תגית: מריאן פרדריקסון

מריאן פרדריקסון, "אנה, חנה ויוהנה": האומנם "כל דמיון למציאות מקרי בהחלט"?

"מן הראוי שאוסיף כי אין בספר הזה אלמנטים אוטוביוגרפיים," כתבה מריאן פרדריקסון בפתיח לספרה אנה חנה ויוהנה, והוסיפה וציינה כי שלוש הנשים הללו "אינן דומות בשום אופן לי, לאמי ולסבתי. הן דמויות דמיוניות ואין להן כל קשר למה שקרוי מציאות".

מתוך כמה עובדות הידועות על חייה של פרדריקסון, קשה לגבור על הפיתוי שלא לתת אמון מוחלט בהצהרתה.

אנה חנה ויוהנה היה אמור למעשה להיקרא חנה, יוהנה ואנה, כי זהו סדר הדורות: סבתא, בת ונכדה. רק בספרות מתאפשר לנו לעקוב אחרי חייהם של בני אדם החל מלידתם ועד למותם, ואז להתוודע אל צאצאיהם וללוות גם אותם, לצפות בהם גדלים, מתבגרים, מזדקנים. לזהות את הנימים וההשפעות העוברים בין הדורות, להכיר את האנשים שבהם אנחנו צופים ואת המקורות לזיכרונותיהם ולדעת עליהם הרבה יותר מכפי שהם עצמם יודעים. יש משהו מספק מאוד בהיכרות אינטימית כל כך, ואפילו אם היא נוצרת עם דמויות בדויות.

כיצד מריאן פרדריקסון מספרת בספר שהיא כותבת על הספר שהיא כותבת

אם אנה, הנכדה, איננה בת דמותה של הסופרת, הרי שהיא ודאי קרובה אליה מאוד. קווי הדמיון רבים: כמו פרדריקסון גם אנה עיתונאית, גם לה יש שתי בנות, האבא של שתיהן עוסק בבניית סירות, ושתיהן כותבת ספר על סבתן. וכאן מתעוררת תחושה של מראה בתוך מראה: מריאן פרדריקסון מספרת בספר שהיא כותבת על הספר שהיא כותבת… תיאור הבית שאנה ובעלה קונים בסוף הרומן מזכיר מאוד את זה שבו גרה מריאן פרדריקסון עד מותה: למעשה היו אלה שני בתים צמודים, מעוטרים בגינה פורחת, שבאחד מהם עבדה הסופרת ובאחר גרה. ואלה לא הפרטים הזהים היחידים: מריאן פרדריקסון סיפרה לא פעם על הפחדים שחשה כילדה בתקופת מלחמת העולם השנייה. כך גם אנה הבדויה-לכאורה, שברומן. כן דיברה פרדריקסון על ההשפלה שחשה בשם אמה כשזאת נאלצה לקבל מבעלה כסף כדי לכלכל את הבית, ועל החלטתה לפרנס את עצמה כדי שלא לדמות לאמה. כל אלה מופיעים ברומן, ומעוררים תחושה שיש בכל זאת הרבה מאוד אלמנטים ביוגרפיים.

ובכל זאת, יש להאמין לדבריה של הסופרת שזוהי בדיה, כי את דמותה של הסבתא ודאי נאלצה לרקום מהרהורי לבה, ומהפרטים המעטים שנודעו לה לאחר שנים. למשל – העובדה שאת בנה הבכור ילדה הסבתא (חנה, בספר, אין לדעת אם כך היה גם לסבתה בחיים) כשהייתה בת שלוש עשרה, לאחר שנאנסה.

אין ספק שהסופרת הפליגה בדמיונה למחוזות שלא יכלו להיות מוכרים לה אישית. לא רק בזמן ובמקום, אלא אפילו לתוך תודעה שלא קל לחדור לנבכיה: זאת של אישה זקנה שדעתה אינה צלולה. פרדריקסון מצליחה במשימה. הקורא משתכנע שכך מרחפות ומתבהרות מחשבותיה של אישה שמדי פעם מצליחה להבין ולדעת, ואז שבות ומתערפלות. אולי – כפי שמציעה אחת האחיות בבית החולים שבו חנה מאושפזת – בדומה לתודעה של תינוק שעדיין אינו יודע, ובכל זאת חש ומבין משהו ממה שמתרחש סביבו. זהו מין עולם סודי, שיש בו "עושר של תמונות, מלאות צבעים, ניחוחות וקולות. גם צלילים אחרים, שאגת המפלים, הרוח המזמרת בצמרות האדרים והיער העולץ בשירי הציפורים".

נוף בחבל דאלסלנד

גם את קורות חייה של הסבתא, וגם של האימא, לא יכלה מן הסתם הסופרת לדעת, אלא מתוך כוחה של היוצרת שמסוגלת לעצב את החיים שלא הייתה בהם. והיא עושה זאת בפירוט משכנע ומרתק, משחזרת אורחות חיים שוודאי היו זרות לה, באמצע המאה התשע-עשרה, ביישוב כפרי בשוודיה, על גבול נורבגיה.

תחכומו של הספר במעבר שהוא עושה בין נקודות מבט שונות: החלק הפותח, העוסק ביוהנה בשנות זקנתה המופלגת כשהיא מאושפזת והכרתה מעורפלת, כתוב בגוף שלישי ושם אנו פוגשים לראשונה גם את אנה. העבר נפגש עם ההווה. האימא עם הבת. ואז מגיע פרק שכותרתו נושאת את שנות חייה של הסבתא: 1964-1871. הוא מסופר שוב בגוף שלישי, ומתאר את קורותיה עוד מלפני שנולדה, כלומר – אנו פוגשים גם את אמה, הסבתא רבתא של אנה (ושל הסופרת?). בפרק הזה אנחנו חיים בכפר, ביער, ליד המפל וטחנת הקמח, אנחנו שומעים את המים המפכפכים, את הציפורים, מלווים את חנה כשהיא זוכה לקבל הצעת נישואין לא צפויה, כשהיא עמלה על מירוק ביתה החדש, כשהיא לא יודעת את נפשה מרוב אושר למראה הספה המוזרה, המרופדת במשי, שקיבלה מבעלה (בערוב יומה תירש נכדתה את הספה ותשמח בה), כשהיא חובצת חמאה, רבה ומתפייסת, כשהיא מקבלת כסף מהבעל שזה עתה נישאה לו כדי לקנות פרה, ומעזה לקנות גם עגל, כשהיא יולדת את ילדיה. אנו שותפים לפחדיה ולשמחותיה, מכירים את בני המשפחה שלה, לומדים לאהוב ביחד אתה, וגם לשנוא. שלג יורד, ואז נמס. מישהו חותר באגם ומביא אתו שלל דגים. מלחמה עם נורבגיה כמעט פורצת. השמש זורחת. כלניות לבנות מחליפות את הכחולות. ציפורים נודדות באות והולכות, סנוניות בונות קיני עפר על צוקים של הר.

החלק הבא מוקדש לאנה. בבת אחת עוברים לאמצע המאה העשרים, לתקופה הקודמת בכעשר שנים לזמן שבו ראה הרומן אור לראשונה בשוודיה. כבר בעמודים הראשונים אפשר להיווכח בהבדל שבין תיאור היסטורי לתיאור ספרותי. אנה, כך כתוב, "ניסתה לתפוס את מה שאמרו לה רישומי הקהילה, שארבעת אחיה ואחיותיה של סבתא גוועו ברעב". המשפט המרוחק, העובדתי, קיבל בפרק הקודם את העוצמה הרגשית והעומק שהעניקה להם הסופרת. כאן – דיווח יבש. שם – חיים. (את השוני הזה רואים גם בהבדל שבו ראו שתיים מהדמויות את אירוע הכמעט-מלחמה נגד נורבגיה: יוהנה זוכרת את הבריחה למערה, את הקור שחשה, את התכרבלותה בגופו של אביה שחימם אותה. מנקודת המבט של הפעוטה שהייתה אז התמשך האירוע לאין קץ. אבל כשהוא מתואר מנקודת מבטה של אמה, הוא קצר, חיצוני וענייני. החוויה שלה לא הייתה עזה ורגשית כמו זאת של הילדה). הכתיבה נעשית רגשית יותר כשמגיעים אל מציאות החיים של אנה. אל מצוקותיה. אלה מתוארות, כמובן, אחרת, מבפנים, גם אם הכול כתוב מנקודת מבט חיצונית, של גוף שלישי.

מריאן פרדריקסון

היהודים מהסוג שראיתי רק בפוסטרים נאציים

החלק הבא, המוקדש ליוהנה, משתנה פתאום. עכשיו הכול מסופר מגוף ראשון. יוהנה מתארת את חייה. את ילדותה האבודה – אביה האהוב מת כשהייתה בת שמונה – את כל מה שהשתנה כשנאלצה לעבור לעיר. אנו חולפים על פרק חיים שלם, ביעף ועם זאת לעומק, מכירים את הדמויות שהיא מכירה, את אהבותיה ופחדיה. את מה שהיא יודעת ורואה על בתה. פרק מרתק במיוחד עוסק בתקופת מלחמת העולם השנייה. בידידות שנרקמת בין יוהנה לבין בני משפחה יהודים, שבשלב מסוים בורחים לארצות הברית ובחרדותיה של יוהנה (בדיוק כמו שהעידה פרדריקסון על אמה!) "מפני היטלר והנאצים בגרמניה". מעניין מאוד לקרוא את מה שיש לאנה (לפרדריקסון?) לומר על יהודים: "השכנים החדשים היו יהודים, ולכן מעל כל ביקורת" (!); פליטים יהודים בדרכם לאמריקה "היו היהודים מהסוג שראיתי רק בפוסטרים נאציים", "גברים עם כובעים מוזרים ותלתלים ארוכים" שבדיעבד היא מודה כי הפחידו אותה… ועם זאת מקפידה הסופרת להביע עמדה מוצהרת שתומכת ביהודים, שדנה לכף חובה את מי שפגעו בהם – היא נרתמת, מתוך בושה וכעס – לעזרת חברתה היהודייה כשאנטישמים מקומיים ממלאים את קירות ביתה בכתובות גרפיטי גזעניות, והיא מקפידה לספר על הזעזוע העמוק שחשו בני משפחתה כשהגיעו העדויות הראשונות על מה שהתרחש במחנות הריכוז. נראה כי ברור לפרדריקסון שרומן שנמשך לאורך יותר ממאה שנה אינו יכול לדלג מעל השואה ולהתעלם ממנה, כאילו לא הייתה.

גם החלקים הבאים ברומן מובאים בגוף ראשון. אנה, ושוב אנה, בפרק שנקרא "מילת סיום". מותה של האם. מותו של האב. המעבר אל מציאות החיים החדשה, אל הבית שתיאורו זהה לזה שבו חיה פרדריקסון עד יום מותה.

חיים שלמים נפרסו לנגד עינינו, והפרידה משלוש הדמויות היקרות הללו, בין אם הן בדויות ובין אם הן מבוססות בכל זאת על הסופרת, אמה וסבתה, אינה קלה. למעשה אפשר יהיה לשוב אליהן בעוד כמה שנים בפעם השלישית – לראשונה קראתי את הספר בסמוך להוצאתו לאור בישראל, לפני שבע עשרה שנה – אלמלא הקושי שמתעורר לקרוא את גרסתו העברית.

בדברים שכתבה בהקדמה לספר הודתה הסופרת למי ש"תרגמה דיאלוגים משוודית גבוהה לדיאלקט אזור הגבול של דאלסלנד". אין ספק שבתרגום לעברית (הוא נעשה מהגרסה האנגלית, לא מהמקור), אובד חלק גדול מהאפקט הקיים מן הסתם בשוודית: השוני בין רמות הלשון השונות, שלקורא השוודי מאיר פנים נוספות של הדמויות. אבל זאת לא הבעיה היחידה. דומה כאילו הספר המתורגם לעברית לא עבר שום עריכה ראויה לשמה. והתקלות שבהן נתקל הקורא רבות. למשל − בחלק לא מבוטל מהתאריכים הושמטה משום מה ספרה, ולכן "הגיעה שנת 7  19 ופרנקו השליך  את פצצותיו", "ב- 194 כשהצבא הגרמני נכנע בסטלינגרד",  "יום סיום הלימודים של שנת 194". וכך "קישורים" מחליף "כישורים", תותחי נ"מ מופיעים כ"רובים נגד מטוסים" ורהיט הוא, כמו באנגלית, "פיסת ריהוט".

השיבושים הללו מקשים אמנם על הקריאה, אבל אינם מעלימים את יופיו של הרומן.

 

צוואתה המפתיעה של מריאן פרדריקסון, שכתבה את הספר "אנה, חנה ויוהנה"

נערה שוודית צעירה, מריאן פרדריקסון, שוכבת במיטתה. היא מושכת את השמיכה עד מעל לראש, מסתתרת מתחתיה כמו בתוך אוהל. הוריה וידידיהם בטוחים שהיא ישנה, אבל היא ערה, מתוחה, מאגרפת את ידיה בסתר. היא מקשיבה למבוגרים וסופגת את דאגתם ואת הכעס שהם מביעים. מלחמה איומה משתוללת בעולם המקיף אותם. לא הרחק ממיטתה של מריאן צווח היטלר מתוך מכשיר הרדיו המונח על שרפרף.

אף על פי שהיא חיה בשוודיה שממשיכה לשמור על נייטרליות, בכל סימון והאלוניםבוקר כשהיא מתעוררת היא אסירת תודה על כך שארצה לא הותקפה; על כך שהקרבות ושפיכות הדמים מופיעים במציאות חייה רק בכל מהדורות החדשות כידיעות על מה שמתרחש בארצות אחרות. הזוועות המאיימות ממשיכות לפסוח עליה, אבל המבוגרים מלבים את חרדתה. כל ערב הם קוראים זה לזה קטעים מהעיתון ומשוחחים בדאגה על מצב החירום.

לימים, לאחר שתכתוב רומן בשם סימון והאלונים (שעובד לסרט קולנוע) תספר כי המלחמה ההיא עיצבה את השקפת עולמה. "למדתי שיש לקחת את החיים ברצינות ולהיות אנשים אחראיים," הסבירה, "כי הכול יכול לקרות, תמיד." הרומן עוסק בנער מאומץ שאינו יודע שהוא יהודי. הוא מתיידד עם ילד יהודי שחיילים נאציים פגעו בו כשהיה רך בשנים. שניהם כהים ושונים במראה שלהם משאר הילדים בכיתה, ושניהם  נאלצים להתמודד עם אנטישמיות וגזענות.

לא רק המלחמה עיצבה את חייה של מריאן פרדריקסון. כל חייה
זכרה את התמונה שליוותה את ילדותה והתקבעה בתודעתה: המראה של אמה העומדת במטבח ומחכה ביד פשוטה כדי לקבל את הכסף שבעלה נתן לה, הקצבה החודשית שעמה הוטל עליה לכלכל את משק הבית.

"בגיל צעיר מאוד החלטתי שזאת לא תהיה לעולם מנת חלקי; שאני אתפרנס בכוחות עצמי," סיפרה כשניסתה להסביר מדוע, חרף הגינוי המר שספגה מאמה, סבתה ודודתה, התעקשה לדבוק בעבודתה, תחילה כמגיהה בעיתון ואחרי כן ככתבת, גם לאחר שילדה את בתה הבכורה. "עבדתי כל יום משמונה עד אחת והתרוצצתי כמו חיה נרדפת כדי להגיע הביתה בזמן ולטפל בילדות. הן לא סלחו לי על כך. אבל לא הייתי יוצאת דופן. נשים שוודיות רבות ילידות שנות ה-30 וה-40 נהגו בדיוק כמוני. סירבנו להידמות לאימהות שלנו ולהיות תלויות בגבר."

במשך השנים שבהן שימשה כעיתונאית שאפה, כך העידה על עצמה, לצייר תמונה אמיתית של המציאות. "מאז שהייתי ילדה רציתי לפענח את העולם. אני כותבת כך שגם אנשים רגילים יוכלו להבין אותי." מריאן פרדריקסון האמינה כי ניסיונה כעיתונאית העניק לה את הכלים לכתיבה ברורה, ושזה היה סוד הצלחתה הספרותית העצומה. בכתיבת פרוזה החלה בגיל מאוחר יחסית. הרומן הראשון שפרסמה ראה אור כשהייתה בת חמישים ושלוש, ואחריו ראו אור עוד 15 רומנים פרי עטה, שתורגמו ל-47 שפות ונמכרו במיליוני עותקים.

בזכות הצלחתה חיה פרדריקסון באחוזה נאה מעוטרת בגינה פורחת ובמדשאה ששבילים מחוממים חצו אותה, כדי שאפשר יהיה לפסוע עליהם בנוחות גם בימים קרים. בקצה המדשאה ניצבו שני בתים נמוכים. האחד שימש את הסופרת למגורים, והאחר –  לכתיבה. היא ניהלה סדר יום קבוע, בבקרים כתבה, בשעות הצהריים שוטטה ביער הסמוך לביתה, אבל נראה כי החיים השלווים הסתירו סודות שרמזים להם נחשפו רק לאחר מותה של הסופרת.

בצוואתה כתבה כי בנותיה כבר קיבלו ממנה די צורכן, והורישה את אחוזתה לסמואל רייס, מי ששימש במשך שנים כעוזרה האישי. שתי בנותיה ניסו לערער על הצוואה, אבל אחרי מאבק ממושך דחה בית המשפט את עתירתן.

הוצאת כנרת. תרגמה מאנגלית: לי עברון

ספרה הידוע ביותר של מריאן פרדריקסון, אנה חנה ויוהנה (באנגלית הוא נקרא Hanna's Daughters, כלומר – בנותיה של חנה), עוסק באישה שמנסה לפענח את הסודות האופפים את חייהן של אמה וסבתה. בדברים שכתבה כהקדמה לרומן עצמו פתחה הסופרת באזכור מהתנ"ך – עוונות האבות הנפקדים על הבנים עד דור שלישי ורביעי, והוסיפה: "אין מילים תנ"כיות למעשי האמהות, למרות העובדה שאלה חשובים, כנראה, הרבה יותר מאלה של האבות. דפוסים נושנים עוברים מאמהות אל הבנות, שיולדות בנות בתורן, וכן הלאה…"

אי אפשר שלא לתהות מדוע היא עצמה בחרה לנשל את בנותיה מהרכוש החומרי שצברה בחייה, ואם החלטתה מעידה על איזה עוון נסתר.

טור על סופרות באקס נט