אחיה הבכור נרדם. מרגריט נוטלת את הסכין. בעוד רגע תהרוג אותו. אחרי שימות, היא ואחיה הצעיר לא יסבלו ממנו עוד. היא חייבת להגן על הילד הקטן, האהוב. אם אימא תצטער ותבכה – מגיע לה! איזו מין אימא אוהבת רק בן אחד, את הגדול והחזק! היא עוצרת את הנשימה, מתקרבת, מניפה את היד, לא פוחדת: היא רגילה לג’ונגל הרוחש, לנחשים שזוחלים מתחת לרגליים, לפנתרים שחורים שמתעופפים בין העצים, אבל אחיה מתעורר פתאום. פוקח את העיניים. רואה אותה. פורץ בצחוק, עוד לפני שהוא מעיף מידה את הסכין. ומספר לאימא. שגם היא צוחקת. כל כך צוחקת.
אם כי אין לה בעצם שום סיבה אמיתית לשמחה: כל הכסף שחסכה במשך שנים, מאז שאבא מת, ירד לטמיון: האדמה החקלאית שקנתה מהממשלה הקולוניאלית הצרפתית כאן, ליד נהר המקונג שבהודו-סין, לא טובה. רימו אותה. בחורף הראשון הכול, גם הבקתה, הוצף במי ים. האורז שזרעה נשטף. וכבר שנים שהיא וילדיה נאבקים. בונים סוללות עפר. מנסים לשרוד. לא מצליחים להתפרנס. רעבים. מרגריט יוצאת לא פעם ליער כדי לצוד לעצמה אוכל. העולם, כבר הבינה, אינו צודק, ובתוך נפשה פעורה תהום שקוראת לה לפעמים ליפול לתוכה. לאבד את שפיות דעתה. לנוס אל הטירוף.
היא מרגריט דיראס, שתלך לעולמה בגיל שמונים ושתיים, בתום חיים רבי פעלים: אחרי ששבה בנעוריה לצרפת, מולדת הוריה, למדה באוניברסיטה. בימי מלחמת העולם השנייה הייתה פעילה ברזיסטנס, סעדה את בעלה הראשון, ששב ממחנה ריכוז, הייתה קומוניסטית שהתפקחה, התגרשה פעמיים וילדה בן אחד, נגמלה מהתמכרות לאלכוהול, שכבה מחוסרת הכרה במשך כמה חודשים בשל מחלת ריאות, זכתה בפרס גונקור וכן, כתבה ארבעים ותשעה ספרים וביימה עשרים סרטים. היא כתבה את התסריט של “הירושימה אהובתי” והייתה מועמדת בעבורו לפרס האוסקר.
הסרט נחשב למבשר “הגל החדש” בקולנוע הצרפתי, וביטא את השילוב האופייני ליצירתה: מוות שנוגע ומעורב באהבה בלתי אפשרית ובהרסנות עצמית. “אתה הורס אותי, אתה כל כך טוב אלי,” אומרת האישה למאהבה ללילה אחד. היא צרפתייה, הוא יפני. עם בוקר ייפרדו, אחרי שכל הלילה סיפרו זה לזה על המלחמה: הַפְּצצה, הגופות, גזיזת שיער, האהבה, ההשפלה.
בראיון שנערך עם דיראס בת השבעים ושבע היא הסכימה עם דבריו של המראיין: כן, יש בכל ספריה זרם תת מימי של בעתה. מניין בא? אולי מהפנתרים השחורים שזינקו בין העצים ביער. אולי מהחופש הפרוע, או מהיתמות. ויש גם פחד מגברים, הסבירה: “כי לא היה לי אבא.”
כשהייתה בת שבעים ושמונה יצא אל האקרנים הסרט “המאהב”, שנוצר בעקבות הרומן שכתבה שמונה שנים לפני כן. מתואר בו קשר ארוטי, בלתי אפשרי, שאין לו סיכוי במציאות. שום דבר בחיבור הזה לא מתאים או מקובל: הגבר בן עשרים וארבע. הנערה כמעט ילדה, בת חמש עשרה. הוא בן למשפחה עשירה, אצילית, היא בת עניים. הוא סיני. היא צרפתייה. קולוניאליסטית ויליד. אציל ופשוטת העם. חלשה וחזק. חלש וחזקה. התשוקה המיוסרת, הכובשת, נוצרת כנראה בגלל כל הפערים האלה. לא למרות היותם. דיראס לא היססה להכריז כי הספר מבוסס על חייה ועל התנסויותיה, אך מעולם לא הסגירה את שמו של הגבר הסיני.
“אני שייכת לתקופתי,” הסבירה דיראס, שמתחה ביקורת נוקבת על הכתיבה הקלאסית, הריאליסטית, “החונקת”, לדבריה. בכתיבתה היא ממעיטה בתיאורים, אינה מתמקדת בעלילה, אלא חוקרת את המעמקים של דמויותיה, את הרגשות המורכבים והסותרים.
פעם אחת כדי להכיר דמות לספרה, לקחה מבית חולים לחולי נפש אישה יפהפייה שמשכה את לבה, ישבה אתה בבית קפה והביטה בה אוכלת, שותקת, בוהה: בחנה אותה כמי שמסתכלת בהשתקפותה, בתוך מראה אנושית חיה. אולי ראתה בה ילדות טרופה על חופו של נהר זר.
