תגית: מונא חוא

שתי סדרות ישראליות מרתקות

שתי הסדרות נלכדו בעיצומן, ולכן אינן מאפשרות עדיין צפיית בינג'. שתיהן משודרות בתאגיד השידור כאן 11, ושתיהן הפקות מקור מרתקות שמשקפות הבטים במציאות הישראלית שראויים בלי ספק להסתכלות מקרוב.

פמת"א

פמת"א היא סדרת מתח שבמרכזה עומדת פרקליטות מחוז תל אביב. עד כה שודרו חמישה פרקים מהסדרה, שיצרו נועה רוטמן ואסתר נמדר.

לפני כשנתיים הציגה אורנה בן דור את סדרת הכתבות התיעודיות, "דיני נפשות", בדוקו 10. בן דור ניסתה להוכיח בסדרה כי הפרקליטות במדינת ישראל רבת עוצמה ונגועה בשחיתות.

גם השופטת בדימוס הילה גרסטל, נציבת הביקורת על הפרקליטות, קבעה לפני שנתיים כי "הכוח שבידי הפרקליטות, רב מכוח השופטים. הם חורצים גורלות." ב-2015 יצאה גרסטל נגד פרקליט המדינה, שי ניצן, במכתב חריף ששלחה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה ויינשטיין, האשימה גרסטל את ניצן ב"אי אמירת אמת ובחוסר תום לב." כל זאת בתגובה להתנהלות הפרקליטות בעניין הפתולוגית ד"ר מאיה פורמן, שסירבה לתאם עמדות עם הפרקליטות במשפט זדורוב, ו"התעקשה" לעמוד על דעתה שהחתך בסנטרה של הנרצחת תאיר ראדה נעשה בסכין משוננת ולא בסכין יפנית (ומכאן מסתבר שלא רומן זדורוב רצח אותה!).

השופטת בדימוס הילה גרסטל בתוכנית "עובדה": לדבריה "הפרקליטות היא גוף חולה"


ועתה מגיעה הסדרה הדרמטית, פמת"א, שמציגה את אותה שחיתות באמצעים דרמטיים ובידיוניים, לכאורה.


למרבה החרדה, היא מבוססת על הניסיון האמיתי שצברה רוטמן, עורכת דין במקצועה, בפרקליטות תל אביב.

חן אמסלם המגלמת את עורכת הדין המשטרתית מרסל בן דוד, מצליחה להרשיע ראש משפחת פשע ירושלמי. בעקבות ניצחונה מציע לה אחד השופטים לעבור לפמת"א – פרקליטות מחוז תל אביב. מרסל מתחילה מיד לעבוד על תיק יוקרתי – מעילת משכנתאות באחד הבנקים בארץ. היא נתקלת בתככים, פוליטיקה, ואולי גם בשחיתות שרווחת בפרקליטות. האם תצליח במאבקה?

פמת"א היא הדרמה המקורית הראשון שערוץ כאן 11 מעלה, והפרקים שכבר שודרו (עד ה-14.1.2019) מעוררים סקרנות וציפייה.

אפשר לצפות בהם ביוטיוב.



מונא

הסדרה "מונא" נוגעת בפן אחר לגמרי של הישראליות: מציאות חייהם של פלסטינים ישראלים. מצוקתם והקשיים הבלתי אפשריים המונחים לפתחם מכל עבר מקוממים מאוד, וחשוב כל כך שהם מובאים בפני הקהל הישראלי (האם גם פלסטינים צופים בסדרה?). נוגעת מאוד ללב השפה שבה מדברים ביניהם פלסטינים-ישראליים: ערבית משובצת במילים בעברית, שאפשר להבחין בהן בתוך רצף השיחה: "לתקתק", "דו-קיום, "מורכבות" ("אתה בכלל יודע איך אומרים "מורכבות בערבית?" מקניטה אחת הדמויות את חברה). כמו בסרט לא פה, לא שם, שגם הוא משקף את חייהם של צעירים ערביים שאינם מצליחים למצוא את מקומם בחברה שממנה באו, וגם לא בחברה היהודית-ישראלית שבה הם מעורים לכאורה, גם בסדרה שלפנינו מגלמת את התפקיד הראשי השחקנית המקסימה מונא חוא ( منى حوّا). היא משחקת דמות של צלמת ערבייה, גם היא נקראת מונא, שחיה בתל אביב. מונא נבחרה לייצג את ישראל בתערוכת צילום בינלאומית שנערכת בפריז. היא נקרעת בין הזהויות שלה ("שמת לב," עולה השאלה בשיחתה עם ראני, השותף שלה בעבודה, "שהם אף פעם לא אומרים 'פלסטיני מחמד', אלא רק 'ערבי מחמד?'"). בכפר הולדתה מנדים אותה. אמנם יש לה סיפור אהבה עם יניב, צעיר ישראלי שמשמש גם האמרגן שלה, אבל גם בחברה היהודית-ישראלית היא לא בדיוק מוצאת את מקומה. האם, למשל, "מותר" לה להגיע ללוויה של חייל ישראלי? מי יתקוף אותה על כך? ומדוע נאמנותה נבחנת בלי הרף בשתי החברות, הפלסטינית והיהודית, בזכוכית מגדלת, כמעט, אפשר לומר, במיקרוסקופ?

התשובות מעניינות, מסקרנות, מכאיבות, חשובות!

גם את הפרקים הראשונים הסדרה "מונא" (שיצרה מירה עווד וכתבה מאיה הפנר), אפשר לראות ביוטיוב:



מייסלון חמוד, "לא פה, לא שם": סרט על מצוקה וייאוש, או על שינוי ותקווה?

לא משנה אם את עורכת דין מצליחה ושנונה, סטודנטית חרוצה למדעי המחשב, מוזיקאית שמחפשת את דרכה, רופאה שמתמחה בבית החולים איכילוב: אם את צעירה ערבייה, תתקשי מאוד למצוא את דרכך. את מבקשת לגור בעיר הגדולה במדינה שבה נולדת? להתלבש כאוות נפשך? לאהוב את מי שאת רוצה? לאכול מה שטעים לך וללבוש את הבגדים שמוצאים חן בעינייך? תשכחי מזה. בני משפחתך, ולא רק הם, יִמשכו אותך לאחור כמו משקולות כבדות, ידרשו ממך לנהוג על פי המסורת, כלומר – לוותר על עצמך ועל הרצונות שלך, ורק להתחתן, לטפל בבעלך, ללדת ילדים ולטפל גם בהם. (למרוט למענו את השיער מגופך. להיות תמיד חלקה וזמינה. להכין לו אוכל. אלה תפקידייך!). אז מה אם את מוכשרת ויפה. אז מה אם יש לך חלומות ותוכניות. אז מה אם את בכלל לא נמשכת לגברים. יש רק דרך אחת שבה ירשו לך ללכת: זאת שמתאימה להם, לבני המשפחה שלך ולגברים הסובבים אותך. הגברים יכולים להעמיד פנים שהם מודרניים וליברלים, לחזר אחרייך באופן חופשי, להיראות כאילו הם מקבלים אותך כשוות זכויות, כאדם שלם שזכותו לבחור, אבל ברגע שישקלו לשאת אותך לאישה, תגלי שהם רוצים אותך דומה לאימא שלהם או לאחותם הצנועה, העטויה ביריעות של בד שמסתירות את גופה, שיערה, וחלקים מפניה. "את יכולה לאכול מה שאת רוצה, אבל צריכה להתלבש כפי שמקובל," יגידו לך. "כאן לא אירופה". ימתחו עלייך ביקורת אם תעשני בנוכחות אחת מבנות המשפחה שלהם. ולא משנה אם ערב לפני כן רקדתם ביחד במסיבה, עישנתם, ולא רק סיגריות, הרצתם שורות והרחתם קוקאין, או ריטלין מרוסק. כל זה טוב כשאת סתם מישהי, לא אם את אמורה להינשא להם. וגם אם את דתייה, נראית כמו  האחות שלהם, מתלבשת על פי המסורת – לא יעזור לך. תצטרכי להיכנע, לציית, לא ירשו לך לבחור את דרכך בחיים, לרצונות שלך אין משמעות. לגבר ברור שהוא רשאי לקבוע מה נכון לך לעשות. וכך גם הורייך. הם יסרבו לראות בך אדם עם זכויות. גם כשתהיי כבר אישה בוגרת, תפרנסי את עצמך, תדעי מה את רוצה בחיים, אביך ירשה לעצמו להכות אותך, לאיים עלייך, להודיע לך שהוא יקבע למענך את דרכך בחיים, לכפות עלייך את רצונו. והאימא שלך תגבה אותו. למעשה – תשלח אותו אלייך כדי שייעצב אותך על פי הדגם הנכון בעיני שניהם. ואם זה כרוך באלימות – מה לעשות? להבא אל תבחרי להיוולד כאישה ערבייה.

הסרט "לא פה, לא שם" מביא בפנינו את כל המצוקה הזאת. את הקריעה שנשים ערביות בחברה הישראלית סובלות ממנה: למשכילות שבהן, לחזקות, למוכשרות, לבעלות הדעה העצמאית, אין כמעט סיכוי לשרוד. בני המשפחה שלהן מתקשים להבין ולקבל אותן. גברים ישראלים יכולים להימשך אליהן, אבל אף אחד לא יעז להביא אותן הביתה, לאימא. (לוסי איוב סיפרה על כך בשנינות מכאיבה, ובחינניותה הכובשת באחד משירי הפואטרי סלאם שלה: "אהה, את נוצרייה/ עכשיו הכול ברור/ נוצרים זה בסדר/ זה הרבה פחות חמור/ הרבה פחות חמור, את אומרת? האומנם זה כך?/ אם כן, נראה אותך, נותנת לי להתחתן עם הבן שלך"! דברים דומים אומרת אחת הנשים בסרט לגבר ישראלי שמנסה לחזר אחריה).

הקונפליקט שהן מתמודדות אתו אינו מתחיל ונגמר בתוך המשפחה או עם הגברים שבחייהן. הסרט מראה לנו בעדינות גם את תחושת הזרות שמסבה להן הסביבה הישראלית: כך למשל, בזמן ששתיים מהן משוחחות בערבית בחנות בגדים, מראות זו לזו שמלות ומתפעלות מהן, המוכרת נועצת בהן מבטים קשים, הן לא יכולות שלא לחוש את העוינות הלא מוסווה שהיא משדרת. "ולא נושכות…" אומרת לה אחת מהן ומחייכת, כמו בתשובה לשנאה האנונימית שהן נאלצות לספוג. דוגמה נוספת, שעל דומות לה אפשר לא פעם לקרוא בעיתונים: מנהל משמרת במסעדה אוסר על עובדי המטבח לשוחח ביניהם בערבית.

כן. מתאנים להן. מנסים להצר את צעדיהן, מתנכרים להן, אבל לא יעזור לאף אחד, הן מקומיות ושייכות לכאן. אמנם כשאחת מהן מנסה להשיג עבודה כברמנית, ונשאלת – "מאיפה את?" היא משיבה בבוטות ובלי להתבלבל, "אני פלסטינית!", אבל אי אפשר לטעות. לא רק גישתן לחיים אינה "פלסטינית" מסורתית. הן חיות בנופים וברחובות של כולנו. זאת ארצן. כשהן מדברות בעברית הן נשמעות כמו צעירות ישראליות אחרות. הן ובני השיח שלהן משבצים לא מעט מלים בעברית – "שיפוצים", "מדעי המחשב", ואחרות – שמשתלבות בדיבור בטבעיות גמורה (כמו שדוברי עברית משבצים מילים בערבית?)

הסרט מסב לא מעט עצב, אבל במידה מסוימת הוא מהול גם בתחושה של תקווה, מעצם העובדה שערבייה ישראלית, מייסלון חמוד יצרה אותו (והקדישה אותו לבני משפחתה, שמאפשרים לה לחיות את חייה כפי שהיא רוצה בהם). הבמאית, שגם כתבה את התסריט, מביעה בו מצוקה שעצם קיומה מוכיח כי שינוי חשוב הולך ומתרחש. תל אביב יכולה וצריכה להיות עירן של נור, לילא וסלמה, כמו של כל הצעירות הישראליות האחרות שגרות בה ומסתובבות בה, בחיפוש אחרי את עתידן.

אמנם בציבור הערבי נשמעו קריאות להחרים את הסרט, ושמו מעיד על תחושותיה של היוצרת: "לא פה, לא שם", כלומר – היא והנשים שהיא מספרת עליהן שוב אינן שייכות לחברה המסורתית שממנה באו, אך טרם מצאו את מקומן במציאות החלופית שהן מבקשות לעצמן.

למרות זאת, יש בעיני בסרט הזה גם ניצנים של תקווה. מהדהד בו מאבק לשחרור שכבר החל, ומעלה על הדעת את נקישות המקור של גוזל ששובר את הביצה מבפנים, בוקע מתוכה ויוצא אל החיים שנועדו לו. כמו אותו גוזל גם הצעירות הערביות שהסרט מספר עליהן זקוקות וראויות לתמיכה ועזרה, צריכות שיאפשרו להן להמשיך עוד ולהתפתח, כדי שיצליחו להגיע לעצמאות ויוכלו לפרוש כנפיים ולעוף לדרכן. הלוואי שיצירה כמו הסרט הזה תשפיע, תשכנע, תדבר אל לבם של מי שיכולים וצריכים לעזור בתהליך.