מרינה צבטייבה, המשוררת הנערצת כל כך על אוהביה, די נעולה בפני מי שאינו יודעת רוסית. אמנם יש פה ושם תרגומים של שיריה לעברית, אבל הם מעטים, ולמרבה הצער נראה כי את רוב שיריה קשה, אם לא בלתי אפשרי, להערות לשפה אחרת. 

והנה יש גם פרוזה שכתבה, כמו בספרון שלפנינו: ממואר שבו מתארת צביטייבה את יחסה לנגינה בפסנתר, ומסבירה מדוע בעצם עם מות אמה הפסיקה לנגן: “אילו המשיכה אמי לחיות הייתי מסיימת כנראה אקדמיה למוזיקה והיתה יוצאת ממני פסנתרנית לא רעה – שהרי היו לי נתונים. אך היה דבר מה אחר: מה שניתן מלכתחילה, שאין להשוותו למוזיקה והמחזיר אותה למקומה האמיתי בתוכי: של
מוזיקליות כללית וכישורים ‘יוצאים מגדר הרגיל’ (כמה מעט!).”

מתוך הממואר שלפנינו אפשר אולי לקבל מושג על כתיבתה השירית של המשוררת, שכן התיאורים הרבים פיוטיים ומעניינים מאוד במקוריותם. צביטייבה הילדה סבלה סבל מר מהנגינה. היא נאלצה לשבת ולהתאמן שעתיים בבוקר ושעתיים בערב, ולא ויתרה לעצמה, גם כשאמה לא הייתה בבית: “המטרונום היה קבר, וחי בו המוות. מאימת הצליל אפילו הייתי שוכחת את אימת המראה: מקל פלדה שמשתרבב החוצה כמו אצבע ומתנדנד בקהות חושים אובססיבית מאחורי גבי החי. זו היתה פגישתי הראשונה עם הטכניקה שקבעה מראש את גורלן של כל שאר הפגישות, טכניקה במלוא רעננותה, זר הפלדה שלה, ניצן הפלדה הראשון שלה שיועד לי. הו, אף פעם לא פיגרתי אחרי המטרונום! הוא לא נתן לי לזוז – לא רק מהמקצב, אלא גם כבל אותי פיזית לשרפרף. המטרונום הפתוח היה הערובה הטובה ביותר שלא אסובב את הראש אל השעון.”  

אמה העריצה הבינה: “לא, אינך אוהבת מוזיקה!” נהגה לומר “ברתחת הלב” כאשר בתום השעתיים זינקה ממקומה שליד הפסנתר, ולא הבינה שמרינה דווקא אוהבת מוזיקה, ומשום כך היא סובלת כל כך מהנגינה שלה עצמה! היא חשה שאמה “הציפה אותנו במוזיקה”, מה זאת אומרת “הציפה”? היא ממש הטביעה בה את ילדיה, ובכלל לא שמה לב שמי שבאמת מוכשר הוא דווקא בנה החורג, בנה של בעלה מנישואיו הראשונים, ושאת מרינה היא הייתה אמורה להושיב ליד שולחן הכתיבה. 

היא גם לא הבינה שמרינה מוזיקלית מאוד, אבל בסוג אחר, לא זה שמביעים בפסנתר, אלא במוזיקה של המילים: “לא – אהבתי. את המוזיקה – אהבתי. לא אהבתי רק – את שלי שלי.” 

בציטוט אפשר לראות את אחד המאפיינים המוכרים בכתיבתה של צביטייבה, זה ששמעתי עליו ממוקיריה: היא מרבה להשתמש במקפים מפרידים. גם לכך היא מתייחסת במסה שלפנינו: “התחלתי לחלק, לנתק את המילים להברות בעזרת מקף שהשירים אינם מורגלים בו, וכולם נזפו בי על זה, במשך שנים, ומתי מעט – שיבחו (אלה ואלה בגלל ה’עכשוויות’)”, והיא מסבירה שכך היא נוהגת “בכוח האילוץ של הריתמיקה שלי”. כלומר, המוזיקה השפיעה על הכתיבה, ועם זאת היא מזדהה עם תוכחה שהשמיע באוזניה המשורר הרוסי בלמונט: “את דורשת מהשירים מה שרק המוזיקה יכולה לתת!” 

מעניין מאוד לקרוא את תיאוריה הסינסתזיים: המילה “במול” היא “סגולה כזאת וקרירה”, ואילו “דיאז” הוא “ישר וחד כזה”, לעומת “לה במול” ש”היה בשבילי קצה גבול הסגול”… 

ההזדמנות לקרוא בעברית את הממואר של צביטייבה משמחת מאוד, כי כך מתאפשר לפגוש את המשוררת, לפחות בפרוזה, אם לא בשירה. 

מרוסית: דינה מרקון

לשמח את הקורא בשורה יפה של מילים אינה מטרת היצירה האמנותית. המטרה שלי, כשאני יושבת לעבוד, אינה לשמח איש: לא את עצמי, ולא את זולתי, כי אם לעשות את היצירה מושלמת ככל האפשר. השמחה – אחר כך, כשהיצירה עשויה. המפקד הפותח בקרב אינו חושב לא על זרי הדפנה, לא על הוורדים ולא על ההמונים – רק על הקרב, ופחות על הניצחון, מאשר על עמדה כזו או אחרת שעליו לנקוט. השמחה – אחר כך, וגדולה היא. אך גם העייפות רבה. את העייפות הזאת, עם סיום היצירה, אני מכבדת. זה אומר שהיה על מה להתגבר וההישג לא בא בחינם. זה אומר – היה כדאי להילחם. אותה עייפות אני מכבדת גם בקורא. התעייף מהיצירה שלי – זאת אומרת שקרא היטב – וקרא משהו טוב. עייפות הקורא היא עייפות לא הרסנית, כי אם יצירתית. שותפות ליצירה, המכבדת את הקורא ואותי. 

מתוך הספר להט אדום האמנות באור המצפון, מבחר שירים ומסות מאת מרינה צווטאיבה

לעברית: רנה ליטוין

• למשוררים גדולים נוסחאות פואטיות מוכנות מראש אינן נחוצות, ומשוררים לא גדולים – אינם נחוצים לנו.

---

• המורה היחיד: העמל שלך. השופט היחיד: העתיד. 

מתוך הספר להט אדום האמנות באור המצפון, מבחר שירים ומסות מאת מרינה צווטאיבה

לעברית: רנה ליטוין

 נחזור למגפיים ולשירים. מהם מגפיים גרועים? כאלה שיתפרקו (הסנדלר). כאלה שהתפרקו (הקונה). איזו יצירת אמנות היא גרועה? כזו שלא שורדת (המבקר). כזו שלא שרדה (הקהל). לא הסנדלר ולא המבקר – מומחים בתחומם – אינם זקוקים למבחן הניסיון. הם יודעים מראש. אבל הקונה, בין אם של זוג מגפיים או של ספרון שירה, זקוק לזמן רב, למבחן הזמן. כל ההבדל הוא במשך המבחן, מגף רע יובחן בתוך חודש. ליצירת אמנות דרושה לעתים קרובות מאה שלמה. או שה”גרועה” (שלא הובנה, שלא נמצא לה נביא) תסתבר כמצוינת, או ש”המצוינת” (שלא נמצא לה שופט) תסתבר כגרועה. כאן אנחנו נתקלים כבר באיכות החומר של המגפיים ושל השירים וכל המשתמע מכך, התחשיב של החומר ואי היכולת לחשב את הרוח. כל סנדלר ממוצע יעיף מבט אחד במגף ויגיד: “טוב” או “לא טוב”. לא דרוש לו לשם כך חוש מיוחד. אבל אם על המבקר להגדיר עכשיו, אחת ולתמיד, אם יצירה היא טובה או לא, מלבד כל נתוני הידע דרוש לו גם החוש, המתת של הנביא. החומר של הנעל – העור – ניתן לתחשיב והוא סופי. החומר של יצירת האמנות (לא הצליל, לא המלה, לא האבן, לא הבד, כי אם הרוח) אינו ניתן לתחשיב, והוא אינסופי. אין נעליים פעם אחת ולתמיד. כל שורה אפו של ספפו – אבודה פעם אחת ולתמיד. לכן (תחשיב של החומר) המגפיים האחוזים בידי הסנדלר הם בידיים טובות יותר, מאשר השירין שבידי המבקר. אין מגפיים לא מובנים, אבל כמה שירים לא מובנים יש! 

ואולם, גם המגף וגם השיר, ברגע יצירתם, צפונים חובם את השיפוט המוחלט של עצמם. כלומר, מן ההתחלה הם או מאיכות טובה או לא. האיכות הטובה חלה באותה המידה על שניהם – אריכות הימים. 

לקלוע לשיפוט הפנימי הזה של היצירה את עצמה, להקדים – להקדים לשמוע – את בני זמנך במאה או בשלוש מאות שנה: זוהי משימתו של המבקר, שיוכל לעמוד בה רק אם יש לו שאר רוח. 

מתוך הספר להט אדום האמנות באור המצפון, מבחר שירים ומסות מאת מרינה צווטאיבה

לעברית: רנה ליטוין

 

החורף במוסקבה בסוף שנת 1919 היה קשה מנשוא. לכולם, אבל יותר מכל למי שנמנה עם הצד הלא נכון, כמו המשוררת מרינה צווטייווה, בת למשפחת אצולה, שבעלה נלחם בצבא הלבן, נגד הבולשביקים.  מלחמת האזרחים הייתה בעיצומה, ומרינה ושתי בנותיה, אליה בת השמונה ואירינה בת השלוש, רעבו. בדירת החדר הקטנה שבה גרו הקירות התפרקו והגג נפרץ. דרך החורים אפשר לראות את הכוכבים. לא היה אוכל. לא היו בגדים. לא היו עצים להסקה. מי יכול לתאר לעצמו את הקור ששרר שם, את הרעב. מרינה, שבעיניי רבים נחשבת אחת המשוררות החשובות והמקוריות ביותר בשפה הרוסית, לא החזיקה מעמד בעבודות שסידרו לה מכרים. את בעלה לא ראתה זמן רב. אחותה וגיסתה היו רחוקות ממנה. מרינה החליטה להכניס את שתי הילדות לבית מחסה. שם, הבטיחה לעצמה, יקבלו מזון בשפע. אפילו שוקולד.

רבים ברוסיה קפאו באותו חורף למוות. המשורר אלכסנדר בלוק מת מרעב בפטרבורג.

די מהר, כשנודע לה שהילדות חולות, החזירה מרינה את הבכורה, האהובה, המוצלחת, בת דמותה,  לקחה אותה הביתה וטיפלה בה, כמיטב יכולתה. הקטנה, שבגיל שלוש עדיין לא דיברה, שרק בקושי הצליחה להחזיק את הראש, שהתנדנדה, ומלמלה – אין לדעת אם הגורמים לפיגור בהתפתחותה היו מולדים או סביבתיים – נשארה בבית המחסה, שם מתה כעבור כמה חודשים. האם בגלל התעללות, רעב, מחלה וקור, ואולי כי הוזנחה. כנראה שבגלל כל אלה גם יחד. למרינה נודע רק באקראי על מותה של הילדה. היא גזרה על עצמה אלם שנמשך כמה חודשים. להלוויה לא הגיעה.

מלחמת האזרחים הסתיימה, ומרינה ובעלה, סרגיי אפרון, היו בצד המובס. הם גלו לברלין, חיו בפראג, שם נולד בנם, ולבסוף עברו לפריס וחיו בעוני.

“איך אפשר לכתוב אם בבוקר עלי ללכת לשוק, לקנות אוכל, לבחור, לחשב שיספיק – והנה מצאתי הכול, ואני נסחבת עם הסל בידיעה שהבוקר אבוד… ולאחר שכולם אכלו והכול נוקה – אני שוכבת כך, ריקה כולי, אף לא שורה אחת! ובבוקר כל כך שואפת אל השולחן – וכך מדי יום ביומו!” כתבה מרינה, שהקדישה את אחד ממחזורי השירים שלה לשולחן: שאוכלים עליו, שכותבים עליו, שמשעינים עליו את המרפקים, שהוא “ארבע רגליים לעקשנות”, שהוא “סוס – דהירה – אל הנצח”.

כששאל אותה כתב של עיתון מהם איחוליה לקראת שנת 1926 השיבה מרינה: “לעצמי – חדר משלי ושולחן כתיבה. לרוסיה – מה שהיא רוצה לעצמה.”

עמיתיה המהגרים הרוסיים בפריס, חשדו במרינה שאינה אנטי בולשביקית די הצורך. שהביקורת האנטי סובייטית שלה מעורפלת מדי. דנו אותה לכף חובה, כי שיבחה את המשורר הסובייטי מייקובסקי. היא מצאה את עצמה בלי קוראים. “שם,” כתבה, “לא פרסמו, אבל קראו אותי. כאן מפרסמים אותי – ולא קוראים”.

ארבע עשרה שנה אחרי שעברו לפריס, החליט בעלה של מרינה לחזור לברית המועצות. הוא היה אהבת חייה, אף על פי שניהלה רומנים רבים, גם עם נשים. לפתע החל לתמוך בגלוי בסובייטים, הצטרף לאיגוד לשיבה לברית המועצות, היה פעיל פוליטי, עבד בשביל המשטרה החשאית הסובייטית והיה כנראה מעורב ברצח בנו של טרוצקי. בתה עבדה בעיתון קומוניסטי. בנה תבע לשוב לארץ שכלל לא הכיר.

שלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, פיזרה מרינה את כתבי היד שלה בין אנשים שונים, וחזרה לרוסיה. חודשיים אחרי כן נאסרה בתה ונשלחה לגולג. בעלה הוצא להורג. בנה גויס, ונהרג בחזית, בשנת 1944.

בסוף אוגוסט של שנת 1941 השאירה מרינה לבנה מכתב פרידה, ותלתה את עצמה.

שלושים שנה אחרי מותה עדיין זכרה בעלת הבית בפליאה את ההתאבדות: הלא נשארו למרינה במזוודה שני ק”ג קמח, סולת, 400 גרם סוכר. “הייתה עוד מספיקה,” אמרה, “אחרי שהיו אוכלים את הכול…”

שניים משיריה של צווטייבה שתורגמו לעברית

*

לעברית: ריטה קוגן

 

אתה חולם, אך לא אותי – אמת.

אמת, כי לא אותך אני חולמת.

כי קרקע לעולם לא תישמט

מתחת לרגלינו, נאלמת.

 

נעים לי להיות, כן ככה סתם,

מופרעת, ולשפוך מילים כמים.

ולא לחוש בחנק אדמדם

כשבטעות נוגעות להן ידיים.

 

נעים לי שאתה חובק אישה

אחרת מול עיניי, כל כך רגוע.

ולא זועם עליי כי בפגישה

נישקתי איזה  גבר לא ידוע.

 

נעים לי שאינך הוגה בשמי.

ולא צריך סיבה כדי לגשת.

וכוס לא תנפץ למעני,

ולא עליי יאמרו כי מקודשת.

תודה לך מכל נימי נפשי

שכך אתה אותי אוהב בלי דעת.

תודה על מנוחת לילות שישי,

ועל מעוט פגישות ועודף להט.

 

על אי-טיול רומנטי ואיטי.

על שמש – שלא בנו היא הולמת.

תודה על שאינך חולם אותי,

וצר לי – לא אותך אני חולמת.

1915

---

יש רק אמת אחת

לעברית: יהונתן גפן

יש רק אמת אחת שמתגלה לה
אין טעם בריבים ומלחמות.
תראו, כבר ערב,
תראו איך שוב יורד עוד לילה על גנרלים, אוהבים וחלומות.

טל על דשא, ונושבת לה הרוח,
סערת כוכבי שמים שככה
ועוד מעט נשכב כולנו וננוח
מתחת לאדמה הזאת שמעליה
לא נתנו זה לזה
אף רגע מנוחה.

---

• אתר ובו תרגומים לאנגלית של כמה משיריה
• אתר נוסף ובו תרגומים לאנגלית של כמה משיריה
• תרגומי כמה משיריה לעברית, באתר המולטי יקום של אלי אשד