תגית: נאום מקור

"אנשים הסבורים שבלעדיהם אי אפשר הם המסוכנים שבשליטים"

ב-10 במארס 1974 התקיימה ישיבה חגיגית של הכנסת הנבחרת, שבה הוצגה ממשלה חדשה, השש עשרה, בראשותה של גולדה מאיר. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה פחות מחצי שנה לפני כן. אף על פי כן, ולמרות התחושות הקשות ששררו בציבור, זכה המערך באותן בחירות ב-51 מנדטים (והליכוד, בראשות מנחם בגין, ב-39).

אחת המתנגדות לממשלה החדשה שהוקמה הייתה דווקא חברת כנסת מהשמאל, שולמית אלוני, ראש "המפלגה לזכויות האזרח" (שזכתה באותן בחירות ב-3 מנדטים).

נאומה של שולמית אלוני, דבריה החוזרים, הנחרצים, "אינני מאמינה לכם. אינני מאמינה בכם", נותרו חקוקים בזיכרון. אלוני התפלמסה בנאומה עם גולדה מאיר, לא על מה שכונה "המחדל" של המלחמה: חוסר המוכנות של הצבא והמשגה המודיעיני החמור, שגבה את חייהם של  2,673 חיילים ישראליים.

את עיקר חיצי הביקורת שלה שילחה אלוני לעבר התנהלות המשא ומתן הקואליציוני שקדם להקמת הממשלה.

"כבוד היושב ראש, כנסת נכבדה," פתחה אלוני, וציטטה מיד את הדברים של ראש הממשלה: 'אדם המאבד את הבושה מאבד את הכול". היא המשיכה ואמרה: "השבוע, לנגד כל עם ישראל ולנגד העולם כולו, אבדה מכם הבושה. לאחר מצעד החנופה של השבוע שעבר, לאחר משחקי התפטרות וברוגז, באה הגאולה המרגשת. בעיניים דומעות ובלב פועם חזרו הבנים הסוררים אל חיק אמם הגדולה. פשוט, באה לנו שעת חירום. כאילו קודם לכן,  מאז הבחירות, בעשרת השבועות של משחקי המשא ומתן הקואליציוני, ישבנו לבטח, רגועים ועליזים, איש תחת גפנו ותחת תאנתו – עסוקים בריהוט פנטהאוזים ובהחלפת מכוניות. עתה ירדה עלינו שעת חירום שכמוה לא ידענו. הפטפטת הרבה של גואלינו, גילוי מקורות מודיעין שלא היו כדוגמתם, תוך יצירת פאניקה בציבור, כל אלה מעידים על המהפכה הגדולה שחלה בחיינו. שליט סוריה הרכיב לנו ממשלה. איזו זכייה גדולה. דווקא מצפון נפתחה הגאולה. וכך יש לנו כ"ג הגיבורים, מושיעי האומה, בעת צר ואויב. תודה לאל, הבעיות הפרסונאליות באו סוף סוף על סיפוקן. העקרונות, ההבטחות, מצע הבחירות, כל אלה ערכם קטן משווה פרוטה, הושלכו לארץ והיו כאסקופה הנדרסת.

רבותי, עתה,  משיש לנו סוף סוף ממשלה, מצווה עלינו לערוך הלוויה ממלכתית רבת עם ורבת תפארת לבושה שנסתלקה. אילו היתה הדאגה לעם בראש מעייניכם, לא הייתם חסרי בושה, כי אז יכולתם להרכיב ממשלה יעילה תוך ארבעים ושמונה שעות מיום הבחירות, וזאת על יסודות המצע של המערך. הצענו לכם מלוא תמיכתנו. לא ביקשנו כל תמורה. לא ביקשנו שר עם תיק או בלי תיק. לא סגן שר ולא בנק, אפילו לא נסיעה קטנה לחוץ לארץ.

מה שביקשנו הוא שתהיו נאמנים למה שהבטחתם, שבימי חירום ומצוקה תתנו דוגמה של יעילות והתחשבות בציבור, שתהיה רה-אורגניזציה במשרדי הממשלה למען שרת את הציבור וכדי שאזרח לא ייפול בין הכיסאות נרדף, מוכה ובזוי על ידי מנגנונים נפוחים. ביקשנו צמצום תיקים ומספר השרים. אמרו לנו: אי אפשר, יש בעיות פרסונאליות. איזו תשובה נהדרת. ככל שמצטמצמת התמיכה הציבורית בכם, כן גדל יצר השררה. כעלוקה זו שלה שתי בנות: הב – הב."

אלוני, בשנינותה השתמשה במילה "הב", כלומר – "תנו לי!" שמזכירה כאן נביחות של כלב, כדי להביע את דעתה על תובענותן של המפלגות שדרשו תמורה כספית כדי שיואילו להצטרף לממשלה,  בניגוד למפלגתה, שלא ביקשה לעצמה מאומה, ותביעותיה היו רק לטובת הציבור.

אלוני הזכירה את התביעות של המפד"ל, ובראש ובראשונה את אלה של יצחק רפאל. לימים הסבירה כי לא היה לה שום דבר נגד המפלגה עצמה, אלא נגד מנהיגה, שכמה שנים לפני כן נחשד בשחיתות, במה שכונה "פרשת תל גיבורים".

אלוני ציטטה את עיתון דבר: "המערך נכנע לתכתיבים המדיניים של המפד"ל ואפילו גנז את ארבעה עשר העקרונות שלו כדי לוותר לתביעות המפד"ל," ואת מעריב: "אנחנו נכנסים לממשלה בשורה של הישגים למפד"ל".

היא זעמה על הוויתור על חופש המצפון והדת, ועל "חופש מלא לכל הדתות, זרמיהן ועדותיהן", והוסיפה:  "אילו תחת ההתרפסות בפני המפד"ל הייתם לומדים קצת יהדות, הייתם יודעים מה דין האומר אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, […] לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי.'"

בדבריה התייחסה לפסוק ה' בשמות כ"א, שבו נפסק כי יש לרצע לדלת את אוזנו של עבד שמסרב לצאת לחופשי (ומכאן הביטוי "עבד נרצע"). בכך ביקשה להדגיש את השעבוד למפלגות הדתיות, ובעטיו – את חוסר הנכונות להתיר לחברי הקואליציה חופש הצבעה על פי מצפונם.

"אתם מבקשים את אמון העם?", שאלה ואמרה: "למעשה אמון העם לא אכפת לכם. אצבעות אתם צריכים לספור. שאתם מצפצפים על העם ועל דעותיו, הוכחתם.  פעם היינו עם שהייתה לו ממשלה. זה חמש שנים יש ממשלה שיש לה עם. כיום העם לחוד והממשלה לחוד. אין מאמינים לכם. גברתי ראש הממשלה, אני עומדת כאן ומדברת בשמי. לא בשם 35,000 מצביעים שתוך זלזול קראת להם 'הצלחה בפיס.'  זוהי בכלל בדיחה משונה ומוזרה. את הפיס, הלוטו והטוטו, האש"ל הנפוח, ההתעשרות הקלה, המכוניות האמריקאיות על חשבון הציבור, הפנטהאוזים למיניהם,  את כל אלה אתם הכנסתם לכאן."

אלוני הדגישה שכל חייה עבדה לפרנסתה, והתקוממה כנגד הניסיון "לצרף את שמה לפיס", כאילו עסקה מימיה בהימורים, ואז הוסיפה:

"כחברת הכנסת, כאזרחית, כאם לשלושה בנים ששניים מהם משרתים בצבא: אינני מאמינה לכם. אינני מאמינה בשיפוטכם, אינני מאמינה לדבריכם, אינני מאמינה בכושר המחשבה והתכנון שלכם. משעה שסרה הבושה, משעה שאין נטילת אחריות, משעה שהרסתם מושגים של שכר ועונש, משעה שגיליתם כי אתם פועלים לפי דחפים אמוציונאליים אישיים בלבד, וכי מדבקותכם בכיסא ישחרר רק המוות, אינני מאמינה. אינני מאמינה בכם. אנשים הסבורים שבלעדיהם אי אפשר הם המסוכנים שבשליטים."

ממשלתה של גולדה מאיר, ששולמית אלוני לא הצביעה בעדה, הייתה הקצרה ביותר בתולדות המדינה. מחאתו של אדם יחיד, מוטי אשכנזי, שהתייצב מול משרדי הממשלה, תפסה תאוצה. משוחררי מילואים רבים הצטרפו אליו בדרישה ששר הביטחון, משה דיין, יקבל על עצמו את האחריות למחדל של מלחמת יום הכיפורים, ויתפטר. דו"ח הביניים של ועדת אגרנט – ועדת חקירה שמונתה כדי לבדוק את המחדל – התפרסם בתחילת אפריל. הוא הטיל את האחריות על הדרג הצבאי.

למרות זאת, רק תשעה ימים אחרי פרסום הדו"ח, התפטרה גולדה מאיר מראשות הממשלה. ביוני הורכבה הממשלה השבע עשרה, בראשותו של יצחק רבין.

בבחירות הבאות, שלוש שנים אחרי כן, התרחש "המהפך": לראשונה אחרי 29 שנים זכה הליכוד בבחירות, ומנחם בגין עמד בראשה של הממשלה החדשה.

האם העלתה שולמית אלוני בדעתה כי דברי ההאשמה והביקורת שהטיחה בגולדה מאיר עלולים לפעול כבומרנג נגד השמאל? האם הייתה משנה את נאומה, אילו ידעה?

אלוני הייתה ידועה בניקיון הליכותיה, ביושר וביושרה שלה. מעולם לא היססה להביע את עמדותיה ולהיאבק למענן. את כל מאמציה הקדישה לקידום של שוויון זכויות. לא בכדי נקראה מפלגתה "התנועה לזכויות האזרח".

אפשר אם כן להניח שלא הייתה משנה את הנאום, שהרי האמינה בכל מילה שאמרה.

האם אפשר היה למנוע את מלחמת יום כיפור?

 

גולדה מאיר, צילם: Willem van de Poll

מעולם לא הייתה בישראל קואליציה מוצקה כל כך. ב-15 בדצמבר 1969 הציגה גולדה מאיר בכנסת את ממשלתה החדשה. תמכו בה 104 ח"כים משבע סיעות (שלושה מהם פרשו בהמשך והקימו סיעות יחיד), כולל גח"ל (גוש חירות-ליברלים). זאת הייתה ממשלת אחדות, כמו הממשלה שנוצרה בימים שקדמו מלחמת ששת הימים. מפלגתה של גולדה מאיר, המערך, זכתה בבחירות באוקטובר 1969 ברוב מוצק מאוד: 56 מנדטים. (הסיעה הבאה בגודלה, גח"ל, מנתה רק 22 חברי כנסת). אזרחי ישראל היו נתונים עדיין תחת רושם הניצחון המוחץ של המלחמה שהסתיימה שנתיים לפני כן, אם כי בחודשים האחרונים של אותה שנה החל המורל הלאומי להיפגע בעקבות מלחמת ההתשה, שהתנהלה גם בבקעת הירדן, אבל בעיקר בגבול עם מצרים. ההפגזות התכופות של המוצבים לאורך תעלת סואץ החלו לגבות מחיר כבד. כמעט מדי יום התנוססו בכותרות העיתונים תצלומי הדיוקן של חיילים שנהרגו, ורבים אחרים נפצעו.

לגולדה מאיר ולממשלתה לא אצה הדרך ליזום מהלכים כדי לנסות ליישב את הסכסוך עם האויבים. שר הביטחון היה משה דיין, שהוצג כאדריכל הניצחון במלחמה ששת הימים, אף על פי שהצטרף לממשלה כמעט ברגע האחרון. דיין טבע את האמירה "טוב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח".

בנאומה מדצמבר 1969 הדגישה גולדה מאיר את העוצמה של ממשלתה ואת עמידותו של העם: "ממשלת ליכוד רחבה זו יש בה משום תעודה והפגנה: תעודה – באשר היא מבטאת את רצונו העז של עם היודע להתלכד ברגעים קשים סביב העיקר: הגנה – כלפי כל הכוחות אשר מבקשים לזרוע ספיקות בצדקת דרכנו וכוח עמידתו של עם ישראל בארצו".

מאיר הציגה את הבעיות שעמן תצטרך להתמודד. בביטחון: "החלטתם של שכנינו לערער את קיומנו"; בכלכלה: הכורח "לעמוד במעמסה הביטחונית ובאתגרי העלייה, הקליטה והפיתוח"; בחינוך, החברה והיצירה: "חברתנו צריכה להיות לא רק חזקה, היא צריכה להיות צודקת".

מכאן המשיכה ודיברה על "האחריות להיעדר השלום", והאשימה בה את "התוקפנות הערבית שהביאה למלחמת ששת הימים," והסבירה כי מטרתם של הערבים, "כפי שבוטאה על ידי נאצר, הייתה להשמידנו." היא הזכירה את ועידת חרטום שבה התכנסו מנהיגי ערב והגיעו להחלטה על "מדיניות כלל ערבית המבוססת על שלושת הלאווים: 'לא הכרה, לא משא ומתן ולא שלום עם ישראל.'"

גולדה קבעה בנאומה כי "מול תוכנית זו ניצבת החלטתנו הנחושה: הפעם, רק שלום אמת, שיושג על ידי הצדדים בסכסוך, באמצעות משא ומתן ישיר, שיביא לגבולות בטוחים, מוכרים ומוסכמים. פירוש הדבר – שלום בר-קיימא; משמעותו – קץ למלחמות באזור. ובאין חוזה שלום תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב, כפי שנקבע בהסדר הפסקת-האש."

ראשת הממשלה החדשה הדגישה כי "נאצר ויתר שליטי ערב לא למדו את לקח ששת הימים ולא ויתרו על 'חזונם' – השמדת ישראל." כדי להוכיח את טיב כוונותיהם של שליטי ערב ציינה את הנשק והציוד "בשווי של יותר משני מיליארד דולר" שברית המועצות סיפקה מאז מלחמת ששת הימים לסוריה, עיראק, ירדן ומצרים, וקבעה שזהו נשק אשר "נועד, מתחילתו, לקעקע כל אפשרות של שלום באזור." היא הביעה את דעתה כי הסובייטים מעוניינים "בהשארת המזרח התיכון כמוקד למתיחות" ולכן מספקים לצבאות ערב לא רק נשק רב, אלא גם יועצים צבאיים.

נאצר, לדעתה, משקם את צבאו ומתכונן למלחמה כוללת נוספת. מאיר דיברה על מלחמת ההתשה: "ממרץ שנה זו, הפך נאצר את התעלה למוקד של תוקפנות רבת היקף" שלוותה גם ב"החרפה בתוקפנות משטחי ירדן, סוריה, ולבנון, ובפעילות ארגוני הטרור".

עם כל זאת, הבטיחה לכנסת, ובעצם לאזרחי ישראל, כי "עמידתנו התחזקה", שכן "תושבי הספר עמדו ועומדים בגבורה בעול המערכה" ואינם נוטשים את בתיהם, וגם צה"ל "הוכיח, בשפת המעשה, כי בכוחו לשמור על קווי הפסקת האש עד בוא השלום ולא ייתן לאויבינו לפרוץ קווים אלה." היא הכריזה גם, בביטחון עצמי רב: "הוכח כי מצרים, ועימה יתר מדינות ערב השכנות, נכשלו בהגשמת השלב השני ואין בכוחן לפתוח במלחמה כוללת."

גולדה לא שכחה לציין את הנופלים, אשר "יישארו חיים בתודעת האומה לדורי דורות", ואז גינתה את מדיניותם של מנהיגי ערב שגרמו לדבריה "סבל רב וזעזועים פנימיים" בשל התוקפנות "שיזמו", לדבריה. היא תיארה את ערי התעלה שנהרסו, את מאות אלפי האזרחים המצריים שנעקרו מבתיהם ואת "איכרי ירדן" שנאלצו לפנות את כפריהם "בעטיה של תוקפנות צבא ירדן וארגוני הטרור".

היא לעגה לניסיונותיו של נאצר "ליצור יוקרה מדומה לצבאו", באמצעות "שקרים ובדיות על ניצחונות מדומים והצלחות שלא היו ולא נבראו, על פי הדמיון המצרי הפורה," והוסיפה וציטטה את דברי הבלע: "הושמד קו ביצורינו בתעלה, עשרות מטוסים ישראליים הופלו, כוחות פשיטה מצריים הבקיעו את מוצבי צה"ל, הפצצות והרעשות הרסו את בסיסי כוחותינו".

נאומה של גולדה מאיר התמשך עוד. היא דיברה על הטרור ומדינות ערב, על נאמנותם של ערביי ישראל, על מדיניותנו בשטחים שלפיה ישראל תקבל על עצמה אחריות לחייהם התקינים של תושבים, אבל תשתדל, ככל האפשר, לא להתערב בסדרי השלטון המקומי. היא הזכירה את בעיית הפליטים והטילה את האחריות לגורלם על מדינות ערב, שהיו אמורות מזמן לשקמם, כפי שמדינת ישראל קלטה את הפליטים היהודים. היא הדגישה את ההכרח במשא ומתן ישיר,  דיברה על מעורבותן של ברית המועצות צרפת, בריטניה,  וארצות הברית, התגאתה בכך שצדקה בנאום קודם שנשאה בחודש מאי של אותה שנה ובו העריכה כי "מדינות ערב אינן יכולות לצאת עתה למלחמה כוללת". היא הודיעה כי תסרב לקבל הסדרים, "תחליפים", כלשונה, כמו למשל "ערבויות בינלאומיות, אזורים מפורזים, משקיפי או"ם, חיל חירום, משטר שביתת נשק", והתגאתה ב"רוח העמידה וההתחזקות" הפועמת "בעם כולו".

מכאן פנתה גולדה לדבר על האתגרים הכלכליים הניצבים בפני המדינה, למשל על הכורח להמשיך בקצב מהיר של צמיחה כלכלית, בין היתר כדי שהמדינה תוכל לממן את תקציב הביטחון. היא הזהירה את הציבור: "אנו ניצבים בפני שנים קשות בשטח הכלכלי", אבל הפצירה בו להפגין "אחריות אישית לעתידה של המדינה," ואז דיברה אל "העם היהודי בתפוצות" ועל ההזדהות עם "אחינו החיים במשטרי העריצות והדיכוי".

בסופו של נאומה הדגישה גולדה מאיר כי המשימה הראשונה של ממשלתה היא "לקיים את כוח ההרתעה של צה"ל." היא הזהירה ש"איומי מלחמה, תוקפנות בקווי הפסקת האש, מעשי טרור ולחץ בינלאומי" לא יועילו לאויבים וגם "לא יצליחו להחזיר המצב לזה ששרר לפני יוני 1967" והוסיפה ואמרה שרק "הכרה זו היא המפתח לשלום אמת". היא הכריזה שמלחמת ההתשה לא תתיש אלא את מי שיזמו אותה, הודיעה לאלה שמנסים להתיש את ישראל כי "כשם שלא אפשרנו לאויבנו לפתוח במלחמה כוללת כן גם לא ניתן להם לקבוע את קצב מלחמת ההתשה והיקפה", וסיכמה באומרה כי המזרח התיכון הוא לאו דווקא "עולם ערבי" אלא "רקמה מגוונת של תרבויות, אמונות ומדינות ריבוניות", לא כולן מוסלמיות, וישראל כמדינת היהודים "שייכת למזרח התיכון – לעברו, הווייתו ועתידו – לא פחות מכל מדינה אחרת באזורנו".

בדברי הסיכום הדגישה שוב כי פניה של מדינת ישראל לשלום. אם שכנותיה מבקשות מלחמה, נביס אותן: "כבר הוכחנו שיש לנו הכוח והיכולת לעשות זאת", אם כי "רצונו של העם ודרכו היא דרך השלום". מילותיה האחרונות בנאום היו קריאה לשלום והאמירה "חייבים אנו לעשות הכול כדי להחישו. מצדנו, מוכנים אנו לו בכל עת ובכל שעה".

קשה מאוד לקרוא את נאומה של גולדה מאיר, כשיודעים מה קרה כעבור ארבע שנים בלבד, שהרי עד מהרה הובהר כי הביטחון העצמי הרב שבו דיברה היה מופרז ומסוכן. עמדתה, כפי שהיא משתמעת מהנאום הבכורה שלה כראשת הממשלה ה-14  (בכנסת השישית) של המדינה הייתה: אנחנו חזקים. הוכחנו שאף צבא לא יוכל לנו. אנחנו אמנם שואפים לשלום, אבל נחכה בסבלנות לרגע שבו אויבינו ייכנעו לנו במישור המדיני, כפי שהובסו תבוסה צבאית ניצחת. אנחנו נכתיב את התנאים, שהרי הכוח והעוצמה בידינו, ולהם אפשר ללעוג בשל הבדיות שהפיצו בדבר עשרות מטוסי חיל האוויר שהופלו כביכול, וכוחות הפשיטה המצריים שהבקיעו את המוצבים בתעלה.

למרבה הצער, התרחישים הללו, שזכו ללגלוגה, התרחשו במדויק ב-1973, במלחמת יום כיפור.

ארבעה חודשים אחרי נאומה של גולדה מאיר הציג נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי יוזמת שלום, לאחר שניהל מגעים חשאיים ועקיפים עם נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר, שהזמין את גולדמן לפגישה בקהיר, כדי להתקדם בדיונים. גולדה מאיר לא אישרה מפגש כזה, וקבעה כי לראות בכך "החמצת סיכוי לשלום, זה כל כך מופרך, באמת זה כמו הפלגה לירח". האם אפשר לא לתהות אם גולדה מאיר, עם הקואליציה הרחבה ביותר שהייתה אי פעם (היה לה רוב גם בלי 22 חברי הכנסת של גח"ל), לא הייתה יכולה להגיע להסכם כזה? הדימוי שנקטה, כאילו מדובר בהפלגה לירח, מוזר: הרי פחות משנה לפני כן הוכיחו האמריקנים שהטיסה לירח "אינה בשמים", אחרי שהנחיתו עליו את אפולו 11 שעל סיפונה בני האדם הראשונים שצעדו על הירח. אולי גם הסכם שלום היה בר השגה, אילו רק האמין מישהו שאפשר להגיע אליו?

נדרשו  968 הרוגים ו-3,730  פצועים ישראלים (בכל החזיתות) במלחמת ההתשה, ועוד 2,222  הרוגים ו-7,251  פצועים ישראלים במלחמת יום כיפור, לפני שמדינת ישראל נעתרה ליוזמת השלום של אנואר סאדאת. ייתכן מאוד שיוזמת השלום של נחום גולדמן לא הייתה מצליחה. אין לדעת, אבל קשה להימנע מהמחשבה שיהירותה של גולדה מאיר והזחיחות שביטאה בנאומה הראשון כראשת הממשלה ה-14 הן אלה שמנעו אותו.

גולדה מאיר שילמה על מה שכונה לימים "המחדל" ונאלצה להתפטר באפריל 1974. רבים סבורים כי עיקרו של אותו "מחדל" היה בכך שצה"ל לא היה מוכן כיאות לקראת מתקפת הפתע של צבאות ערב באוקטובר 1973, אבל אי אפשר שלא להוסיף לכך גם את השאלה האם עשתה ראשת הממשלה די כדי למנוע את אותה מלחמה, ולא רק כדי לגבור בה על האויבים. למרבה הכאב והצער, רבים מדי שילמו על המחדל בחייהם.

מה העדיף עגנון על פני פרס נובל

השנה הוחלט לא להעניק את פרס נובל לספרות, אחרי שיושבת ראש הוועדה התפטרה. בעלה של אחת מחברות הוועדה נחשד בביצוע מעשים מגונים ואפילו באונס. האקדמיה השוודית החליטה לדחות את ההכרזה על הפרס עד לשנה הבאה. גם התקווה שסופר ישראלי יזכה בו שוב נדחתה.

בבוקר אחד באמצע חודש אוקטובר, 1966, התקיימה שיחת טלפון שהחלה בהפתעה: יגאל לוסין, כתב קול ישראל, התקשר לביתו של ש"י עגנון, ובישר לו על ידיעה שהגיעה אל הרדיו ידיעה  משוודיה, לפיה זכה עגנון בפרס נובל. תגובתו של הסופר הייתה מאופקת מאוד. תחילה סירב להאמין: "זה עורבא פרח," אמר. אחרי כן תהה מדוע לא התבשר על כך בעיתונים.

"הידיעה הגיעה אלינו לפני חצי שעה בלבד," הסביר השדר מהרדיו, וניסה לראיין את עגנון, לשמוע מה תגובתו, איך הוא מרגיש, לשמע החדשות.

עגנון היה בעיקר זהיר מאוד: "אני, באופן פרטי, אם יש לי איזה השפעה, הייתי מבקש לעכב את הידיעה, עד שיבוא באמת," הפציר במבשר. אכן, הידיעה הגיעה אליו בטרם עת, שכן ההכרזה הרשמית נעשתה רק כעבור יומיים.

עגנון שב והדגיש את חששו שמא יושם ללעג – ל"חוכא ואטלולא", כדבריו –  אם יתברר שהפרסום על הזכייה אינו נכון, ונציג קול ישראל המשיך לבדוק אתו מה תחושותיו, שהרי אף ישראלי לא זכה עד אז בפרס המכובד כל כך. (מאז זכו בו 11 ישראלים נוספים).

"האם משמח אותך שלעם ישראל ולמדינת ישראל נתגלגלה זכות על ידך, לזכות בכבוד של פרס נובל הראשון?" שאל הכתב. עגנון היה מוכן רק להבטיח שיעשה הכול "כדי שחס וחלילה לא תתבזה בגללי מדינת ישראל," ואז השתדל להסביר עד כמה הפרס אינו חשוב בעיניו: "אני מודד את עצמי באופן אחר, לא לפי פרסים ולא לפי כבוד," אמר, וגם: "אין שום כבוד בעולם שאני רוצה בו." מאווייו היחידים, חזר והדגיש, הם "לכתוב בעברית," אבל לצערו הרב חייו מלאים בהסחות דעת ובהפרעות. עם זאת הודיע שלא יסתלק מהפרס, ולוא רק משום "שיש לי בקושי פרנסה."

קשה שלא לחשוד בעגנון שהצטנעותו לא הייתה רק מופלגת, אלא גם מופרזת, בהתחשב בכך שבעבר לא נרתע מהמאמצים לעשות לעצמו נפשות. למשל, ב-1951, באחת הפעמים הקודמות שהיה מועמד לפרס, נסע לשטוקהולם כדי להיפגש עם סופרים ואינטלקטואלים ולהיחשף לעיתונות המקומית, בתקווה שמפגשים כאלה ישפרו את סיכוייו.

עגנון היה בן 79 כשנסע לקבל מידיו של מלך שוודיה את פרס נובל לספרות, שאותו חלק עם המשוררת נלי זק"ש. את נאומו נשא בעברית:

"הוד מלכותך, הוד רוממותכם המלכותיים, הוד מעלתכם, חברי האקדמיה השוודית, גבירותיי ורבותיי:

רבותינו זיכרונם לברכה אמרו, אסור לו לאדם ליהנות בעולם הזה בלא ברכה. אכל כל מאכל, שתה כל משקה צריך לברך עליהם תחילה וסוף. הריח ריח עשב טוב, ריח בשמים, ריח פירות טובים מברך על ההנאה. כיוצא בזה לגבי ראיה. ראה חמה במחזור הגדול בתקופת ניסן, ראה ראייה ראשונה אילנות בפריחת ניצנם בחודש ניסן, ראה אילנות טובים ובריות נאות מברך. כיוצא בזה לגבי שמועה.

ברכה אחת מברכות השמועה נתגלגלה לי על ידכם אדונים יקרים.

מעשה ובא אצלי המיופה כוח השוודי ובישרני שזיכתה אותי האקדמיה השוודית בפרס נובל, בירכתי בשם ומלכות כדין השומע שמועה טובה לו ולאחרים, ברוך הטוב והמיטיב. הטוב שנתן האל הטוב בלב חכמי האקדמיה המפוארת לזכות סופר מסופרי לשון הקודש בפרס הגדול והנכבד, והמיטיב, שהיטיב עמי שבחרו בי. ועתה שבאתי עד הלום אברך עוד ברכה אחת כדין הרואה מלך, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מכבודו למלך בשר ודם. ועליכם חכמים מפוארים אני מברך כדין ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם.

אמרו בגמרא, (סנהדרין דף כ"ג עמוד א') נקיי הדעת שבירושלים לא היו נכנסים בסעודה אלא אם כן יודעים מי יושב עמהם. ובכן אומר לכם מי אני שנכנסתם עמי בסעודה.

מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב.

(מפני כבוד הזמן מבקש אני משר התרגומים לקרוא את דברי בלשון המקום).

משבט לוי אני בא ואני ואבותיי מן המשוררים שבבית המקדש היינו ומסורת קבלנו במשפחת בית אבותיי שמזרעו של שמואל הנביא אנו באים ושמו נקרא עלי.

בן חמש שנים הייתי כשכתבתי את שירי הראשון. מתוך געגועים על אבא כתבתיו. מעשה ונסע אבא ז"ל לרגל עסקיו. תקפו עלו געגועי עליו ועשיתי שיר. מכאן ואילך עשיתי שירים הרבה. מכל השירים שעשיתי לא נשתייר כלום. בית אבא שהנחתי שם חדר מלא כתבים נשרף במלחמה הראשונה ונשרפו עמו כל שהנחתי שם. והאומנים הצעירים, החייטים והסנדלרים, שהיו שרים את שירי בשעת מלאכתם נהרגו במלחמה הראשונה, ואותם שלא נהרגו במלחמה, מקצתם נקברו חיים עם אחיותיהם בבור שכרו לעצמם בפקודת האויב ורובם נשרפו במשרפות אושוויץ עם אחיותיהם שפיארו את עירנו ביופיים והנעימו בקולן המתוק את שירי.

כגורל השרים והשרות שעלו הם ושירי באש היה גורל הספרים שעשיתי אחר כך. כולם כאחד עלו בלהב השמים בדליקה שנפלה בביתי בלילה אחד בהומבורג עיר הרחצה ואני מוטל הייתי חולה בבית החולים. ובתוך הספרים שנשרפו היה רומן גדול של ששים גיליונות דפוס שהודיע עליו המו"ל, שהוא עומד להוציא את החלק הראשון. עם הרומן הזה – בצרור החיים שמו – נשרף כל מה שכתבתי מיום שירדתי מארץ-ישראל לגולה, וכן ספר שעשיתי עם מרטין בובר. מלבד ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו לי בירושה מאבותיי ומקצתם קניתי מכספי שקימצתי מלחמי.

אמרתי כאן מיום שירדתי מארץ-ישראל ולא סיפרתי עוד שדרתי בארץ-ישראל. ובכן אספר.

בן תשע-עשרה שנה ומחצה עליתי לארץ-ישראל לעבוד אדמתה ולאכול מיגיע – כפי. מפני שלא מצאתי עבודה ביקשתי לי את פרנסתי ממקום אחר. נעשיתי מזכיר של ועד חובבי ציון ומזכיר של המועצה הארצי-ישראלית שהייתה מעין הפרלמנט בדרך, וכן הייתי המזכיר הראשון של בית משפט השלום. על ידיהם זכיתי להכיר פנים אל פנים כל אדם בישראל, ואותם שלא הכרתי על ידי אותן המשרות הכרתי מתוך אהבה ורצון להכיר את בני-עמי. קרוב לודאי שבאותן השנים לא היה בארץ-ישראל איש או אישה או תינוק שלא הכרתי.

אחר שריפת כל קנייני נתן ה' חכמה בלבי ובעטי. אף עשיתי ספר על מתן-תורה וספר לימים נוראים וספר על ספריהם של ישראל שנתחברו מיום שניתנה תורה לישראל.

מיום שחזרתי לארץ-ישראל יצאתי משם שתי פעמים. פעם אחת לשם הדפסת ספרי שהוציא זלמן שוקן ופעם אחת נסעתי לשבדיה ונורבגיה. משורריהם נתנו בלבי אהבה וחיבה לארצותיהם עד שאמרתי אלך ואראה אותן. עתה באתי בפעם השלישית כדי לקבל ברכה מכם חכמי האקדמיה.

בימי ישיבתי בירושלים כתבתי סיפורים גדולים עם קטנים. מקצתם נדפסו, רובם עדין בכתובים.

כבר סיפרתי שראשית מעשי שירי מתוך געגועים על אבא באו. אף ראשית לימודי מאבא בא לי וכן מן הדיין שבעירי. קדמו להם שלושה מלמדים שלמדתי אצלם בזה אחר זה משנת שלוש ומחצה לחיי עד שנעשיתי בן שמונה ומחצה.

רבותי בשירה ובספרות מי הם? דבר זה שנוי במחלוקת. יש רואים בספרי השפעות של סופרים שאני בעניי אפילו את שמותיהם לא שמעתי ויש רואים בספרי השפעות של משוררים שאת שמותיהם שמעתי ואילו את דבריהם לא קראתי. דעתי אני מה היא? ממי קיבלתי יניקה? לאו כל אדם זוכר כל טיפת-חלב ששתה מה שמה של אותה פרה ששתה מחלבה. כדי שלא להוציאכם חלק אנסה לברר ממי קיבלתי מה שקיבלתי.

ראשון לכולם כתבי הקודש, מהם למדתי לצרף אותיות. שניים להם משנה ותלמוד ומדרשים ופירוש רש"י על התורה. אחריהם הפוסקים ומשוררינו הקדושים וחכמי ימי הביניים ובראשם אדוננו הרמב"ם ז"ל.

משהתחלתי לצרף אותיות לועזיות קראתי כל ספר שנזדמן לידי בלשון גרמנית ובודאי קיבלתי מהם כפי שורש נשמתי. מקוצר הזמן לא אעסוק בביבליוגרפיה ולא אזכיר שמות. אם כן למה פרטתי את ספרי היהודים? מפני שהם העמידוני על עיקרי. ולבי אומר לי שהם המליצו עלי לזכות בפרס נובל.

השפעה אחרת קיבלתי מכל איש ומכל אישה ומכל תינוק שנזדמנו לי בדרכי הן יהודים הן אינם יהודים. שיחות הבריות, סיפורי מעשיהם נחקקו בלבי ומהם עלו על עטי. כיוצא בהם מראות הטבע. ים המלח שרואה הייתי בכל יום מגג ביתי עם הנץ החמה, נחל ארנון שטבלתי בו, לילות שעשיתי עם חסידים ואנשי מעשה בחצות לילה אצל הכותל המערבי עיניים נתנו לי לראות את ארצו של הקב"ה שנתן לנו את העיר ששיכן שמו עליה.

כדי לא לקפח שכר כל ברייה חייב אני להזכיר בהמות חיות ועופות שלמדתי מהם. כבר אמר איוב, (פרק ל"ה פסוק י"א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. מקצת מה שלמדתי מהם כתבתי על ספרי. אבל חוששני שלא למדתי כל צרכי. הרי ששמעתי קול כלב נובח, קול ציפור מצייצת, קול תרנגול קורא, איני יודע אם מודים לי על כל מה שסיפרתי עליהם אם קוראים עלי תיגר.

קודם שמסיים אני את דברי אומר עוד דבר. אם שיבחתי את עצמי יותר מדי למענכם שיבחתי את עצמי, כדי להניח את דעתכם על שימת עינכם עלי. כשאני לעצמי מאוד קטן אני בעיני. כל ימי אינו זז ממני המזמור שאמר דוד (תהלים קל"א) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני. אם מוצא אני חיזוק לעצמי הוא שזכיתי לדור בארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת אותה לנו כמו שכתוב (יחזקאל ל"ז פסוק כ"ה) וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם.

אני טרם אכלה את דברי אתפלל תפילה קצרה. הנותן חכמה לחכמים ותשועה למלכים, לאין שיעור חכמתכם ירבה וינשא את מלככם, בימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח. ובא לציון גואל ושמחת עולם ליושביה והתענגו על רוב שלום, כן יהי רצון, אמן."

עגנון הסביר בנאומו כיצד נהפך לסופר: אמנם, בשל חורבן הבית השני, נולד בגולה ולא בירושלים, אלא הגיע אליה בבגרותו, אבל מאז ומתמיד חש שייך אליה. את שיריו הראשונים חיבר כבר בגיל חמש, וחש שזכה לכתוב אותם כמעין פיצוי על שלא נמנה בפועל עם הלווים בבית המקדש, אם כי חש אליהם זיקה עמוקה. כל שיריו המוקדמים, כך סיפר, אבדו, שכן עלו באש בימי מלחמת העולם הראשונה. לימים, בתקופה שעזב לזמן מה את ארץ ישראל, שאליה עלה בהיות בן 19, נשרף גם כתב יד של רומן רחב יריעה, ואתו כמה אלפי ספרים בעברית.

עגנון הזכיר בנאומו כמה ממקורות ההשראה לכתיבתו: ספרים בגרמנית שקרא, שיחות ששמע, נופים שראה וחיות שהתבונן בהן, אבל ראה בעצמו בעיקר "סופר מסופרי לשון הקודש". בנאומו הזכיר את המקורות שמהם נבעה כתיבתו: המשנה, התלמוד, המדרשים, רש"י, הפוסקים, המשוררים וחכמי ימי הביניים, שהרמב"ם בראשם.

קשה להעלות על הדעת כיצד נשמעו הדברים הללו בתרגומם לשוודית, ובעצם כלל לא ברור איך אפשר בכלל לצקת לשפות אחרות את סגנונו היהודי כל כך של עגנון, שאפשר להיווכח בו לא רק בספריו אלא גם בנאומו. תכניו נשענו על לשון התפילה ועל אָלוזיות רבות מהמקרא: בית המקדש, בית לוי, שמואל הנביא. כמו כן כולל הנאום אזכורים מהגמרא, מהתלמוד ומההיסטוריה היהודית, והתייחסות אל נופיה של ישראל: ירושלים והכותל המערבי, ים המלח ונחל ארנון. כל אלה, כמו גם ציטוטים מספר איוב, מתהלים, ומיחזקאל, שובצו בו.

את הנאום סיים בתפילה לשלומה ולגאולתה של ציון, וחתם אותו במילה "אמן".

לפני שנה הוסר החיסיון על מהלכי ההחלטה להעניק לעגנון את פרס נובל. התברר כי יושב ראש הוועדה אמר עליו שהוא "רוח של העם היהודי בימינו," וכ"אמן הלשון הנעלה ביותר של ישראל בת זמננו." שניים משלושת המועמדים האחרים באותה שנה היו בין גדולי הספרות האנגלית – ו"ה אודן וגרהם גרין, שמעולם לא זכו בפרס.

במה האשים ראש הממשלה את אזרחי המדינה, ומה תבע מהם?

דומה היה שהמדינה כבר לא מצליחה לאפשר לתושביה לחיות ברווחה הכלכלית שאליה הורגלו. פחות משקיעים הגיעו מחו"ל. כספי הפיצויים מגרמניה פחתו. העלייה הצטמצמה וגם הריבוי הטבעי פחת. הביקוש לדירות ירד והביא לשפל בענף הבנייה, שהשפיע על ענפים אחרים. עסקים קרסו. (כל זאת מתוך ספרו של תום שגב, 1967).  מילה חדשה חדרה ללקסיקון: "מיתון". בפברואר 1966 פנה ראש הממשלה, לוי אשכול אל האומה בנאום ברדיו.

אשכול פתח את דבריו בנימה אישית וישירה: "ערב טוב לכם, אני רוצה לשוחח אתכם כמה דקות על הנושא המעסיק בימים אלה את כולנו: אתכם, אותי ואת חברי בממשלה." אשכול ביקש לעורר במאזיניו את התחושה שאוזנו כרויה למצוקותיהם: "אני יודע, כי בימים שהמצרכים בחנות מתייקרים, המיסים עולים, והמשפחה צריכה לערוך מחדש את תקציבה – בימים שכאלה אין האזרח נוטה לחלוק מחמאות לממשלתו, ולאיש העומד בראשה. יכול אני להבין זאת. יכול אני להבין את בעיותיו של האזרח, המנהל את משק ביתו."

בשלב הזה בנאומו הסביר ראש הממשלה מה ציפיותיו: "רשאי אני," אמר, "לדרוש מהאזרח אותה מידה של הבנה לבעיותיה של הממשלה, המנהלת את משק המדינה." אשכול ניסה ליצור תחושה של הדדיות ושל אחריות משותפת לאזרח לממשלה: "ודאי תסכימו איתי כי הדאגה למשק המדינה היא בסופו של דבר הדאגה האמיתית למשק הבית. כלכלה בריאה ומתקדמת היא התנאי האמיתי להבטחת רמת חיים הוגנת לכל אחד ואחד מאתנו."

כדי לחזק את תחושת האחריות הסב ראש הממשלה את תשומת לבם של המאזינים לכך ש"בחמש השנים האחרונות זינקה רמת החיים שלנו לגובה מעורר תימהון. בממוצע – מתבטאת עלייה זו בשלושים וחמישה אחוזים. תופעה זו אין לה תקדים בעולם כולו," והדגיש: "למרות היוקר, למרות המיסים, אנו מתלבשים היום הרבה יותר טוב, אוכלים הרבה יותר טוב. למרות הטענות, למרות המענות, אלה החליפו דירתם בדירה מרווחת יותר, אלה רכשו רהיטים חדשים, אלה ציידו את דירתם בכיריים משוכללים, במכשירי טלוויזיה, בשואבי אבק. פלוני קנה קטנוע, אלמוני – מכונית. למרות הטרוניות והמחאות על יוקר ועל מיסים  – האם ישנם רבים בתוכנו אשר יאמרו בכנות, כי לפני חמש שנים היה מצבם גרוע יותר? אינני חושב שימצאו רבים כאלה."

מכאן המשיך אשכול והסביר מה מקור השגשוג שאזרחי מדינת ישראל ידעו עד כה: "תשאלו כיצד הגענו לכל זאת? האם באמת עבדנו כולנו קשה יותר? האם באמת ייצרנו הרבה יותר? כולם יודעים שאין זה ההסבר כולו. סכומי כסף עצומים גייסה הממשלה בחוץ-לארץ: מיהודי העולם, מממשלת ארצות הברית, מממשלת גרמניה המערבית וממשקיעים פרטיים. בעזרת הכסף הזה הצלחנו לפתח את מדינת ישראל בקנה מידה שאין דומה לו. תנופת הפיתוח האדירה הביאה למצב של גאות, פרוספריטי, שהכול נהנו ממנו, מי יותר ומי פחות." כלומר: לא בזכות עצמכם חייתם עד כה בנוחות, אלא הודות לממשלה, שהצליחה לגייס כספים.

ואז התפנה ראש הממשלה "לנזוף" בשומעיו: "הרשו לי לומר בנקודה זו כמה דברים קשים, ואולי, בלתי נעימים: הגאות הזאת, בממדיה אלה, גרמה, לדאבוני, לבולמוס של חטוף ואכול, חטוף ושתה." כלומר – הציבור הוא האשם בהתדרדרות הכלכלית, כי "כל קבוצה, קטנה כגדולה, ניסתה לחטוף יותר, לדהור מהר יותר במרוץ של רמת החיים." הממשלה מצדה "הזהירה, חזרה והזהירה, כי אין בכוח המשק לעמוד בתביעות השכר המופרזות, המסוכנות. לא רבים שעו לאזהרות."

כתוצאה מכך "פרצו שביתות בשרשרת ארוכה ופראית. היו איומים בשביתות ובהשבתות; והממשלה, שהועמדה, לא אחת, בפני הברירה המסוכנת – שיתוק המשק או ויתור לתביעות – נאלצה, לעיתים, מתוך הכרת המצב הביטחוני, ומתוך דאגה לעתיד קיומנו וקידומנו – לוותר. התוצאה מכל זאת, הייתה – ההכרח בהעלאת המיסים."

אשכול המשיך והסביר כי עמדו בפני הממשלה חלופות מסוכנות: לבקש הלוואה מבנק ישראל, שהיה נאלץ להדפיס כסף חדש, "חסר כיסוי," שהיה מביא לירידה בכוח הקנייה, ועקב כך "להאמרה מהירה של המחירים." הציבור היה חש אמנם במעין גאות, אבל היא הייתה "מדומה", "מזויפת", ובסופו של דבר היה מגיע משבר נוסף, ובעקבותיו אבטלה, ירידה חמורה עוד יותר ברמת החיים, והתמוטטות המשק.

אשכול קרא לציבור להבין שארצות הברית וגרמניה "לא יוסיפו לכסות עד סוף כל הדורות" את הגירעונות של המדינה, ולפיכך על הכול "לרסן במועד את תאוותינו."

אמנם הממשלה יכלה, כדי להימנע מביקורת, לקצץ בשירותים שהיא נותנת לאזרחים: "לקצץ ממש – בבשר החי!" – בתקציבי החינוך, בשירותי הבריאות, בבינוי, בשיקום שכונות, אבל לא עשתה זאת, כדי לא להטיל את הנטל דווקא על מיעוטי היכולת, על העולים החדשים ועל תושבי עיירות הפיתוח. "אני משוכנע," אמר, "כי גם היותר אמידים בתוכנו, בכך אינם רוצים."

"ואולי," תהה, "היו צריכים לקצץ הביטחון, ביטחון ישראל?" על השאלה הזאת, שהייתה מבחינתו רטורית, והוא הניח שכך גם למאזיניו, לא ניסה אפילו להשיב. הרי ברור שבתקציב הביטחון אסור לגעת!

אשכול הביא אם כן את המאזינים למסקנה הבלתי נמנעת: "לא נותרה לנו, איפוא, אלא הדרך השלישית, הדרך הבלתי פופולרית, הדרך בה הלכנו."

מכאן ואילך ביקש ראש הממשלה לשכנע את הציבור כי "יותר ויותר אנשים נפקחות עיניהם לראות את המצב לאשורו." שאמנם "עוד תמול שלשום עמדו האנוכיות והדאגה העצמית של פרטים ושל קבוצות בראש מעייניהם," אבל הבחין כי "מחשבתם של יותר ויותר אנשים מתבהרת," וכי "יצר האגואיזם מתחיל לפנות מקום לתחושה של אחריות לאומית."

כדי להוכיח זאת הזכיר את "תנועת ההתנדבות של קבוצות ויחידים, שהביאו נכונות לוותר על חלק משכרם," שיבח אותה ודרבן מגזרים נוספים להצטרף אל חברי הסגל האקדמאי של המוסדות להשכלה גבוהה, העיתונאים, הטכנאים והמהנדסים של סולל-בונה, עובדי החברות נפטא ומגל, עובדי עמידר, עובדי התעשייה הצבאית, פקידי משרד הביטחון ופקידי משרד המסחר והתעשייה, מהנדסי חמת ומכתשים, האקדמאים של רסקו ושל אגף המכס, חברי הוועדה המרכזת של ההסתדרות וחברי הנהלת עיריית ירושלים, שוטרי ישראל. גם הוא עצמו, הדגיש, ואתו שאר שרי הממשלה, הודיעו שיוותרו על חלק משכרם.

כדי לחזק את המגמה ציטט אשכול מכתב שקיבל מנכה צה"ל, שהחליט להחזיר "סך 600 ל"י מן הסכום של 621 ל"י" שקיבל ממשרד הביטחון "על חשבון הפרשי תגמולים," שכן החיסכון הוא צו השעה, "ואת כל המשאבים והאמצעים שאפשר לחסוך – יש להפנות לצרכי ביטחון."

אשכול המשיך בנאומו. הסביר אילו קיצוצים נוספים מתכננת הממשלה ושב והפציר באזרחי המדינה: "אל יחשוב כל אחד ואחד מאתנו כיצד אוכל אני ליטול לעצמי פרוסה גדולה יותר מן העוגה. הבה נעשה כולנו יד אחת להגדלת העוגה כולה," וביקש שהכול ינהגו בתבונה ובשיקול דעת, ויתגברו על "הפזיזות, החמדנות וחוסר האחריות."

בלי שיתוף פעולה של העם "אין ממשלה יכולה לבצע בהצלחה מדיניות כלשהי," אמר, והוסיף והכריז: "אני מאמין בעם הזה! אני מאמין, כי עם שידע להוכיח עצמו בימי מסה ומבחן, קשים לאין שיעור מימים אלה, יידע גם עתה להתעלות מעל חשבונות שעה והנאות בנות חלוף, ולזהות את טובתו שלו עם טובת הכלל," שכן "כל אחד ואחד יכול להרים תרומתו ליציבות במדינה."

את נאומו סיים אשכול במילים "אם אתה, אם את, דואגים באמת למחר שלכם – עשו משהו למענו היום."

בחודשים הבאים גבר המיתון. אנשים קנו כמויות קטנות יותר של מזון. בעלי חנויות בגדים ונעליים התלוננו על ירידה של 10 עד 15 אחוזים בהכנסותיהם. אלפי דירות לא נמכרו. הכול דיברו על מצב הרוח הירוד, "פסיכולוגיית שפל" כינה זאת אחד החוקרים. אחד הבנקים הקטנים התמוטט.

המרירות והכעס של הציבור התנקזו בעיקר לעברו של אשכול. כך למשל הוצפה המדינה בבדיחות ארסיות נגד ראש הממשלה.

על המשמר, 24 בינואר 1967

בשנה שאחרי נאומו של אשכול ברדיו התרבו תקריות האש בגבול עם סוריה. הסכסוך אתה החריף בגלל ניסיונותיה להטות את מי הירדן, בשל חדירות של מחבלים משטחה, ומאחר שהסורים ירו על חקלאים ישראלים שעיבדו את הקרקעות הסמוכים לגבול. הצבא דרבן את הממשלה לאיים על הסורים. אשכול, ורבין, שהיה אז רמטכ"ל, השמיעו הצהרות לוחמניות. באפריל 1967 הפילו מטוסי חיל האוויר שישה מיגים סוריים, אחרי שהסורים ירו על טרקטוריסטים ישראלים והתפתחו חילופי אש. המצרים הצטרפו אל המתיחות כשסגרו את מיצרי טירן.

בניגוד לדעת רבים בממשלתו הקפיד אשכול לא לעשות שום צעד בלי ליידע את האמריקנים, כדי לא לאבד את תמיכתם. גם כשהצבא גייס את חיילי המילואים הכריז אשכול כי "ישראל אינה רוצה מלחמה," וכי "גיוס המילואים בא למנוע אותה."

אבל המלחמה פרצה, והניצחון הצבאי הישראלי היה מהיר וחד משמעי. תוך שישה ימים כבשה ישראל את רמת הגולן, את הגדה המערבית ואת סיני. המיתון הסתיים. אתגרים חדשים ניצבו לפתחה של המדינה.


תודה לתום שגב על ספרו 1967

בפני מי המוות "השפיל המוות את עיניו"

שתי בדיחות שהרבו ישראלים לספר בקיץ של שנת 1967 מעידות על הלך הרוחות שרווח בארץ באותה שנה. הראשונה הייתה: "בשדה התעופה תלוי שלט, 'האחרון שעוזב מתבקש לכבות את האור.'" סיפרו אותה המיואשים, אלה שהמיתון הכלכלי של אותם ימים שבר את רוחם, ותקוותם לחיים טובים בארצם אבדה.

אבל השנייה, שאותה התחילו לספר בסוף יוני של אותה שנה, העידה על ההיפוך במצב הרוח הלאומי:  "מה נעשה היום?" שאלו אנשים, והתשובה, המלווה בגיחוך יהיר, "נכבוש את קהיר" אמרה הכול.

בין שתי הבדיחות הפרידה מלחמה. הייאוש והתבוסתנות פינו מקום להתרברבותם של המנצחים. שמה של המלחמה העיד על אורכה: "מלחמת ששת הימים": תוך פחות משבוע, יש האומרים – בכמה שעות! – הובסו צבאות ערב. המלחמה התחילה במכה ניצחת ומפתיעה של חיל האוויר הישראלי, שהשמיד את שדות התעופה של מצרים, סוריה וירדן ולא אפשר למטוסי האויב להפריע למהלכיו הנוספים של הצבא. בתוך כמה ימים נכבשו שטחים עצומים – מרחבי סיני, הגדה המערבית, רמת הגולן. שטחה של מדינת ישראל גדל בבת אחת כמעט פי ארבעה.

ההספד, שנהפך לנאום ניצחון, שאותו נשא שמואל גונן (גורודיש), אז מפקד חטיבת השריון, בעצרת זיכרון חטיבתית בג'בל ליבני, יכול להעיד על הלך הרוחות  ששרר שבועות אחדים אחרי תום המלחמה:

"עמנו למוד המלחמה על קיומו – שוב נלחם על חייו, והפעם פגע ברזל בברזל וצבאות ערב הוכו מכה ניצחת. אתם הייתם חוד החנית של התקפת השריון על קליפתו הקשה של הצבא המצרי. בקרב תנופה אכזרי ומר, מלא הוד וגבורה, בסער, בדם ובאש, הבקענו מערכיו המבוצרים של האויב והשמדנו שריוניו – בחאן יונס, מערכי רפיח, שייך זוויד, הג´ירדי ואל עריש, ביר לחפן, ביר חמה ונתיב הדם והאש, בואכה איסמעלייה.

בכל מקום שעברנו השארנו מאחורינו שלדים שרופים, טנקים מתפוצצים וגוויות חרוכות. אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו!

לא הסבנו ראשנו אל יקירינו, שעם רכב-ברזלם עלו באש. לא עמדנו על הדם. ובחמת זעם הבאנו, ברעם שריוננו, את המוות לתוך ליבו של האויב. עד שהכרענוהו כליל ושחררנו עמנו, מסיוט ההשמדה המיידית, שאיים עליו אויב אכזר.

כי כיהודים נלחמנו, על חיינו נלחמנו, ובזעם נלחמנו. וגבורת ההמונים התגלתה אצלנו – לא שיערנוה מראש. ועמנו לא במקרה קיים לעד, ואכן, נצח ישראל לעולם יישאר.

רעי הלוחמים: אתם בעצמכם לא ידעתם על הוד גבורתכם, וכשראיתי את השריונים נחדרים ועולים באש והאנשים – אתם – ממשיכים מתוכם במלחמה – ידוע ידעתי כי האדם הוא הפלדה, והשריון – מתכת בלבד.

ועדים, שבעים הלפידים הבוערים מאחור, שבעים הגיבורים שהשארנו בשדה הקטל והמספר הכפול מזה של פצועים, ועדה המנהיגות לפנים – שחסרה והתמלאה מתוך השורות תוך הקרב, ועדה הסיירת שאיבדה את מחציתה ולא עצרה בתנופתה – כי לא קלה הייתה המשימה.

ידעו הנופלים וידענו כולנו – מה המחיר. לקראת מה אנו הולכים לקרב. והלכנו – בנכונות, בהכרת השליחות ומתוך תקווה כי כולנו בונים עולם יפה יותר, לבנינו אחרינו.

נכונים – למחר, מתוך ידיעה שאת זעם השריון, הפעם – האויב לא ישכח! במלחמה הזו הניצחון כולו שלכם.

חזקו ואימצו ותחזקנה ידיכם, אחי גיבורי התהילה!"

קשה להתעלם מהפאתוס שבנאום, מהגאווה שיש בה יותר משמץ של שחצנות, שבה רוויים דברים מופרזים ואפילו מחרידים נוסח "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו!", אבל אין ספק שגורודיש לא היה אז יוצא דופן בתחושה שאנחנו הישראלים הוכחנו לעצמנו ולעולם עד כמה אנחנו כל יכולים.

תחושה דומה של ביטחון עצמי ואפילו של זחיחות אפשר לראות גם בדברים שאמר משה דיין, מי שהיה אז שר הביטחון, רק שלושה ימים אחרי שוך הקרבות. "אנחנו מחכים לטלפון מהערבים," הכריז דיין, והוסיף: "טוב לנו במקומות שבהם אנחנו עומדים עכשיו. אם הערבים רוצים בשינוי, עליהם לבוא בדברים אתנו. אנו לא נעשה שום צעד."

דיין טיפח את הרעיון שלפיו יש להקים בגדה המערבית "מעין אוטונומיה ערבית", כדבריו, שבה "לערבים יהיה פרלמנט משלהם והם ינהלו את ענייניהם וישראל רק תדאג לענייני הביטחון והחוץ." תוכנית כזאת נראתה לו מעשית, "משום שהערבים בגדה המערבית אינם רוצים בהחזרת שלטונו של חוסיין." כמו כן הוא הדגיש כי הוא "מתנגד לקליטת מיליון ערבים בישראל, משום שבמקרה זה לא תהיה ישראל עוד מדינה יהודית," מצד שני, התנגד "גם להחזרת רצועת עזה למצרים, או הגדה המערבית לחוסיין," אבל, כאמור, הודיע ש"אנחנו" לא ננקוט שום צעד כדי ליישם את התוכניות הללו.

חמישים ואחת השנים שחלפו מאז, מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור, האינתיפאדות, הפיגועים, מוכיחות איזו טעות אסטרטגית עשו מי שהסבו לאחור בכיסאותיהם ביהירותם המופלגת, ולא הבינו שאין די בניצחון בקרב, אם הוא מביא בעקבותיו רק שאננות ועיוורון.


ביום העצמאות ה-70: האם מדינת ישראל מצייתת לעצמה?

העיתונים מלאו בידיעות על הפליטים היהודים באירופה. כתוצאה מחוקי נירנברג, תואר מצבם "בצבעים שחורים מאוד" בעיתון "הבוקר" מ-22 בדצמבר 1935. העיתון פנה אל ממשלת גרמניה ודרש ממנה לתת ליהודים שנאלצו לעזוב "לכל הפחות את היכולת לחסל את רכושם או להוציאו בתנאים אנושיים". איש אצולה אנגלי, לורד הורדר, הביע באותם ימים את דעתו ואמר כי מעשיה של הממשלה הנאצית, המגרשת מתחום גרמניה "את אנשי המדע הטובים והתרבותיים ביותר" הם "התאבדות אינטלקטואלית". היהודים המגורשים חיפשו מקום מקלט ומעמד משפטי שיאפשר להם לנוע בעולם, ולהשתקע בארצות שיסכימו לקבלם.

היישוב היהודי בארץ ישראל היה יכול לקלוט את כל אותם פליטים, ואף שיווע להגעתם, אבל בריטניה, ששלטה בארץ ישראל, לא הזדרזה לפתוח את שעריה, וחילקה במשורה את אשרות העלייה שכונו "סרטיפיקטים". "הספר הלבן", מסמך שהתפרסם עוד ב-1922, הגביל מאוד את עלייתם של יהודים לארץ ישראל.

באותו זמן, בשלהי 1935, התכנסו בעמק יזרעאל אנשים שהגיעו למקום כדי לחגוג את נטיעתו של יער, שייקרא על שמו של המלך ג'ורג' החמישי. הטקס לווה כמובן בנאומים. הנציב העליון הבריטי הסביר מדוע נעתר "בעונג רב" להזמנה להשתתף באירוע: הוא הביא אתו מתנה אישית מהוד מלכותו, עץ ברוש, שיהיה השתיל הראשון ביער החדש.

אחרי הנציב, נאם נשיא הקונגרס הציוני, מדען בשם חיים ויצמן, שנכח גם הוא באירוע. אלה הדברים שאמר:

"גבירותיי ורבותי, בטוחני שרשאי אני לומר, לא רק בשם הסוכנות היהודית כי אם גם בשם היישוב העברי כולו ויהודי הקיסרות הבריטית, כי לכבוד גדול ולאושר רב נחשב לנו הדבר להקים פה בארץ מזכרת תודה והערצה להוד מלכותו המלך ג'ורג' החמישי ליובל ה-25 למלכותו. אין לך סמל מתאים יותר לקשר הפנימי הקושר אותנו אל המלכות האנגלית מנטיעה זו, כאן על הגבול שבין ההתיישבות הישנה והחדשה, של עץ הברוש מגנו של המלך בווינדזור כעץ הראשון ליער, שישמש תעודה לדורות לרחשי התודה אשר בלב הנתינים היהודים למלכם, שבימיו נעשו מעשים כה גדולים.

בימי מלכותו הופיעה ארץ ישראל בפעם הראשונה באופק התעניינותה של האימפריה הבריטית. בימיו ניתנה הצהרת בלפור ובימיו קיבלה על עצמה בריטניה הגדולה את המנדט על ארץ ישראל ובזה גם את החובה והאחריות לסייע לפיתוח הבית הלאומי שלנו. נחזור בסקירתנו לשנת 1910, השנה הראשונה לעלותו על כיסא מלכותו – כמה מן הדברים האלה יכולנו אז, וגם האופטימיסטים שבינינו, לחזות מראש?

כיהודים, כציונים וכנתינים של הוד מלכותו יש לנו, אפוא, כל הזכות לחוג ביחד עם שאר נתיניו, מתוך חובה והערצה, את חג יובלו של המלך ולהביע כאן לבאי כוחו את תודתנו הנאמנה בעד חלקם בהתקדמות הגדולה של ארצנו תחת השלטון הבריטי. אמנם יודעים אנו שדרכנו היתה זרועה מכשולים במשך חמש עשר השנים האחרונות; לעתים קרובות מרגישים אנחנו שההתקדמות הייתה יכולה להיות גדולה הרבה יותר, בייחוד עתה בהתחשב עם המצוקה הנוראה של עמנו בגולה, בוודאי יש הכרח להחיש את מאמצינו. ואולם אם גם המהירות לא התאימה לאותה מידה שהיינו רוצים בה, עלינו לשאוב כוח ותקווה מתוך העובדה שהונחו כאן יסודות חזקים ונאמנים ושההתקדמות בעתיד, אשר יוכלו להשתתף בה כל חלקי האוכלוסין בארץ, תיכון על בסיס של הישגים מוצקים.

מצב העצים כיום מהווה פרק מעציב בתולדות ארצנו. לפנים – כידוע מתוך סיפורי התנ"ך – נמצאו בכל הארץ עצים למכביר. במסורת העברית שימשו האלון והאלה עצים קדושים ונחשבו למתת אלוה. ואולם בשנות העזובה של גלותנו הארוכה נעקרו כאן העצים והחורשות ונתגלו מחשופי ההרים. עתה, בשוב הבנים לארץ שבעפרה טמונות עצמות אבותיהם, אדיר חפצם הוא להחזיר לה את חורשותיה ויערותיה. אנחנו, בני הדור החוזר למולדתו, רואים בעצים סמל משנה: סמל לעם ישר, זקוף קומה, הדור בנימוסיו ומשורש בארץ; וסמל לשלום. אנו תקווה שהיער הזה כמו יער בלפור הנמצא בקרבת המקום, ישמש מקלט של מרגוע ושלווה לעוברי דרך ויתנוסס כסמל חי לשלום ולהרמוניה שכל אומות העולם זקוקות להם, לא פחות מתושבי הארץ הזאת – לשלום והרמוניה שלביסוסם הקדיש הוד מלכותו כל כך הרבה מחייו לטובת כל החוסים בצל מלכותו.

תודתנו נתונה גם לקרן הקיימת לישראל שהעמידה לרשותנו את החלקה הזאת למטע היקר. המקום הזה עתה שומם ועזוב, ואולם בקרוב יתנוסס עליו יער רענן ועבות. מבלי עזרתה הפעילה של הקרן הקיימת נטיעת היער לא הייתה יכולה לצאת לפועל.

ולכל תומכינו, בארץ ישראל ובאנגליה, שהשתתפו בהנהלתו של לורד מלצ'ט במפעל אהבה זה, יכולים אנו לומר: ההתחלה כבר נעשתה, ובעוד שנים מספר יתנוסס לתפארה במקום הזה היער שבנטיעתו התחלנו היום וישמש תעודת עולם להערצה ולכבוד שיהודי אנגליה רוחשים למלכם האהוב."

חיים ויצמן היה ידוע כבעל קסם אישי לא מבוטל, וכמי שמסתופף בחברתם של ראשי ממשלה ופקידי ציבור אנגליים רמי דרג, שהעריכו וחיבבו אותו. הוא היה יליד פולין, אבל למד בגרמניה ולפני שהגיע לארץ ישראל השתקע באנגליה, שם חי כמה שנים ושימש פרופסור לכימיה. יש הסבורים כי הצהרת בלפור, שבה הכריזה ממשלת בריטניה כי תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, היא פרי שתדלנותו של ויצמן בקרב מקבלי ההחלטות האנגלים, ובראשם שר החוץ דאז, ארתור בלפור.

בנאומו הדגיש ויצמן בשם העם היהודי את אסירות התודה העמוקה שהוא רוחש כלפי המלך האנגלי, שתחת שלטונו היה היישוב בארץ ישראל נתון אז. לקורא הישראלי בן ימינו הדברים נשמעים אפילו מופרזים משהו, וגובלים בנמיכות קומה מרצון. ויצמן מביע "הערצה" ואפילו "אהבה" כלפי המלך, ומדגיש שהוא "מלכם" של "נתיניו" היהודים. את הביקורת שויצמן רוצה למתוח הוא מביע בזהירות רבה: הוא מזכיר את בני עמו הנתונים במצוקה נוראה, ואת "ההתקדמות" – כלומר: האפשרות לקלוט את הפליטים – שהיא "אטית מדי". עם זאת, הוא מציין את תקוותו לעתיד משופר יותר.

ויצמן מדבר גם על היער שיצמח בארץ ישראל שהוזנחה בימים שלפני שוב הבנים "לארץ שבעפרה טמונות עצמות אבותיהם" – הוא מדגיש את הקשר שבין היהודים לארץ אבותיהם – ומבטיח להפריח את השממה, כדי שהיער המלבלב ישמש "מקלט של מרגוע ושלווה לעוברי דרך".

ביום שבו נשא חיים ויצמן את נאומו לא שיער איש מה עוד צפוי ליהודי אירופה. אף אחד לא היה יכול להעלות בדעתו את שנות ההשמדה המאורגנת, השטנית, שבהן ייפלו קורבן מיליוני יהודים חפים מפשע, חסרי כול, נטולי מעמד ומדינה משלהם שתגן עליהם. בדיעבד גם דבריו של אותו לורד אנגלי, שדיבר על "התאבדות אינטלקטואלית" של גרמניה המגרשת את המדענים היהודים נשמעים תמימים עד כאב. במיוחד לאור העובדה שגם אחרי שהמלחמה הסתיימה, ממשלתו היא זאת שלא אִפשרה ליהודים לעלות לישראל, רדפה את ספינות המעפילים, ואפילו במקרה אחד, זה של האונייה אקסודוס, העזה להחזיר את העקורים לאירופה.

חיים ויצמן היה נשיאה הראשון של מדינת ישראל, שקמה 13 שנה אחרי שנשא את נאום החנופה למלך ג'ורג'. לאורך שנותיה מעניקה המדינה מחסה ומקלט ליהודים מרחבי העולם, שבכוח חוק השבות רשאים להגר אליה, ואינם נאלצים עוד לבקש את רשותו של אף מלך זר. האם יצליחו בני העם היהודי להיות נדיבים ולהעניק מקלט דומה לקומץ פליטים בני עמים אחרים? ומה צפוי לה, למדינה, בשנים הקרובות? האם הריבונות היהודית במדינת הלאום תישמר, או שמדיניות הסיפוח של הגדה המערבית תביא לאובדן הרוב היהודי? ואולי תחליט המדינה לספח את האדמה, אך לא את תושביה הפלסטינים, ולא תעניק להם זכויות אזרחיות?

במגילת ההכרזה על הקמת המדינה, הלא היא "מגילת העצמאות", נכתב כי "שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם". עוד נכתב במגילה כי המדינה "תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה", וגם "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". האם מתעתדת המדינה לציית לקווי היסוד הללו, שקבעה לעצמה ביום שהוקמה?

איך חזונו מתקשר לימינו?

ב-16 במאי 1959, ערב הבחירות להסתדרות, נאם ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון באצטדיון הפועל בקרית חיים בפני קהל של אלפי אנשים שהריעו לו ארוכות: "רעם אדיר של מחיאות כפיים קידם את פניו של ראש הממשלה בהיכנסו בצעדים מהירים", נכתב למחרת בעיתון דבר. הכתב תיאר את "האצטדיון המואר ועטור הדגלים," ואת "החברים בני כל הגילים, העדות והשכבות – עולים לצד ותיקים, פועלי הנמל ויוצקי הפלדה, קהל ענק מגוון ומלוכד גם יחד."

ארבע שנים לפני כן שב בן גוריון אל החיים הפוליטיים, לאחר שגלה מהם ועבר לגור בשדה בוקר, כדי להשתתף, כדבריו, בהפרחת הנגב. ב-1959 לא היו עוררין על שלטונו, הן במפא"י והן כראש ממשלת ישראל. בנובמבר של אותה שנה תזכה מפלגתו בבחירות לכנסת ב־47 מנדטים. הססמה הנפוצה "הגידו כן לזקן "שידרה יציבות, ביטחון כלכלי ותנופת עשייה. בן גוריון הציג בפני מאזיניו, למעשה בפני הציבור הישראלי כולו, שהרי דבריו תועדו בעיתונות היומית, את תשע המשימות שניצבו לדעתו לפתחה של המדינה:

"לקראת השנה ה-12 לקיום המדינה, מופנות עינינו יותר מתמיד אל העתיד ולא אל העבר. העשור השני מטיל על העם, ובראש ובראשונה על ציבור הפועלים, חובות ותביעות, כדי להגשים מה שנראה לי כתשע משימות מרכזיות של העשור הבא.

המשימה הראשונה: "עלינו להקטין הפער בין היבוא ליצוא. דבר זה מחייב להגביר את תפוקת העבודה, להקטין את הוצאות הייצור, לשפר את ניהול המשק, למען תהיה התוצרת בת תחרות בשוקי חוץ. אנו חייבים להבטיח בעשור הבא מינימום הוגן לכולם. קלטנו מיליון ורבע מיליון יהודים (מזה רבע מיליון מן הריבוי הטבעי), אך עדיין לא הושלמה קליטתם של כל העולים. באומרי מינימום הוגן, כוונתי לשיכון אנושי וגם לשכר הוגן. העלאת רמת החיים של אלה שחיים מעל המינימום מוכרחה להיות צמודה להגברת התפוקה. הגברת הייצור תקרב אותנו לעצמאות כלכלית ותוכל לשחרר אותנו מהזדקקות לעזרה לגבי קיומנו אנו. בשטח קליטת העלייה ופיתוח השממות נזדקק גם להבא לעזרת העם היהודי וגורמי חוץ בעולם".

המשימה השנייה: "ההכרח לאכלס שטחים שוממים, התופסים עדיין את רוב חלקה של המדינה. במצב זה טמונה סכנה ביטחונית ומדינית לעתידנו. לכן אנו חייבים להשלים בעשור השני את אכלוסם של השטחים הריקים בגליל העליון, בדרום ובנגב. לשם כך נצטרך להזרים את מי הירדן לדרום ולנגב. בעשור השני ניישב בנגב לפחות חצי מיליון יהודים. אנו עומדים להעביר מתקני צה"ל מסוימים וביניהם מטווחי ירי למרחבי הנגב הרחוק. אך גם בעניין זה התנאי הוא אספקת מים סדירה. התוכניות לפיתוח מחצבי הנגב ולהנחת מסילת ברזל לאילת יחייבו תוספת גדולה של כוח".

המשימה השלישית: "ההקמה של הכור האטומי. יש לנו נוער מבריק שאיננו נופל בתחום הידע הטכנולוגי והמדעי משום נוער בעולם. יש בדעתנו להקים בעשור השני תחנות כוח אטומיות בנגב ואולי אף בדרום. מדינת ישראל תהיה מהמדינות הראשונות בעולם, אחרי אמריקה, רוסיה ובריטניה, אשר תקיים תחנת אנרגיה אטומית לצרכי שלום ולצרכי תעשייה".

המשימה הרביעית: "תוספת מיליון יהודים לישוב הארץ, מזה כחצי מיליון על ידי הריבוי הטבעי. שליט ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, לא נקב אמנם בתאריכים, אך אין כל ספק שאם ייפתחו שערי רוסיה ינהרו מאות אלפי יהודים לארץ, ואנו חייבים להתכונן כבר עכשיו לכך, כי אין אנו יודעים מתי ייפול הדבר. העלייה משם, אם תבוא, תהיה גדולה מאוד ועלינו להיות מוכנים לכל שעה, לחזק את משקנו כדי להכשיר התנאים. יבואו לארץ לא רק ממזרח אירופה. עוד כ-600 אלף יהודים יושבים בארצות האסלאם והם אינם רוצים ואינם יכולים להישאר שם".

המשימה החמישית: "הבטחת חינוך בינוני חקלאי ומקצועי לנוער בגיל 14-16. זו תהיה מעמסה גדולה על קופת המדינה, אך אם נגדיל הייצוא נוכל לעמוד בזה,.

המשימה השישית: "הצורך להנהיג בישראל משטר הבחירות האזוריות. הוא המשטר הדמוקרטי והמעולה ביותר בעולם. זהו משטר שבו קיימת זיקה אישית בין הבוחר לנבחר".

המשימה השביעית: "הגברת ביטחוננו, כי בעיית הביטחון שלנו אין לה אח ודוגמה. איננו יכולים עתה לשבת על דפי התהילה של צה"ל ממלחמת הקוממיות ומבצע קדש. הכוחות והאמצעים שהספיקו לנו בעבר לא יספיקו בעוד שנתיים שלוש. גם רכישת הסופר מיסטר אינה 'המילה האחרונה'. העולם הוא דינמי וכלי הנשק משתכללים בלי הרף".

המשימה השמינית: "עלינו לעשות מאמצים להביא לקיצה איבת השכנים הערבים. אינני מכיר ציבור בתוכנו, חוץ מגוף אחד, שאיננו מוכן לשלום אמת עם הערבים. אך אין זה מספיק לשכנע את עצמנו, כפי שחושבים לא פעם יהודים תמימים. אם נדע לבצר עצמאותנו, לחזק משטרנו, להגדיל מספרנו ולהדביר שממותינו, יכירו שכנינו כי מדינת ישראל היא עובדה קיימת לעד! ברגע שעמי ערב יתבעו משליטיהם לדאוג גם לצרכיהם ולעשות להדברת המחלות, לסילוק הבערות, הרעב, לשיפור מצבו העלוב של הפועל הערבי, הם יבינו את הברכה הצפונה בשלום עם ישראל, ובתועלת הרבה בעזרה שישראל מסוגלת ונכונה להושיט להם".

המשימה התשיעית: "ההכרח  לרכוש ידידים נוספים בכל מקום בעולם. ארצות הברית מסרבת, על אף תמיכתה הרבה, למכור לנו נשק מלבד פריטים לא חשובים, וגם בריטניה היתה סגורה לפנינו עד הזמן האחרון. ברית המועצות נעולה לפנינו בשטח זה בשבעה מנעולים, וכן מדינות הגוש המזרחי האחרות. המדינה העיקרית שאצלה רכשנו את רוב הנשק, מתוך ידידות אמת, היא צרפת. גי מולה [ראש ממשלת צרפת דאז] היה האדריכל והגורם העיקרי לציודו של צה"ל בנשק מודרני".

לבסוף האיץ בן גוריון במאזיניו להכריע "אם רצוי למעמד הפועלים, לעם ולמדינה פיצול נוסף של מעמד הפועלים או יתר ליכוד ואחדות."  בן גוריון התכוון לפילוג שחל שמונה שנים לפני כן בתנועת הפועלים בין מפא"י למפ"ם הפרו-קומוניסטית, שראתה בברית המועצות "מולדת שנייה". ודאי לא עלה אז בדעתו שאת השם "ליכוד" תאמץ לימים המפלגה שנקראה בשעתו "חירות", זאת שנמצאת בשלטון, עם הפוגות קצרות מאוד, כבר ארבעים שנה.

בשנת ה-70 למדינה מעניין לבחון את היעדים שהציג בן גוריון לפני 58 שנים, לגלות מה הטריד אותו ולברר אילו מהם הושגו מאז:

בעניין הפער בין היבוא ליצוא, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המדינה עדיין לא הגיעה לעצמאות כלכלית. אכלוס הנגב והגליל טרם התבצעו: כיום יותר מבעבר מרוכזת אוכלוסיית המדינה באזור המרכז, ואין עדיין רכבת לאילת. אין עדיין בישראל כור אטומי לייצור חשמל. מאז סוף שנות ה-80 צומצמו בבתי הספר המגמות המקצועיות והטכנולוגיות והחינוך החקלאי לא הורחב. שיטת הבחירות האזוריות היא רעיון שנשכח. אחוז ניכר מתקציב המדינה מוקדש לביטחון. סיום האיבה עם שכנינו אינו נראה באופק. אמנם הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן מתקיימים בדוחק, אבל הסיכוי להסדר עם הפלסטינים נראה רחוק מתמיד. ארצות הברית נחשבת ידידתנו הנאמנה, אם כי לא ברור אם תלותנו ברצונו הטוב של נשיא כלשהו תורמת לתחושת הביטחון הלאומית. התוכנית להעלאת יהודי ברית המועצות-לשעבר התממשה במלואה, בשל קריסתה של ברית המועצות.

ומה יעדיה הגלויים, המנוסחים בבהירות, של הממשלה הנוכחית, ממשלת הליכוד? האם, למשל, היא שואפת להגיע להסדר המכונה "שתי מדינות לשני עמים", כפי שהכריז נתניהו בנאום בר אילן, ושוב לאחרונה לפני כשנה, או שמטרתה האמיתית לספח את הגדה המערבית (ולהפוך את ישראל למדינה דו לאומית, כנראה בלי זכויות שוות לתושבים שיסופחו), כפי שמרמזות הצעות החוק של שרת המשפטים להחיל החוק הישראלי על שטחי הגדה?

מה החזון המוצהר המדריך את הממשלה?

מי הואשם, מדוע ובשל מה?

קיבוץ נחל עוז. יום ראשון, 29 באפריל, 1956, ערב ל"ג בעומר. ההכנות לחגיגה הגדולה, טקס הנישואים המשותף של ארבעה זוגות, בעיצומן. לפי התוכנית המקורית התכוונו הערב להינשא חמישה זוגות, אך את החתונה של אחד הזוגות נאלצו לדחות: החתן נפצע באחת ההפגזות האחרונות מעזה הסמוכה. הדחייה אינה מעיבה על השמחה הצפויה. אורח הכבוד שעתיד להגיע לחגיגה הוא הרמטכ"ל, רב אלוף משה דיין.

ואז מגיעה הודעה מהתצפיתנים: "ערבים קוצרים בשדה שליד הגבול." השכנים מעזה נוהגים להסתנן אל השדות ולגנוב מהם את היבולים שחברי המשק גידלו בעמל רב. כבר היו היתקלויות שבמהלכן נורו ערבים, "פדאיון" הם מכונים, כדי להבריחם. אחד החתנים, רועי רוטברג, צעיר יפה תואר ונעים הליכות, רכז הביטחון האזורי, אינו מהסס. הוא רותם את סוסתו ודוהר אל השדה. הסוסה חוזרת בלעדיו. עוברות כמה שעות. ההכנות לחתונה נמשכות. לקראת הצהריים נודע לחברים: רועי איננו עוד. כשגופתו הוחזרה, עוד באותו יום, נוכחו לדעת שעונה לפני שנרצח.

משה דיין הגיע ופסק: "לא מבטלים חתונה". וכך היה. החופות התקיימו. המסיבה בוטלה. האורחים, למעט הקרובים ביותר לחתנים ולכלות, התבקשו לשוב על עקבותיהם.

למחרת התקיימה ההלוויה. משה דיין הגיע שוב, ונשא הספד, שמילותיו כמו מהדהדות עד עצם היום הזה:

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים. השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו.

אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו.

אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו."

את מי מאשים דיין בדבריו? לא את הרוצחים ולא את שנאתם. אותם הוא אפילו מבין: כבר שמונה שנים שהם יושבים במחנות פליטים, ועיניהם כלות כשהם רואים כיצד היהודים בונים בתים ומעבדים אדמות שהשתייכו להם עצמם בעבר. והוא מסביר: עלינו להיות דרוכים תמידית, כדי להתגונן מפני השנאה והקנאה של הנגזלים, וחזקים, כדי לתקוף, וכדי להתגונן.

החזון שהוא פורש בהספד ברור: את ה"א השאלה, המופיעה בדברים שאומר אבנר אל יואב," הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?" (שמואל ב', פרק ב', פסוק 26) הוא השמיט. אין כאן מקום לתהיות, רק לקביעת עובדות. שום פשרה לא תיתכן. "זאת גזירת דורנו" הוא קובע במפגיע (כמה דורות חלפו מאז?), ומזהיר ומתריע: סופנו יבוא עלינו ברגע שהדריכות תוחלש להרף עין. אפילו את הנרצח, רועי רוטברג, שהועלה לאחר מותו לדרגת סגן, הוא כמו מאשים במובלע: רועי לא היה דרוך די הצורך, בעטיו של "האור שבלבו", ומכיוון ש"הערגה לשלום החרישה את אוזניו". כלומר – אין די אפילו ברכז ביטחון שביום כלולותיו יוצא אל אויביו. אמנם בגפו, אמנם בתחושה שיוכל להניס אותם בכוחו בלבד, ולכן הוא כמעט "אשם" בעיני הרמטכ"ל שלו.

מעניין לראות את אורח המחשבה הזה של אחד ממצביאינו, שאמנם מבין ללבם של הערבים ולמצוקתם, ובכל זאת אינו מגלה שום רצון ואינו רואה שום אפשרות, להגיע אתם להבנות. אדרבא, "הערגה לשלום" מסוכנת! לפי דיין אותה ערגה היא זאת שהחלישה את שמיעתו של רועי! הרמטכ"ל משוכנע שאסור אפילו לחלום על שלום, אבל אינו מזכיר את העתיד, את סופה של הדרך, את האפשרות לניצחון, את הסיכוי שיהיה פעם שלום.

האם אפשר להשוות את דבריו של דיין לאלה של וינסטון צ'רצ'יל במאי 1940, שלושה ימים אחרי שנכנס לתפקידו החדש כראש ממשלת בריטניה?  גם צ'רצ'יל לא הבטיח לעמו חיים קלים, במלחמה נגד הנאצים: "אני אומר: אין לי מה להציע לכם אלא דם, יזע ודמעות," קרא אז צ'רצ'יל בפרלמנט, אבל הוסיף ואמר, "מה מטרתנו? אענה במילה אחת: ניצחון".

נאומו של צ'רצ'יל נועד להפיח רוח קרב ואמונה בעתיד, ולסחוף אחריו את הציבור. אכן, הן דיין והן צ'רצ'יל לא השמיעו הבטחות שווא, אלא הדגישו את הצורך להתמיד ולהתעקש, ובכל זאת דבריהם שונים מהותית, לא רק בשל הנסיבות שבהן נאמרו הדברים. צ'רצ'יל השמיע את נאומו בפרלמנט, והם שודרו ישירות אל האומה. דבריו נועדו, והצליחו, לחזק את השומעים.  לשכנע אותם בצדקת דרכם. להבטיח להם שהדרך תיארך אמנם, אבל סופה – יהיה ניצחון.

דיין השמיע אותם ליד קבר טרי. דבריו, שהיו אמורים להיות הספד, נהפכו לנאום שאין בו הבטחה, אלא רק דרישה. לא על ניצחון דיבר דיין, אלא על הכורח שלא לוותר ולא להרפות את הדריכות, אפילו לא להרף עין ועל ההבנה שכך יימשכו, בלי שום תקווה או סיכוי לשינוי.

כחצי שנה אחרי הלוויה החל "מבצע קדש". עזה, כמו גם חלק ניכר מחצי האי סיני, נכבשה. רוצחיו של רועי רוטברג נתפסו, הובאו לדין ונגזרו עליהם עונשי מאסר עולם. כעבור זמן לא רב ובעקבות לחץ של ארצות הברית, נסוגה ישראל מכל השטחים שכבשה.

קברו של רועי רוטברג היה הראשון שנכרה בנחל עוז. בסרט התיעודי על רועי רוטברג  "האומנם קמל הפרח", שיצר איתן וצלר, מעיד אחד החברים כי בית הקברות שהוקם בקיבוץ שימש כמעין קריאה שאמרה לאנשים "זה המקום שלכם".

לימים, היה משה דיין, בתפקידו של שר החוץ בממשלתו של מנחם בגין, שותף למשא ומתן על הסכם השלום עם מצרים, שנחתם כעבור שנתיים. השלום עם מצרים יציב, אבל עזה לא נכללה בו.

בינואר 2013, חמישים ושבע שנה אחרי שרועי רוטברג נחטף ונרצח, נחשפה מנהרה פלסטינית בעומק של שלושה או ארבעה מטרים, בסמוך לנחל עוז. גורם צבאי העריך כי הייתה אמורה לשמש לתקיפה בתוך שטח ישראל, כלומר, לביצוע חטיפה או להחדרת חוליה לתוך המדינה.



תודה ליהושע גתי, על ספרו אמנות הרטוריקה: מיוון העתיקה ועד אובמה

עיתון דבר, 1 באפריל 1956         יואל מרקוס ביקר בנחל עוז,  שם פגש באקראי את רועי רוטברג "בן 20, נשוי ואב לילד". מרקוס שאל את רועי על הפלחים הערביים ומה קורה כשנפגשים אתם בשדה.

האומנם עוול מוסרי?

בתחילת חודש ינואר 1952 סערו הרוחות ישראל. הפולמוס בעניינה של גרמניה הגיע לשיאו. מאז שהסתיימה מלחמת העולם רווחה התפיסה שאסור ליהודים בכלל, ולישראלים בפרט, להימצא בקשרים כלשהם עם גרמניה. הדרישה הייתה להחרים לעד לא רק אותה, אלא גם את כל מה שמיוצר בה. הדברים הגיעו עד כדי כך שעורך עיתון "הארץ", גרשום שוקן, הציע לחוקק חוק שיאסור על אזרחי ישראל לקיים מגע חברתי כלשהו עם גרמנים, ולשכת העיתונות הממשלתית הודיעה כי ישראלים שישתקעו בגרמניה לצמיתות לא יורשו לשוב.

עמדתו של דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל, הייתה שונה. הוא סבר שהאינטרס הישראלי מחייב פיוס עם "גרמניה האחרת", כפי שכינה אותה. רבים התעניינו בנכסים הפרטיים והקהילתיים שנותרו בגרמניה ללא בעלים. למי יושב כל הרכוש הנגזל? מי יעריך את שוויו?

ישראל לא הייתה לכאורה צד, שהרי נוסדה רק שלוש שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה. בשלב מסוים עלה לרגע בדעתו של ראש הממשלה הרעיון המוזר להכריז מלחמה על גרמניה בדיעבד, כדי שאפשר יהיה לבסס תביעת פיצויים כנגדה… אבל לא היה בכך צורך: קאנצלר גרמניה, קונרד אדנאואר, הזדרז לשתף פעולה עם נציגי משרד החוץ שנשלחו בחשאי לנהל אתו שיחות. אדנאואר נתבע לגנות את פשעי הנאצים בהצהרת חרטה פומבית. לאחר שזה נעשה, חש בן גוריון שאפשר לפתוח במשא ומתן על פיצויים. לכך נדרשה הסכמת הכנסת. המצדדים טענו כי דחייה של כל גרמני באשר הוא אינה אלא גזענות לשמה, הדומה לזאת הנאצית. את המתנגדים הנהיג מנחם בגין, מי שהיה מנהיג אצ"ל עד שהארגון פורק, ומנהיג מפלגת חירות.

בגין נאם בכנסת וקרא להתנגד להסכם, שמא יחזיר לגרמניה את הכבוד ויאפשר לה לשוב ולהימנות עם "משפחת העמים".

והרי אין באמת "גרמניה אחרת", טען בגין: "אולי תגידו שממשלת אדנאואר היא ממשלה גרמנית חדשה, לא נאצית? עליכם לדעת מי הוא אדנאואר. אני שואל: באיזה מחנה-ריכוז ישב בשלוט היטלר בגרמניה, לאיזה בית-סוהר הושלך בגלל משטר הדמים של הנאצים? אני שואל: מי הם עוזריו של אדון אדנאואר? השיבו: כמחצית העובדים במשרד-החוץ של אדנאואר הם חברי המפלגה הנאצית […].

ואולי תגידו, שעם הממשלה הזאת, המוכנה לתת חלק מן הרכוש, אפשר לשאת-ולתת, כי לא עליה האחריות על הרצח? אזכיר לכם עובדות. בעד היטלר הצביעו שישה-עשר מיליון גרמנים בטרם הגיע לשלטון. היו שנים-עשר מיליון קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים בגרמניה. היכן הם נמוגו? בצבא הגרמני היו שנים-עשר מיליון חיילים, בגסטאפו מיליונים, ב-ס"א. וב-ס"ס מיליונים. מבחינה יהודית אין גרמני אחד שאינו נאצי, ואין גרמני אחד שאינו רוצח. ואליהם אתם הולכים לקבל כסף?"

לטענה שלפיה אין טעם להשאיר את הרכוש אצל מי שגזל אותו, השיב בגין ואמר כי בכל מקרה גרמניה מתכוונת להחזיר רק 5% ממנו, ולכן הסכם שייחתם רק ינציח את העוול.

"מי שמכם?" הוא קרא, "מי נתן לכם סמכות לכך? כלום אלה שאינם עוד נתנו לכם ייפוי-כוח כזה?"

טענתו האחרת הייתה שהסכם השילומים אינו מוסרי, כי  אפילו "באיזה שבט פרא" לא יצפה אף אחד לראות את בנו של הנרצח הולך אל הרוצח ודורש ממנו את דמי הבית [שהרוצח הרס], "אבל אתם," אמר, "בנים שכולים, יתומים מאבותיהם, הולכים אל הרוצח במישרין. לא לדרוש 'כופר נפש' כפי שאתם אומרים, אלא כביכול כדי לקבל את דמי הבית שנשרף ושבתוכו נשרפו אבותיכם. באיזה שבט פרא אתם רואים תועבה כזאת? למה תהפכו את עם ישראל, אשר למד תרבות ולימד תרבות מזה ארבעת אלפים שנה?"

בגין זעם גם על קביעתו של קאנצלר גרמניה, כאילו "העם הגרמני ברובו המכריע סלד מפני הפשעים האלה," כי רובו המכריע לא השתתף בהם, וכי הוא מבטיח "לפתור את בעיית תיקון המעוות […] של הצד החומרי של הבעיה, כדי להקל על מציאת הדרך לטיהור הנפשי של סבל שאין לו גבול."

"אתם," האשים בגין, "קיבלתם כיסוד למשא-ומתן עם הגרמנים הצעה שלפיה העם הגרמני ברובו סלד מן הפשעים האלה, לא השתתף בהם. אתם קיבלתם כיסוד למשא-ומתן הודעה שלפיה הכסף הזה יינתן לכם לטיהור נפשי של סבל אין קץ." בגין הביע זעם  וסלידה מהאפשרות שכל אומות העולם יבוזו לישראל, המוכנה לקבל כסף כפיצוי על הסבל. "ישבתם לשולחן אחד עם רוצחי עמכם, הודיתם שהם מסוגלים לחתום על הסכם, שהם מסוגלים לקיים הסכם, שהם עם – עם במשפחת העמים".

והרי, לתפיסתו של בגין, "הגויים לא רק שנאו אותנו, לא רק רצחו אותנו, לא רק שרפו אותנו, לא רק קינאו בנו, הם בעיקר בזו לנו. ובדור הזה שאנו קוראים לו האחרון לשעבוד וראשון לגאולה – בדור שבו זכינו לעמדת-כבוד, בו יצאנו מעבדות לחרות – אתם באים, בגלל כמה מיליוני דולרים טמאים, בגלל סחורות טמאות, לקפח את מעט הכבוד שרכשנו לנו", והזהיר: "אתם מעמידים בסכנה את כבודנו ואת עצמאותנו."

"גרמניה האחרת", אמר עוד, אינה אלא "גרמניה המתחדשת", המתחזקת והמתחמשת שוב. "מתוך עיוורון, מתוך פחד-אימים, מחזירים לעדר-הזאבים הטבטוני את השיניים והציפורניים שנעקרו ממנו. ואנחנו ניתן לזה יד? אנחנו נגיד שהם עם, שהם מסוגלים למשא-ומתן, שהם יקיימו הסכם שאמריקה או אנגליה יחתמו עליו?"

בגין קרא לבן גוריון להזעיק את יהדות אמריקה "להסברה בקרב העם האמריקני על הסכנה הצפויה לעם האמריקני עצמו מזיונו מחדש של עדר-הזאבים הזה". הוא קרא ליהדות ארצות הברית "מתבוללים" שרק עושרם האישי מעניין אותם, במקום שימנעו את חימושה מחדש של גרמניה, והביע את ביטחונו כי בקרוב "הרוצח הנאצי הגרמני" יקום שוב על רגליו, והעולם יראה "איך הוא לוקח נשק. כיום הוא עודנו מדבר רכות עם האמריקנים והצרפתים; עוד מעט, כאשר יקבל כוח בידיו, ישמיע את קולו האמתי."

ובכלל, אמר – אין בעצם שום צורך לנמק או להסביר: "הרי יש חשבון אחד – חשבון הדם היהודי", האוסר על נציגי ממשלת ישראל "לשבת על-יד שולחן אחד עם הרוצחים הגרמנים".

את נאומו בכנסת סיים בגין את דבריו בפנייה ישירה אל ראש הממשלה: "אני פונה אליך לא כיריב אל יריב – כיריבים תהום בינינו, אין גשר, לא יהיה גשר, תהום דמים היא. אני פונה אליך ברגע האחרון כיהודי ליהודי, כבן לעם יתום, כבן לעם שכול: הרף, אל תעשה את המעשה הזה! זוהי תועבת התועבות בישראל; לא הייתה כמותה מזמן היותנו לגוי. ואני מנסה לתת לך מוצא. כיריב לא הייתי נותן אותו, כיהודי אתננו: לך אל העם, ערוך משאל-עם. לא מפני שאני מציע לערוך הצבעה עממית בעניין זה; אינני חושב שאפשר בכלל להצביע על כך. ההצבעה כבר נעשתה – בטרבלינקה, באושבינצים, בפונארי, שם הצביעו יהודים בעינויי המוות: לא לבוא במגע, לא להיכנס במשא-ומתן עם הגרמנים. לכו אל העם".

מחברי הכנסת הערביים ביקש לא להשתתף בהצבעה על החוק, כי אין להם זכות מוסרית להתערב ולהכריע בעניין, ולחברי המפלגות הדתיות אמר כי אסור להם "לקבל כסף מעמלק".

מהכנסת יצא בגין אל מרפסת שהשקיפה אל כיכר ציון. אלפים התקבצו שם. רבים הגיעו בהסעות מאורגנות. היו מי שנשאו על חזם טלאי צהוב. ההמון שמע את בגין מאיים להכריז מלחמה, "לחיים או למוות". "כל גרמני הוא נאצי", הוא זעק. לאחר ששב אל הכנסת החל ההמון המוסת להשתולל. הפכו מכוניות. ניפצו חלונות ראווה. שוטרים ומפגינים נפצעו. הצבא הוזעק כדי למנוע מהם להיכנס לבניין הכנסת.

הסכם השילומים עם גרמניה נחתם בספטמבר של אותה שנה, 1952. ממשלת גרמניה העבירה לישראל במשך כמה שנים סכום של 3 מיליארד מארק, והתחייבה להעביר רנטות לניצולי שואה.

הפער הכלכלי בין ניצולים לבין פליטים אחרים, בעיקר אלה מארצות ערב, שהגיעו גם הם מחוסרי כול, גדל, והגביר את המתח החברתי. יש לציין עם זאת שכספי השילומים הועילו מאוד לכלכלה הישראלית.


תודה לתום שגב, על ספרו המיליון השביעי.

על המשמר 8 בינואר 1952

השופט אדמונד לוי: לא רק כישלון אישי

השופט אדמונד לוי, מתוך גזר דינו של הרוצח

"כל רצח הוא מעשה נתעב, אך זה הנידון לפנינו נתעב שבעתיים, הואיל ולא זו בלבד שהנאשם לא הביע חרטה או צער, אלא ביקש להיראות  כמי ששלם עם המעשה שביצע.

מי שמקפד פתיל חייו של אחר בדם קר ובשלוות נפש שכזו רק מעיד על עצמו לאילו תהומות של דלות ערכים התדרדר, והוא אינו ראוי ליחס כלשהו זולת חמלה, על שאיבד צלם אנוש.

העובדה שצמחו בקרבנו גידולי פרא שכאלה, מחייבת לבדוק אילו חלקים במערכת החינוך בישראל כשלו, כשלא הצליחו להנחיל ולבסס את עקרונות הדמוקרטיה בקרב חלק מהדור הצעיר.

מעשיו של הנאשם אינם רק כישלונו האישי לא עימו לבדו אנו באים היום בחשבון, אלא עם כל מי שבדרך ישירה או עקיפה, במפורש או מכללא, נתנו לו להבין שמותר לגדוע חיי אדם על מזבח 'המולך' של אידיאולוגיה כלשהי."

      "תחת השם אחדות העם משתמשים בביטויים שרק מביאים לקרע"