יש תיאוריה – שמעתי אותה מפיו של עפר גביש, ב־1973 נווט פנטום ולימים ארכיון מהלך לתולדות המוזיקה הישראלית – שגורסת שהשירים בארץ בתקופה מסוימת תואמים למקור של כלי הנשק שלה באותו זמן. כך, בראשית ימיה של המדינה, כאשר כלי הנשק היו ברובם צ’כים וההשראה קומוניסטית, המנגינות באו מרוסיה. כאשר חיל האוויר התחיל להטיס מיראז’ים ומיסטרים, כל הזמרים והאמנים הישראלים הנחשבים ביקרו בפריז וחזרו עם פיאף ומוסטקי ועם שנסונים מתורגמים. ואז הגיעו שנות ה־60 המאוחרות, הצרפתים בחרו בערבים במקום ביהודים, כלי הנשק התחילו להגיע מארצות הברית, ואיתם הרוקנרול…
התחושה הראשונה שלי כשקראתי על מה כתוב הספר הייתה ספקנות, או אפילו רתיעה: כן, גם אני שמעתי כמובן שלאונרד כהן ביקר בארץ במהלך מלחמת יום כיפור, ושר לחיילים בחזית, וגם אני נמנית עם אוהביו של הזמר, איך אפשר שלא? אז מה? מה כל כך משמעותי בזמר ששר, כשמדובר על עניינים רציניים כל כך כמו מלחמה, אימת הקרבות, הרוגים, חיילים שמאבדים את החברים שלהם? מה ללאונרד כהן ולאובדן האמון של החיילים שננטשו במעוזים? מה לו ולזוועות שעברו על חיילינו שנפלו בשבי?
אגב, בעניין זה חובה לצפות בשתי התוכניות של ערוץ כאן 11 שבו מספרים פדויי השבי על ההתעללות המזוויעה שהעבירו אותם שלטונות צבא הגנה לישראל לאחר שובם ארצה. לראות, לשמוע ולא להאמין.
לחשדנות שלי מצאתי הד בדברים שכתב מתי פרידמן כשסיפר כאן, בספר שלפנינו, כיצד כששירת ברצועת הביטחון ב-1998 (על אותו שירות כתב בספרו המופלא דלעת), הביאו את מיכל אמדורסקי לשיר להם: “היה לה אז הלהיט ‘תפרוק את הנשק, חייל שלי’, רווי אמירות דו־משמעיות ותנועות ריקוד שהיא ביצעה עם שני רקדנים במדי צבא מעוצבים ועם אקדחי פלסטיק קטנים. עמדנו שם ובהינו בהם. זה היה נורא. באותו זמן כעסתי על המפקדים שלנו, שאילצו אותנו להיות שם, וכעסתי עליה, על שבכלל חשבה שיש לה משהו להגיד לנו.”
הכעס שפרידמן מתאר נראה לי די מובן מאליו. מה פתאום שחיילים ירצו להקשיב לזמר או לזמרת? מה אלה כבר יכולים לתרום להם, בעיצומם של זוועות המלחמה?
ובכל זאת, הספר על לאונרד כהן ריתק אותי. פרידמן, כדרכו גם בספריו האחרים (למשל גם בספר מסתערבים – אגדה ישראלית), נוגע בנקודות משמעותיות ביותר בציבוריות הישראלית, והנושא שעליו הוא כותב משמש לו רק כמעין כַּן הַמְרָאָה אל סוגיות משמעותיות, או, כמו שהגדרתי בביקורת על מסתערבים: הוא נוגע שוב ושוב בעצב ישראלי חשוף.
כדרכו, לוקח פרידמן סיפורים אישיים ומראה באמצעותם איך התרחשו דברים וכיצד נראתה המציאות בתקופה שעליה הוא כותב. באותה הזדמנות הוא חושף אמיתות ועובדות לא ידועות.
כך למשל הוא מספר על השעות הראשונות אחרי שפרצה מלחמת יום כיפור, ואיך בעצם כמה מההרוגים הראשונים נורו באש כוחותינו: טנקים רוסיים שנפלו בידי צה”ל כשלל במלחמת ששת הימים הטעו את החיילים ששירתו בבסיס הבקרה של שארם א-שייך. בגלל תגובתם של חיילי הבסיס, היו הטנקיסטים בטוחים שמדובר בחיילים מצריים ולכן ירו עליהם. רק כעבור כמה דקות נוכחה אחת החיילות ששירתו בבסיס שהחייל “המצרי” הוא בעצם ישראלי, והחייל עצמו נדהם מהמפגש אתה: “מה, יש כאן חיילות?” הוא שאל. לטענתו של פרידמן משפחות ההרוגים לא יודעות עד היום שבניהן נהרגו בעצם עקב טעות.
“נדמה כי עוצמת ההלם של מלחמת יום הכיפורים נחשפת יותר ויותר ככל שעובר הזמן. בכל שנה מתפרסמים ספרים חדשים על קרבות ועל יחידות צבאיות, מבוטל הסיווג הסודי של חומרים ישנים, מוגשות בקשות לביטול הסיווג הסודי של חומרים
חסויים אחרים, תסריטאי טלוויזיה מנסים להציג את המלחמה לדור הצעיר, גברים ונשים בשנות ה־70 לחייהם מדברים על דברים שעד עכשיו לא דיברו עליהם”, כותב פרידמן, וצודק. אכן, הספר ילדים בסדר גמור של חנה יבלונקה, הסדרה “שעת נעילה”, הראיונות עם פדויי השבי, הם חלק מתהליך של עיבוד המלחמה ההיא, שהייתה, כדבריו של פרידמן “סוף של עידן וההתחלה של עידן חדש”, והוא מוסיף “אני חושב שבית השיטה [קיבוץ שאיבד בקרבות אחד עשר חברים] ומדינת ישראל עוד לא התאוששו ממנו.”
פרידמן מספר לנו בספר לא רק על לאונרד כהן ועל חלקו בניסיון להגיע אל המקומות הכי נידחים ושם לשבת לפעמים על קסדה הפוכה ולנגן, אלא גם על סיפורים אישיים ומשמעותיים מאוד. כמו למשל סיפורו של איציק שוקל, שהיה ביפן כשהמלחמה פרצה. הוא עשה הכול כדי לשוב ארצה, וכשהצליח להגיע ונכנס לקיבוץ, איש לא קיבל את פניו כי לא ידעו שחזר. אביו של איציק היה המאושר שבאדם כשראה פתאום את בנו, אבל אז אמר לו משהו “שאיציק מעולם לא שכח ושהוא חזר עליו באוזניי בביתו הקטן בקיבוץ, כמה מאות מטרים מהמקום שבו אירע הרגע ההוא, 47 שנה לפני כן. הוא כבר חזר על המשפט והפך בו בראשו פעמים רבות לפני כן. אביו אמר, ‘כמה אני שמח שבאת למלחמה'”.
איציק (כלומר, כמובן – יצחק!) מעולם לא הצליח להתאושש מההבנה שאביו “היה מוכן להקריב אותו”, כי “קיימים דברים חשובים יותר מאשר בנו החי היחיד”. מה אפשר לומר על כך? מה אפשר לומר על הקישור הכמעט מובן מאליו שמתי פרידמן עושה אל ספר בראשית? “אם זה היה רומן, דמות הבן הייתה צריכה להיקרא יצחק. אבל שום סופר לא היה מעז לקרוא לו כך. זה היה יותר מדי”.
וחוץ מזה, ובמרכז – סיפורו של לאונרד כהן. כוכב בינלאומי, שלא ביקש לעצמו שום הטבות. “כהן לבש חולצה צבאית ומכנסיים קצרים. הוא לא ביקש יחס מיוחד. כשהגיעו לבסיס כלשהו, חברי הלהקה פשוט פרסו שקי שינה על הרצפה בשק”ם או בחדר אחר, אבל הם חשבו שלכהן יש אולי דרישות אחרות והציעו למצוא לו מיטה אמיתית. הוא אמר לא. הוא ישן על הרצפה ואכל מנות קרב כמו כל אחד אחר. הייתה לזה משמעות מבחינת הישראלים”.
למעשה, כהן הגיע ארצה ולא חשב שישיר לחיילים, הוא רצה להתנדב, לעבוד, לעזור במשהו, אבל מפגש אקראי עם זמרים ישראלים שביקשו ממנו להצטרף אליהם קבע במה יתרום לצה”ל. הוא ירד למדבר, נסע ממקום למקום, ושר לחיילים, “בידיעה שזה עלול להיות הדבר האחרון שהם ישמעו”. רבים מהם לא הכירו אותו, ובכל זאת, נראה שסגנונו הרציני, המלנכולי, דיבר אליהם. “אולי היו אלה השירים, או צורת ההגשה שלהם, או העובדה שהתברר כי השקפת העולם של כהן היא בדיוק מה שנדרש בנסיבות האלה: ‘פסימיסט הוא מישהו שמחכה לגשם. אני, אני כבר רטוב’, הוא אמר פעם. ‘אני לא מחכה שירד גשם. אנחנו בתוך הקטסטרופה,'” מציע פרידמן הסבר.
מי שכן זיהו את לאונרד כהן וכן הכירו אותו לא ידעו את נפשם מרוב התרגשות ותחושה שקורה משהו בלתי מתקבל על הדעת: “הדברים נשמעו כמו חדשות על חייזרים. מה לאונרד כהן עושה פה?”
בין הסיפורים האישיים הרבים שמביא מתי פרידמן הופתעתי “למצוא” את אח”י בת שבע, שעליה אירע שלוש שנים לפני מלחמת יום כיפור אסון משאיות התחמושת, (ושבועיים אחרי כן המיקוש המצרי של הנחתת). אריה אורן, אישי, נפצע פצעים אנושים באסון המשאיות, ואף כתב על כך בחוברת הנושאת את השם “אח”י בת שבע שנה אחת ואירועים רבים בה (יוני 1969 – יוני 1970)”.
לאונרד כהן הופיע על הבת-שבע במהלך המלחמה, ופרידמן מספר על אירוע נוסף, מרתק ומרגש: צעירה מאורסת שהחתונה שלה נדחתה בגלל המלחמה הצליחה להגיע לדרום, מצאה את בן זוגה, ורב צבאי שנכח במקום השיא אותם, על הנחתת!
לאונרד כהן כמעט שלא דיבר על החוויה שעבר בסיני במהלך המלחמה, אבל היא טבעה בו את חותמה. מתי פרידמן מצא לכך הד בדברים שכתב, ושאותם מצא בעזבונו. את אחד השירים שלו, “Lover Lover Lover”, כתב במהלך המלחמה.
גם הישראלים שהיו שם וראו ושמעו אותו זוכרים היטב את המפגש אתו.
בדלעת, ספרו הקודם והמצליח מאוד (היה אחד ממומלצי מוסף הספרים של הניו יורק טיימס) בחן מתי פרידמן מוצב בלבנון שבו שירת בתחילת שנות ה-90. נקודת המוצא שלו הייתה אישית, וממנה הפליג אל תובנות קורעות לב בעניין חוסר התוחלת שהייתה בשהייה הממושכת של חיילי צה”ל בלבנון.
בספרו החדש מסתערבים – אגדה ישראלית הוא מספר את סיפורם של ארבעה צעירים ארץ ישראלים, ילידי ארצות ערב, שהפלמ”ח גייס להיות מרגלים, תחילה בתוך תחומי הארץ, ובהמשך בלבנון ובירדן.
זהו סיפורם של גמליאל כהן, יליד דמשק שכינויו היה יוּסף, יצחק שושן, יליד חלב, שכינויו היה עבדול כרים, חבקוק כהן, יליד תימן, שכינויו היה איברהים, ויעקובה כהן, יליד ירושלים, שכינויו היה ג’מיל.
רק עם אחד מהם, יצחק, זכה פרידמן להיפגש פנים אל פנים, לשוחח אתו ולראיין אותו. כשנפגשו היה יצחק בן 93, צלול וחד ועתיר זיכרונות. “שנים של עבודה עיתונאית לימדו אותי שבילוי בחברת מרגלים זקנים תמיד משתלם”, מספר פרידמן על תחילת התחקיר שלו.
התוצאה היא ספר מרתק. גם הפעם, כמו בספר הקודם, הסיפורים המעניינים מאוד כשלעצמם הם רק נקודת מוצא לתובנות כלליות שאליהן פרידמן מגיע, והן נוגעות בחברה הישראלית, באופייה ובכיוון שאליו היא הולכת, לדעתו.
פרידמן אינו מתחיל את הספר בנקודת ההתחלה, כלומר, בגיוסם של הצעירים לפלמ”ח (למעשה, כך הוא מסביר, את “המחלקה הערבית” הקימו הבריטים, במסגרת המאבק שלהם נגד הגרמנים), אלא בעיצומן של פעולות שאליהן יצאו: למשל, אחד מהם, גבר צעיר, כמעט נער, שקנה כרטיס טיסה לביירות, משדה התעופה הקטן שליד חיפה. זה היה בינואר 1948, בתקופה של סוף תקופת השלטון הבריטי. מדינת ישראל עדיין לא קמה, “וגם לא נראה סביר שתהיה”. סמכות השלטון הבריטי נחלשה, ורבים צפו שתפרוץ “מלחמת אזרחים בין יהודים וערבים”. הגבר היהודי שהתחפש לערבי הסתכן מאוד. אכן, זהותו האמיתי כמעט התגלתה, אבל אחרי תלאות וסכנות הצליח להגיע ליעד שאליו נשלח. מביירות היה אמור להעביר מידע באמצעות מכתבים בעברית, שכן הדואר עדיין פעל.
בהמשך מספר לנו פרידמן על גיוסם של הצעירים היהודים, שהמחלקה שלהם כונתה תחילה “מחלקת השחורים”. כבר בשלב הזה של הספר מתחילות התובנות הכלליות: “אפילו אז למישהו היה לא נעים, והמילה ‘שחורים’ הוחלפה במילה ‘שחר'”, הוא מציין.
הצעירים הללו, שחירפו את נפשם במשימות מסוכנות מאוד, מעבר לקווי האויב, עשו זאת מתוך תחושה עמוקה של שליחות ציונית. פרידמן מספר למשל על יצחק שברח מחלב בנעוריו, וכשהגיע לארץ ישראל, “לקבוצה של נערים סורים” בקיבוץ נען, שמח לסחוב שקים מלאי דשן, “לא מכיוון שהיה חייב לעשות את זה, אלא מכיוון שזאת היתה המשימה של האומה היהודית שנולדה מחדש על אדמת אבותיה”. יצחק חש שהחלוצים “הכשירו שדות, בנו בתים והכינו את הארץ להמוני היהודים שיבואו אחר כך” ושהייתה להם “דרך משלהם להפוך השפלה ונחיתות לאידיאלים. הם ירדו מנכסיהם? העוני נעשה לאות ומופת. הם נרדפו וסולקו מבתיהם בארצות אחרות? זה בסדר – הבית האמיתי שלהם תמיד היה בארץ ישראל, ובכל מקרה הם תכננו להגיע לשם. הם פליטים? לא – חלוצים”.
למפקדים בפלמ”ח היה ברור ש”אלה שבאו מארצות ערב הם אוצר” וש”כל אחד מהם שווה גדוד חיילי רגלים”, שכן הם יכלו להיטמע בתוך אוכלוסיה ערבית, להביא משם מידע, שהרי “למנהיגי היישוב העברי היה רק מושג מועט על התוכניות בצד הערבי וההחלטות התקבלו על סמך ניחושים”. כמו כן יצאו אותם מסתערבים גם לפעולות צבאיות. כך למשל הטביעו בנמל ביירות, בספטמבר 1948, יאכטה שהייתה שייכת בעבר להיטלר, והייתה מיועדת להגיע למצרים, למלך פארוק.
אנשי המחלקה סירבו לכנות את עצמם סוכנים או מרגלים, והעניקו לעצמם את התואר “מסתערבים”. מעניינת ההערה שהמילה נולדה מהמילה הערבית “מוסתערבים”: “אלה שמתנהגים כמו ערבים”, ששימשה את יהודי חלב כדי להבחין בין “היהודים ילידי המקום שמשפחותיהם חיו בעיר מימים ימימה וסיגלו את התרבות הערבית אחרי הכיבוש המוסלמי בשנת 637,” לעומת “החלק האחר של הקהילה, ‘הספרדים’, שהגיעו רק אחרי גירוש ספרד ב-1492.” (!)
ובכן, היה לצעירים הללו, “המסתערבים”, תפקיד חשוב, שהצריך אומץ לב ותעצומות נפש. אבל הם לא הרגישו שייכים באמת. כך למשל “לקומזיצים שלהם הגיעו אורחים מזדמנים, אשכנזים מיחידות אחרות”, אבל אלה באו כמו למופע: “הללו אהבו לבוא ולראות בשמחתנו, לשמוע לשירתנו, לאכול מפתנו, לשתות מאותו קפה עז ומתובל שבישלנו כדת וכדין – שבע ירתח ושבע ירגיע, ורקיקה כנגד השטן – קללת אלוהים עליו – תחתום בישולו”, וכן הלאה. אבל “סיימו אכילתם – וההצגה נסתיימה.” אמנם אנשי המחלקה הערבית מצאו את דרכם “אל אחת הפינות היחידות בתנועה הציונית שבהן נתפסה הזהות שלהם כבעלת ערך”, אבל לא השתייכו באמת למיינסטרים.
פרידמן מתאר ומפרט את מעשיהם ואת הסכנות שאתן התמודדו המסתערבים הללו, אבל מתעכב גם על עלבונות שהיו מנת חלקם. אחד מהם סיפר למשל כיצד שתי קבוצות של יתומים פליטים הגיעו לאחד הקיבוצים שהמחלקה הערבית חנתה בהם. אחת הייתה קבוצה של ילדים מאירופה, האחרת – מסוריה. “חברי הקיבוץ ערכו אסיפה כדי לחלק את הילדים בין משפחות מאמצות, והידיים הורמו רק בשביל הילדים האשכנזים – אף אחד לא רצה את הילדים הסורים”.
פרידמן טוען כי העלייה מארצות האסלאם שינתה למעשה את המפעל הציוני. “במלחמה מול הערבים ב-1948, מנהיגי הציונות הבינו היטב שהשאלה שעל הפרק היא ‘אנחנו או הם’, וההחלטות הנוקבות והאכזריות שלהם הבטיחו שהתשובה תהיה ‘אנחנו’, אבל הם לא הבינו מי הם בדיוק ה’אנחנו’, או שבסופו של דבר ‘אנחנו’ ידמו ל’הם’ יותר מכפי שהעלו בדעתם”. והוא מוסיף וכותב: “אנשים שניסו להקים מדינה יהודית בתוך העולם המוסלמי היו מן הסתם צריכים להעלות בדעתם שיהודים מהעולם המוסלמי יכולים לסייע. אפשר היה להזמין את המהגרים החדשים להיות שותפים שווים ביצירת החברה החדשה הזאת, אבל זה לא קרה. במקום זאת, עולי ארצות האסלאם נתקלו בהתנשאות ונדחקו לשוליים. זאת היתה אחת השגיאות החמורות ביותר של המדינה, והיא עדיין גובה את מחירה”, הוא קובע, ונוגע כאן באחד העצבים החשופים עדיין בחברה הישראלית.
אבל נחזור אל סיפורי המרגלים, שעניינו אותי גם מסיבות אישיות, שכן שמעתי בילדותי סיפורים על מרגלים מארץ ישראל.
במרס 1999 נערך ברמת גן “ריאיון עם נור פסח”, במסגרת של “פרויקט העלאת יהודי סוריה ולבנון”.
בין היתר סיפרה אז נור פסח כיצד היא ובעלה הסתירו בביתם בדמשק “מישהו עם משדר. הוא נכנס אלינו, אמר שהוא בא מהסוכנות והוא גר אצלנו והיה משדר”:
הספר דלעת, שראה אור בעברית ממש לאחרונה, נכתב במקור באנגלית. מחברו, מתי פרידמן, יליד קנדה, העדיף לכתוב אותו בשפת אמו, אף על פי שתכניו ממוקמים כולם במציאות אחת מסוימת, ומאוד לא קנדית: מוצב צה”ל בלבנון, שהעניק לספר את שמו.
דלעת זכה בשנה שעברה להישג נדיר: הוא אחד ממומלצי מוסף הספרים של הניו יורק טיימס, שכל שנה מציין את מאה הספרים הראויים ביותר לתשומת לב שראו אור באותה שנה.
אפשר בהחלט להבין את בחירת העורכים בעיתון, ולהצטרף אליה. כי דלעת הוא ספר יוצא דופן, מרתק ומעורר מחשבות (ורגשות!). הוא מעין שילוב של תחקיר אובייקטיבי – רשימת המקורות שעליו נשען המחבר מרשימה ומקיפה – לצד תיעוד של חוויות אישיות מאוד, ועמן גם תיאור של אנשים שהמחבר, מתי פרידמן, לא הכיר בעצמו, אבל הפרטים שאסף עליהם, במיוחד על חייל אחד, אבי, משתבצים במלאכת מחשבת ספרותית לכדי יצירת דמות ספרותית, שהכותב והקורא בולשים את הווייתה, הרבה מעבר ליכולת לעשות זאת עם בני אדם בשר ודם שאנו פוגשים בחיי היומיום שלנו.
דלעת חשוב ומעניין במיוחד גם בזכות התובנות שהוא מעתיר על הקורא, ועושה זאת בעדינות ובחוכמה.
מתי פרידמן שירת במוצב דלעת, בתחילת שנות ה-90. הוא מתאר את הוויית המקום בשנים שקדמו לבואו, וכמובן – בזמן שהיה שם. הוא תוהה בדיעבד מה משמעות השהייה הממושכת, ומתאר את התהליך שהביא להחלטה על הנסיגה מלבנון.
אחת הנקודות המעניינות שפרידמן מציין לא פעם היא העובדה שאין בעצם שום ספרות מחקרית העוסקת בתקופה ההיא, אשר הייתה משמעותית כל כך, עד שהיא “חרתה בנו זיכרונות אישיים עזים, אך הותירה זיכרון קולקטיבי קלוש”. הוא רואה באירועים המתוארים בספרו “תמצית מזוקקת של תקופה” שאולי רק אדם כמוהו, שהיה שם בגופו, שראה את חבריו נהרגים ונפצעים, יכול לספר עליה. ואולי, הוא מנסה לשער, הסבת המבט של החברה הישראלית כולה ממה שהתחולל שם, בדלעת בפרט ובלבנון בכלל, אינה אלא סימפטום שמשקף התנהגות מהותית מאוד שלנו, מה שהוא מכנה היכולת ל”שכחה קולקטיבית” ולהחצנה של אדישות קולקטיבית, שאותה ראה גם אחרי מלחמת לבנון השנייה. הוא מספר איך בזמן המלחמה התרוקנה כמעט עיר מגוריו מתושביה, ואיך בין לילה התמלאו הרחובות מיד בתום המלחמה, ואיך החיים חזרו בבת אחת לשגרתם התוססת, כאילו ההפגזות והאימה לא התרחשו מעולם. את האדישות המופגנת הוא מדגים בסיפור על חייל שראיינו אותו בשובו למוצב אחרי חופשה קצרה שקיבל, כשכל חבריו ליחידה נהרגו. “איך חזרת לצבא?” הוא נשאל, והשיב ביובש, “באוטובוס”. אין ססמאות, אין התלהבות, אין חיילים ששים אלי קרב. “לבנון הייתה רחוקה כמו שהירח היה רחוק. מרגע שהמלחמה ברצועת הביטחון הסתיימה, נדמה היה שהחברה הישראלית לא הקדישה לה מחשבה נוספת.” שמונה עשרה שנה היא נמשכה. ילדים שנולדו זמן לא רב אחרי שפרצה עוד הספיקו להגיע לשם. ואז צה”ל נסוג מלבנון, ודומה כאילו לא היה שם מעולם.
מדוע אם כן שירתו שם, החיילים ההם? מדוע סיכנו את חייהם בדרך למוצב, ביציאה ממנו לסיורים, למעשה גם כשהיו בתוכו? הסבירו להם שתפקידם “להגן על ישובי הצפון”. איש מהם לא הטיל ספק במשימה, עד שכמה נשים, “ארבע אמהות”, החליטו להיאבק. הן הפגינו, עד שהצליחו בהדרגה לשנות את דעת הקהל. בתחילת דרכן, מספר מתי פרידמן, קיללו אותן וירקו עליהן. לקראת הסוף הביאו להן אינספור פיצות. את שינוי האווירה הוא מתאר מנקודת מבטה של אחת מהן. כיצד יום אחד כשהתראיינה לרדיו שמה לב שבשיירת המכוניות החולפת לידה כל הנהגים מאזינים לה ומביטים בה, לא עוד בתיעוב ובהתנגדות לדרכה.
הספר רצוף משפטים ותיאורים שאי אפשר לקרוא אותם בשוויון נפש. למשל – הסיפור על ארז גרשטיין, “המפורסם מבין מפקדי דור לבנון” שהסביר בלי הרף כי “החיזבאללה נחלש ואיבד ארבעים לוחמים באותה שנה”, ומוסיף מתי פרידמן וכותב: “אנחנו היינו תמיד בדרך לניצחון והם תמיד הלכו ונחלשו, אבל אנחנו לא ניצחנו והם לא הפכו לחלשים וכעבור כמה חודשים הם הרגו את גרשטיין עם מטען צד”. דוגמה אחרת היא התיאור כיצד בכל פעם שהחיילים יצאו למשימה, הם הצטלמו, והקפידו להשאיר ביניהם רווחים, “כך שאפשר יהיה לסמן עיגול סביב ראשי ההרוגים אם הצילום ימצא את דרכו לעיתון”. ועוד אחת: פרידמן מתאר כיצד בימים האחרונים של שהות צה”ל בלבנון, כשכבר היה ברור שהנסיגה בלתי נמנעת, פחדו כולם להיהרג. “גם חייל בשם צחי לא רצה להיות ההרוג האחרון בלבנון, אבל הוא היה.” הקביעה הזאת, השקולה, העובדתית, שאוצרת בתוכה כל כך הרבה כאב, הזכירה לי את הסיפור “השביעי” מתוך הספר בעולם נהדר ואכזר מאת אנדריי פלטונוב: קצין רוסי משתעשע בניסוי: הוא רוצה לבדוק כמה אנשים יצליח להרוג בבת אחת, בירייה אחד. הוא מעמיד אותם זה לצד זה, אבל אחד מהם, השביעי, נשאר בחיים, למרבה אכזבתו של הקצין. “…לחיות התחשק לו, ליהודי!” הוא מפטיר. והיהודי המופתע, שציפה למותו, מבין שנשאר בחיים, מבין ש”זה המרתף שבו ירו בהם, בשמונת האנשים, והנר עוד לא דעך במרחק. “לא טוב שאנחנו פה,” הוא אומר לעצמו ומתנחם, “המוות יבוא. נו, אז מה! לפני המוות יש גם קצת חיים…” ואומר לקצין “אני חי!” “אתה כבר מת!” פוסק הקצין, מצמיד אקדח לרקתו והורג אותו.
מתי פרידמן מרבה “להיזכר” במלחמות אחרות. הוא מספר על שני סביו מצד אביו שלחמו באירופה, במלחמת העולם הראשונה. מצטט שורות משיר של וילפריד אואן, משורר אנגלי שנהרג באותה מלחמה, ושבפעמון ביתו צלצלו המודיעים על מותו ממש בזמן שפעמוני הכנסייה צלצלו לכבוד ההכרזה על הפסקה האש. ואת רומן גארי, סופר ששירת כטיס במלחמת העולם השנייה, שכמו הלוחמים בלבנון נלחם באמצעים של המלחמה הקודמת. בלבנון “נראה שהזמן הצבאי עמד מלכת ב-1973,” בדיוק כפי שרומן גארי נאלץ לתקשר בתנועות ידיים מתא טייס פתוח, כאילו הוא משתתף במלחמת העולם הראשונה.
התובנה המכאיבה ביותר מהספר היא זאת: “בשנת 1999 עוד נראה שהמזרח התיכון עובר תהליך של שינוי לטובה, ולבנון נראתה כמו סופו של משהו רע, לא כמו התחלה של דבר-מה גרוע עוד יותר.” בעיניו של מתי פרידמן המלחמה ההיא לא הייתה חלק מהמאה העשרים, אלא ביטאה במהלכיה את המלחמות הצפויות במאה העשרים ואחת: כך למשל התברר שהקרב החשוב ביותר אינו מתנהל בשדה המערכה הצבאית, אלא במרחב התודעתי. כשלוחמי חיזבאללה הצליחו להגיע עד מוצב צה”ל ולתקוע עליו דגל, הם לא זכו באמת בשום ניצחון ממשי, ובכל זאת נחשב המעשה להישג משמעותי, כי הגיע אל דעת הקהל. “במלחמה החדשה האירועים נמשכים על פני זמן ארוך כל כך עד כי אין מי שיכול לראות אותם מקצה אחד לקצה אחר. האירועים מקוטעים וקשה להרכיב מהם סיפור היסטורי לינארי ונהיר.”
תהליך ההתפכחות החל לא רק אצל האמהות, אלא גם אצל החיילים שהחלו להודות בגלוי שהם “לא מבינים מה אנחנו עושים כאן. האם אנחנו מגינים על האזרחים מפני הסתננויות מהגבול? חיזבאללה כבר לא ניסה לעבור את הגבול. כשרצה לפגוע בישראל פשוט העמיד משגר בעומק לבנון והטילים עברו מעל מוצבי רצועת הביטחון ונחתו בארץ. האם אנחנו בעצם מגינים על עצמנו? ואם זה המצב, אולי מוטב שלא נהיה כאן, ואז לא נצטרך לדאוג להגנה של עצמנו?”
כל פרקיו של דלעת מרתקים ומעוררי מחשבה, אבל חלקו האחרון, המתרחש שנים רבות אחרי הנסיגה, מפתיע ומפעים במיוחד. אכן, ספר ראוי!
