תגית: מתיאס אנאר

מתיאס אנאר, "רחוב הגנבים": מדוע מוצאו של הסופר מפתיע

להפתעתי הרבה גיליתי בתום הקריאה שהסופר שכתב את רחוב הגנבים איננו מרוקאי ומהגר, אלא יליד צרפת. כדרכי, אני מעדיפה לא לדעת מאומה מראש, ומאחר שלא קראתי אף ספר קודם של מתיאס אנאר, נסחפתי אחרי הנרטיב והייתי בטוחה שיש בו אלמנטים אוטוביוגרפיים. הוא כל כך מדויק ומשכנע, כל כך חריף ואותנטי!

מתיאס אנאר עשה כאן מעשה כשפים: את הרוע, האומללות, העוני, הכיעור, הפך ליופי. את הפנאטיות הדתית הוא מציג מנקודת מבט הומנית. כתיבתו מלאה בחמלה, גם כשהוא דן את האלימות לכף חובה "תארו לכם רק שהשכנים בקומה, הבוס שלכם או החבר הכי טוב מעורבים פתאום בפעולת טרור; לרגע לא הייתם מאמינים; הייתם מביטים סביבכם, מרימים זרועות לאות חוסר אונים, מנידים בראשכם כאומרים, לא, לא, אני מכיר את האנשים האלה, אין להם שום קשר לזה."

הספר שלפנינו מצטיין גם בהומור הנוקב שבו נכתב. הדובר, אלח'ר, הוא צעיר שנון ומצחיק מאוד! הנה כמה דוגמאות:

הדובר מספר על מפגש שלו ושל חברו "הבּוֹק", כך הוא מכנה אותו, באסם, עם שתי תיירות ספרדיות, סטודנטיות לערבית שמגיעות לביקור בטנג'יר. באסם מתחקר את אחת מהן, אלנה, מנסה להבין מדוע בחרה ללמוד ערבית. "האם כדי להתאסלם? למרבה המזל אלנה לא הבינה את סגנונו הקוּרְאני של באסם, שאפשר היה לתרגמו 'התחפצי לעשות מעשה אסלאם?' כמעט פרצתי בצחוק, אבל מוטב היה לא לעצבן אותו; אחרי הכול, הוא היה אמור להתייצב לתפילה, ובגללי מצא את עצמו מפלרטט עם ספרדייה; ואפשר היה למחול לו על הערבית הנבואית שלו".

דוגמה נוספת: הדובר מתאר כיצד ידידיו הדתיים זוללים. אחד מהם "הערה את הקוסקוס אל תוך לועו הפעור כמו ששופכים חצץ למערבל בטון." אחר כבר גמר לאכול ו"שני קווים צהבהבים גדולים הרחיבו את פיו עד אמצע לחייו והוא מצץ בשקיקה עצם עוף אחרונה," בעוד "הזקנים הנבואיים נזרעו בגרגירי קוסקוס, הוכתמו בסערה של זהוב, ואחר כך היה צורך להבריש אותם כמו שטיחים"…

וגם: "נסו להישמע מצחיקים או מפתים בערבית קלסית, זה לא מונח בכיס, אני מבטיח לכם; נדמה לך בכל רגע שאתה עומד להכריז על עוד אסון בפלסטין או לפרשן איזה פסוק מהקוראן"… 

הוא מצטיין בהומור עצמי מפוקח: "הייתה תמיד האפשרות ללכת בדרכו של בסאם, לשיר את שבחי האסלאם שעות על שעות עד שהכופרת תתאסלם או תמות משיעמום"… 

ומביע שעשוע מר מעניינים רבים. הנה למשל הוא מספר על איש בשם אבן בטוטה, "הנוסע הטנג'ירי מימי הביניים", דמות ששבה וחוזרת לאורך הרומן כסמל למי שפרץ את מגבלות המקום שבו נולד. ואומר עליו שהוא "עבר כמעט בכל העולם המוכר עד סין" ואז מוסיף בציניות: "עליו דווקא ידעתי, אם כי לא קראתי, כמובן – שלושים שנות נדודים רק כדי לגמור בפֵז, זה בטח היה ממש כדאי"…

דיבורו של אלח'ר – ובעצם של הסופר – יפהפה, גם כשהוא כאוב מאוד. הנה למשל דבריו כשנודע לו שאהובתו מתה זה מכבר, ושהוא בעצם אחראי למותה:

"מצפוני, המבולבל יותר מתמיד, נילוש בחרטות ובתחושה הנוראה הזאת, שסחטה ממני דמעות של כאב ובושה, שבחלומי שכבתי במשך חודשים עם אישה מתה: עם מרים שנעלמה בארון המתים טורף הבשר בשעה שאני ראיתי אותה חיה עם העונות המתחלפות; היא ליוותה אותי כשכבר לא הייתה קיימת, והדבר היה כה מסתורי, כה סתום בליבי הצעיר עדיין עד שראיתי בכך בגידה מכוערת, מעשה נבלה חמור יותר מאחריותי לפטירתה, שנאה שהוסטה לעבר בסאם, לעבר משפחתי, לעבר כל אלה שמנעו ממני לבכות על מרים והכריחו אותי לחשוק בה כשהיא מתה – כמו להפשיל בעדינות את התכריכים מעל גווייה כדי להסתכל בשדיה. על שולחן השיש, חלמתי על שיפולי בטנה ועל מבושיה הקרים. והבושה הייתה שם, בגלישה הזו של הזמן; הזמן הוא עובדת בית קברות, אישה בלבן שרוחצת גופות של ילדים.

שפוף גב קניתי לעצמי חולצות, והייתה לי תחושה מבשרת של פורענות, בלי לדעת שזו כבר התרחשה." 

עלילתו של הספר מתרחשת בתקופת "האביב הערבי", ובימים שבהם התחוללו שביתות מחאה אלימות בברצלונה. אנאר מתאר את הייאוש ואובדן הדרך של צעירים שאינם יודעים מניין יגיע עזרם, ש"מבינים היטב שעומדים לגנוב מהם את פירות המהפכה ושההתקוממות עומדת להוליד ממשלה שמרנית ביותר שלא לומר ריאקציונרית". בתחכום רב הוא משלב את התכנים הללו עם קורבנות מלחמת העולם הראשונה ועם הפליטים שמנסים לנוס מאפריקה אך טובעים בהמוניהם קרוב לחופי אירופה, וסוחף את הקורא אל העולם שהוא מתאר בכישרון עצום.

אל החוויה המיוחדת שהספר מסב אפשר להוסיף את התרגום הנפלא של משה רון. אמנם לא השוויתי אותו למקור בצרפתית, אבל אין צורך. די לי בכך שהעברית מתנגנת בטבעיות גמורה. כשהמתרגם מרשה לעצמו להשתמש במילים כמו "כַּפוֹת" או "התבאס", אני יודעת שאני בידיים טובות של מי שיודע להקשיב לשפה ולבחור את הרובד הלשוני המתאים במקום הנכון.

מתיאס אנאר אמנם אינו מרוקאי, אבל מתקציר הרקע הביוגרפי שלו המופיע בעמוד הראשון אפשר ללמוד שהוא בקיא מאוד בתכנים שהביא בספרו. הוא למד ערבית ופרסית, שהה לאורך זמן במזרח התיכון והשתקע בברצלונה, שגם אותה הוא מפליא לתאר. לא הופתעתי לגלות שזכה בפרס גונקור על ספר אחר שלו, מצפן, שראה אור ב-2015.

Rue des voleurs Matias Énard