ארכיון תגיות: מנחם קייזר

מנחם קייזר: "ביזה: סיפור-חיים על רכוש משפחתי ואוצר נאצי": מה זכויותיהם של פליטים מדור שלישי?

Menachem Kaiser, Plunder: A Memoir of Family Property and Nazi Treasure

בשלב מסוים, לקראת סופו של הספר המרתק הזה, תוהה המחבר, מנחם קייזר, אם בחר בסוגה הנכונה. האם, הוא שואל את עצמו, מוטב היה לי אילו בחרתי בפיקשן? אילו כתבתי רומן, ולא את סיפור המעשה האותנטי על מה שעבר עלי ועל האנשים שחקרתי, על קורותיי וקורותיהם? בְּרומן, הוא אומר לעצמו, הייתי יכול להיכנס אל דמותו של הסבא שלי שלא הכרתי, ובעצם, הייתי ממציא סבא שהייתי רוצה להכיר, אותו ואת העבר שלו. "אלה מין כיסופים אל הכיסופים: אני רוצה להיות מסוגל להתאבל עליו," הוא כותב, ואז גם מגיע אל שורש העניין בספר שלו, שנקרא "ביזה" – במקור: Plunder: "הסיפורים שלנו אינם הרחבה של הסיפורים של הסבים שלנו, אינם ההמשך שלהם. אנחנו לא ממשיכים את הסיפורים שלהם; אנחנו פועלים על פיהם, מקדשים ובוזזים."

השימוש במילה ביזה בהקשר של מנחם קייזר והסבא שלא הכיר מרתק ובעיקר – מפתיע. שהרי הספר, כך כולנו מבינים מלכתחילה, הוא על ביזה אחרת לגמרי: ביזת יהודי פולין (ולא רק פולין, כמובן!) שנרצחו ורכושם הוחרם, הולאם, נלקח – נבזז! ועל קרובי המשפחה המעטים (יחסית למספר העצום של היהודים שנרצחו, גם אם מדובר בכמה אלפים) שמגיעים מדי שנה לפולין. עד כדי כך שבקרב הפולנים נוצר מעין מיתוס, אולי מוטב לומר – נוצרה אימה מפני אותם יהודים, שרוצים לחזור ולנשל את הפולנים מבתיהם: "כל אזכור של המילים 'רכוש', ו'מלחמה' ויהודי' מפעיל אזעקת אזהרה".  מעניין בהקשר זה להיזכר בשני ספרים: האחד, ספר עיון, המיליון השביעי, של תום שגב, שבו דן המחבר בשאלת הפיצויים לניצולי השואה ומראה כי בעצם הגרמנים יצאו "בזול", אם מביאים בחשבון את כל הרכוש הרב שבזזו, והאחר הוא ספרה המצויר (והנפלא!) של רותו מודן הנכס העוסק בדיוק בסוגיה הזאת: חשדנותם של פולנים כלפי יהודים (ישראלים, במקרה של הנכס) שמגיעים לפולין כדי להשיב לעצמם רכוש שהפולנים כבר התרגלו לבעלותם עליו, מנסים לגאול את הרכוש שאמור להיות שלהם, הם יורשיו החוקיים, אם רק יצליחו להוכיח זאת. "הצאצאים הללו נוסעים רחוק מאוד כדי לחקור, לחפור, להעיף מבט, לגעת בסיפור", וכך עשה גם מנחם קייזר, שהתחיל את המסע שלו כחמש שנים לפני שפרסם את הספר. נודע לו שבניין מסוים בעיר הפולנית סוסנוביץ שבשלזיה אמור למעשה להגיע לידי הוריו, דודתו ודודו. הוא פותח במסע ארוך ומפותל, בניסיון לקבל לידיו את הבניין.

תחילה עליו להוכיח שהיורשים, ההורים של אביו ושל דודיו, מתו. אלמלא מתו כבר היו אמורים להיות בני יותר ממאה. הדעת נותנת שגם אם לא מתו בשל גילם, נספו בשואה. אבל מסתבר שההוכחה אינה פשוטה כל כך. בית המשפט הפולני פוסק שמאחר שאין ראיות לכך שנפטרו, אי אפשר להכריז עליהם כעל מתים. רק כעבור זמן רב נודע לקייזר שיש בפולין שתי קטגוריות למוות: כאלה שאפשר "להצהיר על מותם", וכאלה ש"מוכרים כמתים". לפיכך, על פי החוק הפולני, גם מי שמתו יכולים לא להיחשב מתים.

נפתולי הביורוקרטיה הפולנית הם בסופו של דבר רק פן צדדי בסיפורו של קייזר, שכן במהלך חקירותיו ומאמציו הוא נתקל בסיפורים אחרים, מרתקים ומחרידים, ואפילו מגלה קרוב משפחה רחוק שעל קיומו לא ידע.

"תיירי-הזיכרון מנסים למצוא רוחות רפאים ולשוחח אתן", הוא כותב, ובעצם זה גם מה שהוא עושה, ואינו יכול שלא לתהות: האם סבו היה מרוצה בכלל מהקשר המחודש שיצר נכדו עם פולין? מהחיפוש אחרי הצדק, הרכוש, ההכרה בעוול?

"טמון כאן דיסוננס מהדהד: מצד אחד, הסבא שלך איבד את כל בני משפחתו. מצד שני, סיפורו אינו יוצא דופן. הוא כמעט קלישאה".

הוא מגלה את עולמם של ציידי אוצרות פולנים, שנוהגים לחפור באדמה ולחפש מקומות מסתור, מחילות ומנהרות, כדי למצוא שם את מה שהשאירו אחריהם הרוצחים והנרצחים, הגרמנים והיהודים. רובם מחפשים זהב שהוטמן שם לדעתם, אבל במהלך החיפושים הקדחתניים, שאצל רבים מהם נהפכו לתחביב ולעיסוק מעניין בשעות הפנאי, שנעשה בחברותא, מתוך טיפוח של חיי חברה, הווי, מפגשי "קומזיץ" לעת ערב, שתייה משותפת והרבה צחוקים, הם שוכחים דבר חשוב: "אי אפשר לנתק בין האוצרות שהותירו הנאצים לבין הברוטליות של הנאצים. העניין הוא – על מה שמים את הדגש. וכאן, בפולין החלופית [זאת של מחפשי האוצרות], הממוקמת לכאורה בשלזיה, הדגש הוא על רכבות מיתולוגיות, מחילות מסתוריות, חומרים סקסיים ומלהיבים. היהודים – אלה שחפרו את המחילות, אלה שמהם נגנב מרבית הזהב (בין אם היה שם באמת ובין אם לאו), היו אבסטרקטיים וחסרי חשיבות".

אלא אם יכלו לתרום במשהו לחיפושים אחרי האוצרות הקיימים או המדומיינים.

כי כשהוא מתקרב אל מחפשי האוצרות מתברר לו לפתע ולגמרי במקרה שאחת הדמויות הנערצות עליהם נושא את שם המשפחה שלו עצמו. האיש, אברהם קייזר, כך הוא מגלה לתדהמתו, הוא קרוב משפחה שלו. אברהם קייזר כתב ספר על מה שעבר עליו במחנות הריכוז השונים שבהם שהה, וסיפר בו בין היתר על המקומות שבהם הטמין פתקים שכתב בסתר במחנות הריכוז השונים שבהם עבר.

אברהם קייזר איבד את אשתו ואת בנו. הוא ביקש לספר על הזוועות, על האובדן, וכיצד ניצל. ספרו ראה אור בעברית ב-1952, אבל איש לא שם לב אליו בישראל. בפולין לעומת זאת אברהם קייזר מפורסם ונערץ, אבל לא בגלל מה שהיה חשוב לו לספר, אלא רק מכיוון שציידי האוצרות נעזרים בספר שלו בחיפושיהם.

איזו אירוניה מרה!

המעקב אחרי קורות חייו של קייזר מרתק. מחפשי האוצרות הפולנים מתעקשים לומר שמחבר הספר שלפנינו (למעשה – אחיינו מדרגה שלישית של אברהם קייזר), הוא נכדו של האיש הנערץ עליהם. מנחם מגלה כיצד אברהם ניצל (אלמנה גרמנייה הסכימה להסתיר אותו), ומנסה להבין מה קרה לו אחרי כן. כל גילוי של סוד מעורר מסתורין חדש, וכל שאלה שמוצאת תשובה רק מעוררת שאלה חדשה, מסקרנת ועצובה יותר מקודמתה.

שאלת ה"ביזה" אינה מרפה. לאורך כמה דפים דן המחבר עם עצמו ומתלבט: האם מוסרי לתבוע בעלות על הבניין שהיה שייך לסבו? מה עם הדיירים שגרים שם? נכון, הם לא אשמים, אבל מה אתו? מה עם היורש החוקי? הוא אשם? הרי אלמלא פרצה המלחמה, אלמלא סולק סבו מביתו ונרצח, אף אחד לא היה מעלה על דעתו להטיל ספק בזכויות של יורשיו, נכון?

לשלל הטיעונים שהוא עצמו מעלה, למשל: הרי היו אז כל כך הרבה פליטים שאיבדו את בתיהם, הוא משיב בדיאלוג פנימי מרתק – שאלות ותשובות, תהיות ומענים, דיאלוג שמעורר כמובן בקוראת הישראלית שאלות אחרות, מכאיבות לא פחות: מה על הפליטים של כאן? אלה שאיבדו את בתיהם? אלה שנסו, או הונסו, שברחו, או הוברחו, אלה שממשיכים לטפח געגועים מדור שלישי למקומות ולבתים שלא גרו בהם מעולם? מה עליהם? האם תשובותיו הנחרצות של מנחם קייזר מהדהדות את התשובות שאנחנו רוצים להשמיע לעצמנו? לא פשוט. לא פשוט בכלל. שהרי בסופו של דבר, כולנו פליטים, או צאצאי פליטים.

הספר מעניין ומעורר מחשבות. משפט אחד מתוכו ממשיך להדהד בתודעתי: It is remarkable how long an act of violence can echo, כלומר: "מדהים כמה זמן ממשיך להדהד מעשה אָלים".

מאחר שהספר ראה אור באנגלית במרס 2021, הוא טרם תורגם לעברית (לפיכך את הקטעים המצוטטים תרגמתי בעצמי). מעניין לראות אם מישהו בישראל  יחליט להוציא אותו לאור בעברית.

קראתי אותו, כדרכי, בקינדל. כמה לחיצות כפתור והוא זמין לקריאה. מומלץ!