לָאֶרְטֶס:
הו, אז היא טבעה.
מלכה:
טבעה, טבעה.
לָאֶרְטֶס:
את מלאה מים רבים מדי, אופליה מסכנה,
לכן אני אוסר את דמעותי. אבל
אנחנו חלשים – הטבע את שלו
עושה, ושתאמר לה הבושה מה שתאמר.
(בוכה) כשאלה יסתלקו, לא אהיה עוד נקבה.
שלום, כבודו. יש לי נאום של אש
שמשתוקק לשרוף, אך השטויות
האלה מטביעות אותו.
(יוצא)
ויליאם שייקספיר, “המלט” מערכה IV תמונה 7
לעברית: דורי פרנס
טיטניה:
בְטֵרוּף הַמֶּזג
של מזג-האוויר כל העונות
מתבלבלות: פְּתיתֵי שֵיבָה של כְּפור
צונחים לחֵיק שושן אדום צעיר;
על כתר-קרח דק של שר-החורף
נִכְרָך לו דֶרך לַעַג זֵר פִּרְחֵי
אביב בְּשוּמים. אביב וקיץ, סתיו
פּוֹרה וחורף-זַעם מחליפים
מַדִים. והעולם, נדהם מול פְּרי
לא בָּעוֹנָה, כבר לא יודע מי
הוא מי.
ויליאם שייקספיר, “חלום של לילה בלב קיץ”, מערכה II תמונה ראשונה. לעברית: דורי פרנס
טיטניה:
עוֹלָם שֶׁל תֹּהוּ כָּל חֲלִיפוֹת הָעֵת
חָלְפוּ וְלֹא יָשׁוּבוֹּ; שִׁלְגֵי שֵׂבָה
נוֹפְלִים אֶל חֵיק הַשּׁוֹשַׁנָּה הָאֲדֻמָּה;
וְעַל כִּתְרוֹ הַקַּר וְהַדַּקִּיק
שֶׁל שַׂר הַחֹרֶף זֵר נִצָּנֵי אָבִיב
נוֹתֵן רֵיחוֹ – הוֹ לַעַג לְרֹאשׁוֹ הַשָּׁב.
אָבִיב וְקַיִץ, סְתָיו רַב תְּנוּבוֹת
וְחֹרֶף מַר חָרוֹן – הֵמֵרוּ לְבוּשָׁם,
וּבְעוֹלָם שֶׁל בֹּהוּ אֵין אִישׁ יוֹדֵע
מָה עֵת וּמָה עוֹנָה – כִּי אֵין פְּרִי בְּעִתּוֹ.
ויליאם שייקספיר, “חלום ליל קיץ”, מערכה II תמונה ראשונה. לעברית: ט’ כרמי
סאלארינו:
מה, אני בטוח שאם הוא לא יעמוד בתשלום, לא תיקח את הבשר שלו. לְמה זה טוב?
שיילוק:
בתור פתיון לדגים. אם זה לא יזין שום דבר אחר, זה יזין את הנקמה שלי. הוא השפיל אותי, ועמד ביני לבין חצי מיליון; צחק להפסדים שלי, לעג לרווחים שלי, ירק על העם שלי, חיבל בעסקאות שלי, צינן את החברים שלי, חימם את האויבים שלי. ומה הסיבה שלו? אני יהודי. ליהודי אין עיניים? ליהודי אין ידיים, איברים, גוף, חושים, רגשות, יצרים? ניזון מאותו אוכל, נפצע מאותו נשק, חשוף לאותן מחלות, מתרפא באותם אמצעים, חם וקר לו מאותם חורף וקיץ כמו נוצרי? אם אתם דוקרים אותנו, אנחנו לא מדממים? אם אתם מדגדגים אותנו, אנחנו לא צוחקים? אם אתם מרעילים אותנו, אנחנו לא מתים? ואם אתם עושים לנו עוול, שלא ננקום? אם אנחנו כמותכם בכל השאר, נהיה דומים לכם גם בזה. אם יהודי עושה עוול לנוצרי, איזו לחי שניה הוא מושיט? נקמה. אם נוצרי עושה עוול ליהודי, מה תהיה ההבלגה שלו לפי הדוגמה הנוצרית? נו מה, נקמה. את הנבָלה שאתם מלמדים אותי אני איישם, ושיהרגו אותי אם אני לא אעלה על המורים שלי.
ויליאם שייקספיר, “הסוחר מוונציה”, מערכה 3 תמונה 1
לעברית: דורי פרנס
William Shakespeare
The Merchant of Venice
Act III Scene 1
הוא היה נער, רק נער, ואני – נערה צעירה מאוד. כשהייתי בת שש עשרה הייתה לי התגלות – גיליתי את האהבה. בבת אחת, ולגמרי, ממש לגמרי. כאילו שנדלק פתאום אור מהבהב על משהו שתמיד היה חצי חשוך, ככה העולם היה מבחינתי. אבל לא היה לי מזל. אשליות. היה בו משהו שונה, בבחור, עצבנות, רכות ועדינות שלא התאימה לגבר, אף על פי שהוא בכלל לא נראה נשי – אבל בכל זאת, הדבר הזה היה שם… הוא הגיע אלי כדי שאני אעזור לו. לא ידעתי. לא גיליתי, עד אחרי שהתחתנו וברחנו מהבית וחזרנו, ידעתי רק שאכזבתי אותו באופן מסתורי, שלא הצלחתי לעזור לו במה שהוא היה זקוק, אבל לא הסביר לי במה! הוא שקע ונאחז בי – אבל לא הושטתי לו יד, שקעתי יחד אתו! לא יכולתי לעזור לו או לעצמי. ואז גיליתי, בצורה הכי גרועה שיכולה להיות. פתאום נכנסתי לחדר שהיה, כך חשבתי, ריק, אבל הוא לא היה ריק, היו שם שני אנשים… הבחור שהתחתנתי אתו וגבר מבוגר יותר, שהיה חבר שלו במשך שנים…
[רכבת מתקרבת בחוץ. היא מצמידה את הידיים לאוזניים וכורעת. אורות הקטר בוהקים בחדר, כשהרכבת עוברת בחוץ בקול רועם. כשהרעש הולך ודועך היא מזדקפת לאט, וממשיכה לדבר].
אחרי כן העמדנו פנים ששום דבר לא התגלה. כן, שלושתנו נסענו לקזינו “מוּן לֵייק”, שתויים מאוד, וצחקנו כל הדרך.
[נשמעים צלילי מנגינה של פולקה. חלשים, בסולם מינורי, מרחוק]
רקדנו פולקה! פתאום, באמצע הריקוד, הבחור שהתחתנתי אתו התרחק ממני בבת אחת ויצא מהקזינו בריצה. כעבור כמה רגעים – ירייה!
[המוזיקה נפסקת בחטף. בלנש מתרוממת בנוקשות. ואז המוזיקה מתחילה שוב, בסולם מז’ורי]
רצתי החוצה – כולם רצו – והתקהלו סביב הדבר הנורא בקצה האגם! לא יכולתי לגשת לאנשים שהתאספו שם. ואז מישהו תפש לי את היד. “אל תתקרבי! תתרחקי! מוטב שלא תראי!” שלא אראה? שלא אראה מה! ואז שמעתי אנשים אומרים – אלן! אלן גריי! הוא תקע לעצמו אקדח בפה, וירה – הראש שלו – התפוצץ!
[היא מתנודדת ומליטה את פניה בידיה]
זה היה כי – על רחבת הריקודים – לא הצלחתי לעצור את עצמי – פתאום אמרתי – “ראיתי! אני יודעת! אתה מגעיל אותי…” ואז הזרקור שהופנה לעבר העולם כבה שוב, ואף פעם, אף פעם אחת מאז, לא דלק אור חזק יותר מאשר זה – הנר הזה, במטבח…”
(מאנגלית: עופרה עופר אורן)
בלנש: הוא היה ילד, בסך הכל ילד, כשאני הייתי נערה צעירה מאוד. כשהייתי בת שש עשרה התגלתה לי – האהבה. גיליתי אותה בבת אחת, ובשלמות רבה, רבה מדי. זה היה כאילו הוטלה פתאום אלומת אור מסנוורת על משהו שהיה תמיד שרוי בצל וכל העולם הואר בשבילי. אבל לא הייתי בת מזל. הלכתי שולל. היה משהו שונה בבחור הזה, איזה שהיא רכות ועדינות שלא התאימו לגבר, למרות שלא היה בו שום דבר נשי למראה-בכל זאת-היה בו איזה…
הוא בא אלי שאושיט לו עזרה. לא ידעתי את זה. לא גיליתי מאומה עד אחרי החתונה שלנו. אחרי שברחנו וחזרנו. ידעתי רק שאכזבתי אותו באיזה שהיא דרך מסתורית כי לא הצלחתי להושיט לו את העזרה שהיה זקוק לה ושלא יכול לדבר עליה! הוא עמד לטבוע ונאחז בי בשארית כוחותיו – אבל אני לא חילצתי אותו, אלא החלקתי פנימה יחד איתו! לא ידעתי את זה. ידעתי רק שאני אוהבת אותו בלי גבול אבל שאין בי כוח לעזור לו או לעצמי. ואז גיליתי. בדרך הגרועה ביותר. כשנכנסתי פתאום לתוך חדר שהיה אמור להיות ריק – אבל לא היה ריק, היו בו שני גברים…
(הקטר נשמע כשהוא עובר בחוץ. היא אוטמת את אוזניה בידיה. אורות הקטר מאירים לתוך החדר כשהוא עובר בקול רועם. כשהרעש נחלש היא מזדקפת לאיטה וממשיכה לדבר)
אחרי זה העמדנו פנים ששום דבר לא התגלה. כן, שלושתינו נסענו לקזינו שעל שפת האגם, שתויים מאוד וצוחקים כל הדרך.
(נעימת פולקה, בסולם מינורי, נשמעת חלושה ממרחק)
רקדנו את ה”וארסובינה”! פתאום באמצע הריקוד עזב אותי הנער שנשאתי לו וברח החוצה מתוך הקזינו. כעבור דקות אחדות-ירייה!
(הפולקה נפסקת בבת אחת. בלנש קמה, כולה נוקשה. הפולקה מתחדשת בסולם מז’ורי)
רצתי החוצה – כולם רצו ונאספו מסביב לדבר הנורא שבקצה האגם! ואז תפס אותי מישהו בזרוע: “אל תתקרבי לשם! בואי תחזרי! לא כדאי שתראי את זה!” לראות? מה לראות! ואז שמעתי קולות – “אלן, אלן גריי. הוא תקע את האקדח לתוך הפה וירה, החלק האחורי של הראש התרסק!” זה קרה מפני ש-אמרתי לו פתאום-על רחבת הריקודים-כשלא יכולתי להתאפק “אני יודעת, אני יודעת! אתה מעורר בי בחילה!” ואז, הזרקור שהאיר את היקום, כבה שוב ואף לרגע אחד לא היה עוד בשבילי בעולם אור חזק יותר מאור הנר הזה שבמטבח…
(מאתר המונולוגים של “בית צבי”. שם המתרגם לא נכתב).
אנטוניוס:
רעי, בני רומי, בני ארצי, שמעו לי.
עת לקבור הוא לקיסר. לא עת הלל לו.
גנותו של איש אחריו רואה חיים.
זכותו – לרוב עם עצמותיו נטמנת.
לו כן גורל קיסר. מפיו של ברוטוס
הרם שמעתם – קיסר שאף שלטון.
אם כך, הרי שחטא כבד חטא הוא
ובכל מידת הדין נשא חטאו.
כאן, ברשותם של ברוטוס והשאר,
כי איש כבוד הוא ברוטוס הנדיב −
וכך כולם אנשי כבוד, −
דבר עמדתי על גופת קיסר.
רעי היה, ישר ונאמן לי.
אבל שלטון שאף הוא, אמר ברוטוס,
וברוטוס איש כבוד הוא כנודע.
שבוים הביא הוא בהמון לרומי
ודמי כופרם מילאו את אוצרותיה.
האם סימן הוא לשאיפת שלטון?
לקול שוועת דלים בכה קיסר.
שואף שלטון – טיבו נוקשה מזה.
אבל שלטון שאף הוא, אמר ברוטוס,
וברוטוס איש כבוד הוא כנודע.
כולכם עדים – בחג הלופרקל
שלוש פעמים הושטתי לו הכתר
והוא שלוש סירב, תשוקת שלטון היא?
אבל שלטון שאף הוא, אמר ברוטוס,
והן מודעת זאת כי איש כבוד הוא.
לא להזים דבריו של ברוטוס קמתי,
אך בא אני לומר את שידעתי.
הן אהבתם אותו ולא בלי טעם,
מה טעם תימנעו, איפוא, מבכות לו?
אהה, תבונה, אל חיתו טרף נסת
ונסתתרה בינת אדם. סלחו לי.
לבי שם, עם קיסר בארונו
ולו אשהה עד אם יושב אלי.
אזרח א’
דומני כי יש טעם בדבריו.
לעברית: נתן אלתרמן
אנתוני:
ידידים, רומאים, בני ארצי, אנא הטו אלי אוזן ושמעו.
באתי לקבור את קיסר, לא להללו.
גנותו של אדם נותרת עם מותו,
אך זכויותיו – הן נטמנות עם גופתו,
וכך יהא גם על קיסר. הן ברוטוס האציל
אמר על קיסר שהיה שאפתן.
אם כך − חטאו היה כבד,
והוא שילם במלוא חומרת הדין.
כאן – ברשותם של ברוטוס ושל האחרים,
כי ברוטוס הוא אדם הגון,
וכך כולם, כה הגונים –
באתי לדבר מעל גופתו של קיסר.
הוא היה לי חבר, נאמן וישר.
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
שבויים רבים הביא קיסר לרומא,
הכופר ששילמו העשיר את הקופה,
האם זה מנהגו של שאפתן?
כשאיש עני בכה, קיסר בכה עמו,
שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר,
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
כולכם הייתם עדים: בחגיגות לופרקל
שלוש פעמים הגשתי לו כתר,
שלוש פעמים הוא סירב. האם זאת שאפתנות?
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס, כמובן, אדם הגון.
דברי לא נועדו להתווכח עם ברוטוס,
אומַר רק את מה שאדע:
כולכם אהבתם אותו, עם סיבה,
מדוע, אם כן, לא תתאבלו עליו?
אהה, שיקול-הדעת, חיות-טרף חטפו אותך,
בני האדם איבדו אותך. סלחו לי.
לבי שם, בארון עם קיסר,
עלי להשתהות, עד שישוב אלי. (בוכה).
אזרח: נדמה לי שיש טעם בדבריו.
לעברית: עופרה עופר אורן
ויליאם שייקספיר, “יוליוס קיסר”, מערכה שלישית, תמונה שנייה.
כמה אלפים מנתינַי העניים ערים עתה!
שינה, הו, שינה ענוגה,
אחות רחמנייה של הטבע, כיצד זה הפחדתי אותך,
מדוע שוב אינך מוכנה להכביד את עפעפי,
להטביל את כל חושי בשכחה טובה?
מדוע, שינה, את שוכנת בפחונים ספוגי עשן,
מתפרקדת על דרגשים קשים,
לקול זמזום שיר ערש של זבובים,
אך לא בחדרו הבשום של מלך,
שמעל מיטתו פרוש אפריון,
וצליל ערש מתוק מנעים לו ומרגיע?
אלת התנומה, מדוע את נחה רק עם מי שנאלח,
רק במיטות דוחות, ואת המיטה המלכותית נטשת,
כמו סככה של זקיף, כמו מגדל פעמון?
אפילו את עיניו של נער-סיפון על ראש תורן רוטט
את עוצמת, מטלטלת בעדנה בעריסת גלים,
אשר פוקדות אותה רוחות מיללות,
ומִשברים פרועים כראשי מפלצות
נתלים ברעם מחריש על עננים חלקלקים
עד שהמוות עצמו מקיץ?
שינה לא-הגונה, את שלוותך
מעניקה לנער-סיפון שטוף מים, בשעת סערה,
ושוללת אותה בלילה שקט, ומצויד היטב?
פשוטי העם, מאושרים, לכו אם כך לישון.
רק הראש שעליו הכתר איננו נם.
ויליאם שייקספיר, הנרי IV חלק ב’, מערכה III, סצנה 1
לעברית: עופרה עופר אורן
נסיך: בחיים עוד לא ראיתי כזה אוסף-עולֶב.
פלסטאף: פֶה-פה-פה, טובים מספיק להשתפד על כידון; בשר תותחים, בשר תותחים. הם ימלאו בור-אחים טוב כמו כל בן-טובים. שה, בן-אדם, בני-תמותה, בני-תמותה.
[…]
טוב, הכבוד קורא לי “בוא”. כן, אבל מה הכבוד יכרה לי בור אחרי שאני בא? מה אז? כבוד יכול לאחות רגל? לא. או זרוע? לא. או לסלק כאב של פצע? לא. כבוד אין לו אם כך מיומנות ברפואה? אין. מה הוא כבוד? מלה. מה יש במלה הזאת, “כבוד”? מה הוא אותו כבוד? אוויר. מציאה גדולה. מי מקבל אותו? זה שמת שלשום. הוא מרגיש אותו? לא. הוא שומע אותו? לא. אז הוא בלתי מוחש? נכון, לַמתים. אבל הוא לא יחיה עם החיים? לא. למה? לשון הרע לא תניח לו. אז אני מוחל עליו. כבוד הוא רק קישוט לְמצבה. ובזאת תמה ההרצאה שלי.
הנרי הרביעי חלק א’ – מערכה 4, תמונה 2, לעברית: דורי פרנס
איזו פיסת יצירה הוא האדם, כמה אציל בִּתבונה, כמה אינסופי בְּכישרונות, בְּצורה ובתנועה; הוא עוצר נשימה ומהיר כמו חץ בִּפעולה, הוא כמו מלאך בַּתפישה, ממש צלם אלוהים: נזר הבריאה, מופת לכל חי! אבל בעינַי מה הוא כל האבק המזוקק הזה? אף איש לא מענג אותי – וגם אף אשה, גם אם בחיוך שלך אתה מנסה לומר את זה.
שייקספיר, המלט, מערכה II תמונה 2, לעברית: דורי פרנס
כשהמפקד או המלך ממש מטומטם, והוא מוליך את החיילים שלו ישר לתוך הבוץ, נדרש להם אומץ לב, ואומץ הוא מעלה.
אם המפקד או המלך קמצן מדי, ולא מגייס מספיק חיילים, כל האחרים נדרשים להיות הרקולסים.
אם הוא מבולבל ולא שם לב לשום דבר, הם צריכים להיות ערמומיים כמו נחשים, אחרת הם אבודים.
יש צורך גם בנאמנות יוצאת מן הכלל, כשהמפקד או המלך מטיל עליך יותר מדי.
כל אלה מעלות, שארץ מסודרת ומלך ומפקד טוב אינם זקוקים להן.
בארץ טובה אין צורך במעלות: כל אחד יכול להיות רגיל מאוד, חכם בינוני, ומצידי – אפילו פחדן.
המחזה “כולם היו בני” (,”Arthur Miller, “All My Sons) הוא נכס צאן ברזל של מערכת החינוך בישראל. כמעט כל בוגר בית ספר תיכון בארבעים השנים האחרונות למד אותו במסגרת שיעורי אנגלית. רק בשנים האחרונות הוצגה לו חלופה – הספר “הנחשול”, שעליו רשאים להיבחן בבחינת הבגרות, אבל במרבית בתי הספר ממשיכים לבחור במחזה.
יש לכך ודאי יותר מסיבה אחת, ביניהן כנראה גם ההרגל, נוחות של המורים שחלק מהם למדו אותו אולי עוד כשהיו בעצמם תלמידים, ואחרים כבר לימדו אותו כל כך הרבה פעמים עד שהם מסוגלים לדקלם חלקים ממנו בעל פה.
סיבה נוספת, מן הסתם חשובה יותר, היא התפיסה שתכניו של המחזה רלוונטיים ומשמעותיים לבני נוער ישראלים.
עלילתו של המחזה, ששומר על אחדות המקום והזמן, על פי ההמלצה של אריסטו, מתרחשת כולה בחצר ביתם של בני משפחת קלר. במערכה הראשונה אנו פוגשים את הדמויות בבוקרו של יום ראשון, במערכה השנייה יורד הערב והמערכה השלישית נחתמת אחרי שעת חצות. התקופה היא סוף שנות הארבעים של המאה העשרים, כלומר – שנים לא רבות אחרי תום מלחמת העולם השנייה. לארי, בנם הטייס של ג’ו וקייט קלר, נעדר זה שלוש שנים. מטוסו נעלם באחת הגיחות, ומאחר שגופתו לא נמצאה, האם מתעקשת להאמין שבנה עוד ישוב. כדי לשכנע את עצמה שהיא צודקת היא מחפשת הסברים והצדקות: למשל – ידיעות בעיתונים על חיילים שנעדרו מאז המלחמה ומתחילים פתאום לשוב; העובדה שעץ התפוחים שנטעו לזכרו נשבר בלילה בסופה; כפפת הבייסבול שלו שמצאה במרתף; בת הזוג שלו הגיעה לביקור; ובכלל – כך היא טוענת, לא ייתכן שהוא נהרג. כי יש אלוהים. כי השמש ממשיכה לזרוח.
אכן, חייל נעדר במלחמה יכול בהחלט לעורר עניין אצל בני נוער ישראליים. הלוא מרביתם יתגייסו לצבא בעוד שנה או שנתיים, וכולם גדלו על הסיפורים על רון ארד, השבוי שמדינת ישראל לא השכילה לשחררו, ועד שהתעשתה והסכימה לשלם את המחיר הנדרש תמורת חייו הוא כבר נעלם לחלוטין. ובקיץ האחרון היו התלמידים הללו עדים בעל כורחם למה שקרה בקרבות של מבצע צוק איתן, ולשני החיילים שמקום קבורתם לא נודע.
אבל הטיפול שעושה המחזה “כולם היו בני” אמור לצרום באוזנו של הקורא הישראלי. האימא המחכה לבנה מצטיירת בו כאישה מניפולטיבית, היסטרית, לרגעים אפילו מרושעת. היא שקועה כל כך בתקווה שבנה ישוב, עד שהיא מתעללת בכריס, בנה האחר, ואינה מוכנה לאפשר לו לשאת לאישה את הנערה שהייתה הארוסה של אחיו.
כריס מתואר במחזה כאדם מוסרי, אידיאליסט, מסור להוריו, אוהב. האנשים הסובבים אותו מעידים על כך שהוא תמים, נותן אמון בזולת, מדרבן אחרים לפעול על פי עקרונות נאצלים. יש לו, לכריס, שאיפות רוחניות. את האחריות שהוא חש כלפי ארצו וכלפי האנושות בכלל ביטא כשהתנדב להילחם נגד הנאצים ושילם, לדבריו, מחיר נפשי כבד: כל החיילים בפלוגה שפיקד עליה נהרגו בקרבות. הוא מתאר את נכונותם להקריב את עצמם זה למען זה, ולמען המולדת. אילו רק היו קצת יותר מעשיים, הוא מסביר, היו נשארים בחיים (כמוהו?, תוהה הקורא בלי קול). כריס מאוכזב מכך שאהבת האדם שהיה עד לה בימי המלחמה נעלמה בשוך הקרבות. מכך שבחיים האזרחיים נמשך כל העת המרוץ המתמיד אחרי חיים נוחים, מיצוי “החלום האמריקני” שמכוון כולו לביטחון כלכלי וחומרי. והוא רוצה לשאת לאישה את אנני. היא מייצגת בשבילו חיים עם משמעות, כאלה שאין בהם רק מרדף אחרי כסף.
תגובותיה של האימא, כאמור, קשות מאוד. אפילו כשנודע לה סופית שהבן הנעדר בעצם מת – לקראת סוף המחזה שולפת אנני את מכתב ההתאבדות שלו ומציגה אותו בפני האם, כדי ללחוץ עליה לשחרר את כריס ולאפשר לו לשאת אותה לאישה – היא ממשיכה. כמו מכשפה רעה היא מקללת את אנני, מזהירה אותה שאם תעז להינשא לאחיו של אהובה, לבה ייבש בקרבה, ומוסיפה ואומרת לה שאלה החיים שנועדו לה – בדידות ועצב.
קשה להבין ולהזדהות עם המשולש הזה, שיש בו לכאורה אהבה, ובעצם כולו גדוש ברוע והתאכזרות. האם הגיוני ומשכנע לחשוב שאדם כה מוסרי-לכאורה כמו כריס יהיה חסר כל חמלה כלפי אמו הכאובה, ייאבק בה, יאיים שאם לא יקבל את ברכתה יישא את אנני לאישה למרות הכאב שיסב לה בכך, ואז יסתלק ויעלם מחיי הוריו? איך ייתכן שהוא מטיח בפני אביו אמיתות כמו – “אנחנו כמו אנשים שמחכים בתחנת הרכבת לרכבת שלעולם לא תגיע”? הרי הוא מדבר על אחיו הנעדר! שוב ושוב מסביר כריס שלארי מבחינתו מת. אין אפילו מילה אחת של צער. של געגוע. של דאגה. של כאב. הגופה לא נמצאה, אבל כריס כבר במקום אחר, חושב על עצמו, מסרב להיות “הפראייר” המשפחתי.
הנה למשל תגובתו התמוהה, הזעופה, של כריס, כשהאימא מספרת על חלום שחלמה על לארי, ומתפרצת בזעם על כך שאילצו אותה לטעת עץ לזכרו: כריס אומר – “אימא! אימא! אז הרוח שברה את העץ. על מה את מדברת? אימא, בחייך, אל תתחילי שוב, טוב? זה לא עוזר לאף אחד.” ומציע, בחוסר רגישות מפליא – “חשבתי ש – אולי אנחנו צריכים פשוט להתחיל לשכוח אותו?”
יש במחזה לא מעט פרצות. הנה למשל אחת הקטנות שבהן: אנני משועשעת מכך שארון הבגדים של כריס גדוש כל כך. האימא מופתעת ומזכירה לה שלא, החדר שבו שיכנו אותה אינו של כריס, אלא של לארי. חילופי הדברים הללו נועדו להראות למשפחה, כמו גם לצופה, שאנני כלל לא מצפה לשובו של לארי. בעצם – שהיא די שכחה אותו. הנה, אפילו את בגדיו כבר אינה מזהה. ועוד נועדו הדברים הללו להראות עד כמה האימא כן ממשיכה לחכות לבנה, כי אנני מגיבה בתדהמה: לא רק שכל בגדיו של הטייס הנעדר מחכים בארון לשובו, אלא שכל הנעליים מצוחצחות היטב. אבל – תוהה הצופה חד העין – האם סביר שאנני שכחה כל כך מהר את החדר של אהוב לבה? הלא האיש נעלם רק לפני שלוש שנים. והיא הייתה כל השנים שכנה ובת בית. במשך כל ילדותה ונעוריה באה ויצאה כאן, וכבר שכחה הכול? לא רק את הבגדים, אלא אפילו את סידור החדרים?
פרצה משמעותית הרבה יותר מתגלה בתכנים המהותיים שבהם עוסק המחזה. עניינו העיקרי אינו דווקא ביחסים שבין כריס, אחיו ואהובתם המשותפת, אלא בפשע מלחמה שמפעיל את כל העלילה: בעיצומה של המלחמה יצאה מפס הייצור של המפעל בבעלותו של האבא, ג’ו קלר, סדרה פגומה של חלקי מטוסים. אלה נשלחו לחיל האוויר, הותקנו במטוסים מדגם p-40, וזמן לא רב אחרי כן חלה בעשרים ואחד מהם תקלה, הם התרסקו וטייסיהם נהרגו. ג’ו קלר טוען שהיה חולה ביום שבו התרחשה התקלה, לכן לא הגיע למפעל, ואינו נושא בשום אחריות פלילית למה שקרה. סטיב, אביה של אנני היה באותה עת שותפו. ג’ו טוען כי סטיב אשם. הוא זה שהחליט, בשל הלחץ שהפעילו עליו מהצבא והחשש להפסד כבד שימוטט את המפעל, לרתך את הסדקים שנוצרו באותם חלקי מטוסים, להסתיר אותם ולשגר אותם כדי שיותקנו במטוסים. ג’ו טוען שאילו נכח במקום, היה אומר לסטיב לוותר, להשליך את החלקים לפח. אבל לטענתו של השותף, ג’ו, האיש הדומיננטי ששלט בכול, הוא זה שהורה לו לרתך. ג’ו אמנם לא הגיע באותו יום למפעל, אבל נתן הנחיות בטלפון.
“אי אפשר בבית המשפט להוכיח שיחת טלפון,” מסביר בנו של סטיב שמנסה לייצג אותו ולסנגר עליו.
כלומר – הטיעון כולו, בסיס הטרגדיה, נשען על עניין טכני. האם אפשר, או אי אפשר, להוכיח שיחת טלפון. אז, בשנות הארבעים של המאה העשרים – לא. כיום – כן, בלי שום קושי.
וזהו אם כן בעצם מעין דאוס אקס מכּינָה: המעשה המביש – גרימת מותם של הטייסים והטלת האשמה במלואה על אדם אחר – נובע אמנם מתוך אישיותו של ג’ו קלר, אבל הכול היה יכול להיפתר בקלות. למעשה, הסיבוך המוצג במחזה לא היה יכול להתקיים בימינו, ולפיכך אינו אוניברסלי.
פרצה אחרת, מהותית לא פחות, נובעת מעמדותיה של האם. ככל שהמחזה מתקדם, מתברר לצופה בהצגה או לקורא של המחזה כי התעקשותה על כך שלארי חי קשורה בתחושתה שבעלה, אביו, אחראי למותו.
כשאנני מביעה כעס על אביה ומספרת שהיא מסרבת לסלוח לו על הפשע שביצע, וכדי להדגיש את חומרת הפשע, היא מעלה את ההשערה לפיה לארי היה אולי אחד מקורבנותיו: אולי מטוסו היה אחד מאלה שהתרסקו בגלל החלק הפגום שהותקן בו?
האימא מתפרצת בחמת זעם, נוזפת בה ותובעת ממנה לעולם לא להעלות שוב את האפשרות הזאת. ג’ו קלר מצטרף אליה ומבהיר שלא ייתכן שכך קרה: הלוא לארי כלל לא טס על מטוסים מדגם p-40! (על כך מגיב כריס ואומר משהו כמו – אז מה? אז מה אם לארי לא טס על מטוס כזה? והטייסים האחרים, אלה שנהרגו, לא היו בני אדם ראויים שצריך היה לשמור על חייהם? “אז מי הטיס אותם, חזירים?”)
בסופו של המחזה מתבררות שתי עובדות: לארי אכן לא טס על אחד המטוסים שהתרסקו, הוא הפיל את המטוס בכוונה תחילה, ואביו אכן אשם בכך: לארי החליט להתאבד כי חשד באביו, ולא האמין בחפותו.
אבל עד שאנני לא הגישה להם את מכתב ההתאבדות, הם לא ידעו על כך דבר. מדוע אם כן רומזת האימא לכל אורך המחזה שבעלה אשם במות בנו? מניין היא יודעת? (התשובה: היא לא יודעת, ואין לכך בעצם שום הסבר הגיוני!)
ובכלל – האם אפשר להעלות על הדעת מצב כזה: ארוסתו של חיל נעדר מחזיקה בחשאי מכתב התאבדות שלו? לא מגלה להורים את מה שידוע לה מהרגע הראשון? שומרת את המידע הזה בסוד מפניהם, כמו סוג של נשק יום הדין שאותו תשלוף רק בלית ברירה, כדי להכריח את ההורים להרשות לה להינשא לאחיו של אהובה?
ההסבר – הקלוש, לטעמי – הוא שאנני ידעה עד כמה מכתב ההתאבדות יכאיב להם, ורצתה למנוע את התוצאות האיומות שיעורר, ברגע שייוודע לבני הזוג קלר מה עלה בגורל בנם. לא הסבר שיכול לדעתי להבהיר כיצד תיתכן אכזריות כזאת של מי שאמורה להיות מאוהבת באחד הבנים, ובעצם בשניהם: היא יודעת שאחד מהם מת, אבל מניחה לכך, ונותנת להם להמשיך כל השנים הללו לחכות לבואו? מישהו יכול להאמין שהתנהגות כזאת אפשרית?
מעבר לכל ההשגות הללו בעניין המחזה, יש בו לטעמי נקודות לא מעטות שהופכות אותו לטקסט מקומי וברגעים מסוימים ממש לא רלוונטי. יש כמה התחכמויות תקופתיות שכבר מזמן אינן אקטואליות, ומצריכות הרבה פירושים והסברים. למשל – שמות של סרטי קולנוע שהוקרנו באותם ימים, בדיחות והתייחסויות לאירועים שכבר מזמן נשכחו – למשל פרנק, אחת הדמויות, מספר שיש לו חנות סדקית, ומתלוצץ – גם אני אוכל להיות נשיא. הוא רומז על הנשיא טרומן שהיה בתקופה מסוימת בעלים של חנות כזאת. איזה עניין יכולה לעורר בדיחה כזאת בימינו, ולא רק בקרב בני נוער ישראליים?
ועם זאת, וחרף כל ההסתגויות, יש להודות כי המחזה כן מעורר בדרך כלל עניין אצל מרבית קוראיו הצעירים, תלמידי מערכת החינוך הישראלית. נראה שהנושאים שהוא עוסק בהם: טייס נעדר, משפחה שַׁכּוּלָה, רווחים שנעשים בעקבות עסקים משגשגים בתקופת מלחמה, חֶבְרה צבועה שמתעניינת בכסף יותר מאשר בערכים, אהבה בלתי אפשרית וקונפליקטים משפחתיים, מוצאים אצלם אוזן קשבת, למרות הפגמים שהמחזה לוקה בהם.
מעבר לכל ההשגות הללו אני מבקשת להזכיר סוגיה שהעסיקה לאחרונה את התקשורת הישראלית ועוררה סערת רגשות זוטא: מורה אחת לאנגלית “הואשמה” בתקשורת בכך שהטילה על תלמידיה לכתוב חיבור, בתגובה לשיר של אדווין ארלינגטון רובינזון, “ריצ’רד קורי”. השיר עוסק בהתאבדותו של אדם שנראה לכאורה מצליח מאוד, ושהבחירה שלו במוות תמוהה בעיני סביבתו. אותה מורה הציעה לתלמידים לנסח את מכתב ההתאבדות של ריצ’רד קורי, כנראה כדי לעזור להם לפענח את הסיבות האפשריות לכך שקץ בחייו.
“המורה היא מורה לאנגלית והשיעור הוא שיעור אנגלית. שיעור אנגלית הוא המקום לנהל דיון על התאבדויות?” תהתה אשת תקשורת, שדבריה עוררו נחשול עצום של תגובות, חלקן מזדהות, אחרות נזעמות.
במחזה “כולם היו בני”, שאותו כאמור מלמדים במערכת החינוך כבר עשרות שנים – אפשר להניח שגם אותה אשת תקשורת למדה אותו, אם היא בוגרת מערכת החינוך בישראל – יש לא התאבדות אחת, אלא שתיים. ומן הסתם שתיהן עולות לדיון, התלמידים משוחחים עליהן, מנתחים אותן, שואלים את עצמם האם היו מוצדקות, מה משמעותן, מה הן אומרות על הדמויות, מה הן מספרות לצופה או לקורא, ועוד כהנה וכהנה.
“ממשרד החינוך נמסר כי ‘מנהל בית הספר ביטל את המטלה. יועצת בית הספר תלווה את התלמידים ותקיים אתם שיחות הסברה אודות התמודדות נכונה וראויה יותר עם הנושא,” נכתב בהקשר עם המטלה (שנלקחה, אגב, מתוך ספר לימוד מאושר של משרד החינוך).
האם לא הגיעה אם כך העת לשלוח גדודים של יועצות שיטפלו בנזקים הנפשיים שאין לאמוד את עוצמתם שגרם לאורך השנים המחזה “כולם היו בני” ושני המתאבדים שבו?
