תגית: מיכל בן-נפתלי

פול בוגדנור, "פשעו של קסטנר": גילויים חדשים על פרשה שאינה מתיישנת

אמש זכה הרומן המורה  מאת מיכל בן-נפתלי, בפרס ספיר (ברכות!). ברומן נותנת הסופרת תוקף לעמדה המצדדת בישראל קסטנר ומגינה עליו מפני מי שלא הבינו, לכאורה, את גדולתו. מחקר חדש, שמתבסס על ראיות שלא היו ידועות בעבר, ראה אור לפני כשלושה חודשים, והוא מוכיח ומפרט ביסודיות מרשימה את מעשיו הנפשעים של קסטנר.

"את סוגית קסטנר יש להשאיר לדורות הבאים," כתב דוד בן גוריון ב-1955. פול בוגדנור, מחבר הספר Kasztner's Crimeפשעו של קסטנר – חותם את ספרו בציטוט הזה ומשיב עליו במילים: "הדור הזה הגיע עתה." זכייתו של הרומן המורה מחדדת עוד יותר את הצורך להציג את העובדות המחרידות העולות מ-Kasztner's Crime.

בוגדנור הוא חוקר בריטי מאוקספורד, שקיבל על עצמו משימה מורכבת, מרתקת, ומזעזעת: לנתח את כל המהלכים של מה שמכונה כיום "פרשת קסטנר" ולהוכיח, בדקדקנות ובפרטנות, כי רז'ו (ישראל) קסטנר אכן "מכר את נשמתו לשטן", כפי שנקבע בפסק הדין הראשון של השופט בנימין הלוי, בכך ששיתף פעולה עם הנאצים באופן ישיר ופעיל.

ההאשמות העולות בספר שראה אור באנגליה לפני כמה חודשים רבות ומחרידות. פול בוגדנור מוכיח כי קסטנר הקל על הגרמנים ברצח השיטתי של כ-564,500 איש, בכך שהפיץ שמועות שווא, שנועדו להרגיע את היהודים ולהשיג את שיתוף הפעולה שלהם בתהליך רציחתם. אמנם, מסייג בוגדנור את האשמה, קסטנר לא שאף לרצח יהודים ולא רצה בו, אבל בפועל עזר לו לא רק במחדליו, אלא גם במעשיו.

חלק משיתוף הפעולה היה – מניעה בפועל של בריחתם של יהודים. קסטנר חיבל בפעולות ההצלה החשאיות של גופים ציוניים שניסו לפעול בהונגריה בחודשים שבהם התרחשה ההשמדה המסיבית. הוא העמיד פנים, כך מוכיח בוגדנור, שהוא מאמין במשא ומתן המוכר בשם "דם תמורת כסף" ואחרי כן "דם תמורת סחורה" שהציעו הגרמנים, ולפיו יהיו מוכנים לכאורה לשחרר יהודים מהגורל הצפוי להם, אם בנות הברית ייעתרו ל"עסקה" וישלמו כופר כדי לאפשר ליהודים לצאת לפלסטינה.

הרב מיכאל וייסמנדל, מוועדת ההצלה הסלובקית, ניסח בדיקה פשוטה שנועדה לבחון אם הנאצים מתכוונים באמת לסחור בחיים תמורת כסף: אם במהלך המשא ומתן לא ימשיכו בגטואיזציה, סימן שהם כנים. לא רק שהגטואיזציה נמשכה, אלא שגם המשלוחים לאושוויץ, כ-12,000 איש ביום, לא פסקו אף לרגע. בוגדנור מוכיח, באמצעות מסמכים שלא כולם היו ידועים לפני עשרות שנים, כי קסטנר לא האמין לרגע בהצלחתו של המשא ומתן, שמטרתו האמיתית של אותו משא ומתן הייתה "להרוויח" זמן לטובת הגרמנים כדי לאפשר להם להמשיך לרצוח, בלי שיאלצו להתמודד עם אי סדרים או התנגדות. לקסטנר היה ברור, מראה בוגדנור, שהמשא ומתן ייכשל, לא רק משום שבנות הברית יסרבו לפדות יהודים תמורת כסף או סחורות שיועילו למאמץ המלחמתי של הגרמנים, אלא גם משום שהגרמנים לא התכוונו לו באמת. הלא הם מלכתחילה סירבו להבטיח כי היהודים שישוחררו תמורת הכסף או הסחורות יצאו מהונגריה אל החופש. השחרור-כביכול, כך דרשו הגרמנים, יתבצע רק מגרמניה, או מפולין. כדבריו של בוגדנור: "אם המשא ומתן ייכשל, היהודים יגורשו, ואם המשא ומתן יצליח, ירכזו את היהודים ויגרשו אותם".

מטרתם של הגרמנים הייתה אם כן אחת: להמשיך בגירוש וברצח ההמוני. החשאיות שקסטנר דרש בעניין המשא ומתן – הדרישה לסודיות הגיעה עד לממסד הציוני בארץ ישראל שהקפיד עליה − עזרה אם כן לגרמנים, ופגעה ביהודים. אלה לא הבינו מה מצפה להם ולא ניסו להימלט. קסטנר, לעומת כל ההמונים, ידע היטב כי המשלוחים נמשכים במלוא הקצב, וגם ידע בדיוק מה קורה למי שמגיעים לאושוויץ. לידיו הגיע הדיווח של שני הניצולים שהצליחו לברוח ממחנה הריכוז, אבל את המידע הזה הסתיר מבני עמו! יתר על כן – הוא שלח מסרים שקריים, לפיהם הרעיון שיש "לקנות זמן" פועל היטב, כי הגרמנים "הקפיאו" כביכול את מעשי הרצח, זאת בשעה שכבר היו בידיו ראיות שההפך מתרחש, ושהרציחות ההמוניות נמשכות.

חמור עוד יותר: בוגדנור מוכיח שקסטנר לא רק הסתיר מידע, אלא ממש הפיץ שקרים שנועדו להשקיט את יהודי הונגריה ולשתק אותם. שוב, מתוך מסמכים כתובים, הוא מראה שאף על פי שקסטנר ידע בשלב מוקדם מאוד מה קורה, כשהגיעו גלויות המרגיעות שיהודים אולצו לכתוב, הוא דאג להפיץ אותן בין הקורבנות העתידיים כדי לשכנע אותם שפניהם מועדות למערב הונגריה, שם ישכנו ביחד עם בני המשפחות שלהם ויידרשו רק לעבוד. אכן, מקורות רבים (למשל – ספרו של אלי ויזל, שבוגדנור מצטט ממנו) מעידים כי ליהודים לא היה מושג מהו אושוויץ, ומה צפוי להם. כידוע, לתהליך הרציחה של היהודים קדמו שלושה שלבים: הגרמנים בודדו אותם, ריכזו אותם, ואז שילחו אותם אל מותם. שלב הגטו בהונגריה, כלומר, ריכוז היהודים במקום אחד, היה קצר מאוד. שומרים מעטים חצצו בין הגטו לעיר שבה שכן, ולא הוקמו בו חומות. אלי ויזל מתאר כיצד עוזרת הבית שלהם הגיעה לתוך הגטו והתחננה בפניהם שיבואו אתה, היא הכינה להם מקום מחסה. מאחר שלא היה להם מושג מה עתיד להתרחש, מאחר שהאמינו שהם נוסעים לעבוד במקום בדוי בשם קנירמזו, הם סירבו.

מאות ואולי אלפי אנשים יכלו להינצל מערי השדה הסמוכות לרומניה. אכן, כ-1,200 איש שלא האמינו לתעמולת השווא שהפיץ קסטנר נסו על נפשם וניצלו. אדמונד וסלמאייר, נציגו של היטלר טלגרף לברלין ביוני 1944 וכתב בדאגה כי "יהודים הונגרים שנמלטו לרומניה מקבלים יחס של פליטים פוליטיים… הממשלה הרומנית מתכוונת לאפשר להם להגר לפלסטינה."

אבל ביום שהחלה הגטואיזציה של עיר הולדתו של קסטנר, קלוז' (קולוז'וור, בהונגרית), קסטנר נשלח לשם על ידי הגרמנים (הוא נסע במכוניתו הפרטית, לא נאלץ לענוד את הטלאי הצהוב, והותר לו גם לדבר בטלפון –זכויות יתר יוצאות דופן באותה תקופה!). בהגיעו לקלוז' הפיץ קסטנר שמועת שווא, על פי דרישתם של הגרמנים, לפיה השמירה על הגבול (מרחק של ארבעה קילומטר בלבד מקלוז', ושבעה מגטו סמוך, בנאג'ווארד) תוגברה כביכול ודרך ההימלטות נחסמה. מה שלא היה נכון בעליל. קסטנר "התנגד עקרונית" לבריחה דרך הגבול עם רומניה, והורה לצעירים הציונים להפסיק את כל המבצעים ה"לא חוקיים" שלהם, כי אלה "פוגעים במשא ומתן עם האס-אס"(!). אכן, בעקבות ביקורו, המאמצים המחתרתיים הללו הופסקו! בניגוד לדעתו של ההיסטוריון יהודה באואר, פול בוגדנור מראה כי היו לקסטנר היכולת והאפשרות להתריע ולהזהיר את בני עמו.

במשפט הדיבה של קסטנר העידו ניצולים וסיפרו איך קסטנר ושלוחיו שכנעו אותם לעלות על הרכבות (שהובילו אותם לאושוויץ!). לעומת זאת, כשקסטנר עצמו העיד, הוא לא היסס להאשים בדבריו את חותנו, ראש הקהילה היהודית בקלוז', כאילו הוא זה שלא עשה די הצורך כדי לעודד בריחה של יהודים!

אחת הפרשות המזעזעות שבוגדנור מתאר בפרטים היא זאת של שלושת הצנחנים שהגיעו מארץ ישראל להונגריה, עם משדר בידיהם, כדי לעזור ליהודי הונגריה. חנה סנש נתפשה מיד, וכפי שהעידה אמה, קסטנר לא נקף אצבע כדי לעזור לה, ושיקר בדיעבד כאילו מצא עורך דין שייצג אותה. מה שעולל לשני הצנחנים האחרים, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, מעורר פלצות: בתואנות שווא שכנע את פלגי להסגיר את עצמו לגסטפו ולספר שהגיע מטעם בנות הברית כדי להמשיך את המשא ומתן של "דם תמורת סחורה". פלגי ניאות להסגיר את עצמו בעיקר כדי שגולדשטיין יוכל להימלט, כי זה ידע את הקודים של המשדר ששימשו את בנות הברית, והיה ברור שבעינויים ימסור אותם לגרמנים. אבל לא רק שקסטנר לא עזר לגולדשטיין לברוח, הוא שיכן אותו במקום שהיה נתון לשליטת הגסטפו. פלגי הצליח בסופו של דבר להימלט, אחרי שעבר עינויים קשים. גולדשטיין, נספה במחנה ריכוז.

בעניין "רכבת קסטנר", אותם 1684 יהודים שניצלו, אחרי שהות ארוכה בברגן בלזן: בוגדנור מראה כי בחודשים שבהם החזיק אייכמן באנשים שהיו עליה (ביניהם אשתו, אמו ואחיו של קסטנר) הם שימשו כבני ערובה, כדי לכפות על קסטנר להמשיך ולשתף פעולה.

את הטענה כאילו בזכותו של קסטנר ניצלו 15,000 יהודים שנשלחו לעבודות כפייה מפריך פול בוגדנור מכל וכול בעזרת מסמכים מאותה תקופה, ומראה כי ההחלטה לשלוח את היהודים הללו לאוסטריה לא הייתה קשורה לשום דבר שקסטנר אמר או עשה.

גם את יהדות בודפשט לא הציל קסטנר, כפי שהתיימר, וההחלטה להימנע מהגירוש והרצח נבעה משיקולים שלא היו קשורים בו בשום צורה.

אחת הסוגיות שעוררו זעם רב כלפי קסטנר אפילו בקרב חלק מתומכיו, הייתה העובדה שהעיד במשפטי נירנברג והביא לזיכויים של שני פושעי מלחמה, קורט בכר והרמן קרומיי, (כמו כן העיד לטובת שני פושעי מלחמה גרמנים נוספים).

בוגדנור מעלה את ההשערה שלא הנחה אותו הצורך להיות "איש של כבוד", כפי שטען טומי לפיד, ידידו של קסטנר, אלא רצונו להצטייר כמושיע: אם תתקבל עדותו כי הנאצים שהעיד למענם לא היו רוצחים נתעבים, אלא שהם הצילו יהודים, אפשר יהיה לטהר גם אותו מהחשד ששיתף פעולה עם רוצחים.

בתום המלחמה שהה קסטנר כשנתיים בשווייץ. הוא חשש לעלות לישראל וגם לא ביקר בעיר הולדתו. ניצולים העידו שהזעם כלפיו היה עצום, ושאילו הגיע לקלוז' היה מסתכן בחייו.

אכן, קרבתו לפושעים הנאצים מעוררת תמיהות רבות. קרוב לסיום המלחמה סיפק לו קורט בכר, שהיה קולונל באס-אס, הגנה, יצא אתו לסיור במחנות ריכוז (!) ושיכן אותו בווינה  ב"גרנד הוטל", בית מלון יוקרתי שבו התאכסנו קציני אס-אס רבים, כאורח של הגסטפו, בעל דרכון גרמני. בכר, שכבר הבין כי תבוסתה של גרמניה בלתי נמנעת "סידר" לעצמו בעזרת קסטנר אליבי, שאכן הועיל לו. במשפטי נירנברג הוא זוכה, האריך ימים ושגשג כלכלית כאיש עסקים מצליח.

מירב מיכאלי, נכדתו של קסטנר, התגאתה בסבה בנאום הבכורה שלה בכנסת: "אם יש משהו שלמדתי מהסיפור של סבא שלי זה לא להיות קורבן. הוא, שאפילו במקום שנכתב עבורו התפקיד האולטימטיבי של הקורבן: יהודי מול משמיד היהודים הראשי, הצליח לא להיות קורבן, אלא לקחת את הגורל שלו ושל הקהילה שלו בידיים…"

לא קשה לשער שמיכאלי אינה בקיאה בכל הפרטים שמעלה פול בוגדנור, וספק אם היא תהיה מסוגלת לקרוא את הספר ולהתמודד עם ההוכחות הנחרצות לכך שהסבא שלה היה רחוק מלהיות גיבור שראוי להערצה. אותה אישית אפשר אולי להבין. מי רוצה לוותר על מורשת אבות, ובמיוחד של סבא שציירו בפניה כאיש רב פעלים שלא זכה, כביכול, בתהילה שמשפחתו דורשת למענו, סבא שנרצח בפתח ביתו ולא קרא את פסק הדין בערעור שהוגש לבית המשפט העליון.

פול בוגדנור מפריך את מירב הטיעונים שנכתבו בפסק הדין השני, ומראה מדוע וכיצד השופטים טעו בפרשנויותיהם, שנטו כל העת להקל על קסטנר ו"להבין" אותו (אולי מכיוון שבין שני פסקי הדין נרצח). כפי שכבר צוין, חלק גדול מהראיות המוכרות כיום לא היו ידועות אז לשופטים!

בניגוד לנכדה ולבני המשפחה האחרים, חובתו של הציבור הישראלי לדעת את האמת במלואה, גם אם היא מרה, על פרשה שכבר שנים כה רבות ממשיכה להכות גלים (הנה קישור לכתבה של יובל אלבשן: "הפשע של קסטנר לא מפסיק לדמם"). יש לקוות שהספר החשוב הזה יתורגם לעברית, ובהקדם.
Kasztner's Crime כספר אלקטרוני, בקינדל

 

מיכל בן-נפתלי, "המורה": מדוע חרף מה שכתבה, "הפצע של פרשת קסטנר ממשיך לדמם".

"היא בהחלט חשבה שאפשר היה לצפות שמישהו מהם יאמר, האיש הזה עשה להצלתי, האיש הזה מנע ממני להתלכלך, האיש הזה לקח את כל הלכלוך על עצמו והסתבך ללא נשוא עם אנשים שתיעב.."

כך כותבת מיכל בן-נפתלי ברומן החדש, המורה. האיש שעליו היא מדברת הוא ישראל (רודולף) קסטנר. "היא" זאת אלזה וייס, אישה, אמיתית או בדויה, שהסופרת מנסה לחדור לתודעתה, להבין אותה, את עברה, מחשבותיה, מצוקותיה, לפענח את סודותיה, ואולי בעצם להיזהר מפניהם ומפני החדירה הלא רצויה אל נפשה.

אלזה וייס הייתה המורה של המספרת (בת דמותה של הסופרת? לפחות מרכיב ביוגרפי ידוע אחד משותף לשתיהן: הן חיו כמה שנים בצרפת, ולימדו שם); מורה קשוחה, חמורת סבר, מסורה, מסודרת, מישהי שלא השתדלה להתחבב, ובכל זאת, אף על פי שמילאה את לב תלמידיה ביראה, הם העריכו אותה מאוד, ואפילו, אפשר לחשוד, אהבו.

כשנודע לי שראה אור ספר על מורה, ועוד מורה לאנגלית בבית ספר תיכון, כפי שהייתי יותר משלושים שנה, התעוררה מיד סקרנותי והזדרזתי לקנות אותו. לא היה לי מושג מה צפוי לי, ואיזו סערת נפש הוא יעורר בי.

הרומן מתחיל בהתאבדותה של אלזה וייס, שבערוב ימיה כינו אותה תלמידיה ועמיתיה רק "וייס". משם מפליגה המספרת אל העבר, הילדות, ההתבגרות, מכלול החיים והקשרים האנושיים שהיו ולא היו שהיא בוראת למורתה, כמו כדי להבין מניין באה, מה הניע אותה, מדוע סיימה את חייה בבדידות מוחלטת, מה בעצם הביא לכך שהתאבדה. אין לה כמעט, למספרת, תשובות "חיצוניות". כדי לחדור אל נפשה של אלזה עליה להסתמך על הרהורי לבה, אפילו על חלומות שהיא עצמה חלמה. אמנם היא משתדלת למצוא גם ראיות אובייקטיביות –  כך למשל היא מספרת שאיתרה את שמה של וייס ברשימות הניצולים על רכבת קסטנר –  אבל מעבר לכך לא הצליחה למצוא אף אחד שיעיד על קיומה ויספר מי הייתה לפני שהגיעה להיות המורה בבית הספר התיכון שבו "אנחנו" למדנו: רוב הזמן נוקטת המספרת בגוף ראשון רבים: קבוצת התלמידים כגוש בעל זהות אחת, לעומת המורה שניצבה מולם, מרוחקת ומאתגרת.

מאחר שאלזה וייס, ילידת קולוז'וור, עירו הולדתו של קסטנר, הייתה אחת הניצולות ברכבת שהצליח קסטנר להוציא מבודפשט לברגן בלזן ומשם לשוויצריה, אל החופש, משוכנעת המספרת (ועמה, בלי ספק, גם הסופרת) כי את רוחה של אלזה שבר אותו משפט דיבה ידוע: קסטנר נגד גרינוולד. האחרון טען כי קסטנר נסע בחשאי להעיד במשפטי נירנברג לטובת פושע המלחמה הנאצי, קורט בכר, (שאכן ניצל בשל עדותו של קסטנר, חי עד גיל שמונים ושש ואפילו התעשר מאוד) כדי להציל את עצמו, כדי שבכר לא יחשוף בפני בית המשפט הבינלאומי את קשריהם המפוקפקים ואת, כך כתב גרינוולד, "מעשי השוד המשותפים" שלהם, ושקסטנר העלה על רכבת ההצלה המפורסמת רק את חבריו, והפקיר אחרים.

במהלך המשפט, כך מתארת המספרת, מתקוממת אלזה וייס בכל מאודה נגד מה שהיא מקבלת כהאשמה שמטילים בה עצמה: איך זה שהיא ניצלה, בעוד שבני משפחתה נשארו בגטו ונרצחו. איך זה שתוקפים את קסטנר, ובאותה הזדמנות, לכאורה, גם את הניצולים. למי יש זכות לשפוט, למתוח ביקורת על החלטות שהחליטו שם ואז. למי יש זכות לגנות את מי שהציל ואת מי שניצל. ובכך היא,  ועמה הסופרת ששמה את המחשבות בתודעתה, צודקת לגמרי. אין שום ספק שאין לאיש זכות להטיל אפילו צל של דופי במי שעלו על הרכבת והצילו את חייהם; שאי אפשר בכלל לדבר על איזושהי אשמה של מי שנאלצו להיפרד מבני משפחתם ולנסוע אל החופש!

כשמסיימים את קריאת הרומן אפשר להבין כי תיאור הפרידה שבין אלזה וייס להוריה, תיעוד הפצרותיהם שתעלה על הרכבת, אמירתם כי זה מה שהם רוצים יותר מכול, לדעת שבתם ניצלה, הוא מעין הסבר, התנצלות וכתב הגנה שהסופרת מגישה לנו כדי שנבין מדוע הניצולים השאירו את יקיריהם מאחור ועלו על הרכבת, וכי מכך מסתבר כי מי שדן את קסטנר לכף חובה בעצם כמו מאשים את הניצולים, וזה בלי ספק מעשה מחפיר ובלתי נסבל.

הבעיה היא שכתב ההגנה הזה שמיכל בן-נפתלי מעניקה לקסטנר שגוי במהותו! ההאשמה החמורה כנגד קסטנר אינה העובדה שהציל אנשים מסוימים. אפילו לא שבחר את הניצולים (כנראה שלא עשה זאת –  היו על הרכבת רבים שלא הכיר, וגם אילו עשה זאת, אפשר היה להבין אותו! מי לא היה מקדים להציל את יקיריו, ורק אז דואג לאחרים?). ההאשמה כלפי קסטנר חמורה הרבה יותר גם מכל אלה שהעלה נגדו  גרינוולד!

ההאשמה הגדולה והאמיתית היא שקסטנר שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה הנאצי, כדי שהשקט יישמר, כדי שיהודים יעלו על הרכבות בלי שיהיה להם מושג לאן פניהם מועדות –  אדרבה, קסטנר ואנשיו הפיצו את השמועה כאילו הם נוסעים לעבוד בקנירמזו, כפר שאת שמו המציאו לצורך העניין.

לטיעון הזה מבליעה הסופרת תשובה סמויה: שלא הייתה ליהודים אפשרות לנוס על נפשם, אילו ידעו מה צפוי להם. אבל מי שגרו (כמו אנשים שהכרתי היטב)   במרחק של כמה קילומטרים מהגבול הרומני יכלו בהחלט להימלט, ורוב הסיכויים שהיו ניצלים!

גם כשהקורבנות הגיעו לאושוויץ, לא היה להם מושג לאן נקלעו ומה צפוי להם. וכאן הסופרת טועה כשהיא משחזרת את מהלך הנסיעה ברכבת מבודפשט לברגן בלזן ומספרת כיצד כשברגע מסוים נדמה היה לנוסעים שהגיעו לאושוויץ, הם נבהלו. מעדויות ששמעתי מפי יהודים ילידי הונגריה שהגיעו לאושוויץ, או ממה שקראתי (למשל בספר לילה של אלי ויזל), לא היה לאנשים ההם צל של מושג, ממש עד לרגע האחרון. גם אילו ראו את השם "אושוויץ", לא היו נבהלים!

לפני שלוש שנים ראה אור ספרי מעקב  (בהוצאת כנרת זמורה-ביתן). הוא עוסק בעקיפין בפרשת קסטנר, ובמשמעויותיה. הנה מה שאומר אחד האנשים ברומן:

"'אני,' אבא אמר, 'מדבר על אלה שהרגיעו אותנו שם. ששכנעו אותנו לשבת בשקט, כדי שלא נברח. כדי שלגרמנים יהיה נוח ואז יתנו להם את הפרס שהבטיחו להם, להציל את עצמם ואת מי שהם בוחרים. הם ידעו מה שהם עושים, קסטנר והחברים שלו. הם סידרו לעצמם ולגרמנים שקט. במקום להגיד לנו לפחות ברמז שכדאי לנו לברוח, שאנחנו חייבים לברוח! אמרו לנו לחכות. לעשות מה שאומרים לנו, להיות ילדים טובים. מה שיקרה לכולם יקרה גם לכם, אמרו לנו.

עד כדי כך הצליחו להרגיע אותנו, שהיה אחד רוזנר דוד – הוא העיד במשפט של קסטנר, אבל אני מכיר את הסיפור שלו עוד מקודם – שהיה יכול להינצל, לא לעלות על הרכבת. איזה שוטר הונגרי על הרציף אמר לו – אתה לא צריך לעלות לקרון, אתה שייך לפלוגות העבודה, אבל רוזנר אמר לו שלא, מה פתאום, אני עולה עם כולם, אנחנו נוסעים לקנירמזו לעבוד!

"אני זוכר טוב מאוד אחד שהיה שם, כוהני קראו לו, הוא עמד על איזה שולחן, לפני ששלחו אותנו לאושוויץ, וביקש שכולם יהיו ממושמעים, יעלו על הרכבות בצורה מסודרת, כי המועצה היהודית מבטיחה לתושבים שיעברו לקנירמזו.

"בשם המועצה הוא אמר לנו את זה! בזמן שהם ידעו בדיוק מה זה אושוויץ, ידעו לאן לוקחים אותנו, סידרו לגרמנים שקט כדי להציל את עצמם!"

את שתי הדמויות הללו, של כוהני ושל רוזנר דוד, נטלתי ישירות מתוך הפרוטוקולים של משפט הדיבה של קסטנר נגד גרינוולד. כך בדיוק סיפרו העדים. קסטנר עצמו נשאל במשפט אם היה לו קשר טלפוני עם ערי השדה. אם הייתה לו אפשרות להתריע, להודיע ליהודים מה צפוי להם. "כן," הוא אמר, במו פיו. "ומדוע לא הודעת להם?" הוא נשאל, והשיב, "כי לא היה לי זמן." לא היה לו זמן!

בדברי התודה של מיכל בן-נפתלי בסוף הספר מופיעים בין היתר שמותיהם של עפרה ויצחק קציר. מדובר באחיינו של קסטנר (שמשום מה עברת את שמו) ובאשתו. כשיצא ספרי לאור "זכיתי" למבול של מכתבים ושיחות טלפון מאת הגברת עפרה קציר, שניסתה לשכנע אותי בצדקתו של קסטנר. לצערי, הפרוטוקולים מהמשפט צעקו את דברם בבירור רב.

אחד החשדות שהועלו נגדי היו שאני כנראה "ימנית" ושזהו שורש העמדה שלי כנגד קסטנר. גם ברומן המורה ברור לאלזה וייס שרק "רוויזיוניסטים" מסוגלים לטעון כנגד קסטנר (את הטענות האמיתיות, הכבדות באמת, היא אינה מעלה כלל!). ובכן, עלי לומר כאן בריש גלי: לא מיניה ולא מקצתיה. לא רק שאיני "ימנית" או "רוויזיוניסטית", אלא שההפך הגמור הוא הנכון. גם פרופסור יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ופעיל חברתי מסור, אינו יכול להיחשד בימניות. פרופסור אלבשן הואיל לכתוב על ספרי בעיתון הארץ. כותרת המאמר הייתה: "הפצע של פרשת קסטנר לא מפסיק לדמם". אכן.


 

לקריאה נוספת: 

מה לפרשת קסטנר ולמעקב

על השכחה והיפוך היוצרות בדיון בקסטנר וסנש

על הספר פשעו של קסטנר, מאת פול בוגדנור