ארכיון תגיות: מקום לשירה

ננופואטיקה כתב עת לספרות קצרה, כרך 30, עורך גלעד מאיר: מועט המכיל את המרובה

בהקדמה לקובץ הקטן והמזמין הזה, כתב העורך, גלעד מאיר, כי רק במקרה הצטברו על שולחן המערכת "שירים העוסקים בנושאים דומים […] חלקם ספציפיים שמשקפים את רוח התקופה." אחד מאותם נושאים, לדבריו, הוא "פגיעה קיצונית של הורים בבנותיהן, ושל גברים בנשים צעירות."

הנושא חשוב לי, ולכן פתחתי את הספר בהתרגשות ובציפייה, ואכן, מצאתי בו כמה פנינים שדיברו אלי מאוד. למשל השיר "בָּלַבָּן", מאת עינת עידן. הוא אינו שייך לתֵמָה שאותה הזכיר גלעד מאיר, ובכל זאת יש בו מבט מעניין אל הנערות:

הֵמּוֹרֶה הַנַּעֲרָץ שֶׁלָנוּ לְמָתָמָטִיקָה
הָיָה קוֹרֵא לַלּוּחַ רַק לְמִי שֶׁבִּקֵּשׁ.
הָיָה נִכְנָס לִשְׁעַת מִבְחָן
וּבִדְפִיקוֹת מְדוּדוֹת וּשְׁקֵטוֹת עַל הַשְֻלְחָן
מְסַדֵּר וּמְיַשֵׁר אֶת עֲרֵמַת הַדַּפִּים,
מִפְרַק כַּף יָדוֹ הָאַחַת עָקם מַשֶׁהוּ
מֵאֵיזֶה אֵרוּעַ עָלוּם, כַּנִּרְאֶה קָשָׁה, בַּעֲבָרוֹ.
וְאַחַר כָּךְ מִסְתַּכֵּל דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן
אֶל הַשָּׁמַיִם הָעֵצִים כְּשֶׁהָיִינוּ
עוֹבְדִים
בְּשֶׁקֶט
הַמְגַמָּה
שֶׁלּוֹ
וּבַמִּלְחָמָה
בְּנוֹ
וְלֹא קָרָאתִי נָכוֹן אֶת הַבְּעָיָה
וְלֹא שְׂרְטַטְתִּי בִּמְדֻיָּק אֶת הַטַבְלָה
וְלֹא הִצְרַנְתִי הֵיטַב אֶת הַנְתוּנִים
וְלֹא רָאִיתִי אֶת הַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה
וְעַד הַיוֹם אֲנִי זוֹכֶרֶת
שָׁלֹא הָלַכְתִּי לַשִׁבְעָה

השיר מכניס אותנו ישירות אל תוך המצב הנפשי הרגיש, הפגיע, של רגע אחד קצר לכאורה – רסיס זיכרון מהנעורים. הדוברת מתארת כיצד ישבה במבחן במתמטיקה, תועה ולא ממוקדת, מביטה במורה שלה. הזיכרון מתנגן בקונטרפונקט מדויק ומסמר שיער עם צלילים של מנגינה אחרת, נוספת, שמשתלבת עם הרגע המסוים ההוא: המורה שלה "הנערץ" – כי הוא טוב לב וקשוב לתלמידיו: אל הלוח הוא מזמן רק את מי שרוצה בכך, שכן אינו מבקש להשפיל או להכאיב – נראה לה לגמרי שקוע בעצמו. תלמידיו עסוקים בפתרון השאלות במבחן. בד בבד עם מה שמתרחש בכיתה עולים הצלילים של המנגינה האחרת: המורה שָׁכַּל את בנו "במלחמה". האם כבר היה אב שכול ביום המבחן המתואר בשיר? על מה הוא חושב כשהוא מסתכל בחלון, מהורהר, מיוסר? הם "עובדים בשקט" – תלמידיו הקרובים, "המגמה שלו". במקום לעסוק בענייני המבחן הדוברת עסוקה במורה, בוחנת אותו, עוקבת אחריו, רואה שהוא שקוע כולו ב"אֵיזֶה אֵרוּעַ עָלוּם, כַּנִּרְאֶה קָשָׁה, בַּעֲבָרוֹ".

היא משרגת את המחשבות והזיכרונות: היא לא קראה היטב את הבעיה, לא ראתה "אֶת הַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה", ולצד זאת היא  זוכרת, ומתייסרת, מכך שלא הלכה לשבעה לאחר מות בנו של המורה. וכשהיא מספרת על כך היא ממשיכה להיות אתו, עם המורה הנערץ, שוהה אתו ועם העצב שלו, שממשיך להקרין גם עליה, שנים רבות לאחר מעשה.

השיר "ממואר" מאת אורית מיטל דומה ושונה: גם בו מביטה הדוברת על חייה, ועורכת מעין סיכום:

מֵאֵיפֹה לְהַתְחִיל?
מֵהַסּוֹף
מַגֵּפָה עוֹלָמִית?
מַשְׁבַּר אֶקוֹלוֹגי?
קַטְלָנִי
אַכְזָרִיּוּת?
הָיְתָה, תִּהְיֶה, יֵשׁ
מְרִיבוֹת בַּמִּשְׁפָּחָה?
חֲבֵרֻיּוֹת שֶׁהִסְתַּיְּמוּ?
לִמּוּדִים, דּוֹקְטוֹרָט בְּסִפְרוּת
כְּמוֹ שֶׁאִמָּא וְאַבָּא רָצוּ?
יֵשׁ
בְּעָיוֹת בָּעֲבוֹדָה?
בַּפַּרְנָסָה?
הָיוּ, יֵשׁ
מַחֲלָה סוֹפָנִית?
הָיְתָה. הִבְרֵאתִי
גֶבֶר שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה, בּוֹכֶה
וְלֹא רוֹצָה לָקוּם?
הָיָה. יָצָאנוּ מִזֶּה
לֵדוֹת?
שְׁתַּיִם
הַפָּלוֹת?
הָיוּ
יְלָדִים?
כְּבָר גְּדוֹלִים עַכְשָׁו
אַבָּא חוֹלֶה בְּאַלְצְהַימֶר?
הָיָה, עָבַר
אִמָּא מֵתָה פִּתְאֹם?
אַרְבָּעִים שָׁנָה עָבְרוּ
תְּשׁוּקוֹת, בְּגִידוֹת, בּוּשׁוֹת?
הָיוּ, עָבְרוּ
עֶצֶב, יֵאוּשׁ, חֵשֶׁק לָמוּת?
הָיוּ, עָבְרוּ
וְעַכְשָׁו?
שְׁעַת בֹּקֶר מֻקְדֶּמֶת בַּמִּטָה
שׁוֹכֶבֶת עַל צַד שְׂמֹאל
זוֹ לֹא הָרוּחַ
שָׁמְנִיעָה אֶת עַנְפֵי הַקְטָלָב
זֶה לֹא הַקְטָלָב
שֶׁנַּע בָּרוּחַ
זוֹ אֲנִי כָּאן, מִבַּעַד לַחַלּוֹן
נוֹשָׁמֶת
כֵּן
אוֹהֶבֶת
כֵּן, כֵּן

ספירת המלאי מונה לאחור כאבים ומשברים: הכול היה שם: מוות, התמוטטות נפשית, אכזבות, עלבונות. את כולם היא מצליחה לציין במילה או שתיים, מילים טעונות מאוד, שכל אחת מהן צופנת בתוכה סיפור ארוך. הפרטים עולים בדעתה של הקוראת, שמשלימה בדמיונה את כל חלקיו ודקדוקיו. הבעיות המוזכרות עדיין ידועות לדוברת, אבל כרגע היא שוכבת במיטה, בשעת בוקר מוקדמת, מביטה בחלון, רואה ענפים נעים, אבל חשה שהתנועה האמיתית נמצאת בתוכה: היא נושמת. היא אוהבת. "כן, כן".

השיר מסתיים במילים המאשרות, המבטיחות שאפשר להתגבר, אפשר למצוא שמחה וחיים גם לנוכח מגיפות עולמיות ומשברים אקולוגיים – במישור הכלל אנושי, וגם על הפלות ומריבות – במישור האישי. אפשר להמשיך לחיות, ואפילו – לאהוב! כן, כן.

השיר השלישי שאני מבקשת להתייחס אליו הוא "רעה חולה", גם הוא של אורית מיטל.

כאן פונה הדוברת אל אמה שמתה "לפני שהספיקה להיות אמא שלי", לפני שנולדו נכדיה. היא נזכרת באירוע מעברה: "בת שש־עשרה ובהריון", חושבת על הדברים שאמרו לה הוריה: אביה – "כל פרה יכולה ללדת", אמה – "אבל היא לא בשלה". היה לה כבר, לדוברת "נסיון עשיר" יותר מזה של אמה, אבל "עושר / כזה נחשב מפוקפק אז", ואמה רצתה בשבילה שתשיג "בעל חזק, חכם, מפרנס" בניגוד לה, שרצתה "גבר / טוב לב, סקסי ולא מושג", והנה הפער הארכיטיפי שבין אמהות לבנות, בין הראייה שלהן את הצרכים והרצונות שאמורים להיטיב אתן. הבת הלכה "מבכי אל בכי", משחק מילים מקורי לביטוי המרצד שם, "מדחי אל דחי", אנחנו שומעים אותו, כמובן, ומקשרים דחי – מעידה, התמוטטות, כישלון – עם בכי.

בבית האחרון בשיר מספרת הדוברת לאמה הנעדרת שהצליחה לגדל "שני בנים בלעדייך", ששרה להם את שיריה של האם, ומסיימת בשורות הנוגעות כל כך ללב:

אַתְּ אִתִּי כָּאן
כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אִתָּךְ שָׁם

השיר המתורגם מאנגלית "פעם ראשונה: 1950" מאת הונור מור (תרגמה דורית ויסמן) משחזר חוויית ילדות מחרידה: מה שעולל נער צעיר שהוזמן להיות שמרטף של הדוברת ושל אחיה התינוק. הזוועה מתוארת לפרטיה, ועם זאת היא נראית מתוך עיניה של הילדה, שלא הבינה בדיוק מה קורה: "זה העור שלך, הדבר הזה, ראש, החריץ הזעיר שלו / כמו עין עצומה של תינוק שעדיין מתהווה / כשאתה מלטף, זה מתקשה כמו חגורה חדשה – " ההתנסות כולה מתוארת כך, ולכן – מזוויעה שבעתיים. השיר לא מביט לאחור, לא מספר לנו בדיעבד מה הייתה השפעתה של הפגיעה על חייה של הדוברת, אנחנו נשארים עם שורות הסיום:

אַתָּה אָדִיב. בְּאוֹר יוֹם וְדֶרֶךְ חָרִיץ רָחָב
שֶׁמַּשְׁאִיר סוֹכֵךְ פָּתוּחַ, אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ מוֹשֶׁכֶת,

אֶת גְּבֶרֶת פִיץ' מוֹשֶׁכֶת פְּנִימָה, בְּחוּט חָלוּד,
כֵּהֶה מִפִּיחַ, מִמֻסְגָּרִים בֶּחָרִיץ, חַלּוֹנָהּ, יָדֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת
שְׁמַּבְזִיקוֹת, מְמַכְּנוֹת חֲגוֹרוֹת, שְׂמָלוֹת, חֻלְצוֹת,
בִּגְדֵי תִּינוֹקוֹת.

ננופואטיקה, שמו של כתב העת "לספרות קצרה" המופיע כספר זעיר – אפשר כמעט לחפון אותו בכף יד אחת – הוא מועט המכיל את המרובה.