תגית: מעקב

האם עורך ספרות רשאי לאסור על הגיבורה לזרוק כריות

בטור שהתפרסם היום במוסף ספרות ותרבות של עיתון הארץ, השוותה העורכת עלמה כהן ורדי, שאתה זכיתי לעבוד בהוצאת כנרת על שניים מספרי (מעקב, ורצח בבית הספר לאמנויות), בין שני סגנונות עריכה: עורכים שמתערבים בטקסט ואינם טורחים להתייעץ עם הסופר או אפילו להודיע לו על השינויים שהחדירו למה שכתב (ובמקרה אחד, שאותו מתארת כהן ורדי, שינו טקסט בניגוד לדעתה של הסופרת, שהופתעה לגלות את השינוי אחרי שסיפורה ראה אור!)

הנה הטור:

לבי לבי לעמליה כהנא כרמון, שגילתה כיצד "הצטרף" שלה נהפך ל"הזדווג" של שלונסקי, העורך. 

ונזכרתי, להבדיל, כמובן, בכמה מקרים שבהם עורכים חדי קולמוס ניסו להתערב בניסוחים שלי. 

הנה אחד מהם: סיפור על התערבות בוטה כל כך בטקסט, עד שהיא כבר נעשתה (בעיני לפחות) כמעט מבדחת, ולו רק מכיוון שמוטב לצחוק, במקום להתרגז: 

מתישהו בתחילת שנות ה-90 התקבל סיפור שכתבתי למוסף הספרותי של עיתון דבר המנוח. השמחה הייתה גדולה. עד שהוזמנתי למשרדי המערכת כדי לעבור על ההגהות האחרונות של הסיפור, ושם חיכתה לי הפתעה. מישהו, אולי מישהי, עד היום אין לי מושג של מי הייתה היד הגסה והחצופה, החליט להתערב בסיפור בתוקפנות שגובלת באלימות.  

הנה חלק קטן מאוד מהשינויים שמצאתי:

  • "הוא הגניב לעברה חיוך סמוי" שונה ל"חיוך קטן".
  • "הם ירדו לטייל במנהרות השטיחים האינסופיות" [שבבית המלון] השתנה ל: "ופסעו לאורך השטיחים שכיסו את המרצפות מקיר לקיר". 
  • "אמנם זמנם ביחד היה קצוב תמיד" נהפך ל"אמנם זמני התייחדותם זה עם זו היו עד כה קצובים".
  • "הם אפופים בעצבות משונה" השתנה ל"שניהם היו שקועים בעצבות".
  • "יוחאי חש בעוצמה רבה בקיום האישה הזאת היושבת לצדו" היה ל"יוחאי כאילו חש את שעבר במוחה של דפנה." 
  • "תענוג גופני רך" השתנה ל"עונג פיסי" (…)
  • "הם הספיקו להכיר" קיבל תוספת: "הם הספיקו להכיר זה את גופה של זו" (וזאת, כמובן, גם טעות. בעברית כשמדובר בגבר ואישה הניסוח הנכון הוא זה את גופו של זה, כי מי צריך להיות קודם? הזכר? הנקבה?)
  • מתוך הפסוקית "גלעין מותש של אבוקדו" הושמטה המילה "מותש" (מה, גלעין יכול להיות מותש? שמעתי בדמיוני את העורך או העורכת תוהים…). 
  • "דפנה התאפקה שלא לחלוץ נעליים, לעלות על המיטה, לקפוץ ולזרוק כריות – כל כך הרבה כריות לשני אנשים" קיבל נופך מנומס יותר: "למרות שדפנה רצתה מאוד לחלוץ נעליים, לעלות על המיטה ולהניח את ראשה על הכריות – 'כל כך הרבה כריות לשני אנשים' – היא התאפקה." כי מה פתאום דפנה מעזה לחשוב שמתחשק לה לזרוק כריות? היא מתבקשת לנהוג בצורה נאותה, ורק להניח עליהן את הראש… (שלא להזכיר את השגיאה הניסוחית הלא תקנית "למרות ש…"). 

בשלב מסוים לקחתי את דפי העימוד ונסתי אתם על נפשי.

לבקשתי, הסיפור לא התפרסם בעיתון. כעבור כמה חודשים הוא הופיע בספריית מעריב, בקובץ הסיפורים לשתות תה עם מלכת אנגליה (בעריכתה של רחל הלוי, שהיא עורכת מעולה).

למרבה המזל, עלמה כהן ורדי (כמו גם שי צור, שערכה בידיעות ספרים את שירה והירושימה ואת יופי לי, יופי לי) היא עורכת מהסוג הראשון, המוזכר בכתבתה: היא נוגעת בטקסטים בעדינות ובחוכמה, ובשום פנים ואופן לא מעלה על דעתה לשנות משהו בלי שהכותבת תסכים, אלא מנהלת דיאלוג, שבסופו אחד הצדדים משתכנע. כך יאה וכך נאה.

מיכל בן-נפתלי, "המורה": מדוע חרף מה שכתבה, "הפצע של פרשת קסטנר ממשיך לדמם".

"היא בהחלט חשבה שאפשר היה לצפות שמישהו מהם יאמר, האיש הזה עשה להצלתי, האיש הזה מנע ממני להתלכלך, האיש הזה לקח את כל הלכלוך על עצמו והסתבך ללא נשוא עם אנשים שתיעב.."

כך כותבת מיכל בן-נפתלי ברומן החדש, המורה. האיש שעליו היא מדברת הוא ישראל (רודולף) קסטנר. "היא" זאת אלזה וייס, אישה, אמיתית או בדויה, שהסופרת מנסה לחדור לתודעתה, להבין אותה, את עברה, מחשבותיה, מצוקותיה, לפענח את סודותיה, ואולי בעצם להיזהר מפניהם ומפני החדירה הלא רצויה אל נפשה.

אלזה וייס הייתה המורה של המספרת (בת דמותה של הסופרת? לפחות מרכיב ביוגרפי ידוע אחד משותף לשתיהן: הן חיו כמה שנים בצרפת, ולימדו שם); מורה קשוחה, חמורת סבר, מסורה, מסודרת, מישהי שלא השתדלה להתחבב, ובכל זאת, אף על פי שמילאה את לב תלמידיה ביראה, הם העריכו אותה מאוד, ואפילו, אפשר לחשוד, אהבו.

כשנודע לי שראה אור ספר על מורה, ועוד מורה לאנגלית בבית ספר תיכון, כפי שהייתי יותר משלושים שנה, התעוררה מיד סקרנותי והזדרזתי לקנות אותו. לא היה לי מושג מה צפוי לי, ואיזו סערת נפש הוא יעורר בי.

הרומן מתחיל בהתאבדותה של אלזה וייס, שבערוב ימיה כינו אותה תלמידיה ועמיתיה רק "וייס". משם מפליגה המספרת אל העבר, הילדות, ההתבגרות, מכלול החיים והקשרים האנושיים שהיו ולא היו שהיא בוראת למורתה, כמו כדי להבין מניין באה, מה הניע אותה, מדוע סיימה את חייה בבדידות מוחלטת, מה בעצם הביא לכך שהתאבדה. אין לה כמעט, למספרת, תשובות "חיצוניות". כדי לחדור אל נפשה של אלזה עליה להסתמך על הרהורי לבה, אפילו על חלומות שהיא עצמה חלמה. אמנם היא משתדלת למצוא גם ראיות אובייקטיביות –  כך למשל היא מספרת שאיתרה את שמה של וייס ברשימות הניצולים על רכבת קסטנר –  אבל מעבר לכך לא הצליחה למצוא אף אחד שיעיד על קיומה ויספר מי הייתה לפני שהגיעה להיות המורה בבית הספר התיכון שבו "אנחנו" למדנו: רוב הזמן נוקטת המספרת בגוף ראשון רבים: קבוצת התלמידים כגוש בעל זהות אחת, לעומת המורה שניצבה מולם, מרוחקת ומאתגרת.

מאחר שאלזה וייס, ילידת קולוז'וור, עירו הולדתו של קסטנר, הייתה אחת הניצולות ברכבת שהצליח קסטנר להוציא מבודפשט לברגן בלזן ומשם לשוויצריה, אל החופש, משוכנעת המספרת (ועמה, בלי ספק, גם הסופרת) כי את רוחה של אלזה שבר אותו משפט דיבה ידוע: קסטנר נגד גרינוולד. האחרון טען כי קסטנר נסע בחשאי להעיד במשפטי נירנברג לטובת פושע המלחמה הנאצי, קורט בכר, (שאכן ניצל בשל עדותו של קסטנר, חי עד גיל שמונים ושש ואפילו התעשר מאוד) כדי להציל את עצמו, כדי שבכר לא יחשוף בפני בית המשפט הבינלאומי את קשריהם המפוקפקים ואת, כך כתב גרינוולד, "מעשי השוד המשותפים" שלהם, ושקסטנר העלה על רכבת ההצלה המפורסמת רק את חבריו, והפקיר אחרים.

במהלך המשפט, כך מתארת המספרת, מתקוממת אלזה וייס בכל מאודה נגד מה שהיא מקבלת כהאשמה שמטילים בה עצמה: איך זה שהיא ניצלה, בעוד שבני משפחתה נשארו בגטו ונרצחו. איך זה שתוקפים את קסטנר, ובאותה הזדמנות, לכאורה, גם את הניצולים. למי יש זכות לשפוט, למתוח ביקורת על החלטות שהחליטו שם ואז. למי יש זכות לגנות את מי שהציל ואת מי שניצל. ובכך היא,  ועמה הסופרת ששמה את המחשבות בתודעתה, צודקת לגמרי. אין שום ספק שאין לאיש זכות להטיל אפילו צל של דופי במי שעלו על הרכבת והצילו את חייהם; שאי אפשר בכלל לדבר על איזושהי אשמה של מי שנאלצו להיפרד מבני משפחתם ולנסוע אל החופש!

כשמסיימים את קריאת הרומן אפשר להבין כי תיאור הפרידה שבין אלזה וייס להוריה, תיעוד הפצרותיהם שתעלה על הרכבת, אמירתם כי זה מה שהם רוצים יותר מכול, לדעת שבתם ניצלה, הוא מעין הסבר, התנצלות וכתב הגנה שהסופרת מגישה לנו כדי שנבין מדוע הניצולים השאירו את יקיריהם מאחור ועלו על הרכבת, וכי מכך מסתבר כי מי שדן את קסטנר לכף חובה בעצם כמו מאשים את הניצולים, וזה בלי ספק מעשה מחפיר ובלתי נסבל.

הבעיה היא שכתב ההגנה הזה שמיכל בן-נפתלי מעניקה לקסטנר שגוי במהותו! ההאשמה החמורה כנגד קסטנר אינה העובדה שהציל אנשים מסוימים. אפילו לא שבחר את הניצולים (כנראה שלא עשה זאת –  היו על הרכבת רבים שלא הכיר, וגם אילו עשה זאת, אפשר היה להבין אותו! מי לא היה מקדים להציל את יקיריו, ורק אז דואג לאחרים?). ההאשמה כלפי קסטנר חמורה הרבה יותר גם מכל אלה שהעלה נגדו  גרינוולד!

ההאשמה הגדולה והאמיתית היא שקסטנר שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה הנאצי, כדי שהשקט יישמר, כדי שיהודים יעלו על הרכבות בלי שיהיה להם מושג לאן פניהם מועדות –  אדרבה, קסטנר ואנשיו הפיצו את השמועה כאילו הם נוסעים לעבוד בקנירמזו, כפר שאת שמו המציאו לצורך העניין.

לטיעון הזה מבליעה הסופרת תשובה סמויה: שלא הייתה ליהודים אפשרות לנוס על נפשם, אילו ידעו מה צפוי להם. אבל מי שגרו (כמו אנשים שהכרתי היטב)   במרחק של כמה קילומטרים מהגבול הרומני יכלו בהחלט להימלט, ורוב הסיכויים שהיו ניצלים!

גם כשהקורבנות הגיעו לאושוויץ, לא היה להם מושג לאן נקלעו ומה צפוי להם. וכאן הסופרת טועה כשהיא משחזרת את מהלך הנסיעה ברכבת מבודפשט לברגן בלזן ומספרת כיצד כשברגע מסוים נדמה היה לנוסעים שהגיעו לאושוויץ, הם נבהלו. מעדויות ששמעתי מפי יהודים ילידי הונגריה שהגיעו לאושוויץ, או ממה שקראתי (למשל בספר לילה של אלי ויזל), לא היה לאנשים ההם צל של מושג, ממש עד לרגע האחרון. גם אילו ראו את השם "אושוויץ", לא היו נבהלים!

לפני שלוש שנים ראה אור ספרי מעקב  (בהוצאת כנרת זמורה-ביתן). הוא עוסק בעקיפין בפרשת קסטנר, ובמשמעויותיה. הנה מה שאומר אחד האנשים ברומן:

"'אני,' אבא אמר, 'מדבר על אלה שהרגיעו אותנו שם. ששכנעו אותנו לשבת בשקט, כדי שלא נברח. כדי שלגרמנים יהיה נוח ואז יתנו להם את הפרס שהבטיחו להם, להציל את עצמם ואת מי שהם בוחרים. הם ידעו מה שהם עושים, קסטנר והחברים שלו. הם סידרו לעצמם ולגרמנים שקט. במקום להגיד לנו לפחות ברמז שכדאי לנו לברוח, שאנחנו חייבים לברוח! אמרו לנו לחכות. לעשות מה שאומרים לנו, להיות ילדים טובים. מה שיקרה לכולם יקרה גם לכם, אמרו לנו.

עד כדי כך הצליחו להרגיע אותנו, שהיה אחד רוזנר דוד – הוא העיד במשפט של קסטנר, אבל אני מכיר את הסיפור שלו עוד מקודם – שהיה יכול להינצל, לא לעלות על הרכבת. איזה שוטר הונגרי על הרציף אמר לו – אתה לא צריך לעלות לקרון, אתה שייך לפלוגות העבודה, אבל רוזנר אמר לו שלא, מה פתאום, אני עולה עם כולם, אנחנו נוסעים לקנירמזו לעבוד!

"אני זוכר טוב מאוד אחד שהיה שם, כוהני קראו לו, הוא עמד על איזה שולחן, לפני ששלחו אותנו לאושוויץ, וביקש שכולם יהיו ממושמעים, יעלו על הרכבות בצורה מסודרת, כי המועצה היהודית מבטיחה לתושבים שיעברו לקנירמזו.

"בשם המועצה הוא אמר לנו את זה! בזמן שהם ידעו בדיוק מה זה אושוויץ, ידעו לאן לוקחים אותנו, סידרו לגרמנים שקט כדי להציל את עצמם!"

את שתי הדמויות הללו, של כוהני ושל רוזנר דוד, נטלתי ישירות מתוך הפרוטוקולים של משפט הדיבה של קסטנר נגד גרינוולד. כך בדיוק סיפרו העדים. קסטנר עצמו נשאל במשפט אם היה לו קשר טלפוני עם ערי השדה. אם הייתה לו אפשרות להתריע, להודיע ליהודים מה צפוי להם. "כן," הוא אמר, במו פיו. "ומדוע לא הודעת להם?" הוא נשאל, והשיב, "כי לא היה לי זמן." לא היה לו זמן!

בדברי התודה של מיכל בן-נפתלי בסוף הספר מופיעים בין היתר שמותיהם של עפרה ויצחק קציר. מדובר באחיינו של קסטנר (שמשום מה עברת את שמו) ובאשתו. כשיצא ספרי לאור "זכיתי" למבול של מכתבים ושיחות טלפון מאת הגברת עפרה קציר, שניסתה לשכנע אותי בצדקתו של קסטנר. לצערי, הפרוטוקולים מהמשפט צעקו את דברם בבירור רב.

אחד החשדות שהועלו נגדי היו שאני כנראה "ימנית" ושזהו שורש העמדה שלי כנגד קסטנר. גם ברומן המורה ברור לאלזה וייס שרק "רוויזיוניסטים" מסוגלים לטעון כנגד קסטנר (את הטענות האמיתיות, הכבדות באמת, היא אינה מעלה כלל!). ובכן, עלי לומר כאן בריש גלי: לא מיניה ולא מקצתיה. לא רק שאיני "ימנית" או "רוויזיוניסטית", אלא שההפך הגמור הוא הנכון. גם פרופסור יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ופעיל חברתי מסור, אינו יכול להיחשד בימניות. פרופסור אלבשן הואיל לכתוב על ספרי בעיתון הארץ. כותרת המאמר הייתה: "הפצע של פרשת קסטנר לא מפסיק לדמם". אכן.


 

לקריאה נוספת: 

מה לפרשת קסטנר ולמעקב

על השכחה והיפוך היוצרות בדיון בקסטנר וסנש

על הספר פשעו של קסטנר, מאת פול בוגדנור

הסרט הגרמני "חיים של אחרים": על אמנות והצצה

על מה שעוד אפשר לראות בסרט "חיים של אחרים".

במה עוסק הסרט "חיים של אחרים"? לכאורה – בעריצות. בשטאזי. בטרור הקומוניסטי. בברלין המזרחית והמערבית. במציצנות, בבדידות, בקנאה. באזלת היד של אדם הניצב מול כוחות רשע מתוחכמים. בחיים הנתונים למבטו של "האח הגדול" הבולש, החוקר. (יש הטוענים כי השנה שבה מתרחשת עלילת הסרט, 1984 לא נבחרה באקראי: היא מתכתבת עם ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, שהרי בשניהם, בסרט ובספר, נוכח השלטון השרירותי העוקב בכוחו המוחלט אחרי הנתינים).

ואני טוענת שזהו סרט על אמנות, על עוצמתה המרוממת, ועל יכולתה לשקם את הנפש.

העלילה של "חיים של אחרים" עוקבת אחרי סוכן שאטזי, גרד ויזלר, ששר התרבות מטיל עליו לבלוש אחרי בני זוג, מחזאי ובמאי בשם גיאורג דריימן ואשתו השחקנית. ויזלר, איש ביצוע אפרורי, מדריך בקורס חוקרים, הוא מומחה לזיהוי חולשות, שקרים והסתרות, מזדהה עם תפקידו, נאמן לארגון.

ויזלר מתמקם מעל דירתם של בני הזוג, מתקין ציוד האזנה, ומצותת למתרחש אצלם. עד מהרה הוא מגלה שני דברים: הראשון: ששר התרבות מבקש להפליל את הבעל רק משום שהוא עצמו חושק באישה. השני: שהמשימה תהיה פשוטה. הבעל אכן אשם בפעילות חתרנית: הוא הבריח נתונים על התאבדויות בגרמניה המזרחית, ואלה התפרסמו בכתב העת "דר שפיגל". מכאן אמורה הדרך להיות קצרה ופשוטה. אנשים נשלחו לסיביר על הרבה פחות מכך. אבל ההפללה לא מתרחשת. משהו בלתי צפוי קורה ומונע אותה: ויזלר, הסוכן המסור, מתחיל להעביר לממונים עליו דיווחים כוזבים. ממקום המארב שלו שוב אינו הטורף, הוא נהפך למי שמגן על בני הזוג שאחריהם הוא עוקב. וברגע המכריע הוא מתערב עד כדי כך שהוא מסלק ממקום המחבוא את מכונת הכתיבה ששימשה את הבמאי, כדי להגן עליו מפני אנשי השטאזי שפורצים לדירה.

השינוי שמתחולל בוויזלר הוא לבו של הסרט. מה, אם כן, קרה לאיש הטכני, הציני, הנוקשה, שפניו קפואות ומבטו ריק? מה גרם לכך שבגד בעברו, בחינוך שלו, באידיאולוגיה שאתה הזדהה כל כך? מה קרה לו שהיה מוכן למעול בתפקידו ובשולחיו?

ויזלר נחשף לדברים שמקלפים את שכבות הקיפאון העוטפות את נפשו וממיסים אותן. ממקומו שמעל לתקרת ביתם הוא עד לקרבה הרגשית שבין בני הזוג. בהתחלה הוא מרוחק ומקצועי. אחרי כן – מקנא (הוא מזמין אליו אישה בתשלום ומנסה, לשווא, לחקות אתה את התשוקה והאינטימיות שהוא עד שמיעה לקיומן, ומרגיש כמובן עלוב ומושפל), ולבסוף הוא מתאהב: בזוגיות שהוא מתוודע אליה. באמת שיש בה. הוא מאזין לשיחותיהם, נחשף לעולם שיש בו חברות, נאמנות, שאיפה לחופש, יצירה.

אחד הרגעים המכוננים בשינוי שחל בו מתרחש כשהוא שומע את הבמאי מנגן בפסנתר יצירה בשם "סונטה לאדם טוב". יופייה של היצירה, משמעותה, השאלות שהיא מעוררת בו: מיהו אדם טוב, מה מעשיו, איך הוא נוצר, משנים אותו. מעתה יהיה מסור בחשאי למאמצים להציל את האנשים הטובים הללו, שקיומם נעשה נחוץ לחייו. הוא חייב להציל אותם, כדי שיוכלו להמשיך לאהוב וליצור. בבתי הסוהר של מזרח גרמניה יש "תנאים מיוחדים" לאמנים. אחד הממונים עליו מסביר לוויזלר את השיטות המשוכללות שנוקטים אותן כדי לסרס יצירתיות, בהתאם לטיפוס שכל אמן משתייך אליו. את דריימן, כך הוא אומר, אפילו לא יעמידו לדין. הוא מסווג כמי "שלא מסוגל להיות לבדו, כל הזמן מדבר, זקוק לחברים… הוא יהיה עציר מנהלי בבידוד מוחלט, בלי תאריך שחרור צפוי. בלי שום קשר עם בני אדם אחרים, אפילו לא עם השומרים. ואז כשנשחרר אותו פתאום, אחרי עשרה חודשים, הוא כבר לא יעשה שום בעיות…"

הדיכטומיה מתבהרת לא רק לצופה המזועזע, אלא גם לוויזלר: יצירה לעומת הרס. אהבה לעומת תככים ומיניות אלימה. ובעצם, בשיא הפשטות: יפה לעומת מכוער, טוב לעומת רע. הוא בוחר בלי היסוס, בלית בררה כמעט ומתוך סכנה גמורה לחייו, ביצירה, באהבה, ביפה ובטוב.

הסרט היה יכול לכאורה להסתיים בסופה של העלילה העיקרית: מה שקורה לוויזלר ולבני הזוג אחרי שסוכני השטאזי פורצים לדירה, אבל לא נעצר כאן. הוא ממשיך אל השנים שאחרי הנפילה של חומת ברלין. לדריימן נודע שצותתו לו בשנות השמונים. והוא מבין שמישהו הציל אותו. בארכיוני השטאזי הפתוחים עתה לקהל הוא מוצא את התיק שלו, מגלה מי היה הסוכן החשאי שהגן עליו בלי ידיעתו ומאתר אותו.

ויזלר הוא עתה דוור עלוב, קשה יום. דריימן מוצא אותו וצופה בו מרחוק. מדוע, רוצה הצופה לזעוק, אתה לא ניגש אליו, מברך אותו, מודה לו? מדוע אתה לא לוקח אותו לשיחה? האיש הציל את חייך! אבל לא, דריימן מניח לוויזלר ללכת לדרכו, בלי להתוודע אליו.

כי "חיים של אחרים" הוא סרט על אמנות ועל כוחה. ודריימן ידבר עם האיש שהציל את חייו ויאמר לו הכול, אבל לא במילים פשוטות ויומיומיות.

הוא כותב ספר שנקרא "סונטה לאדם טוב", ומקדיש אותו לשם הקוד שנשא ויזלר בימים שבהם היה סוכן חשאי.

את הסצנה האחרונה בסרט, המבט של ויזלר שעובר ברחוב, מבחין בספר בחלון ראווה של חנות, נכנס ורואה את ההקדשה החשאית המיועדת לו, שמבין כי אצילותו ואומץ לבו נודעו, שהיצירה נמשכת, בזכותו, הנה הספר מונח בידיו, לא אוכל לשכוח.