תגית: מתן יאיר

מתן יאיר, סרט הקולנוע "בגרות Unseen": האם יצירה ספרותית יכולה לגעת ללבם של בני נוער?

סרטו הקודם של מתן יאיר "פיגומים" היה בעיני יצירה מרגשת, מדויקת ומעוררת מחשבות. לפיכך מיהרתי לצפות בסרטו החדש, "בגרות Unseen", שבעצם קדם ל"פיגומים", אך יצא אל הקהל אחריו. לצערי, התאכזבתי. 

כמו ב"פיגומים" גם בסרט שלפנינו הדמות הראשית היא זאת של מורה צעיר, שאותו מגלם במאי הסרט, שגם כתב את התסריט. אין ספק שמתן יאיר בקיא במתרחש בבתי ספר תיכוניים בישראל. הוא עצמו מלמד בבית הספר התיכון "היובל" שבהרצליה, שם צולם הסרט, ובו מתרחשת עלילתו. 

יאיר יודע בדיוק איך נראים חייו של מורה בבית ספר תיכון. למשל איך מתנהלות ישיבות ציונים: מורים לוטשים מבט אל הצג שעליו מוקרנים הציונים, מורים מתדיינים על תלמידים, יש מי שמסנגר ויש מי שמוצא דופי, מי שמבקש להקל ומי שמבקש להקשות את היד, לטפח או להעניש, להבין או לכעוס (גם אני מכירה היטב את האווירה, שהרי שהייתי מורה ומחנכת במשך יותר מארבעה עשורים…). יאיר מכיר גם את האינטראקציות המתרחשות בתוך כיתת הלימוד. את עמדותיהם של התלמידים, שבמקרה הטוב נשענים לאחור ומצפים שיגישו להם "חומר", ובמקרה הרע – מביעים התנגדות לתהליך שבו המבוגרים מנסים לשכנע אותם שמה שמוצע להם באמת חשוב ומשמעותי. 

הסרט אמין אמנם, אבל יש בו, לטעמי, לא מעט בעיות לא פתורות. למשל – מה בעצם האג'נדה שלו? להראות את חולשתו הרגשית של המורה, או את הצלחתו להגיע ללבם של תלמידיו? 

המורה שבסרט זוכה בסופו של דבר לתשורות הכרה קטנות מאת בני הנוער שלראשיהם הוא מתאמץ להחדיר בינה או לפחות הבנה. הוא מורה לספרות, ולאורך כל הסרט הוא מכין אותם לקראת בחינת הבגרות, ועוסק בעיקר בספר התפסן בשדה השיפון ובשירי "אנסין" שהתלמידים אמורים ללמוד איך "לנתח".  אגב, לא בכדי נבחרה דווקא היצירה  התפסן בשדה השיפון: רומן העוסק בניכור שחש צעיר בן גילם של תלמידיו של מתן יאיר. האם ישכיל המורה לחבר אותם אל תחושותיו של הולדן? האם יזדהו אתו? 

אבל יש בעיה. בני הנוער שבכיתתו כמעט אינם מובחנים זה מזה. בניגוד לסרט "פיגומים", שם נוצר קשר עמוק, משמעותי, מתמשך, של המורה ולכן גם שלנו, הצופים, עם אחד התלמידים שדמותו מורכבת ומתפתחת, בסרט שלפנינו אף אחד אינו מתבלט ואף אחד אינו תופס מקום של ממש. אולי רק הצעירה הפתיינית, ששונה מעצם היותה נערה בין בנים, ושנשיותה המודגשת מטרידה את מנוחתו של המורה. 

אנחנו מלווים את מאמציו "להנגיש" להם את ספרו של סלינג'ר. להסביר להם, למשל, בעזרת השוואות שידברו אליהם, את משמעותם של אמצעים ספרותיים (הוא משווה אותם לכלים שבעזרתם ספר מעצב שיער). המורה מנסה לגעת ללבם בעזרת השאלה – "מתי ראית בפעם הראשונה אדם מבוגר בוכה". 

בני הנוער שבסרט משחקים, כמדומני, את עצמם. יאיר הצליח להוציא מהם טבעיות ואותנטיות מרשימים מאוד, ועל כך הוא ראוי לתשואות.

אבל, כאמור, לגמרי לא ברור מהו המוקד של הסרט. יחסיו של מתן יאיר עם אביו? עם התלמידים? עם עצמו?

מתעוררת תחושה של הרבה התחלות של סיפורים, שאף אחד מהם לא מוצה: למשל – אחד הנערים מתמחה בביצוע פעלולים קרקסיים. מי הוא? מדוע רואים אותו רק להרף עין? מה הסיפור שלו? 

הקטע המרגש ביותר בסרט מגיע ממש בסופו: שוב התחילה שנת לימודים. המורה לספרות נכנס לכיתה חדשה. שוב יצטרך לכבוש את לבם. שוב יצטרך לשכנע אותם שחשוב ללמוד ספרות. דבריו כשהוא מסביר לתלמידיו החדשים מה כוחה של ספרות, מה תפקידה, מה משמעותה, נוגעים ללבם (אני מקווה מאוד שכך גם במציאות…) ובלי ספק גם ללבם של הצופים. 

אז המורה מתן יאיר ימשיך במשימה הקשה מאוד שלו. כדי להזכיר לתלמידיו לכתוב על "הסחרחרה" שבספר הוא יביא להם אמצעי מוחשי שאותו אולי לא ישכחו: תיבת נגינה בצורת סחרחרה. הוא ידבר אל לבם. לא יתייאש. ימצא בנפשו את הכוח להמשיך, חרף הקשיים וחרף היותו – כך הוא מצטייר! – עלה נידף, גבר צעיר, מבוהל וחסר ביטחון, אולי רק לכאורה. 

ואנחנו נחכה ונצפה לסרטו הבא. שכן כישרונו מובהק ולא מבוטל, ואין ספק, גם אם הסרט שלפנינו אינו מהטובים, עוד צפויות לנו הפתעות מרשימות ומרגשות מאת היוצר המיוחד הזה. 

בכל מקרה, הסרט מוקרן רק בסינמטקים, ומספר ההקרנות מוגבל. חרף הסתיגויותי, אני חושבת שכדאי לצפות בו. 

מתן יאיר, "פיגומים": מדוע הוא סרט מדויק ומרגיש

"למה אתה מחכה?" שואל אשר לקס, תלמיד בכיתה י"ב, את רמי, המורה שלו. "אתה עדיין לא מכיר את האנשים שאתה הכי אוהב בעולם." הסצנה מתרחשת בסרט הישראלי החדש "פיגומים", שכתב וביים מתן יאיר. אשר לקס תוהה מדוע למורה שלו אין עדיין ילדים.

רמי שקוע במאמצים להכין את תלמידיו לבחינת הבגרות בספרות. זוהי כנראה כיתת מב"ר, תלמידים המוגדרים על פי הקריטריונים של משרד החינוך כ"תת משיגים בעלי הנעה ויכולת לימודית בלתי ממומשת". הם רואים בעצמם מופרעים. מסרבים לשתף פעולה. כך למשל כשהמורה מנסה לשלב אותם בטקס של יום הזיכרון, הם לועגים לעצמם, לא מאמינים ביכולתם לבצע משימה כזאת (ולא מאמינים, בצדק מסתבר, שה"מערכת", כלומר – הנהלת בית הספר – תאפשר להם להתבטא ולהציג את עצמם בפומבי באור חיובי). אבל את רמי הם אוהבים. הוא שונה מהמורים האחרים. הוא מדבר אתם באינטימיות, בקרבה, מוכן להשיב לשאלות אישיות מאוד ("תמיד מצמצת?" אחד מהם שואל אותו, במה שנשמע כמו הקנטה, אבל תשובתו האמיתית, הישירה, הלא מתגוננת, הופכת את הקנטור לרגע של נתינה ושל קרבה מרגשת). מעל לכול – הם מרגישים שבאמת אכפת לו מהם. הוא מנסה לעורר בהם השראה. לדבר אתם על היצירה הספרותית מתוך נקודת מבט אישית, נוגעת ללב. מביא להם גם סיפורים שחורגים מתוך תוכנית הלימודים, כדי להגיע אל לבם, ולגעת בו.

אחרי שהשיב על שאלתם, והודה שאמנם הוא נשוי, ובן ארבעים ואחת, אבל אין לו ילדים. אשר לקס, תלמיד שקשור אליו במיוחד, הוא זה שמתפרץ ו"מטיף" לו: "למה אתה מחכה?"

השאלה מעניינת במיוחד, לאור הרקע של אשר. הוא בן יחיד. אמו גרה רחוק עם בן זוגה. הוא חי עם אביו, שמנהל עסק של פיגומים. ביחד עם שלושה פועלים, ובעזרת בנו, מקים האב פיגומי בניין ומפרק אותם. מאחר שבריאותו פגועה הוא זקוק לבנו, ובכל מקרה – רוצה להכניס את אשר לעסק, כדי שימשיך את דרכו, ומבטיח לו שכך יוכל להתפרנס בכבוד. אשר משתף אתו פעולה, אבל כוחות אחרים מושכים אותו לכיוון סותר: הוא שואף להיבחן ולהצליח בבחינות הבגרות האחרונות שנשארו לו – היסטוריה וספרות. אביו מנסה להניא אותו, לרפות את ידיו, מעודד אותו לזנוח את הלימודים, שאין בהם, לטעמו, תועלת.

שני הכוחות המושכים את אשר לכיוונים מנוגדים הם שני האבות בחייו – האב ה"אמיתי", והאב שאימץ לעצמו. פרויד לימד אותנו שבנים מבקשים בלי דעת לתפוס את מקומו של האב (לפי פרויד, שלומד מ"אדיפוס" – להרוג את האב ולשכב עם האם); שהבנים מפייסים את האבות ומקבלים את מרותם, כאמצעי הגנה מפני האגרסיות הסמויות הטמונות בנפשם מבטן ומלידה.

את הכוחות הללו אפשר בהחלט לראות בסרט "פיגומים": אשר אוהב את שני האבות שלו, ובה בעת כועס עליהם מאוד. הוא מוציא עליהם את האגרסיות שלו, אבל גם דואג להם ומטפל בכל אחד מהם, בדרכו.

הסרט נכון מאוד. ברור לגמרי שהתסריטאי והבמאי יודע בדיוק איך נראית הסביבה הזאת של בית ספר תיכון, ואיך הנפשות הפועלות – מורים, מנהלת, תלמידים – מתנהגות במרחב הזה. אין בסרט אף רגע אחד שאינו אמיתי. כולל הריקוד המגוחך בספרייה, במהלך אחד הטקסים המביכים שמתנהלים לעתים מזומנות בבתי הספר בארץ; כולל האווירה המשתלחת בין תלמידים, שמתקשים לשלוט בדחפים שלהם; כולל השיח הצפוי והנדוש שיועצות ומנהלות עורכות עם התלמידים ברגעי משבר, וכולל, כמובן, האטימות של אנשים מסוימים במערכת, שאינם קשובים לרחשי לבם של בני הנוער. הסצנה שבה מורה בוחנת את אשר בבחינת הבגרות בספרות – יש לו מה שמכונה "הקלות" שבזכותן הוא זכאי להיבחן בעל פה – היא מופת של תיאור מציאותי, מכאיב, נכון בכל פרט, של מה שאכן מתרחש לעתים קרובות מדי.

קל להתרגש ממה שמתן מאיר יודע להציג בפנינו באותנטיות משכנעת לגמרי: הפער הגדול שקיים בין מה שהמורה רמי מייצג בדמותו הקשובה, הרגישה, לבין המורים הרגילים, הסטנדרטיים. אין לשכוח שגם מורים כמו רמי מסתובבים במערכת החינוך. לא כולם דומים למורה האחרת, הקטנונית, שאין לה שום יכולת או רצון לראות את התלמידים, להבין לנפשם, להיכנס לעולמם ולעודד אותם. במאי הסרט, מתן יאיר עצמו, הגיע מתוך מערכת החינוך, ומשם, מבפנים, הוא מספר לנו עליה, מתוך מה שנקרא "ידע אישי".

גם השחקן המגלם את אשר מגיע ממש מהשטח. אשר לקס, כמו בן דמותו בסרט הנושא את שמו האמיתי, עובד עם אביו בעסק הפיגומים המשפחתי. הוא היה תלמידו של מתן יאיר, ועלילת הסרט מבוססת על הדינמיקה שהתחוללה ביניהם בבית הספר.

על תפקידו הראשון כשחקן קולנוע היה אשר לקס אחד המועמדים המובילים לפרס אופיר בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר. כמו כן זכה לקס בפרס השחקן בפסטיבל ירושלים, שם זכה הסרט גם בפרס הגדול לסרט הטוב ביותר, ובצדק רב! יש ללקס נוכחות כובשת, הוא משכנע, מפורט, כן, מרשים, מצחיק ומרגש. מדובר בסרט מדויק ונוגע ללב.

ריאיון עם השחקן, אשר לקס