הסיפור “יומנו של בן חמישים” הופיע לראשונה באנגלית ביולי 1879 בכתב עת אמריקני, וכעבור זמן מה בתוך קובץ סיפורים, אבל ב-1907, בקובץ הסיפורים הכולל שלו, לא צירף אותו ג’יימס לספר.

ייתכן שבדיעבד לא היה הסופר שבע רצון ממנו, ולכן העדיף להשאירו בחוץ. עלי להודות שאם אכן זאת הסיבה להשמטה, היא מוצדקת, לדעתי.

לא מדובר בסיפור חשוב או  משכנע במיוחד. הוא כתוב בגוף ראשון, כיומן אישי. גיבורו הוא חייל אנגלי משוחרר ששב משירות צבאי ארוך בהודו, והוא מבקר שוב, אחרי שנים רבות, בפירנצה. ביקורו הקודם בעיר הסתיים בחמת זעם, שכן רוזנת איטלקיה שהכיר אז אכזבה והרגיזה אותו מאוד.

לאורך הסיפור נבנים המתח והתהייה מה בעצם עוללה לו האישה, שהיא מעין פאם פאטל יפהפייה ומתוחכמת, ומדוע שיבשה את חייו: הוא לא נישא מעולם, לא הקים משפחה, וכל השנים חי עם זיכרון המפגש אתה, ועם תחושת החמצה, שבסופו של הסיפור רק גוברת ומתעצמת, ועמה הספק, שמא טעה כשעזב אותה, ואולי, אלמלא היה חשדן כל כך כלפיה, יכלו חייו להיות מאושרים ומספקים הרבה יותר.

כשסוף סוף נגלית הסיבה למנוסתו מפניה, היא מאכזבת למדי. אחרי כל הבילד-אפ מצפים למשהו דרמטי ומשכנע, אבל הסיפור די דלוח, בסך הכול, וכל הפתיינות, הגימיקים והתעלולים הנשיים מתגלים כמעט כעורבא פרח.

עיקרו של הסיפור בשאלה האם יכול אדם להשליך על זולתו את התנסויותיו בעבר ואת הבחירות שבחר. החייל האנגלי המשוחרר פוגש בפירנצה צעיר אנגלי שמזכיר לו מאוד את עצמו בצעירותו. הוא בטוח בזהות הגורל שלהם, ומשוכנע שעליו להציל את הצעיר מפני הגורל שהיה צפוי גם לו, אלמלא ידע לברוח בזמן. אלא שאפילו קווי העלילה לא מספיק מהודקים ולכן לא לגמרי משכנעים. יש לא מעט תחושה של מקריות שגובלת בדאוס אקס מָכִּינָה: התרחשויות שאינן נובעות מסיטואציות אפשריות וסבירות, אלא הן אקראיות, כמי שבאות “לפתור” לסופר בעיות בעלילה. הנה הוא פוגש “במקרה” ילדה שנושאת עליה משלוח שמיועד לבתה של אהובתו בעבר (ואז הילדה נעלמת לבלי שוב. תפקידה היה קצר מאוד…), והנה שוב “במקרה” הצעיר האנגלי מתארח באותו בית מלון שבו הוא עצמו מתאכסן, ולגמרי “במקרה” הוא מאוהב בבתה של אותה אהובה… לא ממש משכנע.

“תשע נשמות” בחרו בסיפור כאחד מספרי הסדרה “מפה לאוזן”, שאפשר לקנות אותם רק ישירות מההוצאה. למרבה הצער, אף על פי שהספרון חמוד למראה, והתרגום לאנגלית של ארז וולק טוב, לא מדובר ביצירה שהייתי ממליצה עליה. לטעמי ערכו העיקרי של הסיפור בכך שהוא מספק זווית ראייה קטנה נוספת אל כתיבתו הפחות חשובה של אחד מגדולי הספרות האנגלית.

צ’רלס דיקנס נודע בזכות הרומנים החברתיים עבי הכרס שכתב, אלה שהתפרסמו לשיעורין בכתב העת Bentley’s Miscellany, שאותו דיקנס אף ערך. זכורים הסיפורים על הסוורים בלונדון שחיכו כל שבוע לפרק הבא של הרומן בהמשכים וכיצד המתח חצה את האוקיינוס: אוהדיו של דיקנס פרצו ב-1841 את שערי הנמל בניו יורק, כדי להזדרז ולשים את ידם על הפרק האחרון בספר בית ממכר עתיקות, כה להוטים היו לדעת מה עלה בגורלה של נל היתומה, אם מתה בעונייה, או שרדה. 

יש הגורסים כי השפעתו של דיקנס על החברה הוויקטוריאנית שבה חי הייתה רבה, ושבזכות ספר כמו אוליבר טוויסט שופרו תנאי החיים של ילדים בבתי היתומים באנגליה.

בסדרת הספרים החדשה והמסקרנת של הוצאת תשע נשמות “מפה לאוזן” תורגם גם סיפורו של דיקנס דוקטור מריגולד. 

הסיפור, שדיקנס פרסם ב-1865 לכבוד חג המולד, הוא מונולוג של “סוחר בחפצים משומשים” שמאמץ נערה חירשת אילמת אחרי שהתאלמן ושכל את ילדתו האהובה. כמו הרומנים של דיקנס, גם הסיפור היה עלול להיות סנטימנטלי וסוחט דמעות, אלמלא ההומור הרב שבו תובל.  

גיבור הסיפור, אדם ששמו הפרטי “דוקטור”, הוא מוכר בחסד ומצטיין בכושר דיבור מופלא ובשנינות מושחזת. הטקסט יכול לשמש שחקן בתיאטרונטו, שכן מתאים מאוד להציג אותו ממש כפי שהוא: סיפור של איש שמדגים את כישרונו למשוך אליו קהל, לשעשע אותו ולמכור לו סחורה שאולי כלל אינה נדרשת לו. (הטקסט העלה על דעתי לרגעים את זה שכתב דוד גרוסמן ברומן הווירטואזי שלו סוס אחד נכנס לבר, שהרי גם שם עומד הגיבור הראשי ומדבר אל קהל, מצחיק אותו, ומבליע את הגלולה המרה המצופה בבדיחות).

אכן, צ’רלס דיקנס עצמו ביצע את הסיפור. הסופר אהב להופיע, וכבר בגיל צעיר נהג, בעידודו של אביו, לקרוא טקסטים באוזני קהל. “דוקטור מריגולד” היה אחד האהובים והפופולריים ביותר שלו. כמה חבל שהקלטות של הביצועים הללו לא יכלו להישמר, שכן הקדימו את זמנן בשנים כה רבות… 

הנה כמה דוגמאות לשנינויות שהסיפור רצוף בהן: “לידיעתכם, איש אינו חי לנצח,” דוקטור מריגולד “מבשר” לקוראיו ואז  מממשיך ומספר: “ואבי ואמי לא יצאו מכלל זה. אם בבוא יומכם לא תצאו ממנו בחתיכה אחת”, הוא ממשיך, “תיאלצו לצאת ממנו בחלקים”. ואז הוא מצטט את הדברים האחרונים שאמר אביו ומוסיף: “אני יודע שהוראותיו התקיימו באותו היום עצמו, הן בעניינו והן בעניין אמי, מפני שצעדתי בתהלוכת האבלים”. 

“מדוע,” הוא שואל שאלה שמתאימה בהחלט גם לזמננו, יותר ממאה וחמישים שנה אחרי שנכתבה, “אותנו מכריחים להוציא רישיון רוכלות, ואילו אלה שמוכרים לנו את מרכולתם הפוליטית פטורים מכך? מה ההבדל בינינו? אנחנו עושים מסחר בחפצים משומשים, והם – בהבטחות; ומלבד זאת, אנו טובים מהם בכל מובן.” 

החלקים השנונים ביותר הם אלה שבהם דוקטור מריגולד משחזר את הנאומים שהוא נושא באוזני קהל הקונים שהוא מבקש לשכנע: הוא מוכר להם “מחבת שטובי האומנים הספיגו אותה בתמצית של סטייק בקר, וכל מה שנותר לכם לעשות עד יום מותכם הוא לחמם בה לחם בשומן ולקבל תזונה עשירה מן החי”, או “חצי תריסר צלחות שאפשר לנגן בהן כמו במצילתיים כדי להרגיע תינוק צורח”, וכן הלאה. 

כמה טוב שהסיפור מובא אל הקהל הקורא עברית, ויש לשבח את עבודת התרגום של יותם בנשלום. באחד המקומות הסתקרנתי לבדוק פתרון תרגומי שלו: “הכול הלך אלף-אלף” בחר בנשלום לכתוב. המקור באנגלית: “the whole went off like a sky-rocket”. יפה! בהמשך אותו משפט תרגם את המילה “entertainment” בצירוף “השיחה הנעימה”, וצדק בהחלט: זאת המקבילה ההולמת. במקום אחר העצים המתרגם את השנינה: במקור באנגלית נכתב על המנה שנאכלה כי “it’s a pudding to put a man in a good humour with everything, except the two bottom buttons of his waistcoat”. חביבה עלי מאוד הגרסה העברית: “אחרי פודינג כזה אדם מרגיש שדבר אינו לוחץ עליו, למעט שני הכפתורים התחתונים במותנייתו”.

את הספרים בסדרה “מפה לאוזן” אי אפשר לקנות בחנויות הספרים, אלא רק כאן:

איזו פנינה! איזה עונג!

הספר חאדולה ראה אור לאחרונה בסדרת “מפה לאוזן” של הוצאת תשע נשמות. ספרון תכול, רק 156 עמודים, ואיזו חוויה מופלאה שהוא מספק! 

כדרכי, ניגשתי אל הקריאה בלי לבדוק מאומה על אודות הספר. לא מי הסופר, שלא ידעתי עליו דבר, לא “על מה” הוא, כלום. אוהבת כך – טבולה ראסה; מפקידה את עצמי בידי הסופר. מתמסרת לו, ואם הוא נוגע בי, מעבר לזמן ולמקום, אני מאושרת. 

הספר שלפנינו נגע והפעים. אז אחרי שקראתי אותו, קראתי עליו: “מיצירות המופת הגדולות של הספרות היוונית” (בהחלט יכולה להבין מדוע!), “ספר חובה בכל מוסדות הלימוד ביוון” (הידד!), “זיכה את פאפאדיאמנטיס בתהילת נצח” (איך לא?)

אחר כך קראתי עליו, על אותו פאפאדיאמנטיס, והשתאיתי. נזיר? נולד ב-1851? שר במקהלת הכנסייה? 

שאר פרטי המידע לא הפתיעו: שנולד באי היווני סקיאתוס. ש”עד סוף המאה המשיך לכתוב ולפרסם ללא הפסקה”. שעסק גם בתרגום (אחד מתרגומיו החשובים ליוונית הוא של דוסטויבסקי,  החטא ועונשו). כל אלה מסתדרים היטב עם הנובלה המופלאה שזה עתה גמרתי לקרוא.

לא מפתיע שנולד בסקיאתוס, כי האי הוא אחד הגיבורים הראשיים בנובלה, וכל כך יפה הוא מתואר בה! נופיו, האנשים שגרים בו, אורחות החיים שלהם, עיסוקיהם, טרדותיהם. הקריאה של הנובלה מעוררת תחושה חושנית מאוד של ביקור באי, וככל שמתקדמים כך מתקרבים אליו, ומרגישים אותו בעוצמה רבה. 

הנה דוגמה אחת מני רבות: “היא הגיעה לשם מעט לפני שהשמש זרחה בשמים. עדיין עמדו שם שתיים–שלוש טחנות רוח עתיקות למדי, ורק אחת מהן היתה בשימוש לעתים רחוקות. המקום היה שומם לחלוטין. לא היה סימן המעיד על הימצאותם של אנשים, אך פרנגויאנו היתה זהירה כפליים עכשיו ולא רצתה להתקרב לשם. היא חלפה בריצה על פני המקום, הסתתרה בצמחייה הצפופה ועברה בדרכים עוקפות, עד שהגיעה למעיין צלול שרק מעטים ידעו על קיומו. זה היה מקום חבוי מן העין שרגל אדם כמעט לא דרכה בו. עשב שצמח על גזעי העצים והקיסוס שטיפס עליהם סגרו על המעיין ויצרו מעין מערה. במקום השתכשכו פעם נאיאדוֹת ודריאָדוֹת.

“מי שרצה לטבול במי המעיין שנבע ממעמקי האדמה היה צריך להצטייד במדריך או ברגליה היחפות של פרנגויאנו, אותן רגליים שהיו עכשיו שרוטות ומדממות מאבנים ומקוצים שדרכה עליהם. היא התיישבה לנוח והוציאה מהסל לחם, גבינה וקצת בשר שנתנה לה מרוסה. מאז הקפה ששתתה בערב הקודם במטבח לא הכניסה דבר לפיה. היו לה רק כמה צנימים יבשים שלקחה מדלחָרוֹ. היא אכלה, שתתה והשיבה מעט את נפשה.

“ברגע זה בדיוק זרחה השמש. הכדור הענק עלה מתוך גלי הים הנשקף למרחוק. ממקום מחבואה יכלה חאדוּלה לצפות רק ברצועה צרה של המראה. ההרים המסולעים התנשאו לפניה והקריאות הממושכות של הציפורים הדהדו באוויר. למטה בעמק, בחורשה, שרו ציפורי שיר את מנגינותיהן הערבות.

“קרני שמש חמות הגיעו מהים הלוהט וחדרו מבעד לעלווה ולקיסוס שכיסו על מקום המסתור של הזקנה האומללה. הן הציתו את אגלי הטל שכיסו את ירוק האזמרגד של הצמחייה ובהקו כשלל פנינים. השמש הבריחה את הקור והלחות וגם את רעד פחדה האפל. זה היה רגע של נחמה ותקווה.

“פרנגוֹיאנוּ הוציאה את צעיף הצמר המקופל מתוך הסל, פרשה אותו והתעטפה בו. היא הניחה את ראשה על שורש בולט של עץ דולב עתיק ונרדמה.”

לא רק ביופיים של התיאורים מצטיינת הנובלה, אלא גם, ואולי בעיקר, בחדירה המופלאה שהוא עושה לתוך נפשה של פרנגוֹיאנוּ, היא חאדוּלה, גיבורת העלילה, זקנה (בת שישים!) שמתמכרת לביצוע פשעים מסמרי שיער. 

ההתחלה המעודנת, המינורית, לא רומזת כלל על מה שצפוי להתגלגל לנגד עינינו. איך תנהג בקרוב מאוד הסבתא והאימא המסורה, שמטפלת בתינוקת, נכדתה שזה עתה נולדה, ובבתה היולדת, ולאן תתגלגל מכאן והלאה, מה יעלה בגורלה. 

סיפורה של חאדוּלה מעלה על הדעת את אחד המיתוסים הנושנים והמפחידים של הזקנה המכשפה, זאת שמלקטת צמחי מרפא ורוקחת מהם שיקויים, את כוחה לרפא, וגם ליטול חיים, את הסכנה הנסתרת שהיא אוצרת בחובה, את חוכמת החיים שלה, להיטיב אבל גם להרע. 

לאט לאט שוזר פאפאדיאמנטיס את דמותה, והיא הולכת ותופשת נפח מבעית, אך בה בעת הוא חודר אל נפשה, אל ההצדקות העצמיות שלה, אל ההסברים ההגיוניים-לכאורה למעשיה. ומתוך תודעתה כל המעשים מסתברים כנאותים: לגנוב, לשקר, וגם להרוג. ואז לנוס, בתחושה של עוול וקיפוח, של רחמים עצמיים ומסכנות.

 יכולתו של הסופר להבין את האישה הקיצונית הזאת פשוט מופלאה. 

מעבר לכך, יש לו גם אמירה על מצוקתן של נשים בנות דורו וילידות האי שבו חי ושאותו היטיב כל כך לצייר במילותיו.

לסיכום: נובלה נפלאה, והתרגום מיוונית, מעשה ידיה של ישראלה אזולאי-נחום, הוא חגיגה בפני עצמה!

את ספרי “מפה לאוזן” אי אפשר לרכוש בחנויות, אלא רק ישירות מההוצאה. הנה קישור לשם: