“בגין לשלטון! בגין לשלטו!” שאגו הכול סביב נורי, והמלך עומד בשתיקתו, ראשו מורכן בענווה קהל מעריציו, ושקט עד אשר כמו לפי אות מוסכם דמם קהל מעריציו, ושקט מופתי השתרר. בגין הרכין את ראשו עוד, כמי שאינו ראוי לכבוד ולאהבה שהרעיפו עליו. נראה כממתין לשכינה שתשרה עליו.
“יהודים! אחים, בני עמי, אנשי ירושלים עיר קודשנו!” נישא קולו של בגין אל שמי הלילה, “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, וגם בדורנו מצחצחים אויבנו חרבות לקראת סיבוב שני.” שתק רגע, זקר אצבע ושאג: “שוק על ירך אנו נכה אותם, ‘בדם ואש נפלה יהודה, בדם ואש יהודה תקום!'”
בתוך ההמון הנלהב נורי הרגיש כמו בכיכר בבגדאד. עמד ממוסמר על גדר האבן וצפה בפנים המשולהבות, הסמוקות מדם ומאש. “בגין לשלטון! בגין לשלטון!” זעק גם הוא כמו המוסלמים שם. בגין הטה את ראשו, חייך חיוך נבוך וקד קידה. הרים ידין לצדדים, וכקוסם הסה בבת אחת את הקהל. רגע ארוך נהנה מהדממה ומרוח הערב.
“יהודים! אחים! בני עמי!” שאג ואגרופיו שוב התרוממו מעלה, גופו רעד, וקהלו הריע ממושכות. נורי נדהם מן ההערצה ועדיין לא הבין על מה התרועות, הן טרם נאמר דבר של ממש. הסתכל סביבו ואיבד את הריכוז, קלט רק כמה מילים פה ושם: ארצנו… נצח ישראל… ישראל סבא… ברוך השם… לוחמינו… גיבורי המחתרת… עולי הגרדום… ז’בוטינסקי… אם ירצה השם… בעזרת השם…
“עם אחד, לב אחד, ספרדים אשכנזים, אחים, לוחמים…” וקיבץ מן הבמה את כל הגלויות, ערבב ומיזג אותן בעזרת השם, וקהלו גמע בתשוקה את דבריו, העצרת הסתיימה בשירת התקווה, אך הקהל סירב להתפזר, רצה עוד ועוד והמשיך לשאוג: “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום!” וכל זוגות העיניים עוד חיפשו את מנהיגם, שנמוג אל מאחורי הבמה.”
בדרך למרתף חש את פעימות לבו, ופחד תקף אותו מהדם והאש ותמרות העשן. אולי הוא באמת גלותי, כמו שאומרים כאן על אותו: פוחד ממלחמה ומקורבנות?
“זה ביטוי זר לנו,” ניסה שמעון פרס, מועמד המערך לראשות הממשלה, להרחיק את עצמו מהדברים שנאמרו.
“זה היה ביטוי מיותר ואידיוטי,” חזר בו הבדרן דודו טופז מהדברים שאמר; אבל לנזק שנגרם לא הייתה תקנה.
במוצאי שבת, 27 ביוני 1981, שלושה ימים לפני שהשניים ניסו למחוק את הדברים, הגיעו לכיכר מלכי ישראל עשרות אלפי תומכים של המערך לעצרת המסכמת של הבחירות. מצבה של מפלגת השלטון, הליכוד, נראה בכי רע. בשל האינפלציה הדוהרת ניבאו הסקרים ניצחון מוחץ למערך, אם כי הפצצת הכור בעיראק, בתחילת אותו חודש, צמצמה מעט את הפער בין שתי המפלגות.
אחד הנואמים שעלו לבמה בעצרת של המערך היה הבדרן המצליח דודו טופז, שפנה אל הנוכחים ואמר, בין היתר: “תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ’חצ’חים שהורסים אספות בחירות… הצ’חצ’חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות”.
למחרת כינס הליכוד עצרת באותה כיכר. מנחם בגין, ראש הממשלה המכהן, נשא נאום שכוון כולו כלפי הדברים שאמר דודו טופז:
“אמש בכיכר הזאת עמד שחקן צעיר, מה שמו? דודו? דודו, טו-פז, דודו טו-פז. שימעו, דודו טופז, באוזני מאה אלף אנשי המערך, הוא אומר את הדברים הבאים: ‘הטשחטשחים, הם במצודת זאב, הם בקושי שין גימלים… כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות’.
אודה ואתוודה לפניכם, עד הבוקר לא שמעתי את המילה ‘טשחטשחים’ ולא ידעתי מה פירושה. במחתרת, בימי תנועת המרי, שאל אותי גלילי, אחרי התייעצות עם נתן ילין מור, זכרונו לברכה, מטעם הלח”י, כשתכננו יחד פעולות נגד השלטון הבריטי, ואמר לי: ‘איך אתם פתרתם את הבעיה של עדות המזרח באצ”ל?’ ואני מסתכל בו בתמיהה, ואומר לו, ‘ישראל, מה אתה שואל? איזו בעיה?’ והוא אומר: ‘נו, אינך יודע, לא שמעת? הבעיה של עדות המזרח.’
אז אני אומר לו: ‘איזו בעיה? אין לנו! כולנו אחים, כולנו יהודים, כולנו שווים, כולנו!… מפקד הגדול במחוזות – תימני! עוזי היה ספרדי. גידי, שעשה את הפעולה ההיסטורית של מלון המלך דויד היה ספרדי. הממונה על כל האסירים בלטרון היה תימני וכל הבחורים שלנו עמדו דום לפניו! איזו בעיה? אין לנו!’
כולנו יהודים! כולנו אחים! כולנו לוחמים!
אבל שימעו, כאשר אותו, מה שמו, דו-דו טו-פז, אמר את האיוולת, את דברי ההבל ורעות הרוח שלו, כל הקהל שעמד אמש פה הריע. עכשיו אני אספר לדודו טופז, למי הוא התכוון.
בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת, יש ביניהם עולי גרדום, אשר עד הרגע האחרון לחייהם שרו את שיר התקווה, והפליאו עולם ומלואו בגבורתם המופתית. והם הלכו לבתי סוהר, למחנות ריכוז, הם נלחמו ולא נשברו, הם זעקו בפני השופטים הבריטיים את המילים: אנחנו לא מכירים כלל בשלטונכם. עליכם להסתלק מכאן מארץ ישראל!
פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, איך קוראים לזה, אשכנאזי. משה ברזני היה ספרדי מעיראק. בלילה לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר בבוקר להוריד אותם מן התלייה, והרב היה איש זקן הוא אמר שיבוא להוריד אותם, ולא רצו לפגוע ברב, הם פתחו בליבותיהם רימון יד: לחמו! אשכנזים? עיראקים? יהודים! אחים! לוחמים!
היעמוד כל שחקן שכיר של המערך ויתעלל ויחלל את השם? בני עדות המזרח הם מטובי הלוחמים של צה”ל, הם יחד עם אריק שרון חצו את תעלת סואץ ועברו לצד השני. הוא פקד עליהם, מטובי הלוחמים בישראל!
ועתה נגיד בפני עם ועדה ובפני הקהל הפרוע של המערך המשמיע תרועות, איך אמר שם? טשחטשחים, טשחטשחים, כך הוא קורא להם, ‘הטשחטשחים הם רק ראויים להיות שין גימלים’, מה זה שין גימל? שוטר גדודי, נכון? זה כמו ג´ובניקים? ג´ובניקים לא נלחמים בכלל. כן! חילול השם! וכל הקהל הריע, והיכן הייתה הגברת שושנה ארבלי? העומדת במקום השני ברשימת המערך, והיכן היו האחרים? למה לא עזבו מתוך מחאה את האסיפה הזאת?
עדיין איש לא חילל את השם במידה כזו, עדיין איש לא פגע בכבודו של שבט שלם בישראל, כמו שהמערך פגע אמש במקום הזה.
מה שאני מבקש מכם הוא, מחר, מן הבוקר ועד הערב, ערכו מפעל שיחות טלפוניות. מה שצריך, שחשוב הוא לעשות, זה לטלפן לכל מכריכם בירושלים ובחיפה ובראשון לציון ובנס ציונה, וברחובות ובבאר שבע. רק תספרו להם מה שאמר פה דודו טופז, כל העם בישראל חייב לדעת את זאת, משפט אחד בסך הכול: הטשחטשחים כולם במצודת זאב. אשרינו שהם במצודת זאב”.
רבים סבורים כי בנאומו השתדל בגין ללבות את היצרים, ולהגביר את הטינות. אין ספק שהוא השתמש באמירה האומללה והמטופשת של בדרן, לא של איש ציבור, כדי להגביר את הקיטוב ואת הגזענות ההדדית ששררה בין אשכנזים לבין יוצאי עדות המזרח. זעקתו המהדהדת, הדרמטית, “כולנו יהודים! כולנו אחים! כולנו לוחמים!” שנאמרה בקול נוקב ורוטט מזעם-מתוכנן, נועדה להלהיט. הזלזול שלו בדובר שאליו הגיב, כאילו אינו מכיר את שמו ואפילו לא את המילה הבזויה “צ’חצ’חים”, שאותה הקפיד לבטא כאילו באמת לא שמע אותה מעולם, היה מן הסתם העמדת פנים יעילה.
“המערך איבד לפחות מנדט אחד, אולי שניים שלושה, בגלל האמירה הזאת,” העריכו פרשנים באותה עת את תוצאות דבריו של טופז, אבל לאמיתו של דבר, דודו טופז רק ביטא בדבריו את הקרע העמוק ואת המרירות שחשו רבים, משני צדי המתרס הפוליטי. בכנסים של המערך באותה מערכת בחירות היו גילויי אלימות רבים, שחלקם הגדול הופנה כלפי שמעון פרס. באחד הכנסים נזרקו על פרס עגבניות, והוא פנה אל הזורקים וכינה אותם “אספסוף”; בכנס אחר שנערך בבית שמש הניף נגדו צעיר את אצבעו ופרס צעק עליו שזאת “תנועה מזרחית מגונה”, וכינה את תומכי בגין “חבורת שיכורים”.
בבחירות שנערכו כעבור כמה ימים זכה הליכוד ברוב דחוק של מנדט אחד: 48 לעומת 47. דודו טופז פוטר מעבודתו בעקבות אותו נאום וכתב ספר בשם פליטת פה, שאותו עיבד למופע בידור. כמעט שלושים שנה אחרי כן התאבד בתא הכלא שבו נאסר, אחרי שהודה כי שכר אנשים שיתקפו בכירים בתעשיית הבידור הישראלית.
בתחילת חודש ינואר 1952 סערו הרוחות ישראל. הפולמוס בעניינה של גרמניה הגיע לשיאו. מאז שהסתיימה מלחמת העולם רווחה התפיסה שאסור ליהודים בכלל, ולישראלים בפרט, להימצא בקשרים כלשהם עם גרמניה. הדרישה הייתה להחרים לעד לא רק אותה, אלא גם את כל מה שמיוצר בה. הדברים הגיעו עד כדי כך שעורך עיתון “הארץ”, גרשום שוקן, הציע לחוקק חוק שיאסור על אזרחי ישראל לקיים מגע חברתי כלשהו עם גרמנים, ולשכת העיתונות הממשלתית הודיעה כי ישראלים שישתקעו בגרמניה לצמיתות לא יורשו לשוב.
עמדתו של דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל, הייתה שונה. הוא סבר שהאינטרס הישראלי מחייב פיוס עם “גרמניה האחרת”, כפי שכינה אותה. רבים התעניינו בנכסים הפרטיים והקהילתיים שנותרו בגרמניה ללא בעלים. למי יושב כל הרכוש הנגזל? מי יעריך את שוויו?
ישראל לא הייתה לכאורה צד, שהרי נוסדה רק שלוש שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה. בשלב מסוים עלה לרגע בדעתו של ראש הממשלה הרעיון המוזר להכריז מלחמה על גרמניה בדיעבד, כדי שאפשר יהיה לבסס תביעת פיצויים כנגדה… אבל לא היה בכך צורך: קאנצלר גרמניה, קונרד אדנאואר, הזדרז לשתף פעולה עם נציגי משרד החוץ שנשלחו בחשאי לנהל אתו שיחות. אדנאואר נתבע לגנות את פשעי הנאצים בהצהרת חרטה פומבית. לאחר שזה נעשה, חש בן גוריון שאפשר לפתוח במשא ומתן על פיצויים. לכך נדרשה הסכמת הכנסת. המצדדים טענו כי דחייה של כל גרמני באשר הוא אינה אלא גזענות לשמה, הדומה לזאת הנאצית. את המתנגדים הנהיג מנחם בגין, מי שהיה מנהיג אצ”ל עד שהארגון פורק, ומנהיג מפלגת חירות.
בגין נאם בכנסת וקרא להתנגד להסכם, שמא יחזיר לגרמניה את הכבוד ויאפשר לה לשוב ולהימנות עם “משפחת העמים”.
והרי אין באמת “גרמניה אחרת”, טען בגין: “אולי תגידו שממשלת אדנאואר היא ממשלה גרמנית חדשה, לא נאצית? עליכם לדעת מי הוא אדנאואר. אני שואל: באיזה מחנה-ריכוז ישב בשלוט היטלר בגרמניה, לאיזה בית-סוהר הושלך בגלל משטר הדמים של הנאצים? אני שואל: מי הם עוזריו של אדון אדנאואר? השיבו: כמחצית העובדים במשרד-החוץ של אדנאואר הם חברי המפלגה הנאצית […].
ואולי תגידו, שעם הממשלה הזאת, המוכנה לתת חלק מן הרכוש, אפשר לשאת-ולתת, כי לא עליה האחריות על הרצח? אזכיר לכם עובדות. בעד היטלר הצביעו שישה-עשר מיליון גרמנים בטרם הגיע לשלטון. היו שנים-עשר מיליון קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים בגרמניה. היכן הם נמוגו? בצבא הגרמני היו שנים-עשר מיליון חיילים, בגסטאפו מיליונים, ב-ס”א. וב-ס”ס מיליונים. מבחינה יהודית אין גרמני אחד שאינו נאצי, ואין גרמני אחד שאינו רוצח. ואליהם אתם הולכים לקבל כסף?”
לטענה שלפיה אין טעם להשאיר את הרכוש אצל מי שגזל אותו, השיב בגין ואמר כי בכל מקרה גרמניה מתכוונת להחזיר רק 5% ממנו, ולכן הסכם שייחתם רק ינציח את העוול.
“מי שמכם?” הוא קרא, “מי נתן לכם סמכות לכך? כלום אלה שאינם עוד נתנו לכם ייפוי-כוח כזה?”
טענתו האחרת הייתה שהסכם השילומים אינו מוסרי, כי אפילו “באיזה שבט פרא” לא יצפה אף אחד לראות את בנו של הנרצח הולך אל הרוצח ודורש ממנו את דמי הבית [שהרוצח הרס], “אבל אתם,” אמר, “בנים שכולים, יתומים מאבותיהם, הולכים אל הרוצח במישרין. לא לדרוש ‘כופר נפש’ כפי שאתם אומרים, אלא כביכול כדי לקבל את דמי הבית שנשרף ושבתוכו נשרפו אבותיכם. באיזה שבט פרא אתם רואים תועבה כזאת? למה תהפכו את עם ישראל, אשר למד תרבות ולימד תרבות מזה ארבעת אלפים שנה?”
בגין זעם גם על קביעתו של קאנצלר גרמניה, כאילו “העם הגרמני ברובו המכריע סלד מפני הפשעים האלה,” כי רובו המכריע לא השתתף בהם, וכי הוא מבטיח “לפתור את בעיית תיקון המעוות […] של הצד החומרי של הבעיה, כדי להקל על מציאת הדרך לטיהור הנפשי של סבל שאין לו גבול.”
“אתם,” האשים בגין, “קיבלתם כיסוד למשא-ומתן עם הגרמנים הצעה שלפיה העם הגרמני ברובו סלד מן הפשעים האלה, לא השתתף בהם. אתם קיבלתם כיסוד למשא-ומתן הודעה שלפיה הכסף הזה יינתן לכם לטיהור נפשי של סבל אין קץ.” בגין הביע זעם וסלידה מהאפשרות שכל אומות העולם יבוזו לישראל, המוכנה לקבל כסף כפיצוי על הסבל. “ישבתם לשולחן אחד עם רוצחי עמכם, הודיתם שהם מסוגלים לחתום על הסכם, שהם מסוגלים לקיים הסכם, שהם עם – עם במשפחת העמים”.
והרי, לתפיסתו של בגין, “הגויים לא רק שנאו אותנו, לא רק רצחו אותנו, לא רק שרפו אותנו, לא רק קינאו בנו, הם בעיקר בזו לנו. ובדור הזה שאנו קוראים לו האחרון לשעבוד וראשון לגאולה – בדור שבו זכינו לעמדת-כבוד, בו יצאנו מעבדות לחרות – אתם באים, בגלל כמה מיליוני דולרים טמאים, בגלל סחורות טמאות, לקפח את מעט הכבוד שרכשנו לנו”, והזהיר: “אתם מעמידים בסכנה את כבודנו ואת עצמאותנו.”
“גרמניה האחרת”, אמר עוד, אינה אלא “גרמניה המתחדשת”, המתחזקת והמתחמשת שוב. “מתוך עיוורון, מתוך פחד-אימים, מחזירים לעדר-הזאבים הטבטוני את השיניים והציפורניים שנעקרו ממנו. ואנחנו ניתן לזה יד? אנחנו נגיד שהם עם, שהם מסוגלים למשא-ומתן, שהם יקיימו הסכם שאמריקה או אנגליה יחתמו עליו?”
בגין קרא לבן גוריון להזעיק את יהדות אמריקה “להסברה בקרב העם האמריקני על הסכנה הצפויה לעם האמריקני עצמו מזיונו מחדש של עדר-הזאבים הזה”. הוא קרא ליהדות ארצות הברית “מתבוללים” שרק עושרם האישי מעניין אותם, במקום שימנעו את חימושה מחדש של גרמניה, והביע את ביטחונו כי בקרוב “הרוצח הנאצי הגרמני” יקום שוב על רגליו, והעולם יראה “איך הוא לוקח נשק. כיום הוא עודנו מדבר רכות עם האמריקנים והצרפתים; עוד מעט, כאשר יקבל כוח בידיו, ישמיע את קולו האמתי.”
ובכלל, אמר – אין בעצם שום צורך לנמק או להסביר: “הרי יש חשבון אחד – חשבון הדם היהודי”, האוסר על נציגי ממשלת ישראל “לשבת על-יד שולחן אחד עם הרוצחים הגרמנים”.
את נאומו בכנסת סיים בגין את דבריו בפנייה ישירה אל ראש הממשלה: “אני פונה אליך לא כיריב אל יריב – כיריבים תהום בינינו, אין גשר, לא יהיה גשר, תהום דמים היא. אני פונה אליך ברגע האחרון כיהודי ליהודי, כבן לעם יתום, כבן לעם שכול: הרף, אל תעשה את המעשה הזה! זוהי תועבת התועבות בישראל; לא הייתה כמותה מזמן היותנו לגוי. ואני מנסה לתת לך מוצא. כיריב לא הייתי נותן אותו, כיהודי אתננו: לך אל העם, ערוך משאל-עם. לא מפני שאני מציע לערוך הצבעה עממית בעניין זה; אינני חושב שאפשר בכלל להצביע על כך. ההצבעה כבר נעשתה – בטרבלינקה, באושבינצים, בפונארי, שם הצביעו יהודים בעינויי המוות: לא לבוא במגע, לא להיכנס במשא-ומתן עם הגרמנים. לכו אל העם”.
מחברי הכנסת הערביים ביקש לא להשתתף בהצבעה על החוק, כי אין להם זכות מוסרית להתערב ולהכריע בעניין, ולחברי המפלגות הדתיות אמר כי אסור להם “לקבל כסף מעמלק”.
מהכנסת יצא בגין אל מרפסת שהשקיפה אל כיכר ציון. אלפים התקבצו שם. רבים הגיעו בהסעות מאורגנות. היו מי שנשאו על חזם טלאי צהוב. ההמון שמע את בגין מאיים להכריז מלחמה, “לחיים או למוות”. “כל גרמני הוא נאצי”, הוא זעק. לאחר ששב אל הכנסת החל ההמון המוסת להשתולל. הפכו מכוניות. ניפצו חלונות ראווה. שוטרים ומפגינים נפצעו. הצבא הוזעק כדי למנוע מהם להיכנס לבניין הכנסת.
הסכם השילומים עם גרמניה נחתם בספטמבר של אותה שנה, 1952. ממשלת גרמניה העבירה לישראל במשך כמה שנים סכום של 3 מיליארד מארק, והתחייבה להעביר רנטות לניצולי שואה.
הפער הכלכלי בין ניצולים לבין פליטים אחרים, בעיקר אלה מארצות ערב, שהגיעו גם הם מחוסרי כול, גדל, והגביר את המתח החברתי. יש לציין עם זאת שכספי השילומים הועילו מאוד לכלכלה הישראלית.
