא את חבריהם-לגזע, אשר הם סייעו במידה כזאת להשמדתם. ואף על פי כן עשו את מלאכתם בשקידה שגרמה לי תמיד לתמוה.” הרשעות, הנבזות המסמרת שיער – להתעלל באנשים, להרעיב אותם, לאיים עליהם, לשלול מהם כל זכות ואת הקשר שלהם למציאות, ואז להתבונן בהתנהגותם בסקרנות ובעניין, להשתומם מכך שהם נטולי צלם האנוש, כאילו פגומים, כאילו אינם הקורבנות שלו עצמו!

כך גם מובאות בספר חיילים ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט שיחות שבהן מתוארת אלימות מינית ואונס של צעירות יהודיות, שנרצחו כמובן, לאחר מעשה. אחד השבויים סיפר למשל כיצד ראה פעם “יהודייה יפה” שהייתה בדרכה אל בור ההריגה. הוא זיהה אותה, כי בימים הקודמים הועסקה בניקוי המחנה, שם, כדבריו, “נתנה שיעשו ממנה זונה.” ממש כמו בסיפור “ניירות אריים”, הנערה מואשמת. אונסים, ואחרי כן רוצחים אותה, אין לה שם ואין לה זהות, היא איזו “יהודייה יפה” שמוזכרת רק כמי ש”נתנה”. שהרשתה. שהייתה כביכול שותפה להתעללות בה. שהייתה אפילו אשמה. שלא היה לה שום סיכוי בתוך העולם המטורף והמרושע שאליו הגיעה וממנו יצאה, אלמונית ואבודה.

הדברים שאמרו השבויים הגרמניים, המחשבות שביטאו, העולם המעוות שייצגו, הם עדות למה שיכול לקרות כשבני אדם שוללים מאחרים את זהותם האנושית.

סיפוריה של אידה פינק מחזירים את האנושיות. הם משמיעים ביופי ובדייקנות את הקול האילם, האבוד. הם תזכורת למה שיכול להיווצר  כשבני אדם יודעים להביט באחרים, ולראות אותם.

בתום הקרנת הסרט סוסקינד, אחרי שהבמאי ההולנדי, רודולף ואן דן ברג, סיים את דבריו ופנה אל הקהל בהצעה לענות על שאלות, קמה אישה מבוגרת שישבה בשורה הראשונה.

היא התקשתה לדבר. “אין לי שאלה,” היא אמרה בשקט. “רק רציתי להגיד לך תודה.”

כל הנוכחים באולם עצרו את נשימתם כשהוסיפה: “אני הייתי אחת הילדות שם – ” היא הצביעה על האקרן שהמסך כבר ירד עליו. “עד היום לא היה לי מושג איך נשארתי בחיים. כל המשפחה שלי נעלמה. אף אחד לא חזר. עכשיו, בזכותך,” היא פנתה אל הבמאי, “אני יודעת מי הציל אותי. איך זה קרה.”

הנה מה שנודע לה: בזמן כלשהו בשנת  1943 היא, כמו ילדים יהודים רבים, נקלעה אל בית יתומים באמסטרדם. המקום שימש כתחנת מעבר. משם  נשלחו הילדים הלאה, אל מותם.

שלוש שנים לפני כן אולץ ולטר סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי, להצטרף ליודנרט. לפני עליית הנאצים ניהל בגרמניה בית חרושת. בשנת 1938 ניסה לברוח לארצות הברית, אבל “נתקע” בהולנד. בשל הגרמנית המשובחת וכישורי הניהול שלו התמנה לתפקיד מנהל “התיאטרון ההולנדי”, שם ריכזו הגרמנים בספטמבר 1943 את יהודי הולנד לפני הגירוש למחנות ההשמדה.

כשסוסקינד הבין מה יעלה בגורלם של הילדים מבית היתומים הסמוך לתיאטרון, התחיל להעביר אותם בחשאי אל מוסד שגבל עם בית היתומים: סמינר קלוויניסטי למורים, שמנהלו, יוהאן ואן הולסט, עזר לסוסקינד, הסתיר את הילדים והבריח אותם, בשיתוף עם המחתרת ההולנדית, לכפרים שמחוץ לאמסטרדם. לימים כיהן ואן הולסט כאחד ממנהיגי המפלגה הנוצרית דמוקרטית של הולנד והוכר בשנת 1972 כחסיד אומות עולם.

ולטר סוסקינד הציל כך כשש מאות ילדים. הוא עצמו לא שרד. בשנת 1944 גורש ביחד עם אשתו ובתו לווסטרבורק, מחנה מעבר בדרך לאושוויץ (גם אנה פרנק הגיעה לשם, באוגוסט של אותה שנה, וגם היא ובני משפחתה, כמו סוסקינד, היו ילידי גרמניה שנקלעו להולנד לאחר שלא  הצליחו לקבל אשרת כניסה לארצות הברית, חרף מאמציו הרבים של אביה).

סוסקינד ניצל “ידידות” שקשר עם כמה נאצים, הצליח לצאת מהמחנה וחזר לאמסטרדם, שם הציל קבוצה של ילדים שנשארו נעולים במרתף בית היתומים. הוא ניסה גם לשחרר את אשתו ובתו, אך כשנכשל חזר לווסטרברוק. שלושתם נספו.

 

בספרה  אייכמן בירושלים: דו”ח על הבנאליות של הרוע  עסקה חנה ארדנט רבות ביודנרט. היא טענה למשל כי המגע התכוף בינם לבין הביורוקרטיה הנאצית הביא לכך שנציגים יהודים חצו “את התהום שהפרידה בין סיוע ליהודים להימלט, ובין הסיוע לנאצים לארגן את גירושם.”

ארנדט תקפה את מה שכינתה “אווירה של אסיפה המונית” שהשתלטה על משפט אייכמן, וכתבה כי חלק מהעדויות, למשל אלה שעסקו במרד גטו ורשה, כלל לא תרמו למשפט, כי לא היה להן קשר לפשעיו של הנאשם. לטענתה, יכלו עדויות אלה להיות רלוונטיות “אילו סיפרו על הפעילויות של מועצות היהודים, שמילאו תפקיד כה חשוב והרה אסון בניסיונות הגבורה שלהם-עצמם”.

היא ציטטה את העד היחיד שהיה חבר בכיר ביודנראט בהונגריה, פנחס פרוידיגר, אותו כינתה בהדגשה “הברון פיליפ פון פרוידיגר לשעבר.”

“יש כאן,” אמר פרוידיגר בעדותו, “אנשים שאומרים שלא אמרנו להם לברוח. אבל חמישים אחוז מהאנשים שברחו נתפסו ונהרגו.”

לכך השיבה חנה ארדנט בספרה בהערה צינית: “בהשוואה לתשעים ותשעה אחוז מבין אלה שלא נמלטו.”

“לאן הם יכלו לפנות? לאן הם יכלו לברוח?” קרא פרוידיגר, “מה יכולנו לעשות? מה יכולנו לעשות?”

אב בית הדין השאיר את השאלה פתוחה: “אני לא חושב שיש תשובה לשאלה,” אמר.

אבל היו אנשים בקהל הנוכחים שדווקא הייתה להם תשובה. דבריו של פרוידיגר עוררו זעקות שבר וכעס. זאת הייתה אחת התקריות היחידות במהלך המשפט שבהן הגיבו כך, בצעקות בהונגרית וביידיש. אלה שבני משפחותיהם נספו, צעקו. אלה שלא נמלטו, כי לא ידעו מה צפוי להם. כי המידע על אושוויץ ועל הרצח ההמוני, שהגיע אל אנשים כמו פרוידיגר וקסטנר, נבלם אצלם.

“לא נתתם לנו הזדמנות לברוח!” זעמו לעברו.

פרוידיגר עצמו הציל את חייו ואת חיי בני משפחתו. הוא ברח לרומניה, “כי היה עשיר,” כותבת ארדנט, “כי ויסליצני [פושע מלחמה נאצי] עזר לו.”

גם קסטנר ניצל, וטענות דומות, ואף חמורות יותר, הופנו לא פעם גם כלפיו. על רכבת ההצלה שהצליח להוציא מבודפשט לברגן בלזן, ומשם אל החופש בשוויץ, היו  1,684 איש, ביניהם רבים מבני משפחתו, ידידיו ומקורביו. בחודשים שבהם הושארה הרכבת בברגן בלזן הושמדה יהדות הונגריה. יש הטוענים כי הרכבת שימשה לאייכמן ערובה לכך שקסטנר ימשיך לעזור לו, שייצר  שקט בקרב היהודים. הם לא יעלו בדעתם מה צפוי להם, וישתפו פעולה עם מנגנון הרצח. אכן, מאות אלפים עלו על הרכבות בלי ויכוח, כי האמינו שהם נוסעים לעבוד. אלי ויזל בספרו הראשון הלילה מעיד כי הוא ובני משפחתו יכלו אולי להינצל אילו רק עלה בדעתם שהם נתונים בסכנה. העוזרת הנוצרייה התדפקה על חלונם בלילה שלפני הגירוש הסופי מהגטו. החלון גבל בחלק הארי של העיר. אילו רק ידעו, אילו רק פתחו את החלון ונסו על נפשם… אילו רק…

כמו סוסקינד, גם קסטנר קשר מעין קשרי ידידות עם פושעים נאציים, אבל כמה שונים היו שני האנשים הללו, ומה שעשו עם ה”ידידות” הזאת! בספרו “האומנם נרצח פעמיים?” מביא אלי ריכנטל עדויות לכך שקסטנר נהג לשבת אתם ולשחק בקלפים, על סכומים גבוהים. אין לדעת אם אלה עדויות מהימנות. אבל דבר אחד ידוע בוודאות: בתום המלחמה הטריח את עצמו קסטנר והגיע למשפטי נירנברג, לא כדי להאשים ולתבוע את דם הקורבנות, אלא כדי להעיד לטובתו של הפושע הנאצי  קורט בכר, ולהציל אותו מהגרדום! (האם מישהו מוכן לקבל את הסבריו כאילו עשה זאת רק משום שהיה ג’נטלמן? אלי ריכנטל טוען כי מצא ראיות לכך שמשפחתו של קורט בכר הפעילה על קסטנר לחצים ואיומים לפיהם יחשפו עליו מידע חמור מאוד, אם לא יעזור להם!).

לאורך השנים מתחו רבים ביקורת קשה על עמדתה של חנה ארדנט, על כך שהאשימה את מי ששיתפו פעולה עם הנאצים. אחרים משבחים עד היום את העובדה שקסטנר הציל 1,684 איש, וטוענים כי “כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו” (המסנגרים כנראה עדיין אינם מבינים מה היה מחיר ההצלה הזאת: “שקט תעשייתי” ואפשרות לרצוח בלי הפרעות, כמעט את כל יהדות הונגריה, כ564,500  בני אדם). כמו כן סבורים רבים כי אי אפשר לדון אדם עד שלא עומדים במקומו, במיוחד כשמדובר במציאות הבלתי אפשרית של אותם ימים.

אכן, קשה לקרוא את דבריה של חנה ארדנט כשהיא מותחת ביקורת נוקבת על מי שהיו שם. היא כותבת כך: “את עניין שיתוף הפעולה הזכירו השופטים פעמיים; השופט יצחק רווה חילץ מפי אחד מעדי המחתרת הודאה כי ‘משטרת הגטו’ הייתה ‘מכשיר בידי רוצחים’, ואישור לכך שה’יודנרט נקט מדיניות של שיתוף פעולה עם הנאצים.'”

מתחשק לצעוק לה – איך את מרשה לעצמך להתבטא בהתנשאות כזאת? האם את יודעת בוודאות מה את היית עושה באותן נסיבות? כיצד את היית נוהגת?

ועם זאת, ההתוודעות למעשיו ההרואיים של סוסקינד מעוררת תחושה שבאותן נסיבות היו אנשים שמעשיהם ראויים להוקרה מיוחדת. סוסקינד התמנה ליודנראט כמעט בניגוד לרצונו, מתוך הבנה  שנלכד בתוך כוחות שאין לו עליהם שום שליטה. ברגע מסוים, בצומת שבו נאלץ להחליט כיצד לפעול, הוא בחר לעשות הכול, ויותר, כדי להציל ילדים רבים ככל האפשר. הוא שילם על כך בחייו ובחיי אשתו ובתו. ייתכן מאוד שהיה נרצח בכל מקרה. הסיכויים להינצל היו אז זעומים. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש יראת כבוד כלפי דרכו ורצונו, בנסיבות הקיצוניות ביותר שייתכנו, להיות אדם טוב.

שלושה מתנקשים יהודים רצחו, כידוע, את קסטנר, לאחר שבית הדין קבע כי “מכר את נשמתו לשטן.”

נכדתו, מירב מיכאלי, מכהנת כיום בכנסת ישראל. היא פועלת רבות כדי לפאר ולרומם את זכר סבה, ולהשכיח ולטשטש את ההאשמות נגדו.

ממשפחתו של סוסקינד לא שרד איש.

 

על התכנים המרתקים שבספר מעוף העורב

מעוף העורב

מאת: אן מרי מק’דונלד

מי מכיר את הגנרל הנס קמלר? מי שמע עליו ועל מעשיו?

קוראי ידיעות אחרונות קיבלו אמש הצצה קטנה, כמעט שולית, אל תוך תופת שנסתרה שנים רבות מהעין, וגם אחרי שהתפרסמה ספק אם הקוראים יכלו לרדת אל מעמקיה.

כותרת הידיעה הייתה: הנאצי מאושוויץ שעזר לארה”ב. וזה הסיפור: הנס קמלר היה מהמתכננים של אושוויץ, ושל הטילים הבליסטיים שירו הגרמנים על אנגליה במהלך מלחמת העולם השנייה, ושהרגו אלפים מתושבי לונדון. “כולם,” נכתב בכותרת הידיעה, “היו בטוחים שהנס קמלר התאבד בסוף המלחמה. אבל,” וכאן מגיע הפרט המרעיש, “תחקיר קובע: הוא הוברח לארצות הברית, כדי לסייע לתעשיית הטילים שלה.”

וכך מסבר ששלטונות ארצות הברית הצילו את חייו של פושע המלחמה, שהיה אחראי לתכנון המשרפות באושוויץ, לניצול של מי יודע כמה עובדי הכפייה, ולמותם.

לפי הגרסה הרשמית התאבד קמלר בחודש מאי של שנת 1945 בפראג. אלא שזה לא קרה. המודיעין האמריקני עזר לפושע לזייף את ההתאבדות ולהימלט לארצות הברית. הידע שצבר כשותף בתוכנית הטילים הסודית של היטלר היה חשוב להם.

מרעיש? אולי. במיוחד אם יודעים שקמלר היה אחד מרבים מאוד. הייתה לאמריקנים תוכנית שנקרא פייפר קליפ: מהדק נייר. במסגרתה גייסו לשורותיהם עשרות פושעים נאציים. הידוע שבהם היה ורנר פון בראון.

הנה אחד התצלומים של הגרמנים שהוברחו לארצות הברית והצטרפו לתוכנית החלל האמריקנית: כמה נינוחים נראים כאן הגברים הללו, לבושים בחליפות, בטוחים בעצמם, מחויכים. מי יכול להעלות בדעתו שאלה הגרועים שבפושעי המלחמה שנחלצו מאימת הדין רק משום שהיה לאמריקנים חשוב יותר לנצח את הרוסים במרוץ לחלל.

אגב, לא רק בתוכנית החלל פעלו פושעי מלחמה גרמניים. חלקם השתתפו ב”מחקרים” פסיכיאטריים, במסגרת פרויקט MKULTRA של הסי-איי-איי, שם עסקו בעינויים סמויים, שנועדו לבחון איך אפשר להשפיע על מצבים נפשיים של בני אדם, לפגוע בתפקודי המוח בעזרת באמצעות תרופות, חסך חושי, בידוד והתעללות מילולית ומינית, כדי “לחלץ מידע” מנחקרים.

מפתיע? מחריד? אין ספק.

אבל מי שקרא את הספר מעוף העורב של הסופרת הקנדית אן מרי מק’דונלד, אינו מופתע. שם פגשנו כבר את דמותו הבדיונית לכאורה של הפושע הנאצי, אוסקר פריד, שהוברח לקנדה ומשם לארצות הברית, כדי להשתתף בבניית טילים אמריקניים. ההקשר שבו מרחשת עלילת הספר מציאותי לחלוטין: המלחמה הקרה, אמריקה נגד רוסיה, קפיטליזם נגד קומוניזם, מי ישתלט על העולם, על מה מוכנים לוותר (על העקרונות המוסריים הבסיסיים ביותר: שמי שהיה אחד המפקדים בדורה לא היה אמור להגיע לאמריקה ולחיות שם חיים מוגנים ונוחים), ומה בעצם המחיר שגבתה הציניות המדינית האמריקנית בתום מלחמת העולם.

מעוף העורב הוא רומן מרתק. הוא עונה על הדרישה הבסיסית ביותר של סיפור, כפי שניסח אותם א”מ פורסטר בספרו העיוני Aspects of  the  Novel: לא לשעמם. פורסטר מזהיר את הכותבים. לדבריו הסיפור נולד בימיו של האדם הקדמון, שישב עם רעיו סביב המדורה. עונשו של מי שלא ריתק אז את הקהל היה כבד: אכלו אותו…

את מעוף העורב אי אפשר להניח מהיד, על אף כובדו הניכר: 863 עמודים. הוא נכתב כספר מתח. אלה מילות הפתיחה: “הציפורים ראו את הרצח”. נרצחה ילדה. רק כעבור כמה פרקים של מתח יודעים מי נרצחה. וכשהחידה מוּתרת, היא אוספת לתוכה את שלל הרמזים שפוזרו לאורכו של הרומן, ונראית מיד הכרחית ובלתי נמנעת. הפתרון איננו רק סיומה של תעלומה. הוא טומן בתוכו אמירה משמעותית שמדברת, אולי אפילו נצעקת, אל הקורא.

עלילת מעוף העורב מתרחשת ברובה בבסיס של חיל אוויר קנדי. היא מתארת את הטייסים ואת נשותיהם וילדיהם, ומתמקדת בעיקר במשפחה אחת שהמציאות חודרת אל חייה ומפרקת אותם, בלי שמישהו מהם יודע או מבין את העלילה שהם משתתפים בה.

כמי שגדלה בשיכון משפחות בבסיס של חיל האוויר הופתעתי לגלות עד כמה הנופים האנושיים בבסיס הקנדי דומים לאלה הישראלים. “כשחיים בחיל האוויר,” כותבת מק’דונלד, “החיים הם וריאציה על נושא… והבית הוא כל מקום שמזדמן לך להיות מוצב בו, אם בקנדה, בארצות הברית, בגרמניה, בצרפת”… (עמ’ 16), ואני מוסיפה: בישראל. אני יכולה אמנם להעיד ממקור חוץ ספרותי על הדייקנות בתיאורים, אבל אני משוכנעת שכל קורא יכול לחוש בהם, כי כדרכה של אמנות, הספציפי מאוד נעשה כללי, והפרטי יותר והמפורט, מקבלים משמעות ועומק.

הנס קמלר הזכיר לי את מעוף העורב, וזאת ההזדמנות להמליץ על הספר.

---

---

השבוע ב16 באוקטובר 2014, התפרסמה בעיתון הארץ ידיעה נוספת, לפיה יותר מאלף פושעים נאציים שימשו כמרגלים בסוכנויות המודיעין של ארצות הברית:

יותר מאלף נאצים גויסו לתפקידי ריגול בסוכנויות המודיעין של ארה”ב

מסמכים שסיווגם הוסר מגלים כי פעילות הנאצים נמשכה לאורך כל המלחמה הקרה וכי הם חמקו ממשפט בהתערבות האף-בי-איי והסי-איי-אי

בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, בתקופת המלחמה הקרה, הסי־איי־אי וסוכנויות ביון אמריקאיות אחרות העסיקו לפחות אלף נאצים כמרגלים ומודיעים. מסמכים שנחשפו כעת על ידי צוות מטעם הממשל האמריקאי וכן ראיונות שנערכו באחרונה מצביעים על כך שהתקשרויות מעין אלה נמשכו עד 1990, וכי לא ידוע על מרגלים ומודיעים נאצים שערקו לארה”ב ועדיין נמצאים בחיים.

בשנות החמישים של המאה שעברה החילו בכירי קהילת המודיעין האמריקאית, אדגר הובר מהאף־בי־איי ואלן דאלס מהסי־איי־אי, תוכנית סודית ורחבת היקף לגיוס נאצים בכל הדרגים כחלק מהמאבק בגוש הסובייטי. במסמכים שסיווגם הוסר מכונים חיילים וקצינים נאצים “נכסים” וההערכה המובעת בהם היא שהערך המודיעיני שביכולתם להעניק למאבק בברית המועצות “גובר על השגיאות המוסריות שעשו” בעת ששירתו את הרייך השלישי. בין היתר גויס באותה תקופה קצין אס־אס לשעבר למרות שקהילת המודיעין הניחה שהוא מעורב “בפשעי מלחמה מינוריים”.

ראיות לקשרים שניהל הממשל האמריקאי עם מרגלים נאצים החלו להתפרסם עוד בשנות השבעים. אך אלפי מסמכי ארכיון שפורסמו במסגרת חוק חופש המידע ומקורות אחרים, יחד עם ראיונות עם עשרות גורמי ממשל בעבר ובהווה, מוכיחים כי היקף גיוס הנאצים לשורות קהילת המודיעין היה נרחב הרבה יותר מכפי שהיה ידוע עד כה, וכי הוא הוסתר באופן שיטתי במשך יותר מ-50 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בשנות השמונים סירב האף־בי־איי לספק למשרד המשפטים פרטים אודות 16 נאצים שחיים בארה”ב, וזאת בטענה כי מדובר במודיעים של הבולשת הפדרלית אשר סיפקו מידע על “אוהדי קומוניזם” וחמישה מהם עדיין נחשבו מודיעים פעילים. במסמך שבו מסרב האף־בי־איי לחשוף מידע בעניין, מדגיש גורם רשמי את הצורך “להגן על חשאיות מקורות מעין אלה בצורה האפשרית הטובה ביותר”.

ב-1994 ניסה עורך דין מטעם הסי־איי־אי להפסיק את החקירה סביב אלכסנדרס לילייקיס, מרגל לשעבר שחי סמוך לבוסטון. מהמסמכים עולה כי הסוכנות ידעה כבר בתום מלחמת העולם השנייה שלילייקיס היה איש גסטפו וכי היה מעורב בטבח כ-60 אלף יהודים בליטא. למרות זאת, היא גייסה אותו לשורותיה ב-1952 כמרגל המוצב במזרח גרמניה ושילמה לו 1,700 דולר בשנה ושני קרטונים של סיגריות בחודש. ארבע שנים לאחר מכן סייעה סוכנות הביון המרכזית ללילייקיס להגר לארה”ב. הוא חי במסצ’וסטס במשך 40 שנה עד שזהותו התגלתה ונפתחו הליכים משפטיים לגירושו.

כשנודע לסי־איי־אי על כך יצרה הסוכנות קשר עם אלי רוזנבאום, איש היחידה לציד נאצים במשרד המשפטים האמריקאי, והודיעה לו כי הוא אינו יכול להמשיך בהליכים. רוזנבאום סיפר בראיון כי הסי־איי־אי לא רצתה להסתכן בחשיפת עברם של נאצים נוספים. לדבריו, הצדדים סיכמו כי אם הסוכנות תידרש למסור מסמכים “בעייתיים”, התביעה תפסיק את ההליכים. דבר זה לא קרה בסופו של דבר ולילייקיס גורש. סי־איי־אי, כך על פי המסמכים, גם לא דיווח לקונגרס על עברו של לילייקיס. במזכר סודי שנמסר לוועדת המודיעין של בית הנבחרים ב-1995, מודה הסוכנות כי השתמשה בלילייקיס כמרגל אך לא הזכירה את הקשר שלו למעשי זוועה. “אין לך כל ראיה”, נכתב במזכר.

כמה מהנאצים שגויסו על ידי קהילת המודיעין האמריקאית היו בעלי דרגות גבוהות במנגנון שהפעיל אדולף היטלר. קצין האס־אס, אוטו פון בולשווינג, היה מנטור ויועץ בכיר עבור אדולף אייכמן, שעסק בין היתר בכתיבת מסמכים הנוגעים לאופן הפעלת טרור כלפי יהודים. אחרי המלחמה, הסי־איי־אי לא רק גייס אותו כמודיע בכיר באירופה, אלא גם שיכן את משפחתו בניו יורק ב-1954. מסמכים מגלים כי המהלך נתפס “כפרס” על השירות שעשה אחרי 1945 וכי בנו של פון בולשווינג, גאס, שגילה רק שנים רבות לאחר מכן על עברו הנאצי של אביו, ראה את היחסים בין סוכנות הביון המרכזית לבין אביו “יחסי נוחות” שהתקיימו בצל המלחמה הקרה. “הם השתמשו בו והוא השתמש בהם. זה לא היה צריך לקרות”, אומר בראיון גאס פון בולשווינג, כיום בן 75, “אסור היה להכניס אותו לארה”ב. זה נגד את הערכים שלה”.

המסמכים מעידים עוד כי כשנתפס אייכמן על ידי סוכני המוסד בארגנטינה ב-1960, פנה אוטו פון בולשווינג לסי־איי־אי בבקשה לסיוע מכיוון שהיה מודאג מאוד מכך שישראל נמצאת בעקבותיו. במסמכים, מביעים גורמים בסוכנות הביון המרכזית דאגה מכך שפון בולשווינג “ייתפס כמשתף פעולה ושותף למזימותיו של אייכמן, דבר שיגרום מבוכה פומבית לארה”ב”. שני סוכנים שנפגשו עם פון בולשווינג ב-1961 הבטיחו לו כי הסי־איי־אי לא תחשוף את קשריו עם אייכמן. פון בולשווינג חי 20 שנים נוספות בטרם התביעה בוושינגטון גילתה את התפקידים שמילא בתקופת מלחמת העולם השנייה והעמידה אותו לדין. הוא נאלץ לוותר על אזרחותו האמריקאית ב-1981 ומת כמה חודשים אחר כך.

“אני מעריך שהמספר האמיתי של הנאצים שהפכו מרגלים גדול הרבה יותר”, אומר נורמן גודה, היסטוריון מאוניברסיטת פלורידה, שלקח חלק בצוות להסרת הסיווג ממסמכי הממשל, “מסמכים רבים נותרו חסויים, דבר שהופך את המשימה לספור אותם לבלתי אפשרית. סוכנויות המודיעין האמריקאיות גייסו באופן ישיר או עקיף מספר גדול של נאצים או משתפי פעולה ממזרח אירופה שהיו אשמים בפשעי מלחמה”.

השימוש שעשו הובר ודולס במרגלים הנאצים הוא תוצאה של מנטליות המלחמה הקרה שנוצרה בתום מלחמת העולם השנייה ושהלכה והעמיקה לאורך שנות החמישים. דולס האמין שנאצים “מתונים” יכולים להיות מועילים. הובר אישר בעצמו לכמה נאצים לשעבר לשמש מודיעים ודחה האשמות בנוגע למעורבותם במעשי זוועה בטענה שמדובר בתעמולה סובייטית. מסמך פנימי מגלה כי ב-1968 אישר הובר האזנת סתר לעיתונאי בעל עמדות קומוניסטיות שפרסם שורה של כתבות על חיי הנאצים בארה”ב. הובר הכריז על העיתונאי צ’ארלס אלן “איום פוטנציאלי לביטחון הלאומי”.

לאורך שנות ה-50 וה-60 מילאו המרגלים הנאצים קשת רחבה של תפקידים עבור קהילת המודיעין האמריקאית, החל ממשימות מסכנות חיים וכלה במשימות טריוויאליות. מסמכים מגלים כי באחד הבסיסים במרילנד אומנו קצינים נאצים לקראת האפשרות של פלישה לרוסיה. בקונטיקט השתמש הסי־איי־אי בשומר נאצי כדי ללמוד על השיטות הסובייטיות להסתרת משמעויות בבולים שהונפקו אחרי המלחמה. בווירג’יניה, יועץ בכיר להיטלר נתן תדרוכים סודיים בנושאים הקשורים לברית המועצות. בגרמניה, קציני אס־אס חדרו לאזורים הנמצאים בשליטת ברית המועצות כדי לשתול רשתות האזנה, בין היתר, בתוך רכבות.

מהמסמכים עולה עוד כי חלק מהנאצים המגויסים היו בלתי כשירים לשמש מרגלים או מודיעים. חלקם היו שקרנים כרוניים או רמאים ואחרים התגלו כסוכנים כפולים. סי־איי־אי סירב להגיב לכתבה.