תגית: מתי שמואלוף

מתי שמואלוף, האם "ממזרח יתפרץ הר געש"?

באחד המאמרים בספר החדש של מתי שמואלוף, ("משורר, עורך וסופר"), ספר הנושא את השם ממזרח יתפרץ הר געש, מוזכר המהפך הפוליטי שהתרחש בישראל ב-1977, זה שבו הליכוד עלה לשלטון והדיח ממנו (מאז ועד עתה, למעט הפוגות קצרצרות) את מפא"י ההיסטורית. שמואלוף מגדיר את מה שקרה אז "מהפך היסטורי", כך במאמר "אות קלון יוקרתי", העוסק בשירו של אהרן אלמוג "פרס ברנר".

מכאן, מההבנה של נקודת המבט של שמואלוף, אפשר להסיק מסקנות רבות לגבי העמדה הבסיסית שממנה הוא כותב. לטעמי – מתוך פריזמה אחת שצובעת הכול בגוון אחד: אפלייתם של ילידי ארצות ערב בישראל. ובכל מקרה, כבר בהקדמה לספר מסביר שמואלוף במפורש ובאופן ישיר את עמדותיו. הוא כותב כי בעבר החזיק "בחזון יהודי-ערבי", שכן חי במזרח התיכון, וחש שייך ו"שורשי", ואילו כיום, משעבר לגור רוב הזמן בברלין, הוא רואה בעצמו מהגר, "כמו סבתי שהיגרה מבגדד לישראל". שמואלוף מעיד על עצמו כי מצא "את הקול המזרחי" שלו, ובה בעת היה ליוצר דיאספורי, כלומר – כזה שכותב מתוך שהותו הפיזית והנפשית בדיאספורה, כלומר – בגלות.

מתוך עמדתו הנפשית היסודית בחר שמואלוף את היצירות שעליהן כתב במאמריו. למשל, את השיר "בשעה של שקיעה" של ארז ביטון, בפרק שנקרא "שקיעה כהה". את השיר "זה לא על שם זה על אי-שם" של אמירה הס, בפרק "המקוננת חסרת העיניים". את "לקראת שיר" של מירי בן שמחון ש"מתכתבת עם סבתה", בפרק ששמו "לבחוש בסירי מרה שחורה", וכאמור –  "פרס ברנר" של אהרן אלמוג, בפרק ששמו "אות קלון יוקרתית". יש גם פרקים המוקדשים לשיר "השורשים הכהים של רוני סומק"; מאמר העוסק בקולנוע הדוקומנטרי של סמי שלום שטרית: "לאחות את הקריעה"; מאמר שבו הוא כותב על שתי יצירות של רונית מטלון. כמו כן הוא כותב על זאב רווח, שמעון בלס, על "מחאה ומוזיקה מזרחית" ועל "הדור השלישי המזרחי" ועוד.

ברורה לחלוטין עמדתו של שמואלוף, שמתבטאת גם בשמו של הספר, ובדברים שכתב במפורש בהקדמה: מדובר ב"מהפכה מזרחית" שהוא היה אחד ממוביליה עם כתב העת "גרילה תרבות" שייסד, ובו פרסם אסופות כמו "ערס פואטיקה", שהיא, על פי ויקיפדיה, "הגל המזרחי החדש של השירה העברית".

עלי להודות כי הצורך למיין יוצרים על פי מוצאם מוזר בעיני. ב-1998 ראה אור ספר שערך אמנון שמוש: מזרח ומערב, 50 מספרים בוחרים סיפור. שמוש ציין בספר בהדגשה את מוצאו העדתי של כל אחד מהכותבים: "מזרחיים", או "מערביים". קטלוג ברור וחד משמעי. לפיכך יצחק נבון, "הנשיא החמישי של מדינת ישראל" הוא "בן למשפחה שמוצאה מתורכיה", שלומית הר אבן "נולדה בפולין", חיים סבתו "בקהיר, מצרים", א"ב יהושע בן "לאם ספרדיה דור רביעי בארץ ואב ממוצא מרוקאי", וכן הלאה… אחת המשתתפות באנתולוגיה (אנוכי) פרעה את הסדר שכן מוצאה, כך התברר למרבה הדאגה, מעורב. האם יש באמת קשר משמעותי כלשהו בין המוצא של הכותבים לסיפור שלהם שהופיע באנתולוגיה? להערכתי כלל וכלל לא.

מה שאי אפשר לומר על היצירות ששמואלוף בחר להתייחס אליהן. ברור לגמרי, למשל, ששירו של אהרן אלמוג נוגע בדיוק בעניין שמעסיק את שמואלוף.

לוּ היו אומרים לי שאזכה בפרס, לא הייתי מאמין
לוּ היו אומרים לי שכבר זכיתי בו, גם כן לא הייתי
מאמין
וכי פתי אני שאאמין לכל דבר?
זוהי על כך פנים חוכמה של נתן זך
השועל החייכני הזה שהצליח להתחמק מכל הפרסים
שפרסו
לוּ היה תימני היה בוודאי נתן זח
ואז הייתי אומר עליו: לא איש כזח יפול בפח
אך הוא אשכנזי וכל העניין הזה של מזרח ומערב
הוא נואל ביסודו
ובכן הלכתי לקבל את הפרס בחליפה שלא ראתה
אור
השמש מזה 20 שנה
20 שנה התביישה בשבילי בארון
הברשתיה מן הטחב ניערתיה מן האבק, החלה לחייך.
לנהג מונית אמרתי בקצרה: קפלן 6,
כמי שיש לו דרך בנהגי מוניות
ידעתי שאם אתחיל לדבֵּר לא אצא ממנו
הנהג הסתכל בי
נוסע לחתונה, שאל
לא. לקבל פרס.
אה, אתה מהתעשייה האווירית. גם בן דודי לקח
פרס קפלן לפני שנה
יש לו ראש. עוד כשהיה קטן המציא דברים. מה
המצאת אתה?
מה המצאתי, חשבתי לעצמי
על מטוס בלי כנפיים, שמעת? גֶ’ט קונקורדנטיבי.
המצאה שלי‏
(תושייה של משורר אסוציאטיבי‏)
מרוב תדהמה כמעט עלה על אי תנועה. במקום
להביט קדימה הסתכל
לאחור
בכדי לראות במו עיניו את ממציא המטוס חסר
הכנפיים
בנֵס הגעתי לשָם שלֵם
בנֵס קיבלתי את הפרס

המאמר העוסק בשיר מעניין ובהחלט מעשיר אותו. כך למשל הוא מצביע על ההומור שבו: "הוא צוחק על זך, שאילו היה תימני שמו היה 'זח' כלומר ככזה שגם ממשיך לנוע כמו אותו זך שמתחמק מפרסים", מראה כי אלמוג "הולך גם לקבל את הפרס באופן אישי, באופן אתני וגם לועג לכל התהליך", מסביר את ההתלוצצות המופיעה בשיר: "(בדיחה על רחוב קפלן, שהוא גם פרס קפלן לעובד מצטיין, בהקשר של פרס ברנר, למשורר המצטיין, שוב טעות באמצעי זיהוי על זהות מקובעת‏)", מדגיש את התודעה המעמדית שאלמוג מבטא: הנהג הוא "זה שחושב שאלמוג בכלל הולך לזכות לא בפרס ברנר, אלא כמו דודו, שזכה בפרס קפלן בתעשייה האווירית. כלומר הפרסים שייכים לא לתרבות, כי אם לעולם התעשייה", וכאמור – מיטיב עם השיר במאמר קצר וקולע.

האם השתכנעתי מרוח הדברים שמביעים המאמרים האחרים? האם באמת "ממזרח יפרוץ הר הגעש"? האם ההגירה, ובמיוחד לברלין, מיישבת סכסוכים פנימיים ופותרת מחלוקות? את השאלות הללו אותיר בשלב זה ללא מענה משלי.

מתי שמואלוף, חזי לסקלי: מי הילד שלא יצא מעבדות לחירות

חג האביב, חג החרות, חג הגאולה: כל אלה שמות נרדפים לחג הפסח. הוא חג האביב, כי הוא חל בחודש ניסן, והוא גם חג חקלאי, כי בתקופה שבית המקדש היה קיים נהגו לצאת לשדות ביום הראשון של חול המועד, כדי לקצור את העומר הראשון. הוא חג החירות והגאולה כי חוגגים בו, ומנציחים באמצעותו, את יציאת בני ישראל ממצרים ואת השחרור משעבוד.

האומנם? שיר קצר מאוד, של מתי שמואלוף, מתאר מצב שלא כל העיניים פקוחות לראות, והוא ראוי לתשומת לב ולמחשבה. כך הוא כותב, בשיר "עבדות בראס אל שטן  – באדמת סיני 2002":

לֹא כָּל הָעֲבָדִים יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם
אָמְרוּ לִי רַגְלֵי 17-16 שְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה
שֶׁל איסמעיל בֶּן ה-13.

האם החירות שאותה אנחנו חוגגים באמת מוקנית כיום לכל בני האדם? שמואלוף מתאר בשירו את העבדות של ילד בדואי בסיני. במשך חלק גדול מהיממה מועסק הילד שהדובר צופה בו, ונדרש לעבוד בפרך. הוא לא יצא ממצרים ולא נגאל. הוא עדיין מסתובב במדבר שבו התהלכו בני ישראל במשך ארבעים שנה, והוא אחד מאותם עבדים בני זמננו. שמואלוף, פעיל חברתי ישראלי שהיה חבר בתנועת הקשת המזרחית ונאבק גם למען זכויות העובדים, מבטא בשירו את המצוקה שהוא עד לה. אנו מקפידים כל כך להנציח את המיתוס, את הסיפור המכונן על משהו שאירע אולי, לדעת חוקרים אחדים במאה ה-13 לפנה"ס או, לפי חוקרים אחרים, במאה ה-15 לפנה"ס, אבל לא רואים את עבדותם של אלה שנמצאים קרוב אלינו, כאן ועכשיו. לא רק את זאת של הילד ששמואלוף תיאר בשירו.

היבט אחר של החג, שגם אותו ראוי לבחון, הוא – המשפחתיות המתבטאת בו. נהוג לחשוב שקרובים ורחוקים מתכנסים בליל הסדר בכל הבתים היהודים בעולם, ומתרפקים ביחד על תחושה של שייכות, שגם אם היא מדומה לפעמים, היא יקרה לרוב משתתפיה.

זאת כמובן אשליה, שהרי רבים הם אלה שמסרבים, מטעמים שונים, להשתתף בחגיגה: אלה שאינם מוצאים נחמה בחברת מי שאמורים להיות האנשים הכי קרובים להם, ואלה שהמשפחות שלהם הקיאו אותם מתוכן.

חזי לסקלי, משורר, כוריאוגרף, ומבקר אמנות, היה בין הראשונים בישראל שיצאו מהארון, לא ניסה להסתיר את נטייתו המינית והיה פעיל בארגוני להט"ב. לסקלי הלך לעולמו ב-1994 ממחלת האיידס. שיר קצר שמביע את תחושותיו של הדובר בעניין ליל הסדר מיוחס לו:

בְּלֵיל הַסֵּדֶר
אֲנִי
בְּגַן הָעַצְמָאוּת.

בחמש מילים תמציתיות יצר לסקלי מציאות שלמה: הדובר, המתקומם נגד הסדר המקובל, מספר כיצד הוא מתנער מהמשפחתיות – או שמא נזרק ממנה בעל כורחו? – במקום לקרוא את ההגדה, לאכול מצות וחרוסת ולשיר את חד גדיא, הוא מוצא את דרכו אל "גן העצמאות" – אותו גן ידוע בתל אביב ששם נהגו הומואים למצוא קשרים קצרי מועד, מפגשים ללילה, שעוררו מן הסתם לא מעט ערגות וכאבים ולא העניקו רק פתרון ותשובה לצרכים מידיים.

שירו של לסקלי מתריס, אבל גם מיוסר: אני לא נכנע למשפחתיות היהודית, הוא מכריז. אני נוהג כרצוני. ובה בעת, הוא גם מעורר תהיות: איזה סדר ואיזו עצמאות מתקיימים בחייו? מה יש לו בחג הפסח וביום העצמאות, הסמוך אליו בלוח השנה? כמה אושר הוא יודע כשהוא נס אל המגעים המיניים האנונימיים שמציע הגן החשוך, שהבדידות מתהלכת בו בין הצללים?

"בְּלֵיל הַסֵּדֶר / אֲנִי / בְּגַן הָעַצְמָאוּת" אינו רק שירו של הומו מתנצח, מתמרד ומתקומם. הוא גם שירם של כל הבודדים שאין להם כנראה עם מי להתכנס. לא רק בני משפחה, אלא גם חברים. אילו היה הדובר שלם עם מצבו, היה נשאר בבית, מוצא רגעים של שלווה בחברת עצמו, אבל הוא הולך לגן העצמאות, ומחפש שם נחמה. האם בחר מרצונו להסתלק לגן העצמאות? האם יש לו בכלל ברירה?

שני השירים הקצרצרים מאירים שני היבטים של החג שמן הראוי לשים לב אליהם בליל הסדר, בשעה שבה "כולנו מסובין".